בשבוע הבא יחול ה”שלושים” של אחד מגדולי הזמר החסידי, הלוא הוא מיכאל שניצלער.
אני יודע שאתם משתדלים לא להקשיב למוזיקה בימי ספירת העומר, משום האבל על תלמידי ר’ עקיבא, ולכן חיכיתי עד לל”ג בעומר כדי לכתוב כמה מילים על האדם ומפעלו, ולחשוף בפני מי שלא מכיר את סוד קסמה של המוזיקה החסידית.
אתחיל במיכאל.
מיכאל הלחין ושר מאות שירים, היצירות שלו ליוו אותי מאז שאני זוכר את עצמי מאזין למוזיקה ועד עצם היום הזה. כאשר שמעתי שנפטר הצטערתי מאוד והתיישבתי לצפות בלווייתו. המלווים הלכו אחרי המיטה בעודם שרים את מנגינותיו, מספידים וחורזים חרוזים, מספרים בשבחו. אף עין לא נשארה יבשה. עבורי זה היה טקס פרידה מהאיש וממורשתו, אם כי מורשתו תמשיך להתקיים אחר מותו, שהרי “צדיקים במיתתם קרויים חיים”. בשורות הבאות אנסה לתאר במקצת את תרומתו הכבירה של מיכאל ושכמותו.
משוררים וזמרים נודדים תמיד היו פה, עוד בעת העתיקה ובימי הביניים. הם היו עוברים ממקום למקום, שרים ומספרים סיפורי אגדות וגבורה. בתוך השירה היו משלבים מסרים אשר נספגו בתת המודע של המאזינים. שאיפתו של גיבור חיל אשר היה יוצא למלחמה הייתה קשורה לאופן שבו המשוררים ישוררו עליו ועל מעלליו. עם חלוף הזמן שוכללו טכניקות הסיפור והשירה, וכיום אנו צורכים אותם באולמות הקולנוע/תיאטרון ובמסכי הטלוויזיה.
אולם בקרב החסידישע יידען, אשר עולמות אלו של קולנוע ותיאטרון לא קשורים אליהם, תפקידם של הזמרים הנודדים נותר בעינו. כפי שהיה נהוג במשך אלפי שנים, המשוררים מגוללים בפני המאזינים סיפורי גבורה, מעשי אבות, ומשלבים בהם מסרים מקצה העולם ועד קצהו.
לפני שאמשיך, עליי להתעכב על נקודה חשובה – הגדרה של מהי מוזיקה חסידית. החסידות פנים רבות לה, וכך גם מנגינותיה. אך עדיין נוכל למצוא מאפיינים זהים אשר יבדילו בין מוזיקה חסידית לסתם מוזיקה חרדית או עממית.
לפי דעתי, הואיל והחסידים הם ששימרו את שפת היידיש, ולשפה זו הגייה מיוחדת והיא אינה נשמעת כמו עברית, על כן הדבר הראשון שנדרש לבדוק הוא: האם שפתו של המשורר ושל שיריו היא יידיש חסידית? מובן שלא כל אדם המנגן ושר ביידיש ראוי להיכנס להיכל התהילה של המשוררים החסידיים, אלא רק מי שהקפיד ליצור בשפה זו ברוח השירים והמנגינות ששמע, או אשר ראויים להישמע, בטיש אצל האדמו”ר.
אם כן, מאפייניו של המשורר החסידי הם תוכן השירים והשפה שבה הם מושרים.
וכעת, הבה נבחן את יצירתו של מיכאל שניצלער ושל חבריו, יונתן שווארץ, יוסף משה כהנא, מוטי אילוביץ שפורח לאחרונה ועוד.
המוזיקה שלהם כוללת סיפורי מעשיות, מסרי אמונה, עלילות גבורה מלאות ברגש או בשמחה, ואלו מספרים בחן ובחסד את הסיפור שבתוכו חבויים מסרים. ממש כמו אותם זמרים נודדים אשר האדירו את הלוחם הדגול וסיפרו בשבחו.
לבד מהשמחה וההתרגשות של קהל המאזינים הטבעי, למוזיקה החסידית מסוג זה יש ערך מוסף, היא מספרת לשומע על הקהילה הסגורה, אשר לה שפה משלה ואורח חיים ייחודי. מי שייטה אוזן אוהבת וקשובה לשירים יוכל ללמוד רבות על הלך הרוח ועל אופי החשיבה של האוכלוסייה החסידית.
מיכאל, אשר קירב כל אדם ובייחוד את אלו שהציבור החרדי דחה, הוציא לאחרונה אלבום חדש בשם “שבתון”. באחד השירים מובא סיפור אשר באמצעותו ניתן להתחקות אחר הנרטיב של היציאה בעיניים חרדיות. השיר מספר את הסיפור הבא: יום שישי בערב, השולחן ערוך ומוכן אך אב המשפחה לא מקדש על היין. הוא מודאג. בנו בכורו לא נמצא בבית והוא אינו יודע היכן הוא. הבן מסתובב עם חברים לא טובים, ומי יודע אם הוא שומר שבת בכלל. הסיפור מתפתח. הבן שעזב את הדרך חוזר הביתה בעקבות מחלה, בדמעות הוא מתחנן לסליחתו של אביו ומבקש שיעשו יחד קידוש אחד אחרון. אך לצערו של האב הבן נפטר ביום חמישי בערב, לפני שהספיק למלא את משאלתו האחרונה. ביום שישי שלאחר הפטירה האב שוב לא מסוגל לעשות קידוש, כשהוא אפוף בצער וביגון הוא נרדם וחולם שהבן עורך קידוש עם סבו. הפי אנד. האב מתעורר שמח ורגוע.
הנרטיב הסיפורי ברור, זהו ביטוי מוחשי לאמרה “שוב יום אחד לפני מיתתך”. הפרטים הרבים בסיפור משרטטים את ההשקפה החרדית על היציאה. הסיבה תמיד תהיה חיצונית (בהשפעת חברים רעים), המשפחה תמיד תקווה לחזרתו של הבן ותקבל אותו ולעולם לא תבין למה הוא עזב, היוצא תמיד יחוש מרוקן ועצוב, וכמובן, הניצוץ היהודי לעולם לא יכבה, גם רגע אחד לפני המוות.
את אותו רעיון ניתן למצוא גם אצל יונתן שווארץ, ענק זמר חסידי נוסף, משורר על ילד שירד מהדרך. באלבומו הווקאלי, המיועד לימים שבהם אסור לשמוע מוזיקה המנוגנת בכלים, “שהשלום שלו”, הוא מספר על הבן שעזב את הסביבה החמימה בהשפעת חבריו הרעים, חרף תחנוני אביו. הבן נוסע להודו, מסתובב שם בדד ורק רוצה לחזור, אבל לא נעים לו. לבסוף, לאחר מפגש עם חבר של האב, הילד מחליט לחזור אך לפני שהוא מגיע לביתו הוא עובר במירון ונכנס לקברו של רשב”י. שם הוא מנסה להניח קוויטל (פתק) על הקבר, אך הפתק נופל שוב ושוב, ולפתע פתק נוסף נופל ונפתח, והבן מגלה שזה פתק שכתב האב, ובו הוא מבקש שבנו יחזור בתשובה ומצהיר שהוא סולח לו על הכול.
אולם סיפורים כאלה אינם משקפים את רוב סיפורי המשוררים החסידיים. חלק הארי של הסיפורים נוגע בשמירת מצוות בכל מחיר, בשואה למשל, ויש לא מעט סיפורים על האם היהודייה, לרבות שירי הלל ושבח על צדיקותן של נשים. וכמובן, סיפורי צדיקים ואמונה.
לדוגמה: שירו של יוסף משה כהנא, “מעלות פון אידין” מתוך האלבום “לחיים טאטע” מסביר למה כל מה שיהודים עושים הוא לשם שמיים, אם בוכים אז בתשעה באב, ואם שותים אז בפורים. דוגמה אחרת מביא מוטי אילוביץ, באלבומו “רעיונות”, בשיר “אידישע תאיוועס” (תאווה יהודית), שם הוא מתאר דילמה של יהודי בליל שבועות, האם לאכול בשר בסעודת החג ובכך למנוע מעצמו שתיית קפה לפנות בוקר לאחר לילה ארוך של לימוד? וכך הוא ממשיך בתיאור ההבדלים בין תאווה יהודית לתאווה של גויים. לפי השיר, תאוות של יהודי קשורות תמיד למצוות. השיר מתפתח לתיאור תאוות יהודיות ייחודיות, כמו תפיסת תנומה באמצע “לכה דודי” או חשק עז לתקן את ה”בעל קורא” כשהוא טועה, דילוג על קטעי תפילה כמו “יוצרות או תחנון”, זריקת סוכריות על החתן שנייה אחרי כולם ועוד.
והנה אנו חוזרים לספר על יצירתו של מיכאל שניצלער. השיר המדובר הוא “א נשמה בלייבט ריין” (נשמה נשארת נקייה) מהאלבום “די נשמה פלאם”. השיר מתאר בעל עבירה שהתרחק מאוד מהיהדות. באחד הימים הוא פוגש קבוצת חסידים שנוסעת לרבי לרגל חתונת בנו, והמפגש מעיר בו את הניצוץ היהודי והוא מצטרף לנסיעה. כאשר הוא מגיע לחצר האדמו”ר, הרבי מספר לו משל, על שני אחים שהסתכסכו לאחר שאחד מהם התעשר. לקראת חתונת בנו שלח האח העשיר לאח העני הזמנה וסכום כסף נכבד. האח העני דחה זאת בכעס, אך בליל החתונה הוא לא הצליח לעצור את עצמו, ובעודו בבגדי השינה רץ אל אולם החתונה. לאחר המפגש המרגש שאל האח העשיר בתוכחה, מדוע לא השתמשת בכסף ששלחתי לך לקנות בגדים, לפחות היית מגיע לחתונה לבוש בבגדים נאים. הנמשל הוא אותו יהודי, שמראש היה ברור שיחזור בתשובה ויגיע לאדמו”ר, אבל למה בבגדי נוכרי?
אפשר ללקט אינספור תובנות מההאזנה לשירים, להבין מה מקומו של הצדיק בחיי החסידים, מה מצופה מאדם שומר תורה ומצוות, איך מתנהלים החיים בקהילה ועוד ועוד.
זהו אוצר בלום, שדה מוזיקלי רחב יריעה המאגד בתוכו תרבות אמונית רוויית סבל ותהילה.
מסיימים בכבוד המת, מיכאל ז”ל היה בעל נשמה יקרה שהטוב יצא ממנו, איש שכולו רגש שהקפיד לקרב את כל אלו שנדחקו החוצה.
איש אהוב שייזכר לעד.
