היא מתקשרת לאימוש בלי סיבה מיוחדת. אם הייתה מחפשת אותה לבטח לא הייתה מוצאת. יתירה מכך, רוב הסיכויים שהייתה מוצאת רבות שימנעו ממנה לעשות זאת. אך באותו הערב היה לה ממש דחוף להרגיש בחורה מן המניין, מהאלה שמתקשרות לאימהות שלהן ויש להן המון על מה לדבר. שיחה קולחת ונעימה, כנה ועמוקה, בלי התפרצויות געשיות למיניהן. מהאלה הנורמליות שהן חברות טובות של האימהות שלהן והן מחליפות ביניהן רשמים, רעיונות מהפכניים, קללות גסות, נעליים וקוסמטיקאית. אולי הן גם הולכות יחד להופעה של רמי וריטה, או שבעצם זה מזמן רק רמי או רק ריטה.
אז אימוש עונה לה במין עליזות יתרה, כזאת שרק אימהות שמחפות על משהו עושות, היא קולטת את המחווה הקטנה ומעריכה את אימה על כך.
כבר חודשיים שהיא חיה במין חלום תקוע, כזה שמצד אחד הייתה מעדיפה להתעורר ממנו ולחיות את החיים במלואם, ומצד שני היא מתה מפחד להתעורר ממנו. דירת החדר בכרם התימנים, העבודה שמורטת בה כל פינת חיות, החברים שלאט לאט נמוגו איש אל סבלותיו וכמה שהשיחות עימם הפכו ללקוניות, טכניות וחסרות חיים. הציפורים המצייצות בלעג אל חלונה מדי בוקר והחום הנוראי של תל אביב שהופך הכול לעיסה דביקה וממורמרת.
לבל תשכח את הימים שנצבעו בשחור ללא הכנה מוקדמת, על פעימות הלב החזקות והתוקפניות, על המוזיקה שכבר הרבה פחות עוזרת ויותר עוקצת אותה בטריגרים חוזרים ונשנים, על הרומן שהחלה לכתוב בשקידה כה יוקדת בקיץ שעבר וכעת נראה לה סתם כמו גחמה עלובה ודלת מכר.
היא רוצה מאוד לספר הכול לאימוש היקרה שלה אבל היא יודעת שהיא לא יכולה, כי איתה היא לא יכולה לדבר על דברים שכאלה, זה הרי פשוט בלתי אפשרי!
אז היא עונה לאימוש באותה נימה המוגזמת בעליזותה ומיידעת אותה לגבי דברים יומיומיים בפשטות ובקצרה.
אימה שמחה לשמוע שבתה מתפקדת ושהכול בסדר. הנימה של הבת משכנעת דיה בכדי להבין שהיא חיה את חייה ביעילות ועם אנרגיות חיוביות.
*****
אימה בעיקר שמחה על שבתה קונה את ההצגה שלה, ואין לבתה שמץ של מושג על בדידותה הנוראית, על ימיה הזהים לאתמוליהם בדמיון מוחץ, על החתולים הרבים שהיא מגדלת ועל הגרניומים שהיא משקה שפורחים הרבה יותר ממנה ואינם ממלאים אף לא טיפה מחייה.
לבל תזכיר את השיטוטים הקטנים שלה ברחובות בניסיון ללכוד פיסת עניין שתצבע את יומה בגוון בהיר יותר, על שתי חפיסות המרשמלו שאכלה הבוקר, תכף לאחר שפקחה את עיניה ומייד רצה להקיא אותן, על הלחצים בחזה, על גופה הקורס אל תוך עצמו, על שכניה ומבטיהם החומלים, על הזמן שחולף מתחת לאפה, על ימיה המתכלים, על הזיכרונות שמציפים אותה בכאב עצום, על איך היא לומדת לסגור בפניהם את התריס ועל כמה שקשה לה להרים את הטלפון אל בתה היחידה שמא תזהה מעט מן הכאב שלה.
היא לא תוכל להתמודד עם זה, כי היא פשוט לא יכולה לדבר איתה על דברים שכאלה, זה הרי פשוט בלתי אפשרי!
אז היא אוגרת את שברי מחשבותיה הקשות ומתאמצת לדבוק בנימה העליזה לכל אורך השיחה בגבורה.
“אני שמחה שטוב לך, ושאת מוצאת זמן לעצמך”! היא אומרת לביתה האהובה.
“אני שמחה לשמוע שאת מתקשרת עם החברים בצורה כה כנה ומועילה ושואבת סיפוק מן העבודה ושהציפורים בחלונך מצייצות בצורה כה חיננית וענוגה”…
הבת בולעת את רוקה ומשהו בתוכה מצטמק עד כיליון.
אימה לא יודעת…
היא משחקת נהדר לכל אורך השיחה כי אימוש לא אמורה לדעת שום דבר!
היא עוצמת עיניים חזק חזק ומסכמת את השיחה בקול שלו.
אחרי הכול היא שמחה שאימוש בסדר.
