אילת

חלק שני

אני מגיעה לחדר, מניחה את המצרכים שקניתי ומתחילה להסתובב בחדר במעגלים.
קשה לי. אני יוצאת לרחוב, סהרורית, רגליי מוליכות אותי בתוך ענן של מחשבות.
ואז אני רואה אותו.
בית כנסת קטן, חבוי בין שני בניינים אפורים וגינה אחת שכוחת אל.
הלב שלי דופק, צעדיי מואצים.

 

רגע.
מבט חטוף על עצמי, אני עדיין לבושה בבגד הים. רצה חזרה לחדר ומתחילה לחפש בקדחתנות משהו ראוי ללבוש.
זה נשמע קצת לא אמין, אבל זו האמת – לא היו לי בגדים. ירדתי לאילת עם שני זוגות מכנסיים וגופייה אחת, זוג מכנסיים אחד נעלם בחוף, ואת השני גזרתי למכנסונים שלא ממש כיסו את התחת…

 

חושבת רגע, קושרת את פיסת הבד על המותניים, מוצאת איזה ווסט זרוק בפינת החדר, מזכרת מדייר קודם, לוקחת נשימה, עולה במדרגות והולכת לכיוון בית הכנסת.
לא הייתי צריכה שום תירוץ לבכות, אבל ה”לכה דודי” שהדהד מהחלונות גרם לי לאבד איזה חצי ליטר נוזלי גוף בצורת דמעות…

צעדתי פנימה ברגליים כושלות, מסך של דמעות בעיניים, התיישבתי על הרצפה בפינה, תפסתי סידור ונכנסתי לטראנס עוצמתי של תפילה.
קראתי שוב ושוב את כל הטקסטים של קבלת שבת, ופתאום הבנתי שכל החיים קראתי את התפילות בלי להתייחס לתוכנן. הפעם התעמקתי במילות התפילה, והטקסט הרגיש לי פתאום כל כך אמיתי.
לא הצלחתי להבין איך ולמה עזבתי הכול.
התפילה נגמרה. יצאתי לרחוב מבולבלת ובוכייה, מקווה שהיקום יזמן לי ארוחת שבת משפחתית או חברותא כלשהי.

 

שום נס לא התרחש, ואני עשיתי את דרכי חזרה, מעורפלת ומרוקנת, ממלמלת זמירות שבת בטראנס מרגיע. הגעתי לחדרון שלי והעברתי את הזמן בתחושות מבלבלות: רגע אחד רציתי לשוב בתשובה שלמה באמת, ורגע אחרי עישנתי סיגריה בעצבים. לא ידעתי אם שרפתי את כל הגשרים ואין שום דרך חזרה, אבל דבר אחד היה לי ברור: את אילת אני צריכה לעזוב בהקדם האפשרי.

שבת אחר הצוהריים: אני אורזת את הקיטבג שהולך איתי לכל מקום ויוצאת לתחנה המרכזית. לא נפרדתי מאף אחד, אפילו לא מאיגור – אילתי מקסים שיצאתי איתו בתקופה האחרונה. נשענתי על הקיטבג ומתחתי רגליים.

עוד שעתיים יוצאת שבת. הייתי מבולבלת. מאוד.

הדקות עברו בעצלתיים, כססתי ציפורניים ולא ידעתי את נפשי. בחוץ התחיל להחשיך, כוכב ראשון הגיע, ובעקבותיו השני והשלישי.
שבת יצאה.
סלע אדיר נגול מעל ליבי. הדלקתי את הטלפון והתקשרתי לאימא.

לא ממש ידעתי מה להגיד לה כשענתה, אבל רק לשמוע את הקול שלה אחרי כל כך הרבה זמן עשה לי דופק מהיר ודמעות בעיניים. שיתפתי אותה בכל מה שעבר עליי, ואיכשהו נפלט לי שאני שוקלת לחזור בתשובה ושאני עוזבת את אילת.
אמא התייפחה בהתרגשות יחד איתי, והפצירה בי לחזור הביתה ולהתחיל הכול מחדש… “שמעתי שפתחו סמינר חדש, יתאים לך בול,” היא אמרה.
כמה נאיבי מצידה. הרגשתי שאני נמסה.

 

נפלטתי מהבית בגיל 15, ומאז לא קיבלתי הזמנה כל כך חגיגית לשוב.
עליתי על האוטובוס ברגשות מעורבים, לא הייתי סגורה עדיין על מה יהיה, אבל החלטתי לתת צ’אנס.
אחרי שבוע ומספר שיעורים במדרשיה לבנות בתל אביב, הבנתי שוב שזה לא בשבילי. שוב הדת הייתה רק תירוץ לברוח מכל המצב הזה שלי, ולא הסכמתי שזה יקרה; אם יש בעיות אפתור אותן. הדת לא תפתור לי שום אישיוז עם עצמי.

 

עזבתי את הבית, הפעם מיוזמתי. התנצלתי בפני אימא הדומעת והמאוכזבת וחזרתי לירושלים. הבנתי, הבנתי סוף סוף את המהות של כל מה שעבר עליי ואת האופן שבו ניקזתי את הקשיים והבדידות שלי, והשלכתי אותם על הדת. והבנתי גם למה עשיתי את זה, זה היה ממקום ילדותי ושיטתי שהורגלתי אליו.

קשה לך? תתחזקי באמונה. יש לך שאלות? תקבלי על עצמך משהו ותרגישי טוב יותר.
אבל בלי לטפל בבעיות עצמן שום דבר לא נפתר, והדת נשארת רק מקום לברוח אליו מבעיות לא פתורות עם עצמי.

חזרתי לירושלים, הפעם חזקה.
ידעתי את כל התשובות. הן היו בתוכי.

 

 

מתכון לעוף חגיגי עם סוף טוב (שיהיה עם מה לנגב את החלות):

 

מצרכים לארבעה סועדים מאושרים:

– 4 כרעי עוף או שוקיים ואפילו כנפיים ישמחו להצטרף לחגיגה

– כוס וחצי יין אדום

– 3 כפות שמן זית

– 1 שקית ערמונים בוואקום

– חופן פירות יבשים לבחירה (חמוציות, צימוקים, משמשים, תאנים וכל מה שיש)

– חופן שקדים\אגוזי מלך\צנוברים

– 1 בצל אדום גדול פרוס דק

– 5 שיני שום פרוסות גס

– ענף נדיב של רוזמרין\טימין

– 3 כפות סילאן

– מלח פלפל לפי הטעם

– אופציה: 4 גזרים צבעוניים שלמים וקלופים

 

הוראות הכנה:

מניחים את העופות בתבנית גדולה, מעסים היטב בשמן זית וסילאן. יוצקים מעל יין ומוסיפים את שאר המצרכים. לא להתבייש לערבב הכול עם הידיים.

מחממים תנור ל-180 מעלות, מכניסים לתנור למינימום שעה וחצי. כל 20 דקות מרטיבים את העופות ברוטב שניגר. טיפ: הכי נוח להשתמש במברשת של החלות או בכף עמוקה.

מוציאים מהתנור כשהכול שחום ומבעבע, העוף רך ועסיסי והאוויר מריח כמו חג.

בתאבון 😊

 

 

 

?>
דילוג לתוכן