“את קטנה שרה, וצרת אופקים”

ככה אמר לי הבחור, הטבעוני, התל אביבי והנאור שהיה הדייט שלי. על זה ועל איך שנלחמתי להגן על הציבור שאני כבר לא חלק ממנו בעזרת ציטוטים חז”ליים נפוצים.

בחצי שנה האחרונה הייתי בגרמניה במסגרת הישיבה של הרב עקיבא וינגרטן (ישיבה ליוצאים בשאלה). בזמן שהותי שם, התכתבתי עם בחור נאה, מעניין, שנון ואינטלגנט, אחר מכל הבחורים שכתבו לי עד כה. כשחזרתי לארץ, הבחור הציע דייט. ובגלל שהרגשתי שהוא לא עוד אחד, אמרתי לו: חכה שיהיה לי בית, אתאפס על עצמי, ואז תבוא. חיכינו חודש שבמהלכו חקרנו את חשבונות הפייסבוק אחד של השניה עד העצם, עד אז לא לא פגשתי גבר שכל כך אהבתי את איך שהוא כותב, ואת מה שהוא כותב. חיכיתי בכיליון עיניים לפגוש אותו. היתה בעיה אחת. הוא היה גדול ממני בכמה שנים טובות. אז מה? חשבתי לעצמי. אם אין בחורים כ א ל ה אינטליגנטים בגילי, לא אכפת לי שהוא גדול ממני כל כך.

הגעתי לדייט בשמלה שחורה הדורה וקצרצרה, עקבים צהובים קטנים, מאופרת במידה, נרגשת להחריד. הרגשתי הכי יפה בעולם, ובאתי בלי מגננות ובלי הפחד הקט שקינן בי עד כה כשפגשתי גבר. משהו בי היה משוחרר לחלוטין, שמח, מתוק, וטוב. הייתי נרגשת, ושלמה, והעיניים שלי ברקו.

הוא ישב על הבר, והתיישבתי לידו. רציתי לשבת מולו, ולא הרגשתי בנוח לגמרי. אבל מולנו חלפו אוטובוסים ירושלמים, ועשו לי נעים בלב. הזמנו בקבוק יין והתחלנו לשתות. השיחה זורמת, הוא קשוב, מתעניין באמת, זוכר פרטים קטנים, שואל לגביהם. הרגשתי בנוח לפתוח קלפים, לספר, והוא אמר שהוא צמא לשמוע. זה הרגיש כך. באיזשהו שלב הוא שאל אותי: את אתאיסטית? אמרתי לו: לא יודעת, אבל אני לא מצליחה להאמין. יופי. הוא כחכח ידיו. מעולה. אני בעד.

אבל האמת? הסתייגתי, אני מתפללת לעתים. ממש מתפללת. וגם חושבת שהכול לטובה. תשמעי, הוא גלגל עיניים, אם זה עושה לך טוב, אז בסדר. אני מבין את הצורך של אנשים להאמין במשהו. זה מטומטם אבל מובן. בעיניו ברקה שנאה שהציקה לי. לא מאמינה שזה יוצא לי מהפה אני אומרת לו: תשמע, לא הכול שחור. הו! הוא מתעורר. אולי את תגלי לי מה כל כך נפלא בדת הזאת? כולם אומרים לי שיש דברים יפים. למה אני לא מצליח לראות אותם? אמרתי אוקיי. אולי יום אחד נדבר על זה.

ואז הוא שאל אם בא לי סיגריה. וממש היה בא לי. אז אמרתי: כן, אבל אין לי כאן. יש לי בבית. הלכנו לבית שלי. בדרך התחלנו לדבר על סמים. “ניסיתי כל סם אפשרי בעולם” הוא טען. שאלתי: גם הירואין?
הוא: מה?
אני: הירואין. ניסית הירואין?
הוא: מממ לא.
אני: אז לא ניסית כל סם אפשרי בעולם. מהיום תגיד: ניסיתי כל סם פרט להירואין. הירואין זה סם שממכר ממנה הראשונה. סוג: “באיה לא ישובון”.
הוא: באיה מה?
אני: אתה לא יודע מה זה אומר?!
הוא: לא.
אני, מנסה להסביר במילים אחרות, זה אומר: מי שהולך לשם, לא חוזר. אתה מבין? הנה דוגמה למשהו שלדעתי כן יפה ביהדות, אני ממשיכה את הנושא הקודם: נניח- ציטוטי חז”ל. התחלתי לצטט לו אמרות חז”ל יפיפיות מזכרוני, והייתי בטוחה שמשהו ידלק שם. שהוא יגיד: האמת שזה, דווקא זה, כן יפה. (כי זה באמת יפה…?)

אבל הוא מהר לצעוק: זו לא היהדות! אמרתי לו: ברור שזו היהדות. זה חלק בלתי נפרד ממנה. כשחז”ל אומרים: הווי דן את כל האדם לכף זכות, החרדים והדתיים מתייחסים לזה כאילו זו תורה. כל ציטוטי חז”ל הם לגמרי היהדות. שום מילה על כך שכל ציטוט חזל”י צריך לתרגם לו לעברית כי הבן אדם פשוט לא יודע כלום. ציטוטים פשוטים שכל זב חוטם מכיר. כמו: “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש” או: “אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי”?

הלוואי שהייתי שומעת ציטוטים כאלה לראשונה, זה עולם שלם שהייתי חוקרת. בדיוק כמו העולם שגיליתי כשקראתי ספרות עברית לראשונה. אבל הוא לא אני, וזה לא סקרן אותו, יש לו את הדעות המוצקות שלו, והן מרובעות כל כך. נדמה שנלקחו מערב שבו הוא רבץ מול הטלוויזיה והבין בשכלו האדיר שהוא, הוא ולא אחר, מממן ציבור שלם של אוכלי חינם. וואו. אין לך משהו מקורי להגיד? איזו שיטה חדשה לשנאה? זה? זהו? ה”אוכלי חינם” הישן והטוב?

את בטוחה שיצאת בשאלה? הוא שואל בלהט. אתה בכלל יודע לצאת מאזור הנוחות? רתחתי חזרה. כאילו, חוץ מלצאת לערב אחד ממדינת תל אביב? הוא לא ענה על זה והמשכנו לדבר. נושא השיחה המשיך להיות: חרדים. הוא אמר במילים אלה: השנאה שלי לדת ולאנשים האלה נובעת מזה ש… ולא יכולתי להמשיך להקשיב. אחזתי מעצמי שונאת, אבל לא ידעתי מה זה לשנוא עד שראיתי אותו. ההמשך של המשפט שלו אגב היה: נובעת גם מזה שאני מממן אותם. שוב זה.

ובאמת, אין לי מושג אם זה היה היין ששתיתי, או שגם בלי היין זה מה שהיה קורה. אבל מבלי לדעת למה ואיך, מה שעשיתי מאז אותו הרגע היה להגן בחירוף נפש כאחרונת בנות סמינר בנות אלישבע או לחילופין וולף, על האברכים, על אלה שכן עובדים, ועל כך שכמה האברכים כבר מקבלים, והאם נראה לו שהם לא יכולים להצליח מאוד בתחומים אחרים ועדיין בוחרים לעשות את זה? כי הם מאמינים בזה.

אנחנו רבים כמו משוגעים, אני רותחת והוא רותח. ומרגע לרגע אני מבינה כמה הוא לא יודע. וכמה הוא מנותק. האכזבה עמדה לי בגרון, אבל לא אמרתי שום דבר מזה. הוא דווקא כן. אני מאוכזב קשות, הוא אומר. את בעצם דוסית. אני מרגישה צורך להתגונן ואומרת: מה דוסי בי? זה שאני פשוט מבינה אותם? זה שאני לא שונאת אותם?  תנסה להבין אותי לפחות. אני לא יכול להבין אותך. התל אביבי, הטבעוני מטעמי אידיאולוגיה, החושב שחד פעמי מזיק לכדור הארץ, הג’נטלמן בהגזמה, עם הדעות של שמרן בכל הנוגע להבנה של כל יצור חי עלי אדמה, אבל אותי, נשגב מבינתו להבין.

את קטנה שרה, וצרת אופקים, הוא אמר באיזשהו רגע. חבל שלא שלפתי עוד פתגם חזל”י אלמותי האומר: “הפוסל במומו פוסל”. כי במקום זאת, אמרתי בטון מונוטוני שהרגיז אותו: גם אם אני חושבת ככה על אדם, אני לא אגיד לו את זה בפנים בדיון ענייני שאמור לכבד את שני הצדדים. כל כך שמחתי באותם רגעים שאני לא יורדת לפסים אישיים, שאני נשארת איתנה בדעותיי גם אם הוא חושב שאני צרת אופקים (חה אני מאופקים מי אתה), ושמחתי לגלות שאני לא מנותקת.

כל כך שמחתי שכמעט ולא הרגשתי ביציאתו סלאש בריחתו מהבית שלי, בקושי אמר “לילה טוב” המלאך הטהור הזה. שרוצה שהכדור הזה יהיה מקום טוב יותר.
הלך. לתל אביב שלו. מותיר אותי עם המחשבות, עם ההבנה עד כמה אני מחוברת למה שקורה סביבי, למי שקורה סביבי.

וכן. אני בטוחה שיצאתי בשאלה וכנראה שלא אחזור לא בעוד יום ולא בעוד מאה שנה, אבל הוא גרם לי להבין שהציבור הזה יקר לי, שאני לא מסוגלת לשמוע שמשמיצים אותו או ששונאים אותו. ביקורת ראוי שתבוא מאהבה ולא משנאה, מידע, ולא מבורות, מהתוך ולא מבחוץ. גם אם יש לי ביקורת על הציבור הזה, זה מתוך כך שנשמתי את אווירו ואווירתו 18 שנים מחיי. אבל אני מכירה אותו ולא יכולה לשנוא אותו כמו התל אביבי, משום שהוא חלק בלתי נפרד מאישיותי. אם אשנא אותו כמוהו – אשנא חלקים גדולים בעצמי.

אז אני רכה עם המקום החרדי שלי, ורכה עם הביקורת, ומחבקת את קירות בית הכנסת שבשכונתי. וכך יורדים הלילות על הבית שלי ברחביה, על הקירות ששמעו את הוויכוח, על עצמי החרדית, על עצמי העכשווית. שהיא גם וגם. וגם. איזו שלווה.