אבא, תתגאה בי!

איך ההורים קיבלו את זה?

"אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששאלו אותי איך ההורים שלי קיבלו את זה…" כך כתבה מישהי באחת הקבוצות של היוצב"שים לפני כמה שבועות. התגובות לא איחרו לבוא והן הוכיחו לי שוב בפעם המי יודע כמה, שלא משנה כמה הנושא הזה נלעס ונדוש, עדיין מדובר בפצע מדמם שהיוצאים בחלקם הגדול מתמודדים איתו יום יום.

בדרך כלל המיקוד התקשורתי מופנה לדרמות הקיצוניות של יחסי יוצאים ומשפחותיהם. כתבות על אבא שלא רואה את ילדיו כי יצא בשאלה, נערה שנזרקה מהבית כי החליפה לג'ינס והורים שנלחמים בילדיהם היוצאים – תופסות את הכותרות. אבל אחרי שנתיים של חשיפה לסיפורים אישיים במסגרת פעילותי בסלון הירושלמי למדתי לדעת שהסיפור האמיתי נמצא אצל היוצאים שאיכשהו שומרים על קשר עם המשפחה, ולפעמים אפילו מקיימים קשר טוב עם ההורים, ועדיין המורכבות אצלם גדולה מאד. "יש לי קשר עם ההורים, ולכן לא עצרתי אף פעם להתאבל על הקשר שהיה אמור להיות לי איתם ולא יהיה לעולם" – כך שחה לי אחת היוצאות השבוע. במשפט זה היא קיפלה את התובנה שהתגבשה אצלי בשנתיים האחרונות בהיכרותי עם עולם היציאה מהמגזר החרדי לשלל גווניו.

ניתן להצביע על שינוי משמעותי מאד שהתחולל בציבור החרדי ביחס ליוצאים בעשור וחצי האחרונים. עיון קצר בספרי המחקר בתחום מלפני שני עשורים מלמדים אותנו על תגובה דרמטית וקיצונית מאד של המשפחות החרדיות לתהליכי היציאה של ילדיהם – זריקה מהבית, אי הכרה בילד, סנקציות שונות ואף ישיבת שבעה או לפחות ביצוע אקט של 'קריעה' על הילד שנחשב כמת בגלל היציאה.

מי שמתעניין בקריאת סיפורי אימה כאלה, המלצת הקריאה שלי היא ספרה של שרית ברזילאי שיצא לאור ב2004 וזכה לשם הקולע: 'לפרוץ מאה שערים'. כשתקראו את תיאוריה תמהרו להסכים איתה שהיציאה היא גורם ל"אוקיינוס של סבל מתמשך", כלשונה. אך דומה שכיום, 17 שנה לאחר שמאה השערים נפרצו על ידי ברזילאי, המצב שונה לחלוטין. תיאורי זוועה אלו קיימים רק במקרים קיצוניים ממש וברוב מוחלט של המקרים המשפחה מקבלת את היוצא ברמה כלשהיא של הכלה והשלמה עם דרכו החדשה. 

כשסטודנטים ממכללת אונו ביקשו את עזרתי בתשאול יוצאים לגבי היחס עם משפחותיהם, נרתמתי לעזרתם. הם נדהמו לגלות שמתוך כמות נכבדה של נשאלים רק אחד סיפר על יחס קשה מצד המשפחה, וגם במקרה הזה הרקע הדתי היה שולי ביחס למורכבות המשפחתית הכללית. כל שאר הנשאלים סיפרו על קשר טוב ואף תומך, אבל עדיין נשמעו הרבה אנחות בפתיח הדברים. 'ההורים שלי? – זה מורכב'. משפט זה הוא כמעט קונצנזוס בין היוצאים.

אז מה השתנה? החרדים פחות חרדים או שהיוצאים פחות חילוניים? למה עדיין הקשר המשפחתי מורכב? אולי זה סתם בגלל שיחסי הורים וילדים הם לא משהו ב2021? בואו ננסה להבין מה קורה, ובעיקר, מה אפשר לשנות ולשפר.

 

מה השתנה?

אז אולי החרדים לא פחות חרדיים אבל הם למדו משהו בעשורים האחרונים. אם יורשה לי, אציע הסבר שהחרדים לומדים אט אט את מגבלות הכח. השינוי הבולט ביותר הוא דעיכתה של תרבות ההפגנות החרדיות. אם בעבר המיינסטרים החרדי יצא להפגנות על פתיחתה של בריכה מעורבת בירושלים ועל חברת אינטל שפתחה את משרדיה בשבת, הרי שכיום עצרת המיליון שהתקיימה כמחאה על חוק הגיוס של לפיד ב2014 קיבלה את הכותרת "עצרת תפילה". הרב שטיינמן, המנהיג החרדי הליטאי באותה תקופה התעקש לא לקרוא לעצרת זו 'הפגנה', דבר שעורר עליו את חמת הפלגים הקיצוניים שראו בגישה זו עדינות לא ראויה. נאיביים יראו בשינוי זה פתח להידברות והכלה בין המגזרים אבל גם אם אתעקש להיות בצד הציני והמפוכח עלי להודות שהחרדים מבינים כיום שכוח וזעם קדוש לא תמיד עוזרים, בפרט בעולם מפותח דיגיטלית כשבכיס עלול להימצא מכשיר שמכיל את כל הלינקים ליציאה מהחומות.

ובחזרה ליוצאים. הרשו לי לפקפק באותנטיות של זעקות השבעה וקריעת הקריעה שהיו נפוצות בעבר. העושים זאת לא ב א מ ת חשבו שהיציאה בשאלה מצדיקה תגובה כזו. הדרמות האלה נעשו כדי להרתיע, או בעגה החרדית: למען ישמעו ויראו. משראו החרדים שהדרמות האלה לא מונעות יציאה אלא רק גורמים ליוצא לפרסם ספר תיעודי מביך על משפחתו וקהילתו הם עזבו אט אט את מלחמת הקודש הזו והשאירוה לשוליים הקיצוניים.

הדרמות הקיצוניות שימשו גם למטרה נוספת: לנקות את המשפחה מכתם החילון על ידי התנערות חד משמעית מהחילוני שגדל פרא בשורותיהם. כיום כשכמות היוצאים הולכת וגדלה רמת הבושה המוטלת על משפחת היוצא יורדת. הלחץ של 'מה יגידו בשידוכים' הולך ופוחת בהדרגה ככל שמתקרבים למצב של "אין בית אשר אין שם יוצא". הרי גם למחותן הפוטנציאלי יש בן או אחיינית שעשו בושות למשפחה. ממילא ההכרזה על אבלות וניתוק שתנקה את המשפחה מהכתם פחות נצרכת.

"יש לי שתי צרות בחיים שלי" – אמר פעם מטופל מתוסכל לפסיכולוג -"הראשונה היא שאין לי אמא, והצרה השניה היא שיש לי אותה… בשעת משבר, הצרה הראשונה מסלקת כתף תומכת ממני והשניה מתקשרת לעשות לי מצפון". אם ניקח השאלה מהתבטאות זו לענינינו ניתן לומר  שליוצאים מהדור העבר לא היו אבא ואמא אך ליוצאים בדור הזה יש אבא ואמא אבל הם לא מפסיקים להכאיב, וגרוע מכך הם לא מפסיקים לכאוב, וכאבם יושב על מיתרי הלב של היוצאים יותר משיחות המוסר שזנחו בישיבה ובסמינר.

 

מה עדיין כואב? 

בשביל להבין את המורכבות ביחסים שכן קיימים בין יוצאים למשפחותיהם צריך להעיף מבט לתוך תפיסת העולם של ההורה החרדי אל מול תפיסת העולם של היוצא. שניהם רוצים לחיות יחד בסוג של רקמה משפחתית. שניהם מבינים שלשם כך הם צריכים לוותר, לכבד ולהכיל. אבל אין דמיון בין ההכלה של החילוני להכלה של החרדי. בעולם פונדמנטליסטי דתי הכלת מחלל שבת אינה דורשת רק הכלת השונה אלא היא דומה יותר להכלת פושע. הדרך היחידה של הורה שבאמת מאמין בציווי של 'מחלליה מות יומת' להכיל את בנו מחלל השבת היא להפוך את הבן לפטור מחמת מסכנות, 'תינוק שנשבה', 'אנוס', או כל הגדרה בית מדרשית אחרת שתעזור להכיל את הבת שמעלה סטורי לא צנוע למרות הכל.

אחד מהקולות הדומיננטיים של הגישה המכילה בציבור החרדי הוא קולו של ראש ישיבת פונוביז' הרב גרשון אדלשטיין. הרב, בן ה98 נודע בגישתו החינוכית המתונה והרגישה. בסרטון שהתפרסם לפני כמה שנים נראה הרב אדלשטיין מייעץ להורים ליוצב"שים להכיל אותם עד הסוף, לשלם לבת על בגדיה הלא צנועים, להכניס את הבן הביתה עם החברה שלו ואת כל זה לעשות 'בכבוד ובידידות'. כמה התרגשתי לשמוע אותו בשעתו, השתאיתי לקיומו של קול שפוי זה בלב ליבו של המיינסטרים החרדי, קול הבוקע מגדול ראשי הישיבות וחבר מועצת גדולי התורה.

אבל ישנם כמה מילים בדבריו של הרב אדלשטיין שיכולים ללמד אותנו שגם בגישה זו עדיין טמון הרבה כאב המונח כמוקש על הדרך המובילה ליחסי יוצא-משפחה. הרב מנמק את גישתו בכך שהילד ששינה את הדרך הוא 'אנוס', כלומר, אין לו בחירה. וכך כותב בשמו דן טיומקין, בעל תשובה שהקדיש ספר שלם בשם 'בוסר המלאכים' שמטרתו לשכנע הורים לנהוג ביד חומלת כלפי ילדיהם הנושרים [כשתסיימו לקרוא את ספרה של ברזילאי הספר הזה ישלים לכם את התמונה שהשתנתה]: "ילד שנתקלקל צריכים…לקרב אותו. כי הוא בעצמו יודע שאינו נוהג כשורה, אלא שהוא אנוס… ואם נוהגים עימו בידידות… יש תקווה שיחזור למוטב.".

מתברר שעם כל הרצון הטוב של ההכלה מהכיוון החרדי, הגישה הכי מתונה בציבור החרדי מכירה לכל היותר בהכלה מתוך רחמנות ופטרונות ולא בהכלה של הכרה וכבוד בדרך השונה. אבל היוצא בן זמננו לא מוכן להסתפק בזה. הוא מעוניין בהורים שיכירו בו ובדרכו כאדם לגיטימי, כאדם בר דעת שמעשיו נובעים מתוך בחירה ולא מתוך שגעונות ילדות ומצבי קיצון נפשיים של 'אנוס'. הם רוצים אבא ואמא שיתגאו בהם, בכשרונותיהם ובהישגיהם ולא אבא ואמא שקיבלו עצה מהרב לנהוג בהם בידידות כדי שיחזרו למוטב ויתרפאו ממחלתם הקשה.

 

לאן הולכים מכאן?

בכנות, אין לי פתרון. אינני רואה בעיני רוחי את החרדיות משתנה עד כדי כך שתראה בחילוניות דרך מכובדת וקיימת בפני עצמה. לא נותר איפוא אלא ליטול את מקל הפתרון בידינו. ואם אין פתרון לפחות נהנה מההשלמה. ביחסי הורים וצאצאים לפעמים מי שנדרשים להיות המבוגר האחראי אלו דווקא הבן והבת. כבר בכה ג'ואי טריביאני על כך שלפעמים פשוט צריך לתת להורים לגדול וזהו זה.

צריך להפסיק לקוות לאיזו הכלה מושלמת של ההורים עם הדרך הלא חרדית שבחרנו. עלינו לאפשר להורים להתמודד עם הבעיה התיאולוגית של ההכלה בדרכם שלהם ולא לקחת את זה אישית. כי עמוק בלב הם אוהבים אותנו, גאים בנו ודואגים לנו, אך מה לעשות ועומדים מולם טקסטים ואמונות. תנו להם להתפתל איכשהו במאמץ לפשר בין האמונה לבין הבחירה בכם, הניחו להם ליהנות מהתירוץ הדחוק והמעליב. זה לא אתם, זו ההתמודדות שלהם. אם נזכה, בין תירוץ לאנחה נזכה לראות בעיניהם את הגאוה שללא ספק קיימת שם.

 

 

 

?>