אסור לך, אסור לך, אסור לך

איילת צפתה בטלוויזיה בסתר אצל סבה וסבתה, מלכי החביאה טלפון נייד בתחתונים, אסתי קנתה מכשיר רדיו והסתירה אותו מתחת לכרית, ונחמי צפתה בהיחבא בסרטי האחים גרובייס. יוצאות מכל המגזרים נזכרות באיסורים שהושתו עליהן.

בעולם החרדי מקפידים על הפרדה מהעולם החיצון. זאת, בין היתר, כדי לשמור על חברה סגורה עם כללים ברורים של מה מותר ומה אסור. לעיתים קרובות נאסרו דברים שבפרספקטיבה בוגרת אנחנו לא מבינים את ההיגיון שעומד מאחוריהם, וכבר בתור ילדים ומתבגרים הרגשנו צורך למרוד בהם.

איילת גדלה להורים חוזרים בתשובה, ואף שהייתה חשופה לעולם החילוני, הוריה התעקשו לאסור עליה פעילויות שונות. “דוד שלי היה עושה קייטנה לכל הילדים בחופש הגדול, וגם אני הצטרפתי. כמובן. אבל היו אוסרים עליי כל מיני דברים שבני הדודים שלי נהנו מהם. כולם היו רואים טלוויזיה, ואותי הוציאו מהחדר בהוראה של ההורים שלי. כשהייתי נוסעת לסבא וסבתא, הייתי צופה בטלוויזיה בהיחבא, מבלי שההורים שלי ידעו. כך הייתי עושה במשך שנים, כדי לפצות על מה שנאסר עליי”.

נחמי גדלה בבית חסידי אדוק, ללא מחשב וללא סרטים, אפילו לא סרטים חרדיים. “לא הרשו לנו לראות סרטים, אפילו של ‘גרובייס’, שהיו מותאמים לחברה החרדית. לדודים שלי היה מחשב בבית, ודודה שלי אפשרה לילדים לצפות בסרטים. הייתי בורחת אליה במוצאי שבת, כשכל המשפחה שלהם הייתה נאספת, ורואה סרטים חרדיים. תמיד פחדתי מהרגע שההורים שלי יגלו את זה. רק מזכירה שמדובר בסרטים עם גברים בלבד, שמספרים על מעשיות של צדיקים. לא משהו שהיה יכול ‘חלילה’ לדרדר אותי”.

נעמה חלמה להיות צלמת ולראות עולם, אך נאסר עליה להיחשף לתכנים מסוג זה. היא נהגה ללכת בחשאי לחנות הספרים בבניין כלל בירושלים, ולרכוש מגזינים של ‘נשיונל גאוגרפיק’ יד שנייה. ״במשך שעות הייתי מעלעלת בעמודים, קוראת בשקיקה כתבות על עולמות לא מוכרים. הדמויות המצולמות בעמודי הכרומו נשזרו בדמיונותיי, המצאתי להן סיפורי חיים וטיילתי איתן בכל קצוות תבל״.

“אצלנו בבית היה אסור לשמוע רדיו, אפילו לא תחנות חרדיות”, מספרת אסתי. “אני זוכרת איך אבא שלי התגאה בזה, שאפילו במלחמת המפרץ הם לא האזינו לרדיו. את המידע על מה שקרה הם היו מגלים רק למחרת, בקריאה בעיתונות החרדית. כשגדלתי איכשהו נודע לי שיש תוכניות רדיו מעניינות. קניתי בכמה שקלים מכשיר רדיו קטן בקיוסק בבני ברק, והתחלתי להאזין לתוכניות בתחנת 103 FM. ידעתי שאני מסתכנת והקפדתי להסתיר את המכשיר במגירה חבויה והוצאתי אותו רק בלילות, כשכולם הלכו לישון. הייתי מאזינה בשקט, אוזנייה אחת תחובה באוזן שצמודה לכרית, והמכשיר עצמו מוחבא מתחת לכרית”.

על אף המאמצים, סודה של אסתי התגלה. “יום אחד אבא שלי חיפש במגירה ומצא את הרדיו. לא אשכח את האכזבה ואת הכעס שהוא חש. כאילו רצחתי מישהו. מה בסך הכול עשיתי? רק האזנתי לתוכניות רדיו”. אסתי מציינת שהיא מבינה את רצונם של הוריה שלא לחשוף את ילדיהם לתכנים שרחוקים מעולמם, אבל תוהה על ההקפדה והסגירות. ” עד היום אני לא מצליחה להבין מה הבעיה שלהם עם רדיו חרדי. פשוט מוזר!”

בבית שבו מלכי גדלה טלפון נייד היה אסור בתכלית האיסור. אולם היא רצתה ליהנות מתחושת עצמאות, ובסודי-סודות רכשה את המכשיר האסור מכסף שהרוויחה מתיקוני בגדים. “אני זוכרת איך רעדתי מפחד שיגלו שיש ברשותי טלפון נייד. המכשיר לא היה עם אינטרנט, אלא שימש לשיחות והודעות טקסט בלבד, ובכל זאת – זה היה סוד כמוס. הייתי מחביאה אותו בין התחתונים ומקווה שלא איתפס. בדיעבד, אני לא מבינה מה האיסור הגדול. הרי טלפון נייד יכול לעזור להורים לדעת איפה אני וליצור איתי קשר”.

בביתה של רחלי נאסר על הנשים והילדות לגרוב גרביים שחורים בשבתות ובחגים, אלא רק גרביים בצבע לבן. ועד היום היא לא מבינה מדוע. “תמיד הסתכלתי על השכנות והחברות שלי בקנאה רבה. לא הבנתי למה להן מותר לגרוב גרביים שחורים ולי אסור. בליבי התפללתי שהוריי יסכימו שאהיה קצת יותר ‘מודרנית’ ויאפשרו לי להסתובב בשבתות ובחגים כשרגליי נתונות בגרביים שחורים. אני זוכרת את עצמי עומדת בחדרי מול המראה, מודדת גרביים שחורים ומדמיינת איך אני יוצאת ככה החוצה, ונהנית מהתחושה שאני מעט יותר ‘פתוחה’. עד היום אני לא מבינה את ההיגיון מאחורי האיסור הזה. הרי גרביים שחורים צנועים בהרבה מגרביים לבנים או מגרביים בצבע גוף”.

גם בבית הספר, כך לפי רחלי, ההקפדות בענייני לבוש לא היו הגיוניות. ״היה מותר לנעול סנדלים או נעליים שהסוליה שלהם בצבע כחול או שחור. וזהו. אני זוכרת ששכנעתי את אימא שלי לקנות לי סנדלים שסולייתם בצבע בז’. אבל בבית ספר אמרו לי שהסנדלים שלי מאוד מודרניים ומוחצנים, ושאוכל להגיע איתם לבית הספר רק אם אצבע את הסוליות לצבעים ה’מותרים’. לא נותרה לי ברירה. קשקשתי על הסוליות בלורד ארטליין שחור. זה היה מאוד מכוער, אבל העיקר שעמד בתקנון בית הספר״.

“כל דבר שאיכשהו מזכיר את צבע ג’ינס היה אסור בתכלית האיסור,” נזכרת יעל. “אני זוכרת שבחופש הגדול לפני כיתה ו’ הלכתי עם אימא שלי לקניות לקראת החזרה ללימודים. רציתי קלמר ג’ינס, הכי פשוט שיש, שעלה כמה שקלים. אימא שלי ממש גערה בי שזה לא צנוע ושאנחנו לא משתמשים בצבע הזה. עד היום לא ברור לי מה העניין. כולה צבע כחול…”

 

 

?>
דילוג לתוכן