לשושי הותר לבחור רק כשהגיעה לגיל שלוש-עשרה.
עד אז לא הייתה לה זכות בחירה. הוריה עשו הכול עבורה, הם ידעו היטב מה היא אוהבת ומה טוב לה ונקטו פעולות מרובות בשמה. ברור שהיא ידעה, כבר מגיל צעיר, מה היא אוהבת, במה היא טובה ומה גורם לה להיות הכי מאושרת, חוץ מהעניין הקטן ההוא… שזאת לא היא שבחרה את כל הדברים הללו.
אבל אימא שלה לא תמיד דייקה. בימי ההולדת של שושי, למשל, אימא הייתה מספרת לכולם בהתרגשות שהעוגה בצבע ורוד עתיק כי זה הצבע האהוב על שושי, ללא ספק. רק ששושי חשבה שהעוגה היא בכלל בצבע שקוף.
בוקר אחד, כשבועיים לאחר בת המצווה של שושי, הוריה קראו לה לפגישה חגיגית. לבסוף רק אימא הגיעה, אבא הבריז כי הוא היה צריך ללכת לבחור לאחיה הקטן נעליים כחולות, כי זה הצבע שהוא הכי אוהב – כמו כל הבנים. אימא הושיבה את שושי על כיסא “כתר”, מול שולחן עמוס בכל טוב: עוגיות עבאדי ומבחר סוכריות עטופות בהכשר מהודר. שושי פזלה לעבר סוכרית דבש אחת, ואימה הנהנה לאישור. שושי לקחה את הסוכריה, קילפה את העטיפה בהיסוס, בירכה ומייד החלה לכרסם. איזה אושר!
אימא פתחה: “שושי יקירתי, בהגיעך למצוות רציתי לבשר לך, שנוסף על המעבר שלך מילדה לנערה עצמאית דיה כדי להיות אחראית על כל מעשיה, ובזאת את משחררת אותי מן התפקיד, בעוד שנה יחול יום הבחירה שלך!” היא נשמה נשימה ארוכה, מניחה לדממה להימשך עוד קצת, בשביל הפאתוס.
שושי הצטמררה מהתרגשות. מילות הפסוק “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע” חלפו לנגד עיניה כבני מרון, בקטע טוב. היא לא האמינה שהרגע הזה יגיע, סוף כל סוף. היא ידעה שיום הבחירה מגיע לכולם מתישהו, אך חשבה שהיא, בהיותה נערה רגישה ובוגרת מעל הממוצע, תקבל את האחריות לבחור בעצמה יחד עם עול המצוות, במעין עסקת חבילה.
השנה זחלה לאיטה, כי ככה הזמן עובר כשמצפים. ביום הבחירה עצמו שושי התעוררה נרגשת עד כדי קשיי נשימה. לאחר שאמרה בכוונה “מודה אני”, התיישבה בקצה מיטתה לכמה נשימות ארוכות וקצובות. כשנרגעה, לבשה את בגדי השבת החגיגיים ביותר שלה ויצאה מהחדר. הבית כולו קושט בבלונים ובשלטים. “מתי אלמד לבחור נכון”, “טול בחירה כי אין ברירה”, ו”בחירה הבאה לידך אל תחמצנה” נכתב בטושים מנצנצים.
היא פסעה בחרדת קודש ובלב פועם, הוריה צועדים משני צידה, נרגשים לא פחות. אימה אחזה בכף ידה המיוזעת ואמרה בקול מבודח: “יקירתי, אני שומעת את הלב שלך עד פה.”
שושי שאלה את הוריה היכן תתבצע הבחירה. אביה חייך כממתיק סוד ולא ענה (מפאת המתקת הסוד), ושושי הניחה להוריה לכסות את עיניה ולהוביל אותה. כל המשפחה נכנסה לסובארו החבוטה והצטופפה בה, נרגשת וחבוטה. לא כל יום הוא יום הבחירה!
הרכב נעצר, כולם ירדו, וכיסוי העיניים הוסר. שושי הופתעה לגלות כי הם עומדים מול פתח הצרכנייה המעטירה הידועה בקהילתם: “אימפריית החסד”.
“כאן תתרחש הבחירה שלך!” הודיעה אימא בקול רשמי. שושי פסעה מדודות על השטיח האדום, המקושט, נאחזת בהוריה. אחיה ואחיותיה וכל המשפחה צעדו בעקבותיהם. וכך פסעו לאורך המסלול המקושט, עד שהגיעו אל תוככי החנות. שם, בתוך ארון ויטרינה מוזהב, ניצבו להם בנחת, זה לצד זה, שני ילקוטים חדשים ומבהיקים, מדיפים ניחוח טרי של “שהחיינו”.
שושי הביטה בילקוטים בהשתאות אין קץ; עיניה התעגלו והיא לא התיקה מבטה מהם. כה יפהפיים, כה חדשים ונאצלים. על חזית אחד מהם דוגמת אגרטל חמניות על רקע צהוב, ועל השני דוגמת עפיפונים צבעוניים על רקע סגול
שושי לא האמינה שהגיע התור שלה לבחור ביניהם! פשוט לא הייתה מסוגלת להאמין.
היא המשיכה לבהות בהם ממושכות. אימה, המבינה והמכילה, קלטה בחושיה החדים כי בתה נזקקת לזמן עיכול של הרגע האיום והדגול הזה. היא הרכינה ראשה ואפשרה לשושי לשהות בתוך ההוויה העצומה הזאת. והרי גם היא זוכרת את יום הבחירה שלה כיום משמעותי מאוד בחייה. כעבור זמן מה התקמט מצחה בדאגה, שושי עדיין דוממת.
חלפו דקות ושעות ארוכות כנצח, חלף גם הנצח.
אנשים הלכו לישון, ובאו וחלפו, והגיעו אנשים חדשים. אחיה הקטנים של שושי גדלו, נישאו וילדו ילדים. בחירות רבות נעשו במחולות בהרבה-הרבה מקומות, השמש הפציעה ושקעה אינספור פעמים, כדור הארץ הסתובב עד כדי סחרחורת, אבל שושי – היקרה והרגישה, שמעולם לא הצליחה לגבש איזו החלטה לגבי שום דבר – לא הרגישה מאום. כחולמת ומשתאה המשיכה לעמוד מול ארון הוויטרינה המוזהב.
רק לאחר שנים רבות מאוד, ביום סגריר אחד, שושי התעוררה.
אף אחד לא יודע לספר בדיוק איך ומה קרה, אולי זאת השלכת הצולפת בחלונות הצרכנייה או שמא חיוך ממיס של ילד קטון. קמטי הזמן שנחרשו בפניה של שושי זעו קמעה, היא הסיטה שערת שיבה מפניה, ולאט לאט התקרבה לעבר הארון המאובק, הושיטה יד רועדת לכיוון ילקוט העפיפונים הדהוי, שצבעו הסגול האפיר כמו פניה.
וצלעה לעבר היציאה, בעודה מתחרטת על שלא לקחה את שניהם ודי.
