דעתן עלך ודעתך עלן- זיכרונות מזמן אלול | המגזין

דעתן עלך ודעתך עלן- זיכרונות מזמן אלול

זמן אלול שוב כאן, וכמו כל מי שחווה את האווירה המיוחדת של השיבה לבית המדרש, גם אצל חיים לביא הזיכרונות של התקופה המיוחדת הזו צפים ומעלים תחושות וניחוחות מבית אבא ואמא. בשורות הבאות, מספק לנו חיים הצצה ייחודית אל הלך הרוח בבית אבא מזווית אישית של בן תורה החוזר אל היכל הישיבה בימים של חשבון נפש.

 

ערב ראש חודש אלול,

מזוודה ירוקה ענקית ואני עומדים בפתח הבית. היא מלאה בכל טוב- בגדים שרבים מהם חדשים ואביזרי עזר לחודש הקרוב, הכול היה שם.

ריח של עוגות נדף מהמזוודה, מאפה ידיהן של אחיותיי שכל כך רצו גם הם ליטול חלק בתורתו ובזכות לימודו של אחיהם. רגע לפני שאני יורד במדרגות, אמי מניחה את שתי כפות ידיה על ראשי, עיניה זלגו דמעות כשהיא מברכת אותי בברכת הבנים. כשהייתה מגיעה למשפט 'ויהי חשקך בתורה' הייתי מתייפח יחד אתה, רציתי בכל מאודי שכל חשקי ויהבי יהיה מופנה לתורה. אחר כך נשקה על לחיי, כצידה לדרך. איכשהו, המעמד הזה היה יותר מדי חשוף רגשות בשבילי. הייתי בורח מהשיחות ומהדמעות האלו. אבל גם רציתי אותם, מין פרדוקס כזה.

היו אלו ימי האהבה, כמה חיכיתי לזמן הזה, זמן אלול!

הרבה תקוות תליתי ביום הראשון של הזמן, הבטחות ויעדים שהצבתי לעצמי.

####

זוכר את עצמי ברגעים כשיצאתי מהבית. תמיד קדימה, פניי למזרח.

בידי האחת המזוודה על הגלגלים וביד השנייה, בשום אופן לא במזוודה, אחוזה תחת בית שחיי ולפותה בפרקי אצבעותיי הגמרא שנתחיל היום . זוכר את הזיעה שהייתה מגיעה בחיבור שבין האצבעות לגמרא, הייתי מידי פעם מזיז אותן אי אלו סנטימטרים או מילימטרים לכאן או לכאן, אבל בשום אופן לא ויתרתי כל החיבוק הזה חיבוק שכולו אהבה, היחידה שהכרתי באותם ימים.

התמימות, הגעגוע. או שמא הגעגוע לתמימות.

 

Breslov kids prepare for Shabbat, Mea Shearim, Jerusalem

התמונה באדיבות יואב (https://www.flickr.com/photos/gringoil/669521582)

 

מזוודה ירוקה ענקית ואני עומדים בתחנת האוטובוס בקרבת הישיבה. רעש הגלגלים מתמזג בריח הרחוב ההומה, ומסופקני אם אפשר לתאר במילים את ריחו של תחילת זמן אלול.

במהירות שיא הייתי מסדר בארון את בגדיי וחפציי האישיים. כה התענגתי על פריסת את המצעים עם ריח הכביסה של אמא על המיטה. אם היו אתי חברי החדר באותן דקות, לבטח הייתי מציע להם מהעוגות והעוגיות ששלחו איתי אחיותיי. אבל למרות הסקרנות והגעגוע לחברים, תוך דקות ספורות בלבד הייתי שועט לבית המדרש כאשר בראשי רק דבר אחד: להיכנס כבר להיכל הישיבה ולהסתער על הגמרא בגעגוע מטורף משל הייתה זו אהבת נעוריך אותה לא ראית זה עידן ועידנים ושמרה לך אף היא חסד נעורים.

דעתך עלן זמן אלול ודעתן עלך, גם היום.  

?>