ביום חמישי, כט תמוז תשע”ב התקבלה הידיעה “גדול הדור הרב אלישיב נפטר!” אחד מן הניסים הגדולים שאירעו בהלוויית הרב אלישיב היתה העובדה שהיא נערכה בלילה. אלמלא זאת הרי אנו ובנינו ובני בנינו נצלים היינו בחומה היוקד של השמש הירושלמית בשלהי תמוז בואכה חודש אב.
מעודי תמהתי, עוד בהיותי אברך – סמוך ונראה לקבלת כושר לדיינות – מה ראה הציבור הליטאי להכתיר לראשו את הרב אלישיב המסוגר, שמעולם לא למד בישיבה, ולא חיבר שום ספר?
יתירה מזו, זוכר אני את אותם פעמים שנכנסתי לקודש פנימה; פעמיים ביחידות, ועוד פעמיים עם בני הכולל לדיינות שבו למדתי; ההתרשמות שלי היתה שהנוכחות שלנו מעיקה עליו, הוא מעדיף שנצא ונלך משם. התמיהה אם כן מתעצמת, מה ראה הציבור הליטאי לקחת אדם מנותק חברתית ולהכתיר אותו כפוסק הדור?
כאשר אנחנו קוראים את תולדות חייו מתעוררת בנו תחושת אי נוחות. וכי כך היא דרכה של תורה? הרב אלישיב היה אדם מסוגר במיוחד. על פי הסיפורים אודותיו הוא לא הכיר את בנותיו. הפעמים היחידות שהוא שוחח עמם היה לפני תפילת ערבית במוצאי שבת, שאז היה יוצא להליכה קצרה (הבית אז היה חשוך בשל הקפדתו לא ליהנות מחשמל בשבת). גם כשנפטרו ילדיו לא הזיל דמעה, רק החליף את ספר הלימוד שלפניו להלכות אבלות, בשל האסור על האבל ללמוד פרט להלכות אבלות. ניתן לשער שאם היה מותר ללמוד כרגיל גם אקט סמלי זה לא היה נעשה.
במאמר מוסגר, זו היתה הסיבה שבגינה לא השתתפתי בהלווייתו. מלבד הרתיעה הטבעית שלי מהתחככות המונית, ומשמיעת פרקי תהילים ברמקול מיושן, תוך כדי יללות באידיש; הצטרפה לכך התחושה שבנקודה זו אני מאמץ את דרכיו והנהגותיו, ולא משנה מסדר יומי במאומה.
על פי המסופר בקרב בני המשפחה, רעייתו של הרב אלישיב התקשתה להסתגל לאורח חייו הסגפני והמסוגר. היא גדלה בבית הוריה – ר’ אריה לוין ורעייתו, שהיה בית תוסס ושמח, ומיד לאחר חתונתה נשארה עגומה ובודדה בביתה. אביה, ר’ אריה, היה נכנס לביתה לשוחח עמה ולהשיב את רוחה. בימי ערב פסח העמוסים והמבולגנים היה יוצא הרב אלישיב לבית מרגוע, כדי שיוכל ללמוד שם ביישוב הדעת. וכאן הבן (או הבת) שואל: וכי זו הדרך?
אלמלא שהציבור החרדי היה מגדיר אותו כמנהיג הדור, היה ניתן להגיב למעשיות אלו בסלחנות ולתלות במבנה אישיות, ישנם אנשים סגורים רגשית, וישנם קרי מזג בעולמנו.
אבל משעה שהציבור הליטאי ענד את הנהגותיו כנזר לרגליו, מוכרחים אנחנו להתחקות על שורשה של התופעה. אסור לנו לפטור הנהגות אלו בהינף יד. אנשים רבים חונכו לראות בדרך חייו אידיליה נכספת, משאת חיים.
נראה שהנהגותיו של הרב אלישיב תאמו את אורח החיים הליטאי, המעודד התנזרות וסגפנות, פרישות וצמצום. זו הסיבה שבמקום להעלות על נס את רבי משה פיינשטיין הידוע במידותיו התרומיות ובליבו הרחב; בחר הציבור הליטאי ללכת אחרי הרב שך, התקיף והקיצוני (כמובן שלאחר מותו הפכו אותו לסבא חביב, רק בני דורי זוכרים את הקרבות שהוביל); לאחר פטירתו של הרב שך הוכתר הרב אלישיב על הנהגותיו הבלתי מתפשרות וחסרות האנושיות והרגש, לשמש כאב-טיפוס מייצג ליהדות הנאמנה “כזה ראה וקדש”.
הרב אלישיב התאים למשרת הדיינות ככפפה ליד. דיין צריך להיות תקיף ובלתי מתפשר, אבל לעמדת הנהגה צריך משהו אחר, ועם תוצאותיו של הפער הזה אנחנו מתמודדים עד היום.
המלחמה הנחושה באקדמיה, שיש מקום לתהות עד כמה הבין את משמעותה; ההתערבות החד-צדדית בסכסוך בישיבת פוניבז’ ועמידתו לצד ה”מחבלים”, שגרמה למחלוקת להתמשך עוד ועוד; המאבק על עיתון משפחה, שנראה היום כל כך מגוחך, שגרם לעיתון למתן את דעותיו.
לשבחו יאמר, שהוא ניסה ללחום נגד אפליית הסמינרים בקבלת בנות מעדות המזרח, אבל מנהלי הסמינרים לא צייתו ל”דעת תורה”, שהרי דעת תורה נועדה לאנשים הפשוטים.
