יהדות אחרת

היסטוריונים מלמדים אותנו שהיהדות, כשבוחנים אותה על-פי ההיקף הרחב של זרמי המחשבה והיצירה הדתית-חברתית הכלולים בה, הייתה תמיד בלתי אחידה, מורכבת מתנועות נוגדות ומרכזים נבדלים זה מזה. תולדות עם ישראל מעידות על הרבה התנגשויות פנימיות שהסתיימו לא פעם בקרע. אולם דומה כי מחלוקות אלה לא היו מגיעות לאותה דרגה של חריפות אלמלא נתגלתה בכל התנועות והזרמים הללו הסכמה על אידיאל של אחדות שאיננה סובלת בתוכה ניגודים מהותיים, והצבת המחלוקת המותרת (אולי אפילו הרצויה) בתוך המסגרת הדיסיפלינרית המוסכמת של השקלא וטריא ההלכתי המבוסס על תורה אחת.

אידאל זה של אחדות מקובל היה בעבר על כל הזרמים, באופן שכל אחד מהם ראה את עצמו כמגלם דעת התורה, ופסל את אלה שחלקו עליו מעבר למסגרת הדיסיפלינרית של תורה שבעל פה. התוצאה הפרדוקסלית הייתה שבכל חתך חברתי-תרבותי בתקופה נתונה התגלה הריבוי והניגוד שבריבוי, אבל בכל תפיסה של בני הווה מסוים לגבי העבר נראית היהדות כעולם אחדותי ואחיד, היהדות של כל "עכשיו" היא הטרוגנית, ואילו דימוי היהדות של כל "אז" הוא אחדותי. (אליעזר שבייד מתוך "פלורליזם ואחדות בתרבות היהודית).

למדנו שהשימוש במונח "יהדות" לא ייצג בעבר ואינו מייצג בהווה, מצב סטטי או מונוליטי. יחד עם זאת "יהדות" במובנו הרחב של המושג, כמתאר את מכלול עולמו והווייתו של האדם היהודי, אינו מצוי בדברי חז"ל, והוא נדיר מאוד בספרות התורנית שלפני העת החדשה.

פלורליזם

מושג מודרני חשוב לעניין היהדות כתרבות בעלת זרמים שונים וחילוקי דעות, הוא המושג: 'פלורליזם' פירושו המילולי: רב, מרובה, והמינוח העברי הוא: רבגוניות.

הפלורליזם כהשקפה, או כעיקרון, איננו בגדר קביעה עובדתית שיש ריבוי דרכים, גישות והשקפות בכל חברה ובכל עם, אלא הוא בגדר קביעה ערכית המחייבת את הריבוי הזה, ומכירה לא רק בהכרחיותו אלא בעדיפותו על האחידות, ויוצאת מכאן אל ההכרה שלגישות השונות יש מעמד של שוויון מבחינת היותן גישות של אישים וקבוצות שווי מעמד בחברה ובעם, שכבוד דעותיהם הוא כבודם. יחס פלורליסטי מחייב אפוא סובלנות במשמע של נכונות להכיר בכך שדעת הזולת היא תקפה לגביו ממש כשם שדעותינו שלנו נראות לנו תקפות. (אליעזר שביד, שם.)

הנולדים וגדלים בקרב היהדות הרבנית, שהפכה לזרם האורתודוקסי, חונכו לראות ביהדות מקשה אחת ואת האורתודוקסיה כמייצגת היחידה הנאמנה של אותה יהדות מונוליטית, לפי דעתה. אך לא כך היו פני הדברים בעבר ובוודאי שאיננו כך בעת החדשה. העת החדשה שתקופתה על פי רוב מתחילה במאות 18-19 מתאפיינת בעליית כוחו של המדע ובאמונה במרכזיותו של האדם ותבונתו על פני כוחו וסמכותו של הממסד הדתי. כך למעשה נוצר והתפתח תהליך בו מצאו עצמם יהודים רבים והולכים כמי שהאמונה בהלכה הרבנית, אינה מתאימה עבורם עוד.

בפני היהודים בכלל והמשכילים בפרט, עמדו מספר אפשרויות: האחת לצאת מהדת. השנייה להמיר את הדת היהודית בדת אחרת. לשתי האפשרויות האלו היו השלכות קשות של בידוד חברתי, משפחתי, תרבותי ואף כלכלי. האפשרות האחרת הייתה למצוא דרך שמשלבת בין התרבות היהודית המוכרת, לבין התרבות המודרנית. כך החל השינוי, שבלועזית מכונה – רפורמה.

אחד מסימני הרפורמה הייתה צמיחתה של התנועה הלאומית הציונית שהתפתחה במאה ה-19. ההשכלה והחילון בעם היהודי במהלך המאות ה-17 וה-18, עמדו בבסיסה של צמיחת התנועה הציונית. תהליכי ההשכלה והחילון אופיינו בשינויים רבים בתחומי המדע, הרפואה וטכנולוגיה. התפתחות המדע אפשר לאנשים רבים למצוא הסברים הגיוניים לשאלות שעד אז מצאו בדת. כתוצאה מכך סמכות הכנסייה והדת כגורם חשוב ומשפיע התערערה ובקרב אנשים רבים התרחש תהליך של חילון (=מעבר מאורח חיים דתי לאורח חיים חילוני). עקב תהליכי החילון נוצרה תחושה של בלבול ואי שייכות, רעיונות ההשכלה והחילון שימשו כתחליף לזהות הדתית שאבדה בעקבות הפיתוח בתחומי החיים השונים. הרעיונות אפשרו לאנשים רבים להתאחד סביב מאפיינים פוליטיים כמו השקפת עולם, עקרונות וערכים משותפים במקום סביב רעיונות דתיים.

כמו בחברה האירופאית, גם בחברה היהודית התרחש תהליך זה. רעיונות ההשכלה גרמו ליהודים לזנוח את מצוות הדת ואת אמונת אבותיהם. יתרה מכך, המפגש של יהודים עם חברה לא-יהודית, בעקבות מתן האמנציפציה (אמנציפציה הייתה תהליך השוואת זכויותיהם של היהודים לאלו של בני החברה הסובבת באירופה), גרם ליהודים רבים להתבולל ולאחר מכן גם לעזוב את המסגרת הדתית ואת חיי הקהילה היהודית שהמשיכה לחיות אורח חיים דתי. היהודים אשר זנחו את מצוות הדת והפכו לחילונים התאגדו סביב מאפיינים פוליטיים ועקרונות ברוח הדמוקרטיה, רעיונות ההשכלה ורעיונות המהפכה הצרפתית. הם פיתחו אידיאולוגיה המבוססת על שוויון, חירות ותבונה וכמו בחברה האירופאית, רעיונות הלאומיות הפוליטית צמחו כתחליף לזהות הדתית שאבדה עקב תהליך החילון. רעיונות ההשכלה גם איחדו את העם וגם עוררו את רצונם להקים מדינה עצמאית משלהם.

עם השנים ייסדו יהודים חילונים משכילים את מוסדות התנועה הציונית והביאו להכרה בה על-ידי אומות העולם. בעליות הראשונות בתחילת המאה ה-20, הגיעו יהודים חילוניים להקים מדינה ריבונית לעם היהודי בארץ ישראל.

עוד נשוב אל היהדות החילונית, המהווה כיום את אורח החיים של רוב העם, הן בישראל והן בתפוצות.

 

לפניכם הצגת עקרונות, ערכים ופרקטיקה של שלושה זרמים במחשבה היהודית, שאינם אורתודוקסים

התנועה רפורמית

תנועת הרפורמה ביהדות, הידועה היום בשם "היהדות הרפורמית", היא אחד הזרמים העיקריים במסגרת היהדות הדתית. מראשיתה ביקשה היהדות הרפורמית לזהות את עצמה כדתית אך במידה רבה גם לשלב ערכים מן העולם המודרני.

תחילתה של תנועת הרפורמה – כבר במאה ה-17 ויותר מכך במאה ה-18 החל במרכז אירופה ובמערבה תהליך של ירידה באמונה ובשמירת המצוות. עליית הרציונליזם השפיעה על מספר גדל של יהודים והתפשטה בהדרגה, ראשית בקרב הספרדים ולאחר מכן גם בקרב האשכנזים. בגרמניה התפתחה ההשכלה מניסיון מתון יחסית להרחיב את האופקים היהודיים ולכלול בהם ספרות חילונית, בעיקר בתחום המדעים, לכדי יחס ביקורתי לחינוך המושתת אך ורק על מקורות היהדות. כמו כן התפתח אי אמון ביכולתה של הרבנות לספק מנהיגות ראויה ליהדות, שבאותה העת ניכר בה רצון גובר לפרוץ את חומות הגטו הרוחני שהרבנות עצמה הגבילה אותה בתוכו. המשכילים יצרו אליטה חילונית חדשה שאיימה על הממסד הרבני. בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 החלו ניסיונות ראשונים להנהיג רפורמות דתיות יוזמות פרטיות שביקשו בעיקר למשוך את אותו מגזר באוכלוסייה היהודית שנחשף יותר לערכים החילוניים אך עדיין שאף לביטוי דתי של היהדות, ביטוי שיהיה הרמוני גם עם התרבות המודרנית וגם עם השאיפות הפוליטיות והחברתיות שלו לשוויון במסגרת המדינה והחברה. הן בברלין והן בהמבורג אנו למדים ממקורות בני התקופה שיהודים שכף רגלם לא דרכה בבית כנסת זה שנים שבו להתפלל ב"בתי התפילה" (Temples) החדשים. חרף זאת התנגדו לכך הרבנים האורתודוקסיים ושומרי מסורת אחרים בתקיפות. אנשי הרפורמה נתפסו כמי שמקעקעים את היהדות וכמורדים בסמכות הרבנים. בהמבורג הוציאו לאור הדיינים המקומיים ספר תשובות שנקרא בשם אלה דברי הברית, ובו הוקיעו כל סטייה מן המנהג המקובל. (פרופ' מיכאל מאיר: תנועת הרפורמה ביהדות).

ארצות הברית הפכה למרכזה המתפתח של היהדות הרפורמית. במקביל להתפתחותה באירופה הִכתה היהדות הרפורמית שורשים בקרב הקהילה היהודית בארה"ב ובשלהי המאה ה-19 הפכה זו למוקד הפעילות הבולט והעיקרי של התנועה ורעיונותיה.

בפני התנועה הרפורמית עמדו אתגרים לא פשוטים. היה עליה לבחון את עמדתה בנושאים שהחיים המודרניים הציבו כמו צביונה של השבת, שוויון בין המינים, ציונות ולאומיות, וכן היחס להגדרות מיניות.

התנועה הרפורמית הייתה הראשונה לאמץ את רעיון השוויון לנשים בתפילה ובחיי הדת: עוד ב-1846 הכריז כינוס הרבנים בברסלאו, בלי לנקוט בצעדים מעשיים, שנשים צריכות ליהנות מזכויות ומחויבויות שוות בקהילה. לילי מונטגיו הייתה פעילה מרכזית באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת והייתה אולי האישה הראשונה בהיסטוריה המתועדת לשאת דרשה בבית-כנסת באירופה. רגינה יונאס, שנסמכה לרבנות ב-1935 מטעם התאחדות הרבנים הליברלים של גרמניה, הייתה האישה הראשונה הידועה שהתואר הוענק לה רשמית. ב-1972 החל היברו יוניון קולג' להסמיך נשים לרבנות באופן סדיר, לפני כל זרם אחר.

באותה מידה הייתה הרפורמה חלוצת הישיבה המעורבת בבתי-כנסת בהיסטוריה המתועדת, שהונהגה בארצות הברית לראשונה ב-1851. בקהילות בגרמניה היא הונהגה לאחר מלחמת העולם השנייה. שוויוניות מלאה בחיי הדת הונהגה בבתי-כנסת מסוימים של התנועה ליהדות רפורמית בבריטניה רק על סף שנות האלפיים. גישה זו התבטאה גם בהכנסת שפה עוקפת-מגדר לתפילות.

רחבת תפילה שוויונית בכותל

המתווה אושר בידי הממשלה בינואר 2016, אולם בלחץ המפלגות החרדיות חזרה בה הממשלה וביטלה אותו ביוני 2017.

הזרם היה גם חלוץ בסובלנות כלפי להט"ב וסמיכת רבנים שהזדהו בגלוי כלא-הטרוסקסואלים. יחסי מין בהסכמה בין גברים הוכרו כלגיטימיים בהכרעת הוועידה המרכזית של הרבנים האמריקנים מ-1977, ובשנות ה-80 החלה סמיכת להט"ב לרבנות. בשלהי שנות ה-90 החל הזרם גם לערוך חתונות חד-מיניות. ב-2015 אומצה בארצות הברית גם מדיניות של הכלה וקירוב כלפי טרנסג'נדרים.

התנועה הרפורמית, במיוחד באמריקה, הפכה את המאבק למען צדק חברתי ומטרות פרוגרסיביות שונות לאפיק המרכזי לפעילות ממשית בתוכה.

התנועה הרפורמית בישראל – תפיסת יסוד ומצע מתוך אתר התנועה הרפורמית בישראל

היהדות המתקדמת היא זרם דתי, תרבותי וקהילתי הפועל לטפח ולחזק את זהותו היהודית של האדם היהודי ואת מקומה של מסורת ישראל בחיי היחיד והציבור באמצעות התחדשותה המתמדת של היהדות והתאמתה למציאות החיים בדורנו. היהדות המתקדמת פועלת במדינת ישראל ובתפוצות מתוך מטרה להבטיח את עתידם של היהדות ושל העם היהודי ואת המשך תרומתם לאנושות כולה.

לתנועה הרפורמית 35 מרכזים וגרעינים קהילתיים ברחבי הארץ בהם מתקיימות פעילויות ברוח התנועה.

בישראל 42 בתי כנסת רפורמיים.

לחצו כאן למידע על קהילות רפורמיות בישראל.

מעמדה של התנועה בישראל – אתגר מרכזי הניצב בפני תנועה הרפורמית בישראל הוא מאבקה להשגת הכרה מצד רשויות השלטון בישראל. אל מול מוסדות היהדות האורתודוכסית מופלית התנועה הרפורמית בישראל לרעה. נכון לאמצע העשור השביעי לעצמאותה של מדינת ישראל, רבני היהדות הרפורמים אינם יכולים לכהן במשרות רבנות ציבוריות כדוגמת רבני ערים, ישובים ושכונות ואינם יכולים לכהן כרושמי ועורכי נישואין. קהילות ומוסדות היהדות הרפורמית אינם זוכים לתקצוב שווה מצד מוסדות המדינה והשלטון המקומי בהשוואה למוסדות אורתודוכסיים דומים. ניצנים ראשונים של שינוי, בדמות הקצאת קרקעות לבניית בתי כנסת, הקצאת מבנים לשימוש הקהילות ותמיכה כספית מצומצמת, החלו להופיע בעקבות סדרת מאבקים משפטיים וציבוריים שניהלה התנועה בישראל. תחום חשוב בו זכתה התנועה להישגים משמעותיים הוא תחום הגיור. בעקבות פסיקותיו של בית המשפט העליון מכירה מדינת ישראל בתוקפם של גיורים רפורמים הנערכים בקהילות בתפוצות לצורכי עליה לישראל כמו גם בתוקפם של גיורים הנערכים בישראל לצורכי רישום המתגיירים כיהודים.

התנועה המסורתית

לאתר התנועה המסורתית

שורשיה הרעיוניים של התנועה הקונסרבטיבית ראשיתם באמצע המאה ה-19 בגרמניה, באסכולה הפוזיטיבית- היסטורית מיסודו של זכריה פרנקל. אסכולה זו דגלה בגישה היסטורית- התפתחותית להלכה, הנעזרת בכלי המחקר המודרני לצד נאמנות להלכה. האסכולה קמה כתגובה לתנועת הרפורמה שלא ראתה עצמה מחויבת להלכה וכן כתגובה לגישה האורתודוכסית ששללה התפתחות בהלכה והתבצרה בסיסמה: "חדש אסור מן התורה". בתחילת המאה ה-20, עם ההגירה הגדולה של יהודי אירופה וברית המועצות לשעבר לצפון אמריקה, התבססה התנועה והתפתחה שם.

התנועה המסורתית בישראל הוקמה ב-1979 כתנועה מרכזית. עד אז פעלו בארץ מספר קהילות מסורתיות. הקהילה המסורתית הראשונה- "אמת ואמונה", נוסדה ב- 1936 בירושלים. בית הכנסת המסורתי הראשון בישראל, "אמת ואמונה" בירושלים הוקם ע"י קבוצת יהודים מגרמניה, שהזדהו עם האסכולה הפוזיטיבית- היסטורית. הקהילות האחרות הוקמו ע"י אזרחים שחיפשו אלטרנטיבה לממסד הדתי האורתודוכסי ומצאו בית באידיאולוגיה הקונסרבטיבית.

קהילות התנועה המסורתית- לתנועה מעל שבעים קהילות, מניינים וחבורות הפזורים בכל רחבי הארץ המקיימים פעילות ענפה ובה תפילה, לימוד, טקסי חיים, חינוך, צדקה ופעילות חברתית. בישראל 70 בתי כנסת קונסרבטיביים.

לחצו כאן לקהילות התנועה המסורתית בישראל

תנועת הנוער נוע"ם (נוער מסורתי) – פועלת בעשרים מוקדים ומעניקה חוויה חינוכית יהודית וערכית לילדים ולמתבגרים בפריסה ארצית. לעוד מידע לחצו כאן

  • מרו"ם– ארגון הצעירים והסטודנטים המקיים בתי מדרש ופעילות תרבותית יהודית מגוונת, פתוחה ופלורליסטית. לעוד מידע לחצו כאן
  • מרכז אַדְּרַבָּא– תוכנית לצעירים ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים. בין היתר, מוביל המרכז נערים ונערות בעלית מוגבלויות ובני משפחותיהם לקראת טקס בר ובת מצווה. לעוד מידע לחצו כאן
  • טקסי חיים– מענה הלכתי ושוויוני לבר ובת מצווה, נישואין, גיור, קבורה ושלל טקסי מעגל החיים היהודי. לעוד מידע לחצו כאן
  • מכון על משמר הכנסת– מכון מעקב אזרחי אחר עמדות, התבטאויות, הצעות חוק והצבעות של נבחרות ונבחרי ציבור בתחום הדת והמדינה. לעוד מידע לחצו כאן
  • בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר – שניאור זלמן שכטר היה הוגה מקורי: במרכז משנתו עמדה הקביעה כי אין חשיבות יתרה למה שאירע בהר סיני אלא לאופן שבו פורשה הדת על ידי כלל ישראל, מושג מרכזי בהגותו. הסמכות לפתח הלאה את ההלכה הייתה נתונה בידי אותו קיבוץ של יהודים שהמשיכו לשמור עליה. בית המדרש להסמכת רבנים, על שמו, הוקם בשנת תשמ"ד (1984) על ידי התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) על מנת להכשיר מנהיגות רבנית ישראלית אשר תהיה מופת לענווה ומסירות נפש, לשוויון וצדק חברתי ולמתן משמעות רוחנית-קהילתית השואבת מעולם ההלכה והמחשבה של חז"ל. למידע נוסף מכון שכטר

ההבדל בין הרפורמים והקונסרבטיבים נעוץ בעיקר ביחס להלכה. מבחינת הרפורמים ההלכה אינה מקור סמכות מחייב, אלא לכל היותר מקור השראה. הקונסרבטיבים גורסים שההלכה מחייבת אלא שבסמכות רבניהם לשנותה. הם מצפים מרבניהם ורבותיהם שלא לנסוע בשבת לבית הכנסת, בעוד אצל הרפורמים כל רב הוא אדון לעצמו. בתנועה המסורתית קיים רצף של דעות בין שמרנים יותר לליברלים יותר. עם השנים האגף הליברלי משפיע יותר. המאפיין המובהק ביותר של הפסיקה הקונסרבטיבית הוא הכללת השיטה הביקורתית-מדעית עמוק לתוך התהליך. שו"תים ודיונים מתווים תמיד את התפתחות הנושא לאורך ההיסטוריה, כפי שנלמד לא רק מהמקורות המסורתיים המקובלים אלא גם ממידע שהתקבל בכל דרך אחרת באמצעות מחקר חיצוני, היסטורי או פילולוגי. על בסיס זה נבחן כיצד הדבר אומץ לראשונה, הונהג לאורך השנים, השתנה או נדחה, שוב לאו דווקא לפי הבנתו במסורת הרבנית.

מעמדה של התנועה המסורתית בישראל – התנועה המסורתית מנהלת מאז היווסדה מאבק פוליטי מול הממסד הדתי בישראל לטובת הכרה ממסדית בשרותי הדת שהתנועה המסורתית מעניקה לחבריה. רבני התנועה המסורתית אינם מוכרים על ידי הרבנות הראשית לישראל ולכן טקסי נישואים, גירושים וגיור שהם עורכים בישראל, אינם מוכרים בידי המדינה.

יהדות חילונית-הומניסטית

יהדות חילונית-הומניסטית, ולעתים פשוט יהדות הומניסטית (באנגלית: Secular Humanistic Judaism), היא תנועה הרואה את היהדות כמורשת שאינה דתית ואינה תלויה באל. תחת זאת, היא מדגישה את הערכים האנושיים בה ואת חשיבות ההזדהות של הפרט עם ההיסטוריה והתרבות היהודיים במקום עם אמונה או מעש דתיים. גישתה שואבת מרעיונות ההומניזם החילוני: הסתמכות על הפרט ואמונה ביכולתו לשפר ולקדם את עצמו, התנהגות מוסרית וכבוד האדם, והתרחקות מתפישות על-טבעיות. סמל המזוהה עם הזרם החילוני "מנורת האדם"

היהדות ההומניסטית-חילונית חוגגת את המועדים המסורתיים כביטוי לערכים האנושיים המגולמים בהם; כך השבת נתפשת כיום של איחוד משפחתי ומנוחה, ראש השנה כעת להתחדשות ולקבלת החלטות לעתיד, יום כיפור כהזדמנות לחשבון-נפש והתחבטות מוסרית, סוכות כביטוי להתחברות לטבע ולסביבה, וכיוצא בזה. היא מתנגדת להגדרת טקסיה הקהילתיים כ"תפילה" אלא מתייחסת אליהם כ"חגיגה של הזהות היהודית" באמצעות התכנסות, שירה ועוד. הקבלה לקהילה הומניסטית-חילונית נקראת "אימוץ היהדות" ולא "המרת דת", והתנאי לה הוא הזדהות עם העבר והמורשת היהודיים ונכונות להשתתף בפעילות. מנהיגים מוסמכים מכונים רבנים בזיקה למקורו של המונח במסורת, והזרם רואה בעצמו דת במובן של מערכת אמונות מסוימת ומסגרת קהילתית אך לא במובן של אמונה באלוהות.

הזרם נוסד בארצות הברית על ידי הרב שרווין ויין. הוא נסמך כרב רפורמי, אך בשלב מוקדם זנח את התאיזם. ב-1963 ייסד עם שמונה משפחות בית-כנסת עצמאי בברמינגהם, דטרויט. בתחילה התנהלו כקהילה רפורמית, אך תוך חצי שנה נמחקו כל ההתייחסויות לאלוהים מסידור התפילה והקהילה פנתה לכיוון ההומניסטי-חילוני שטיפח ויין. הוא ביקר את הזרמים הדתיים השונים על אמונתם באלוהים, ובמקביל הדף את הזלזול שספג מתנועות חילוניות יהודיות מובהקות יותר באמרו שמחיקת סממנים כבתי-כנסת ורבנים הם ניתוק לא-מוצדק מהשורשים התרבותיים.

התנועה ליהדות חילונית הומניסטית בישראל

בשנת 2004 קמה שלוחה בישראל – "מכון תמורה".

מכון "תמורה" הוא המכון הגבוה להכשרת מנהיגות יהודית "רבנות חילונית" מרכז ליזמות חינוכית וחברתית בתחום "היהדות כתרבות".

במסגרת תמורה מתנהל בית מדרש המסמיך בתום ארבע שנות לימוד (לבעלי תואר שני ומעלה) מנהיגים, מנהיגות, רבנים ורבות הומניסטיים חילוניים.

בתוכנית הלימודים: לימודי יהדות כתרבות, תרבות היהדות החילונית, פלורליזם והומניזם, הגות ומורשת ישראל, לימודי קהילה, רטוריקה כאמצעי לאתגר ולארגון המחשבה המילולית, יצירה והפעלה של קהילות תרבות, עריכת טקסי חג משפחתיים וציבוריים, עריכת טקסי חגים, מועדים וטקסי חיים: "ברית מילים" – קבלת הנולד, בת ובר מצווה, חתונה, טקסי אבלות. פיתוח יזמות חינוכית וחברתית, זכויות אדם וצדק חברתי בישראל.

בתמורה מרצים חברים בסגל האקדמי הבכיר של האוניברסיטאות המובילות, אנשי הגות ויצירה, מנהיגים, רבנים ישראלים ואורחים מחו"ל.

המכון הבינלאומי ליהדות חילונית הומניסטית- תמורה יהדות ישראלית הכשיר והסמיך רבות ורבנים חילוניים הומניסטים הממלאים תפקידים כמנהיגי קהילה, מנחי בתי מדרש, מרצים, מורים ומחנכים, עורכי טקסים, ופעילים בפעילות ציבורית למען השוויון בין הזרמים השונים בעם היהודי. "תמורה" דוגלת בציונות יהודית פעילה ושוויונית – המבוססת על ערכים הומניסטים.

"חופש" היא עמותה לחופש מדת. אתר האינטרנט של העמותה מקדם זהות יהודית חופשית ומציע מידע בתחומים רבים ומגוונים בנושא יהדות חילונית. למידע נוסף לחצו כאן חופש

אתר 'טקסים' מביא לידי הציבור מידע על עורכי טקסים ברוח התרבות היהודית-חילונית הומניסטית. למידע נוסף לחצו כאן טקסים