התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

תוצאות חיפוש

מצאנו 61 תוצאות עבור המונח "תום כהן":

במלאות 50 שנה למלחמת יום כיפור משרטט נחי וייס אינטרפרטציה אינטימית ואבני דרך במוזה היהודית של גיבור התרבות שלו לאונרד כהן | בלי גיטרה ועם דחף מיני שמומר לדחף פטריוטי עזב האמן רב־הכישרונות את האי התכול־לבן ומוצף המוזות – ונחת היישר בקו האש של מלחמת יום כיפור | מסע בין אירועים שהותירו חותם עמוק בכהן הרוקנרול היהודי, פרנסו לא מעט מיצירותיו ואף הנציחו אותו כגדול האומנים האוניברסליים שקידמו זהות יהודית הומנית ופלורליסטית   מצב הרוח של תחילת שנות השבעים בישראל מבטא לא רק את האופוריה של מלחמת ששת הימים, על שלל ניצחונותיה והשיבה לאתרים הקדמונים שסופחו מחדש כלב אבות על בנים; מוזיקת הרוק בוקעת עם שחר חדש, המכנסיים האופנתיים מתרחבים, הבחורות משתזפות בחופי הים, שוברי הקופות מנסחים את הסלנג הישראלי המעודכן, ישראל שקועה בשיאם של שינויים טכנולוגים וטלוויזיה מתקדמת, שארם א שייח' היא פנינת החמד שלנו – גם בלי שלום, הסמים מרקדים מיד ליד בשעה שהפינק פלויד מושכים דיסטורשנים בסיבוב הופעות מסביב לעולם. ה־ Dark Side of the Moonבשלבי הפקה אחרונים לפני פריצה לאור, ואם רצינו להתנבא על הצרות העתידות לבוא באינפלציה קשה ומלחמה עקובה מדם, היינו צריכים לגשת למדוד את הדופק בקו התעלה, אי־שם בדרום הרחוק. הסוריאליזם בין תל אביב לתעלת סואץ התברר בדיעבד, כמו שמתאר מאיר אריאל בהקדמה לשירו "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ". כך נראו הרגעים לפני השבר הגדול של האתוס הישראלי: "יש דברים שנגמרים, אבל החיים כל הזמן נמשכים... כמו שלושה חודשים בעיר סואץ על מנגלים עסיסיים נוטפי שומן בשר כבש טרי הולך ונצלה, שותים וודקה מתובלת בסירופ פרחי אשכוליות, שהיה ידוע בכל המרחב בשם "קוקטייל־נפיץ־מעיך"... [החיילים] מזינים את עיניהם בתמונות אמצע שנתלשו מתוך חוברות ששלחה אשת הנשיא דאז לכוחותינו בחזית – מה שנקרא 'תמונות־חזית'... "ובתוך כל הרע הזה תראו כמה טוב... עושים חיים משוגעים. העורף משתגע להשיג פחית נפט בשביל לפתוח איזה דוּד, בשביל להשקות או לחמם איזו חממה, ואתה שוכב לך על מנגלים ומגרד באוזן בשביל הנימוס... אז מה עושה נער עברי הרחק מהמולדת?..." 01 / לעצור את הכדור: אופוריה ובועות מתפוצצות באותה תקופה עובר הטרובדור היהודי־קנדי לאונרד כהן שלל התנסויות בשבילי האומנות והמתודות הרוחניות, מתודלק בלא מעט אל.אס.די. הוא גדוש בשפע הנעורים וחדוות החבורות הנועזות, מעיין הכתיבה והרומנים המגוונים. התיאבון המיני והאופטימיות שבאמצעותם התגבר על הדיכאונות הקליניים, כמו ביקשו לחיות את חלומותיו המנחמים, גם אם היו רחוקים מיישובו של עולם, כפי שהתבטא פעם ביחס למלון "צ'לסי הוטל" – שבו בילה לצד אנדי וורהול, ג'וני מיטשל, בוב דילן וג'ניס ג'ופלין – כי הוא חובב במיוחד "מקומות שאפשר להביא אליהם בארבע בבוקר גמד, דוב וארבע בחורות צעירות, לגרור את כולם לחדר שלך ואף אחד לא יגיד לך כלום". עם הולדת בנם אדם, מוצאים לאונרד כהן ואהובתו סוזאן נחמה והתגשמות של אהבה טהורה, ועמלים לבסס את הקשר הזוגי והמשפחתי. אולם לא עובר זמן רב עד שסדקים נוצרים באהבתם של השניים. באותה תקופה הם התגוררו באי היווני הידרה, שסימל עבור כהן חופש והיה המקום היחידי עלי אדמות שבו הצליח להעביר תקופות זמן שונות בבדידות מוחלטת ולקבל השראה יצירתית. סתיו 1973. כהן קרב לגיל 40 ומנדנד בעריסה תינוק בן שנה. הוא מרגיש לכוד ולא רואה בהצלחה אומנותית הישג המביא אושר. הוא תופס עצמו סופר ומשורר כושל. הוא כעוס, אפוף בחוסר משמעות ונופל לדיכאון ולמשבר עמוק. שממה יצירתית הולכת ומכסה את קירות חייו, והוא גוזר על עצמו פרישה מכתיבה וממוזיקה. שעת ערב, הדייגים על המזח מתקבצים לארוחה בצוותא, השמש יורדת עצלה ומותירה עוד כמה רגעים של אור יום. צבעי תכלת וזהב נעשים עיסה אחת בעיניו של כהן העומד ובוהה בחלון הבית, שוקע בהרהורים, יונק סיגריה באיטיות – ורק כאשר נופל מספיק חושך על האי כהן נשבר. "אני מאבד שליטה, הופך לבריון, תוקף את רוחה [של סוזאן], לא מצליח להיות לוליין כשהיא בסביבה..." כאלפיים קילומטרים מהאי אזעקה עולה ויורדת קוטעת את החגיגות הגדולות של תחילת עידן הסבנטיז העליז ומאששת את כל ההתרעות שקיבלה ישראל מ"בבל" – המודיע של ישראל בקהילת המודיעין, ד"ר אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים – על מתקפה משולבת המתוכננת על ישראל. בבת אחת מתעוררים לחיים כל התדרים ברדיו, כמו ביקיצה קודם זמנה, מבשרים על גורל השעה: תחילה ניקח את תל אביב, אחר כך את ירושלים. "כל העולם מלא מחלוקות: בין אומות העולם ובכל עיר ועיר. ובכל בית ובית, בין השכנים ובין כל אחד עם אשתו ובני ביתו ומשרתיו ובניו", אומר רבי נחמן בשיחות הר"ן (עז): "ודע שהכל אחד, שהמחלוקת שבפרטיות בין איש וביתו הוא גם כן ממש המחלוקת שבין המלכים והאומות. כי כל אחד מאנשי ביתו הוא בחי' אומה מיוחדת והם מתגרין זה עם זה כמו שיש מלחמות בין האומות... ואפי' אם אחד אינו רוצה לריב ורוצה לישב בהשקט ושלוה עכ"ז הוא מוכרח להיות ג"כ בתוך המחלוקת והמלחמות. כי האדם בעצמו הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו, וכל שכן, האדם וביתו שנכללין בהם כל האומות ונלחמין ומתגרין זה בזה. ועל כן, לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער יכול להיות שיהיה נעשה משוגע. וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות והם מתגרין זה בזה והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחי' אומה אחרת..." מפציץ מצרי מנחית טיל שיוט על תל אביב, ובהידרה מתלקחת אש בשדות חייו הסוערים של לאונרד כהן. צבאות סוריה ומצרים נעים קדימה בכל הכוח בניסיון לבתר את ישראל לשניים, בה בשעה שכהן וסוזאן נופלים למשבר חייהם. "מאחר שבינינו כל כך איום ונורא, אלך ואעצור את הכדור המצרי", אומר כהן לסוזאן, לובש חולצה ונפרד ממנה. כשהוא עובר את סף הדלת ומזוודה קטנה בידו, סוזאן לוקחת סרט כחול ונועצת אותו בז'קט של כהן, על מקום הלב. נטול גיטרה עולה לאונרד כהן על מטוס מאתונה לתל אביב, כדי ללחום לצד אחיו הרחוקים. "משתי סיבות תרשה לך האישה לצאת מהבית: לעשות כסף או לצאת למלחמה", הוא אומר ונוחת מתוך המטוס הממוזג היישר אל החום הלוהט שעלה מהאספלט הארצישראלי, המקום שהוא מתאר כביתו המיתי, אף שאינו דובר עברית. "אם אחיך במשבר – אינך יכול לעמוד מן הצד". 02 / בין כיבוש לכיבוש: חזיות או מדים כהן לא הכיר איש בישראל. זוג שפגש אותו מציע לו לשהות אצל קרובים בהרצליה, אך הוא דחה את ההצעה בנימוס. יותר משהיו לו תוכניות, הצורך להימלט מהמשבר האישי היה חיוני עבורו לא פחות. הוא מבולבל וכאוטי, ולמרות הגעתו ללחום כתף אל כתף עם אחיו המנסים להדוף את מתקפת הפתע המצרית ולהציל את הבית העולה באש, ולמרות הצהרותיו הברורות, ללאונרד כהן חשוב כרגע להדוף בחייו את הבדידות ולהציל את נפשו בשוטטות ברחובות תל אביב. הוא פותח במסע כיבוש מסוג אחר: נשים. כאן הוא מנסה את מזלו עם מלצרית ומזמין אותה לצאת איתו ושם הוא מנסה לפתח שיחה עם נשים שמוכרות סיגריות בפתח מלון קטן. "לא הצלחתי למצוא עם מי לאכול ארוחת ערב", הוא כותב ביומן. לא פעם הוא נעצר מול המראה בחדרו, לבדו, מתבונן אל תוך עצמו, מנסה לייצב את רעמת השיער – ובליבו הוא מוצף תהייה, מי הוא היום ומי הוא בכלל וכמה בן אדם יכול פתאום להיות מוזר לעצמו. כמו המלחמה הפנימית בין לגשת ולהושיט יד לאחיו הלוחמים לבין לכרוך את זרועותיו סביב הנשים שהוא פוגש, כך גם הדואליות המקננת בו באשר למלחמה הזאת. מחד גיסא, הוא אומר בריאיון לכלי תקשורת מקומי: "אני מצטרף לאחיי הנלחמים במדבר. לא אכפת לי אם המלחמה צודקת או לא. אני רק יודע שהמלחמה היא אכזרית, שהיא מכתימה את האדמה הקדושה בעצמות, בדם ובכתמים נוראים". ומאידך גיסא, כאשר פוגשים בו בהפתעה המוזיקאים הישראליים אושיק לוי, מתי כספי ואילנה רובינא בקפה "פינתי", ומציעים לאורח הג'נטלמן להצטרף אליהם לצוות הווי ובידור ולסבב בין בסיסי חיל האוויר, מהסס האחרון ומספק תירוצים על היותו פציפיסט, נטול גיטרה ושמי מעוניין בכלל להקשיב לשיריו העצובים. בלילות הוא כותב על פתקים: "ירדתי למדבר לעזור לאחים שלי בקרב. ידעתי שהם לא טועים ושצדקם לא רב. אבל עצמות מוכרחות להזדקף וללכת, ודם נועד לתנועה וגברים חורצים קווים גסים על פני האדמה הקדושה..." ובהזדמנות אחרת, כשנשאל לשם מה הוא הגיע ארצה, הוא נשמע מסתייג ומרכך את הטעם שלשמו בא: "בכוונתי להתנדב בקיבוץ במלאכת הקציר וכך לאפשר למקומיים לצאת למלחמה". מהר מאוד הסבירו לו שעונת המגל והחרמש כבר חלפה מזמן. לאונרד כהן תמיד שפע קסם שלקוח מהעולם האירופאי הישן. גבר עדין, שברירי אבל מלא כריזמה. לא רק בזכות האינסטינקטים הטהורים שלו או החינוך מלידה. התכונות הג'נטלמניות שלו, יחד עם אלה האפלות, נבחנו באלף תצפיות במסעותיו האישיים ובהזדמנויות שבא במגע עם החברה. נדמה שהוא בוחן, ככל שהוא מתבגר, את כוחו של גבר לכבוש ולדון את סביבתו בקלות; אך קודם לזה יש לכבוש את התאווה לשליטה, אפילו בלא־מודע. יכולתו לדבר על הצדדים האפלים שבאדם לצד הגבהים שבנשמתו והבנתו שאם אתה נשלט בידי התשוקה אינך חופשי, מסייעות לו לשבור מוסכמות חברתיות ומגדריות שעוד יהפכו אותו לגיבור המסעות שאומן יכול לעבור בחייו. כהן, שבימיו הראשונים בארץ התחבט בין עצירת הכדור המצרי לקציר בקיבוץ ובין מדים בתעלת סואץ לחזיות בתל אביב, בסופו של דבר בוחר בחזית. יכולתו לאחוז בשתי נקודות מבט בעת ובעונה אחת, היא אולי התשובה לסתירות ולקרעים שבנפשו. בניסיון להסביר את השינויים בעמדתו הפוליטית אומר כהן: "יהודי נשאר יהודי. עכשיו עת מלחמה, ואין צורך בהסברים. קוראים לי כהן, לא?" כזכור, לא הייתה ברשותו גיטרה, אבל עד מהרה ארגנו לו אחת, ויחד עם מתי כספי ואילנה רובינא נדחס האורח הקנדי בפורד הפלקון של אושיק לוי, והחבורה יצאה לדרך, לחצור הגלילית, שם יפתחו את סבב ההופעות שלהם. בלי חזרות ועם יכולת אלתור של טרובדורים, כל ההיסוסים וההתחבטויות מתמוססים באחת כאשר כהן והצוות עולים לבמה. בשבועות הבאים חוצים כהן והחבורה את הארץ מצפון לדרום ומדרום לצפון. הם נוסעים לרוב במשאיות, טנקים וג'יפים צבאיים, ומגיעים למוצבים רחוקים, מחנות, מוסכי מטוסים ובתי חולים שדה. הם פוגשים חיילים ושרים להם. לפעמים הם מופיעים גם שמונה פעמים ביום; בחלק מהמקרים לאור פנסים ובפניהם של חיילים ספורים בלבד. ההפצצות אינן מרפות. ריחות של מוות, נפט ואש עומדים באוויר, וכהן, מבלי ששם לב לכך, מאולחש וכנוע למציאות. החבורה מדרימה עוד ומגיעה עד מעמקי סיני. כהן, שלא מכבר חדל מלצרוך אמפטמין ותאבונו שב לו, מוצא עצמו מורעב, הרחק מהמולדת, במקום שגם מנות קרב לא מגיעות אליו. בשעות המאוחרות של הלילה חדל כהן גם מהסחת הדעת שמצא בכתיבה – ונשכב לישון מבלי לחלוץ נעליים. בחזית הדרומית עלטה, מה שנקרא "חושך מצרים". החיילים רעבים, צמאים ונואשים למכליות דלק. לא רחוק מכהן נורה מטוס מצרי באוויר. המטוס התרסק בכדור אש מבהיל, ואילו הטייס המצרי נחלץ מבעוד מועד וצנח לקרקע. הלוחמים שובים את החייל המצרי, ואת המצנח שלו הופכים לאוהל. כהן, שבטוח בצדקת הצד הישראלי וסבור שהמלחמה הזאת נכפתה עליו, נשבר כאשר ראה חיילים גוססים מונחתים בבסיס חיל האוויר, שעה שהופיע שם. המראה הקשה הסעיר אותו. "אל תדאג", אומרים לו החיילים הישראלים, "אלה מצרִים". כהן נרגע. אך לפתע הרגיעה הזאת הבהילה אותו: "אני נרגע כי אומרים לי שהם מצרים?! הדם על הידיים שלי!" באותה עת אוגדת שריון, בפיקודו של אריאל שרון, מתמקמת בחלק המזרחי של תעלת סואץ והחיילים נערכים, תחת הפגזות כבדות, לצליחת התעלה. כהן פוגש את "אריה המדבר", הגנרל הגדול אריאל שרון. "בכל פינה בשדה הקרב אבות איבדו בנים ובנים איבדו אבות", אומר שרון. וכהן לוחש לעברו "איך אתה מעז?" השניים פותרים את הרגשות המעורבים בכוסית קוניאק. "זה תופס אותך", יתאר כהן לימים כיצד השפיעה עליו המלחמה. "המדבר יפהפה ולרגע או שניים אתה חושב שיש לחיים שלך משמעות. והמלחמה נפלאה. לעולם לא יוותרו עליה. זו אחת הפעמים הבודדות שבהן בני אדם פועלים כמיטב יכולתם. היא חסכונית כל כך מבחינות של מחווה ושל תנועה: כל מחווה היא מדויקת, כל מאמץ הוא בשיאו. אף אחד לא מפשל. כולם ערבים איש לאחיו. תחושת הקהילתיות והקִרבה והאחווה, המסירות. ישנן הזדמנויות להרגיש דברים שפשוט אי אפשר להרגיש בחיים העירוניים המודרניים". 03 / ההתבגרות של מלחמת 73' בצל הילדות של מלחמת 39' כהן נחשב לאחד המשוררים והכותבים היהודים המוערכים ביותר של המאה העשרים. הקריירה הענפה שלו, שהחלה מפרסום ספרוני שירה וכתיבת נובלות, כללה מכירת עשרות מיליוני עותקים מאלבומיו ומאות הופעות, בעיקר במדינות אירופה. במבט רטרוספקטיבי, שירים וכתבים רבים בקורפוס היצירה שלו הושפעו מתקופת ביקורו בישראל בזמן המלחמה הנוראה בשנת 1973, אירוע שהותיר בו רושם עז והתחבר אצלו לכל המרכיבים היהודיים ההיסטוריים, הפרטיקולריים והקולקטיביים – לאהבה ולשנאה, תשוקה ומלחמה על כל סוגיה. מלחמת יום כיפור הייתה אירוע מכונן בתולדות עם ישראל בעידן המודרני, ולאונרד כהן היה שם, בתוך כל זה, ביחסי הגומלין שבין הזיכרון האנושי לדמיון הקולקטיבי, בין הבהובי הזיכרון לתעתועי הדמיון. מלחמה היא אירוע קיצוני, דרמטי, ועד שלא תהיה שם לא תבין כמה. כהן, שמעולם לא שימן כלי נשק או דחף ג'יפ תקוע בחול, דגם דגימות מכל פרט כמעט במלחמה הזאת, לעומקה, מהמשמעות ההיסטורית והפסוקים התנ"כיים דרך תנועת הטנק הבודד ודילמות מוסריות ועד להתוודעות לשלל חרדותיהם של הלוחמים שפגש. בעיניו של כהן נרקמה אנלוגיה בין מלחמת יום כיפור לזוועות השואה, שהכיר מסיפורי המשפחה, לבין המשבר הריבוני המסוכן הראשון שעובר עמו, בארצו. בילדותו נהג סבו, שהיה רב גדול, להקריא לו פרקים מספר ישעיהו לפני השינה. עכשיו, אירועי 1973 ואירועי 1939, בתערובת פרקי התנ"ך שזכר על־פה ודמויות המרקדות בראשו – היטלר, נפוליאון, ג'ינגיס חאן ודם הכהנים הניגר ברחובות ירושלים בחורבן בית שני – עם כל התמהיל הזה נכנס כהן אל עוד שלב של התפכחות בחייו הבוגרים. עשור קודם לכן, 1964, הוא חוגג את יום הולדת שלושים ומפרסם את ספר השירה השלישי "פרחים להיטלר", ספר שכתב על רקע משפט אייכמן ובחלקו הוא מתעמת עם הבנאליות של הרוע, כמו בשיר: "כל מה שיש לדעת על אדולף אייכמן: עיניים בינוניות, עשר אצבעות, רמת משכל בינונית, סימנים מיוחדים – אין. למה ציפית? טלפיים? שיניים טוחנות בגודל ענק? רוק ירוק? שגעון?" בשונה מנוכחותה בספרות, בשירה ובקולנוע, שואת יהודי אירופה כמעט אינה קיימת במוזיקה הפופולרית. יותר ממשוררי הרוק הגדולים בני עמנו כמו בוב דילן, לו ריד ופול סיימון – לאונרד כהן מרבה לשזור תכנים יהודיים מובהקים ביצירותיו, לרבות זיכרונות השואה. על רקע כל זה, הוא, כמשורר, חש שתפקידו לבוא חשבון עם דמויות מן העבר, לפתור את התעלומות הללו ולהישאר בחיים. אם בילדותו תקפו אותו חזיונות הביעותים של השואה והמשקעים ההיסטוריים של בני משפחתו שנרצחו שם, בשנת 1969 הוא מנציח זאת בשירו "הפרטיזן" ומצדיע למתנגדי הפאשיזם הגרמני ומתאר מין חיזיון שלו עצמו כלוחם יהודי שקיבל מחסה אצל אישה זקנה, אך החיילים הגרמנים הגיעו, הרגו אותה – והיא, מתה בלחישה. בשירו Dance me to the end of love הוא מושפע מהזוועות שהתרחשו במחנות ההשמדה ומתאר את הברבריות שהתרחשה שם, לצד הקרמטוריום, שנגנים יהודיים אולצו להופיע ולנגן מנגינות כליזמר שעה שאחיהם ואחיותיהם הוכנסו אל תאי הגזים והמשרפות. "וכך, המנגינה 'הרקידיני אל יופייך לנגינת כינור נשרף'", מתאר כהן, "משמעותה שהיופי שם הוא של הגשמת החיים, הקץ של הקיום הזה ושל יסוד התשוקה בהגשמה הזאת. אבל זו אותה שפה שבה אנחנו משתמשים כדי למסור את עצמנו לידי מי שאנחנו אוהבים". אצל כהן, כמו במלחמות הגדולות, כך גם במעשה האהבה: האוהבים תמיד מתחבקים על רקע החורבות הבוערים. ואם עד כה היו המלחמות בין העמים, עכשיו הן בין הגבר והאישה. 04 / "עור חדש לטקס ישן": חזרה לסוזאן בשוך המלחמה הכול חוזר בסוף לאהבה, כך על פי לאונרד כהן. קול צלול אמר לו: תוכל לחזור לשיר רק אם תוותר על התאוותנות. ואולי יום חשבון הנפש הגיע היישר אל כמיהתו הפנימית לגלות את האהבה מחדש. "היה ילד קטן, הייתה אישה טובה, היה בית קטן. יש כל כך הרבה זוועות בעולם, את יודעת, אני הולך לטפח את הגן הקטן. יכול להיות שזה לא הגן שרציתי ולא בדיוק הפרחים ששתלתי, אבל אני הולך לעשות כמיטב יכולתי..." 1974, בשוך הקרבות ועם סתימת הגולל על אלפי המצבות הטריות בבתי הקברות הצבאיים, על כל אחד למצוא מקום להתחיל בו מחדש. ואם המלחמות תמיד חוזרות, גם חברים וותיקים ומאהבים יכולים לחזור זה לזו. לאונרד כהן החליט לחזור אל סוזאן. "ניסיתי לעזוב אותך, אני לא מכחיש. / סגרתי עלינו את הספר לפחות מאה פעמים", הוא שר על סוזאן ב-I Tried to Leave You. וכמו שהוא חוזר אל סוזאן ואל בנו התינוק, הוא גם מוצא התפתחות רעננה במוזיקה ומקליט אלבום מופת ששמו נושא את הרצון להיוולד מחדש: עור חדש לטקס ישן. באותה שנה, כאשר כהן וסוזאן בארה"ב, נולדה לזוג תינוקת נוספת. היא נקראה לורקה, על שם המשורר הספרדי שהשפיע על כהן עמוקות, פדריקו גרסיה לורקה. על השאלה כיצד פגש כהן את סוזאן אלרוד אם ילדיו (לא זאת מהשיר, אחרת), ישנן כמה גרסאות תשובה; הוא היה בן 35, היא בת 19, המפגש הראשון שלהם היה ב-1969. לפי הביוגרפיה על כהן מאת סילבי סימונס, I'm Your Man, כהן ואלרוד נפגשו בשיעור סיינטולוגיה, באותה תקופה שבה פגש את ג'ושו ססאקי רושי, שיהפוך למאסטר זן שלו. אולם המגזין "פיפל" (1980) מציע גרסה אחרת של סיפור המפגש, ועוקב אחרי השניים לאורך כל הדרך עד לפרידה. בשנת 1969, במנהטן, פגש כהן את סוזאן אלרוד בת ה-19 במעלית. "הוא נכנס, אני יצאתי", סיפרה סוזאן. כהן הסתובב אליה, ועד מהרה עברה אלרוד לגור בדירתו במלון צ'לסי. עבור שניהם זו הייתה תקופה של שינוי, וזמן קצר לאחר מכן הם עברו להתגורר בבקתה ביער טנסי. "הערצנו את טווסי הבר, הקשבנו לזרם המים בבוקר, צפינו בשקיעה בערב. הייתי מסורה לו. כל עוד מישהו כמוהו היה ביקום, זה היה עבורי נעים להיות כאן." מאז חזרתו של לאונרד לסוזאן, הזוג נסע ושב על ציר מונטריאול וארה"ב להידרה. בתקופה זו לאונרד התמקד בעבודה על יצירותיו מתוך הבית, לצד סוזאן ושני ילדיהם. הוא כותב ומלחין, יוצא להקליט מדי פעם, וסוזאן מתארת ביומנה את מעשי האהבים שלהם: "כתבתי את זה כדי להצחיק אותנו". במהלך 1978, בצמוד למות אימו מאשה, שב המתח למערכת היחסים. אף שכהן העניק לסוזאן טבעת נישואין, הם לא התחתנו באופן רשמי. כהן, יש לציין, מעולם לא עמד תחת חופה. הוא ניסה להיות בן זוג מצוין ואבא טוב יותר, אבל הקשר לא שרד. השניים נפרדו שוב. סוזאן לקחה את הילדים ועברה לגור ליד אוויניון בדרום צרפת. "האמנתי בו תמיד", ציינה, "הוא היה אדם עדין שמשפיע על אנשים בכיוון הנכון, אבל גם הפכתי להרגיש לבד. היחסים בינינו הפכו להיות סבוכים כמו קורי עכביש". השבר השתרג שוב על צווארו של האיש שחייו הם מאבק בלתי פוסק, וכמי שתפוס ואחוז במקורות היהודיים רואה בכך כהן סדק שדרכו נכנס האור. הוא הקפיד לפעול מתוך עמדה של יהודי, משם הוא מגלה את סמכותו בכתיבה ואת היכולת להתפתח מתוך הנסיבות. ״אני היהודי הקטן שכתב את התנ״ך״, כתב בשירו The Future: תנו לי שוב חיים של סוד לילות שבורים מול המראות קשה לי כאן בלי איש גם בלי מישהו שיישאר לעינוי הזה   תנו לי שלטון מוחלט על כל אחד, על כל אחת ובואי נשכב כאן מותק, את חייבת   תנו לי קראק וסקס ביזאר קחו את העץ שעוד נותר ותקעו אותו עמוק בחור התרבות שלכם. 05 / שליח ציבור: אבא, שנה את שמי! כהן היה שבור מהפרידה מסוזאן, אם שני ילדיו. באופן שניתן לקרוא לו מיסטי, האירועים המכוננים בחייו התרחשו בתפר שבין הקיץ לחורף, בחודשים ספטמבר-אוקטובר (אלול-תשרי). אפילו לידתו (הוא נולד ב-21 בספטמבר 1934, י"ב תשרי תרצ"ד). באחד הראיונות המוקדמים שהעניק בשנות ה-60 סיפר שפעם השתעשע ברעיון לשנות את שמו ל"ספטמבר". אך לא עשה זאת. בימים שביקר בישראל, במהלך מלחמת יום כיפור, ביקש לקרוא לו "אליעזר", לא לאונרד. זהו שמו היהודי המלא: אליעזר בן ניסן הכהן. המוטיב של שינוי השם חוזר אצלו גם בשיר על מריאן So long Marianne: אוי את באמת כל כך יפה / אני רואה שהלכת ושינית את שוב שמך / בדיוק כשטיפסתי על כל צלע ההר הזה / כדי לשטוף את עפעפיי בגשם. יש יהודים המחליפים את שמם, ויש יהודים שבכל תקופה מחליפים את נפשם ומבקשים לתת לכך ביטוי. בעקבות המלחמה והקרבה שחש לאונרד למוות הירואי, טופחו בקרבו תובנות על מצבו של האדם המתגבר על הפחד, החושף את עצמו שוב ושוב לסכנת הקרב למען עמו ולמען מטרה הטבועה בשורשי תודעתו. כהן ראה בכך הזדמנות להמית גרסה ישנה שלו לטובת לידת גרסה מלוטשת יותר, המנהלת דיאלוג בוגר יותר עם האל והמציאות סביבו. חלפה יותר משנה מאז המלחמה במזרח התיכון, ולאונרד כהן נמצא עסוק בשרבוטים שכתב בחמסין המדבר, על ניירות בלים, בראשם שיר שכתב בשיא המלחמה, ובמהלכה כבר הספיק לשיר ולנגן אותו בעומדו על ארגזי תחמושת ומרטיט את לב הלוחמים שהלכו או באו מן הקרב. על פי התיאורים, לאונרד שקע בטראנס בשעה שכתב את השיר "Lover Lover Lover", התנתק מהסביבה וצלל פנימה אל המילים ואל הבשורה שבפיו, כנביא המתנבא. הוא ישב לבדו עם גיטרה, חיבר מלודיה למילים, כתב ומחק, מחק וכתב, שינה את הסולמות, החליף את סדר הבתים, ניסה ווריאציות שונות, לקח שורה מכאן, שורה משם, התאמץ לגבש הכול יחד למעין פרק תנ"כי חדש בהשראת חזון העצמות היבשות. בגרסאות הראשונות של השיר הוא גם דיבר על הרצון לעזור לאחיו הלוחמים, אך לבסוף גנז את הבתים הללו, כנראה משום שלא רצה להצטייר כמי שלוקח צד, לאור תפיסתו את השירה ואת המשורר כדברים אוניברסליים. בגרסה ששוחררה לבסוף הוא קורא לאל – בדיאלוג שבין אדם לאלוהים – ומבקש שישנה את שמו; מין תחינה מתחטאת המשקפת את ניסיונו בעולם הסיזיפי, בהגדרה העצמית, בבריאה המילולית, לקבל נשמה חדשה. קראתי לאבי ביקשתי "אבא שנה את שמי!" אותו שם שבו אני משתמש עכשיו מכוסה בפחד וזוהמה ופחדנות ובושה.   אז תן לי להתחיל שוב, בכיתי, "בבקשה תן לי להתחיל מחדש, אני רוצה פנים הגונות הפעם, אני רוצה רוח רגועה". בשיר כהן מבקש כבן מאביו, שהוא גם האל הגדול וגם המאהב הגדול, שיעניק לו שם חדש. הדיבור על שם הוא עבורו דיבור על זהות; הוא מבקש גוף חדש, להיפטר מהאשמה, מהכובד. הוא מבקש מהאל שיתגלה אליו, שיפסיק להסתתר. ועכשיו אלוהים משיב לו, כבת קול יוצאת ואומרת: "מעולם לא הפניתי לך עורף, מעולם לא התרחקתי. אתה זה שבנית את בית המקדש, אתה זה שכיסית את פניי".   השירים הגדולים נולדים מהתפילה. "שירי תפילה" זהו הכינוי ההולם לשיריו של לאונרד כהן. ואיפה ישנם עוד כותבי תפילות בדורנו, אני שואל את עצמי שעה שאני כותב את השורות הללו ומאזין לקולו המשתפך והמשתפל והגועה והעורג בשיר The window באחד האלבומים האהובים עליי Recent songs. כהן כתב כמנסח תפילות ושר כשליח ציבור. שירתו טווייה בין הנימים הפועמים ביותר של היהדות והאינטימיות שבין האדם לאל, ועבורו התפילה היא פוזיציה של אדם שבא ממסורת ארוכה שלא מתייאשת ולעולם אינה נכנעת. החיפוש של כהן נובע גם מאמונה אינסופית, יחד עם התהיות, השאלות, ההטחות וייסורי הדרך. שנים ארוכות של סבל ובדידות, חינוך עצמי נוקשה ועמל מייגע למען התעלות רוחנית. הדיאלקטיקה של הרוח הגדולה והתשוקה האפלה היו לאות מתמיד המשקף אצלו את גילוי האור הטמון דווקא בדיבור הטעון, ואיך דרך הנתיב הזה הוא מנסה ללא לאות להגיע לאל. המודל היהודי הולך ונחלץ עוד ועוד בשיריו, גם זה האחרון ששחרר בסוף ימיו "הנני", כבפרשת העקדה, שם אברהם נענה לקולו של האל והתמסר אליו. ואם נדמה בשיר האחרון שכהן הגיע לקרבה ודבקות גבוהות מתמיד, גם כאן הוא לא יספק דיכוטומיה טוטאלית הממצבת את יהדותו כגישה מוחלטת לקרבה לאל, ויעניק גם נופך חווייתי של מירוק חטאים בטקס הטבלה נוצרי בנהר. "בשירים רבים שלך יש משהו מהתפילה היהודית. האם כתבת במודע משהו שהוא כמו תפילה?" שאל אותו פעם הרב מרדכי פינלי, מבית הכנסת "אור התורה" בלוס אנג'לס, מקום שכהן נהג לפקוד כמה פעמים בשנה. "זה מה שחשבתי שאני תמיד כותב: תפילה", השיב כהן. ומי בדומה לו, בקולו הייחודי והמובחן, מבטא את מה שרק אדם מזוכך מסוגל לו, בתבונה, ברגישות, בנוכחות של כהן בקודש הקודשים, בתנועת נפש המזמנת קשב הן לקולות הדקים ביותר בנשמה והן לקולות והברקים המהדהדים בשמי השמיים. לאונרד כהן חי בתודעה (ויש פעמים שגם יטען כך) שהוא צאצא ישיר לאהרן הכהן, ענף ופרי לשושלת הכוהנים המיוחסת. הסימביוזה בין הלוויים המשוררים לכוהנים העושים מלאכתם כחולייה המקשרת בין האדם לבין האל ובין העולם הגשמי לעולם הרוחני, אולי היא זו שתעניק לכהן את הכריזמה שמעת לעת גם מתגלית כנבואה חלקית. בראשית דרכו, לא הבינה משפחתו את המשיכה שהייתה לו ליצירה. לימים יציין כהן שטרגדיית מותו של אביו – שנפטר כשלאונרד היה בן 9 – היא שהובילה אותו לדבוק בקריירה של משורר. כהן מצא בשירה את ייעודו ואת הכלי להתעלות ולפתיחת שערי שמיים לגאולה, נתינה, משמעות וטעם. 06 / ונתנה תוקף: הכי קרוב שאפשר בין האדם והאל מי באש ומי במים מי לאור השמש ומי בחשכת ליל מי בבית דין של מטה ומי בישיבה של מעלה מי בפריחה החייכנית הזו מי בדעיכה איטית מאד ומי קורא בשמנו?   מי במעידה קלה מי בסמי שינה מי בשלטון הלב מי במכשיר קהה מי במפולת שלג מי באבקה צורבת ומי קורא בשמנו? חַרְבּ תִּשְרִין – כך נקראת בערבית מלחמת יום כיפור, המלחמה שפרצה ביום השלישי להולדתו (בתאריך העברי) של לאונרד כהן. "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם", ציווה אלוהים את משה בהר סיני (ויקרא כג, לב) והורה על זמן של כפרה וצום מדי שנה ביום הזה. במרחק לא קטן משם צפה לאונרד כהן על ההר המזוהה עם מקום ההתגלות המקראית. לידו, במפרץ הקטן, החיילים הרשו לעצמם הפוגה קלה מההפצצות החוזרות ונשנות וקפצו לשחות במים. בשעה זו כהן לא ראה את גופם העירום, זרועותיהם וכתפיהם צרובי השמש והצלקות, כי אם צייר בראשו שורות מסידור התפילה ומגווילי ספר התורה ומראות היסטוריים הניבטים מהן. בדמיון למחצה וחיזיון למחצה שוטט בין הפיוט "נתנה תוקף" המתאר את האל היושב בדין ואת אפסותו של האדם המתחנן למחזור חיים נוסף, לבין הכוהנים הפורשים ידיהם לקיום המצווה לברך את בני ישראל בברכת השלום והשמירה, ברכה שתחתום את ביקורו האחרון בישראל בערוב ימיו. וכך הוא נעשה מרוחק יותר ויותר מהחיילים השורקים סביבו במפרץ – וצלל אל סיפור יונה, הנביא היחיד בתנ"ך שנמלט מפני אלוהים, לאחר שזה הורה לו להזהיר את תושבי עיר החטאים נינווה, ואל פרשת העקדה שבה נחלץ אברהם מהשיתוק האנושי ובתשובתו "הנני" התמסר כל כולו לאלוהים. כהן, נצר הכוהנים, שב לרגע לעול הכהונה. הוא טרם גיבש דעה לאיזו מלאכה בדיוק הוא מכוון, אבל חש שבעצם היותו הוא כאן הכהן, והימים הללו הם ימיו, כמו מששת ימי בראשית. הוא הבין שהוא נקלע לאזור כדי להתגלות על משהו, לבשר על משהו. ובאופן כה סמלי, יום כיפור, שבו היהודים מצווים לחדול מהכול – מזון, מנוחה, מין, פעולה או חובה – ולהקדיש פעולות לזיכוך הגוף ותפילה בבית הכנסת, חלושים בגוף, מרוממים בנפש, תחת טלית לבנה, כאשר מלבד זה אין כלום, רק האדם והאל – בזמן הזה ביקש כהן להתחיל פרק חדש בחייו, תקופה מכוננת שעוד תבוא לידי ביטוי ביצירותיו עד סוף ימיו. לאונרד כהן. הסופר, המשורר, ובעיקר הזמר שהתקבל בברכה ככל שקולו התחמם ותווי פניו נחרשו, ניצח על כל רגע – כמעט – בחייו ובילה חלק ניכר מזמנו באור הזרקורים כגבר שבא לספר מחדש על גברים ונשים ומה שביניהם. ובתמורה, הוא רק רצה למצוא מקום צנוע שבו יתחמם בחורפים הקרים של הנפש באור נרות האהבה. הוא ראה בחיבור שבין איש ואישה כחותם זעיר, בעולם מטה, המטעים מהקשר הרוחני שבין האדם והאל. הוא ניזון מהסירופ הממתיק־רעיל משהו של ה"מוזה" וכשנשאל פעם על העובדה שהפך נשים בחייו לשירים, הוא ענה: "אם זו הייתה הדרך שבה ניצלתי מערכת יחסים אז אני הולך ישר לגן עדן". זה מה שנגע כל כך חזק בלאונרד כהן, העובדה שידע להציג תמונת מצב כנה של אמן שהרזומה שלו עם הרומנטיקה שסוע, ושמדגים כמה התניית האהבים עם האישה קרובה לכרובים העומדים פנים מול פנים בקודש הקודשים. ואיזו אישה לא תרגיש מוחמאת להיות במוקד נפשו ויצירו של גבר רוחני, אמנותי, אינטלקטואלי ורומנטי כל כך? לאונרד כהן עשה מה שהוא יכול כדי שהאנשים בחייו לא יזלזלו בעצמם. הוא ידע להמיר את הביזוי העצמי לביטחון עצמי, את הצלקת לנקודת חן ואת האופל לסקס־אפיל. הוא גם הקרין רוח של נודד, ערמומי, לפעמים חסר מנוחה כמישהו שתמיד רואה עצמו כזה שנשאר מאחור. אצל כהן ההתחלות תמיד צנועות ומתוקות. אבל התחזוק לעיתים נחל כישלון. כשהוא עלה על אוניית מסע והקיף את העולם, תוך שהוא מגלה ערים ומדינות ואוקיינוסים ודמויות, נדמה שבלי שמישהו בחר בכך – כל אלו יכלו גם להפסיק לעורר בו עוד זוהר וחשק. רדיפתו אחר אסתטיקה, הערכתו ליופי; הדרכים שבהן התמוגג, חשק, התגעגע, התייפח, ילל וצחק את צחוקו המלאכי, בדרכים הללו הוא רק ביקש להוריד מטה את הנשגב. כך יצר כהן, ברבות השנים, זהות יהודית שעשויה להיות העמוקה והמורכבת והעמוסה ביותר של אומן יהודי מאז פרנץ קפקא, אולי לצד המקביל והמשלים שלו – בוב דילן – ומתוך התודעה הזאת חתם לאונרד כהן את מורשתו כנביא ולא ככהן, כיוון שצלח את ההווה והתברג אל תוך הנצח. כמו שמוזיקה מתעלה מעבר לזמן, ובדיוק כפי שגלגול נשמות מאפשר התעלות מעל פרק חיים אחד בתוך גוף, כהן ארגן את פרידתו מהעולם בהתמסרות לאל גם ברגע שעצם את עיניו: "הנני!" הוא אומר וחוזר לשפה היהודית, השורשית, המהותית, שבה ברא האל את העולם. והנה, השפה היא לא רק טרמינולוגיה, היא מהות. "ואם אתה, אלי, רוצה את החושך – אנחנו נכבה את הלהבה", אבל דע, הוא אומר בין השיטין, עשינו את המיטב. וכך, כמו ציפור על תיל, המתנדנדת הכי קרוב שאפשר בין האדם ואלוהים, בין המיצרים מטה והדרור מעלה, לאונרד כהן אחז במשך 82 שנים של גבורות וחסדים את קטלוג מקרי המוות של הדעיכה האיטית מול הפריחה החייכנית, של קהות הלב מול שלטון הלב, נשא את חרדת הנטישה ושבריריותו של האדם, וידע שכל מה שבכוחו לעשות הוא לשאול: ככמיהתי וקריאתי לאלוהים, האם גם שם, אצלו, באש הוא, יש מישהו שקורא לנו בשמנו?

התנא הגדול ומתקן תקנות רבות שהפך לצדוקי יוחנן כהן גדול היה האיש שכל אם יהודייה הייתה חולמת לזכות לגדל. מדובר בכהן גדול שזכה לשרוף שתי פרות אדומות, מצווה כפולה שרק שבעה אנשים זכו לקיימה במהלך הדורות;[1] בכהן גדול שנכנס שמונים פעם לקודש הקדשים ביום הכיפורים, וכיפר על עוונות ישראל.[2] כדי להבין טוב יותר לאיזה כבוד זכה הכהן גדול, נביא עדות של גוי בן אותה תקופה: בצאתו של הכהן הגדול מעבודת יום הכיפורים, כל העם אשר בירושלים היו עוברים לפניו, בידיהם נרות שעווה לבנים. החלונות היו מעוטרים בווילונות הדורים ומוארים באור נרות – לכבודו. על פי רוב, הכהן הגדול לא הצליח לחזור לביתו במוצאי יום הכיפורים לפני חצות, מפני שכל העם ביקשו לנשק את כפות ידיו.[3] על פי אחת המסורות, שמע יוחנן בת קול בקודש הקדשים שבישרה לו על ניצחון עם ישראל במלחמה.[4] גם ייחוסו של יוחנן כהן גדול היה מכובד, נצר למשפחת חשמונאי המפורסמת,[5] ועל פי התיאור בספר יוסיפון הוא ייצג שלושה דברים המעניקים את האושר הגדול ביותר: הנהגת האומה, הכהונה הגדולה ומתנת הנבואה.[6] במשך רוב ימיו, עד היותו בגיל מאה בערך, השתייך יוחנן למחנה הפרושים, אותו מחנה שאליו השתייכו חכמי המשנה, מייסדי התורה שבעל פה, ואף תיקן תקנות רבות,[7] חלקן נקבעו כהלכה לדורות. בשונה מאלישע בן אבויה, ששמועותיו נמחקו מכל הספרות התנאית, שפר גורלו של יוחנן ומאמריו ותקנותיו נשארו לדורות. אחת מתקנותיו המפורסמות היא תקנת הפרשת מעשרות מפירות שנלקטו מהקרקע, שיש ספק אם הופרשו מהם המעשרות.[8] באותה תקופה התחוללה מלחמה של ממש בין חכמי המשנה – התנאים, שהיו מכונים "פרושים", לבין הצדוקים. לא ניכנס כאן לפרטי העימות בין הפרושים לצדוקים, נייחד לכך טור נפרד. בקצרה, עיקר טענת הצדוקים נגד הפרושים הייתה על החירות הפרשנית שחז"ל נטלו לעצמם. למרבה התדהמה, יוחנן, הכהן הגדול המפורסם שהיה במעמד חברתי ורוחני גבוה, לאחר שמונים שנות כהונה גדולה, הפנה עורף לחכמי ישראל והפך לצדוקי. כדי להמחיש את גודל המהפך, נדמיין שמועה על הרב קנייבסקי, שבגיל 90 ובצלילות הדעת, הוריד את הכיפה. חכמי ישראל כעסו מאוד מעריקתו של יוחנן,[9]  שמן הסתם עוררה הדים רבים וגרמה לעוד רבים לעזוב את כת הפרושים. כפי שקרה כמה שנים לאחר מכן, בימי שמאי והלל; ראש ישיבה מפורסם, אדם בשם מנחם, נטש את הישיבה עם תלמידיו ויצא לתרבות רעה. יש אומרים שיצאו עימו 160 תלמידים,[10] ולפי דעה אחרת מניין התלמידים הנוטשים היה 800.[11] נגד מנחם ננקטו מייד אמצעים חריפים, ואחד מבני משפחת חשמונאי רצח אותו.[12] חכמי ישראל החילו על יוחנן את הביטוי שאמר הלל "אל תאמין בעצמך עד יום מותך."[13] בדורות הבאים ניסו החכמים להסביר מה גרם ליוחנן לנטוש את משרתו הרמה, את מעמדו ואת עקרונותיו, ולהיות צדוקי,[14] אך נראה שחז"ל ניסו למצוא תירוץ בדיעבד, ואילו המציאות הייתה שונה בתכלית. יוחנן הרגיש שחכמי ישראל הרחיקו לכת בדרשות הפסוקים, גם במקומות המנוגדים לסברא הפשוטה, ועל כן פעל לפי צו מצפונו. אי אפשר שלא להתפעל מתעוזתו ומכנותו של יוחנן כהן גדול (לשעבר), שבגילו המופלג, כשהוא מוקף הילה ויוקרה, ועל אף הקושי הטבעי להודות בטעות, היה אמיץ, הודה שטעה – ושינה. [1] משנה פרה ג, ה. [2] בבלי ברכות כט, א. ושם נחלקו אביי ורבא אם יוחנן היה גם מלך ממלכי בית חשמונאי, או רק כהן גדול. [3] שבט יהודה, והובא בסידור יעב"ץ (חלק ב עמודים רצד – רצה מהדורת אשכול). [4] בבלי סוטה לג, א. [5] הנה הבני יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר ד) טוען (אותיות יח – כה) שיוחנן כהן גדול היה אביו של מתתיהו, אך מבחינה היסטורית כנראה אין זה נכון, וכמו שכבר העיר על זה בצדק בביאור הגר"א (ברכות כט, א). וכן מבואר ברמב"ם (סוף הקדמתו לפירוש המשניות, פרק ו). [6] מלחמת היהודים ספר א פרק ב. [7] לרשימת תקנותיו המלאה ראו: מעשר שני ה, טו; בבלי סוטה מז, ב ואילך. [8] הרמב"ם (מעשר ט, א) מדגיש שמתקן תקנה זו אינו יוחנן כהן גדול [כך מבאר הכסף משנה שם בכוונתו], מטעמים ברורים. אך בפירוש הר"ש סיריליאו על המשנה (מעשר שני שם) כותב שהיה זה אותו יוחנן. וראו עוד בתפארת ישראל, שם, שרצה לומר שהיו שני אנשים בשם יוחנן. [9] היו שזיהו את יוחנן כהן גדול עם יוחנן הורקנוס הראשון, בן אחיו של יהודה המכבי המפורסם. לפי זיהוי זה הוסיפו וטענו שסיבת עזיבתו הייתה עלבונו על שחכמי ישראל הטילו דופי בייחוסו. כפי שמסופר בגמרא (קידושין סו, א). אך אותו יוחנן הורקנוס מת בגיל צעיר בהרבה. על כן נראה שמדובר בשני אנשים שונים. [10] בבלי חגיגה טז, ב; ירושלמי חגיגה ב, ב. ושם מבואר שהם כתבו שאין להם חלק באלוהי ישראל. [11] מדרש זוטא שיר השירים ח, יד. [12] שם. [13] בבלי ברכות כט, א. [14] האר"י ז"ל כותב במקום אחד (שער המצות פרשת עקב, עמוד קא) שהיה זה בגלל שאכל פירות שהיה בהם נשמת אדם רשע. ובשער הכוונות (נפילת אפים דרוש ב, עמוד שד – שה) כותב בגלל שבנפילת אפים נדבקו קליפות.

אבא של עטקא אמר לה "על גופתי את תתגייסי לצבא", וכעבור שנה הגיע אליה לבסיס, עם אחיה הצעיר וארגז סופגניות; שי נפרד מהצבא בהסכמה הדדית, כי באותן שנים שום דבר במערכת הצבאית לא היה ערוך ליוצאים חסרי עורף משפחתי; יואל טעה במבחנים בכוונה, כדי לקבל פטור, ולבסוף התגייס וטיפס בסולם הדרגות, תום החל לשרת כחרדי בעקבות שיחה קצרה ומשנת חיים עם חייל דתי, תוך כדי שירות הוריד את הכיפה ועבר להתגורר אצל משפחה מאמצת, ומוטי דסקל התגייס בהיותו נשוי ואב לפעוטות, והיום הוא רכז תוכנית "יוצאים לצבא".   ארבעת מסלולי יוצאים בצבא אין דבר הממחיש יותר את הפערים בין הקהילה החרדית לאוכלוסייה הישראלית הכללית כמו השירות בצבא. בעוד שברוב הקהילות החרדיות שירות בצבא הוא מוקצה מחמת מיאוס, עניין לענות בו, לריב עליו, לשרוף/להפגין/להימנע ממנו בכל מחיר – בקרב האוכלוסייה הכללית מדובר בחובה אזרחית, זכות מהמעלה הראשונה, מקור לגאווה ולסיפורי גבורה. הישראלי הממוצע ראה בשירות בצבא חלק בלתי נפרד ממסלול ההתבגרות של צעירי ארצנו, והפטור המוענק לחרדים הוא סלע מחלוקת שמזין מערכות בחירות ועימותים חברתיים לא מעטים. יוצאים רבים בוחרים להתגייס לצבא כדי להיטמע במהירות בחברה הכללית, וכדי לקבל את הכלים הבסיסיים הדרושים לכניסה נעימה ומוצלחת לשוק העבודה וההשכלה הגבוהה. "קודם כול, תתגייס", זו עצה ששומעים חרדים רבים ששוקלים יציאה. שירות בצבא מעניק מסגרת, תנאים, שייכות, חברה וקהילה, וכמובן, פותח שערים לחיים שלאחר השחרור. עם זאת, הקשיים העומדים בפני היוצאים הבוחרים במסלול זה הם רבים. בלי הכנה מתאימה, בלי מענים מדויקים ובלי תמיכה במצבים המאפיינים את אוכלוסיית היוצאים, הקושי הטבעי בשירות הופך לעיתים לבלתי נסבל. מה היתרונות בהתמדה בשירות, על אף הקשיים? אילו חוויות ייחודיות ליוצאים? מה אפשר לעשות במקרה שרוצים לשפר את הציונים במבחנים לפני הגיוס ולהשפיע על השיבוץ? האם כדאי להתגייס גם בגיל מאוחר יחסית, ומה השיקולים שכדאי להביא בחשבון לפני שבוחרים "להילחם על ביטול הפטור"? עטקא דיקשטיין (29) לא חלמה להתגייס. היא גדלה בקהילת חב"ד, למדה במוסדות הקהילה, יצאה לשליחות באוקראינה, ושם החלו לפעפע בה ספקות על הדרך. כשחזרה ארצה לא מצאה את עצמה וכעבור כמה חודשים עזבה את הבית ועברה לגור בשכונת נחלאות בירושלים. הרצון להתגייס החל בעקבות היציאה לשוק העבודה. "בכל מקום שאליו הלכתי שאלו אותי מה עשיתי בצבא, ככה הבנתי ששירות צבאי לבנות הוא דבר מקובל והתחילו אצלי המחשבות שגם אני רוצה". העבודה הראשונה שלה הייתה בקפיטריה באוניברסיטה, ורוב חברותיה לעבודה היו לפני שירות או מייד אחרי שירות. השיחות, הסיפורים והאווירה הכללית בקפטריה חיזקו אצלה את ההחלטה להתגייס בשביל כניסה חלקה וטובה לעולם החדש. "רציתי לרכוש ידע, שייכות, ניסיון וחיבור חזק לחברה הישראלית, ואת כל זה אפשר להשיג רק בצבא", היא מסבירה את החלטתה להתחיל לפעול, בגיל 21, לביטול הפטור שהוענק לה כתלמידת סמינר. "לא גדלתי על שנאת חיילים או שנאת צה"ל", היא מדגישה. "בחב"ד אוהבים חיילים. הרבי קרא לפצועי צה"ל 'מצויני צה"ל', ובאופן כללי היחס כלפי הצבא הוא יחס טוב ומוקיר". אביה של עטקא ממשיך לשרת במילואים (הוא התגייס כחרדי לאחר שנישא והקים משפחה), ואחד מאחיה משרת בקבע בתפקיד בכיר. שאר אחיה בחרו שלא להתגייס. אף שלבישת מדי זית לא הייתה חריגה במשפחה, שירות לבנות היה בגדר גזרה שאין ההורים מוכנים לעמוד בה. "ידעתי שתהיה התנגדות", מספרת עטקא, "ולכן ביקשתי להעביר את התיק שלי מלשכת הגיוס בבאר שבע ללשכת הגיוס בירושלים". לדבריה, היא הבהירה לפקידות הצבאית שהנושא רגיש וצריך להיעשות בדיסקרטיות, ולכן אין להתקשר להוריה ולבשר להם על כוונתה. בקשתה זו לא נענתה ומלשכת הגיוס התקשרו להורים, לספר להם על בקשתה של עטקא לבטל את הפטור. "הם עשו כל שביכולתם כדי לשכנע אותי לוותר על הרעיון", נזכרת עטקא, "סיפרו לי שאין תפקידים טובים לבנות בצבא, שאני אעשה קפה כל היום ואזיז ניירות מכאן לכאן. כשזה לא עזר, אבא שלי ניסה לטרפד את הגיוס בכך שטען בלשכת הגיוס שאני סובלת מבעיות נפשיות שיקשו עליי ועל המערכת. הייתי צריכה להיפגש עם הפסיכיאטר הראשי כדי להוכיח שאני פיקס". מהרגע שבו היא החלה בתהליך לביטול הפטור עד לביטולו בפועל עברה כשנה, וכעבור עוד כמה חודשים, סוף סוף, זכתה להיכנס בשערי הבקו"ם. בזמן הזה קיבלה עצות מכאן ומכאן, היו שאמרו לה לוותר על הרעיון משום שהצבא הוא מסגרת לא מתאימה ליוצאים. אחד מהם הוא שי (39) מתל אביב. שי התגייס בגיל 19 מחוסר ברירה. "העיפו אותי מהישיבה, בבית לא הייתי יכול להיות, אז התגייסתי". שי שובץ לתפקיד קרבי בחטיבת גבעתי, ומהרגע הראשון הרגיש חוסר התאמה. בצבא לא ידעו להתמודד עם החייל הרגיש, שלא היה יכול לחזור לביתו בחופשות, שהיה זקוק לכסף כדי לשלם שכירות, שלא הצליח להתחבר לשאר החיילים בעלי הרקע השונה כל כך משלו. הוא הועבר מתפקיד לתפקיד, ניסה להסביר מה הם הצרכים המיוחדים שלו, ולא נענה. לבסוף, בהחלטה משותפת, הוא שוחרר מהצבא לפני תום תקופת השירות הסדיר. עטקא, לעומת זאת, התרגשה מניצחונה במאבק הפרטי שלה, וכשהיא מלאת מוטיבציה ורצון לשרת שירות משמעותי, שובצה לתפקיד סמב"צית, רכשה חברים וסיגלה לעצמה כלים והתנהגות שסייעו לה רבות גם בהמשך, בחיים האזרחיים. רוב המפקדים הזוטרים בבסיס היו צעירים ממנה, אך לדבריה הדבר לא הפריע לחוויית השירות הטובה. "זה תרם לי, להיות מעט מבוגרת יותר מכולם. הייתי האוזן הקשבת לחיילות ולמפקדים והרגשתי שהגיל שלי מפצה מעט על חוסר הפז"ם שלי בדברים אחרים". בחיוך היא נזכרת בכינוי שהוצמד לה "סבתא עטקא". כעבור זמן מה כחיילת גם הוריה השלימו את החלטתה, היא ביקרה בביתם בעודה במדים ובחנוכה הגיעו אביה ואחיה לשמח את ליבה ואת לב חבריה בסופגניות ובחנוכיות. עבורה – זו הייתה סגירת מעגל מרגשת. גורלו של תום (29) ממרכז הארץ לא שפר בעניין זה. במשך שנה שלמה אחיו לא ידעו שאחיהם הגדול, הנערץ, משרת בצבא. הוא היה מחליף בגדים לפני שנכנס לרחובות המובילים לביתו, ואימו נהגה להסתיר את המדים שכיבסה עבורו בין סדינים ארוכים שהתנופפו בחבלי הכביסה. אסור היה לאיש לדעת שהבן המוכשר, גאוות המשפחה, שנה ופירש. תום למד בישיבה ליטאית וסומן כעילוי. הוא הקפיד על קלה כבחמורה, ואף הקפיד להוסיף לעצמו חומרות מחומרות שונות. בגיל 17.5 התחילו תהיות וספקות בקשר למקומו בעולם החרדי. הוא הסיק שהוא לא מעוניין להמשיך בישיבה הנחשבת, ולחיות חיים מוכתבים מראש. באחד הלילות טייל עם חבריו ליד מחסום צבאי, ושם פגש חייל דתי, חובש כיפה סרוגה. לדבריו, השיחה הקצרה עם אותו חייל הייתה נקודת המפנה בחייו, ובעקבותיה הוא החליט להתגייס. "החייל שאל אותנו למה אנחנו לא ישנים. הוא אמר שאם הייתה לו אפשרות לישון עכשיו, המפגש הזה קרה באחת וחצי בלילה, זה בדיוק מה שהוא היה עושה ולא משוטט ברחובות. השאלה הזאת העירה אותי, פתאום הבנתי שאני חי בבועה, שיש אנשים ששומרים עליי ומשוועים למיטה, בעוד אני מסתובב ללא מטרה. השאלה השנייה שהוא שאל הייתה, 'מה פרשת השבוע?' וזאת בכלל הייתה התקלה, כי לא ידענו. פתאום תפסתי שאני מבזבז את הזמן שלי, מדבר גבוהה-גבוהה אבל מה פרשת השבוע איני יודע". את השנתיים הבאות העביר תום בניסיונות לשכנע את אימו לא להתנגד לגיוסו, והיא, מצידה, שיגרה אליו רבנים, אנשי ציבור – "מאורי זוהר ועד חיים ולדר" כדי להניע אותו מהרצון להתגייס. מסע השכנועים לא הועיל, ולאחר עיכובים מעיכובים שונים היום המיוחל הגיע ותום עבר שרשרת חיול. את השירות תום התחיל במסלול החרדי. "הייתי חרדי, שחור-לבן, הקפדתי על הכול, אבל בתוכי הרגשתי שהאמונה מתחילה להתערער, וזה היה קשה", אומר תום, כיום סטודנט לתואר במדעים מדויקים. "אני זוכר שהלכתי לכותל, החזקתי את האבנים ובכיתי להשם שיציל אותי מלאבד את האמונה. אני רגיל לדבר עם אלוהים 3 פעמים ביום, ופתאום אני מתחיל להרגיש שאין לי על מה לדבר איתו. זה היה מפחיד לחשוב שבמשך כל כך הרבה שנים התפללתי סתם, שאין שם כלום. לא הייתי יכול להכיל בכלל את המחשבה הזאת. תוך כדי תפילה הבנתי את הפרדוקס, אני מתפלל לאלוהים, שאני לא בטוח שהוא קיים, ומבקש ממנו שיעזור לי להאמין בו". במהלך השירות התחזקו הספקות והפקפוקים, עד שתום הרגיש שאמונתו אבדה לחלוטין. לאחר שסיים קורס קצינים הבין שגם הכיפה הסמלית שהשאיר לראשו חסרת משמעות עבורו, והחליט לוותר עליה. סיפורו המיוחד הגיע לאוזניה של אשת חינוך מהעיר מודיעין, ולאחר שתום סיפר לה שהוא מוכרח להתחפש לחרדי כדי לחזור הביתה, היא הציעה לו להגיע לביתה בחופשות, לבוש במדים ומעוטר בדרגות. משפחתו, עד היום, אינה יודעת על כך. גם המסלול שעשה יואל (35), כיום עובד הייטק בתחום רגיש, הוא דוגמה ומופת לאפשרויות הרבות הטמונות בשירות צבאי משמעותי. יואל נולד וגדל בקהילה חרדית-ספרדית בדרום הארץ. מהישיבה פרש בגיל צעיר, בגלל ספקות באמונה, והחל לעבוד. תחום המחשבים קרץ לו, ובהיותו אוטודידקט לימד את עצמו אנגלית, טכנאות מחשבים ורשתות תקשורת, ובעיקר – השלים השכלה שלא במסגרת קונבנציונלית. גם את ההחלטה להתגייס קיבל יואל, כדרכו, באופן מושכל. הוא התייעץ עם שני חברים שייצגו, לדבריו, שתי אסכולות בקרב היוצאים. "לפי אסכולה אחת, הצבא יעזור, יתרום, יפתח דלתות, הזדמנויות וכן הלאה, והדעה האחרת היא, המדינה לא עזרה לך, לא תרמה לך, לא נלחמה עליך כאזרח שמגיעות לו זכויות בסיסיות כמו השכלה רלוונטית והכנה לחיים, ולכן אין שום סיבה לתת למדינה. בפרט שכאשר תגיע לצבא המעמד שלך שם יהיה נמוך מאוד, בגלל אותם חוסרים, שהם, כאמור, באשמת המדינה". יואל התבונן בחייהם של שני החברים, זה שצידד בשירות וזה שהתנגד לו, והחליט שהוא שואף לחיות כמו החבר שעשה צבא, עבד ולמד והתברג היטב בחברה נחשבת, ואינו מעוניין בחיים כדוגמת אלו של החבר שהתנגד לשירות, שגם דעותיו בנושאים אחרים אחרות משלו, ושהוא "עדיין מחפש את עצמו". נקודת הפתיחה של יואל בצבא הייתה גרועה למדי. כיוון שהרצון להתגייס התעורר אצלו אחרי שעשה מבחנים שבהם טעה בכוונה מתוך מטרה להיפטר מהשירות הצבאי, וכיוון שנשר מהישיבה, נתוניו במערכת הצבאית היו נמוכים מאוד. הוא שובץ למסלול שלא הייתה בו כל אפשרות להתקבל לתפקידים משמעותיים. יואל יצא למאבק על זכותו לשרת שירות משמעותי. בעצמו רקם קשרים, כתב מכתבים, התראיין שוב ושוב, ובעיקר, הוכיח את עצמו כחייל מצטיין בכל מסגרת שבה שירת. המאמצים נשאו פרי, הוא שובץ לתפקיד משמעותי ביותר, יצא לקצונה ובסופו של דבר שירת בקבע כקצין באחד החילות הנחשבים. הכלים שקיבל בצבא, תפקידיו המגוונים, הקשרים שיצר סייעו לו רבות בחיים האזרחיים. למרות זאת, יואל אינו ממהר להמליץ לכל יוצא להתגייס, אלא רק לאלו הרואים בשירות בצבא הזדמנות טובה ותקופת חיים מכוננת, שבה הם מתכוונים להשקיע ולהיות נכונים לבקש ולקבל כל מה שהצבא יכול להציע למשרתים. אחרת, הוא מדגיש, "חבל על הזמן. לכו ללמוד". הדגשה נוספת שלו נוגעת למקרים שבהם היוצא מבקש להתגייס לאחר שטעה בכוונה במבחני הסיווג. "עדיף לפעול כדי לשפר את הציון לפני הגיוס בפועל. זה אפשרי, תתייעצו עם גורמים מקצועיים המבינים היטב את נבכי הבירוקרטיה הצבאית, תעשו שיעורי בית ותשפרו את הציון. יהיה קשה הרבה יותר להיבחן שוב לאחר שהתחלתם כבר את השירות. אם החלטתם לפעול כדי לשפר את הציונים, קחו את זה כפרויקט חייכם והשקיעו בהכנה בכל הרצינות. המבחנים האלה יקבעו גורלות עבורכם". מוטי דסקל, רכז תחום "יוצאים לצבא" התגייס בגיל 23, בהיותו נשוי ואב ל-2. גם הוא, בדומה לתום, התחיל את השירות בתוכנית ייעודית לחרדים והמשיך במסלול כללי. סיפורו האישי, המסלול שעבר בצבא והמסלול שלו ב"יוצאים לשינוי" הובילו אותו להיות אוזן קשבת ותומך פעיל למען מיצוי הזכויות של חיילים בוגרי החינוך החרדי, וזאת בלי קשר לרמת הדתיות שלהם כיום. המענים המרכזיים עבור אוכלוסייה ייחודית זו הם: הכרה כבוגרי החינוך החרדי, מיונים מותאמים לפני השירות, הכרה כחייל בודד, דבר המעניק שכר גבוה יותר, פתרונות מגורים ומלגות לאחר השחרור, וכן אפשרות לצאת ללימודים לקראת סוף השירות, הטבה שזכאים לה חיילים חרדיים. אומנם רשויות הצבא מכירות היום בצרכים המיוחדים של חיילים יוצאים, אך לדברי מוטי, המצב רחוק מלהיות משביע רצון והמאבקים להשוואת זכויות חיילים יוצאים לאלו של חיילים חרדים עדיין נמשכים, כמו גם ההכרח הבהול להכיר בצרכים המיוחדים של חיילות יוצאות, ולהשוות את התנאים שלהן לאלו של חיילים יוצאים. כל המרואיינים דיברו על הצורך בהכנה טובה לפני הגיוס, וזו אחת המטרות של תחום "יוצאים לצבא". "תקופת השירות אינה דומה לשום דבר אחר, שום דבר המוכר ליוצאים מחייהם הקודמים, והכנה טובה תסייע להם להיות חיילים טובים יותר ולהפיק מהשירות את המרב", מסביר מוטי, וממשיך לפרט את התוכניות לליווי, קידום ותמיכה במועמדים לגיוס (מלש"בים) ובחיילים המשרתים בפועל. "אני רוצה לתת להם כל מה שלא היה לי", הוא אומר, ושי מסכם, "בזמני לא הייתה שום תוכנית ושום מענה לנער חרדי שנזרק מהישיבה ומהבית. אם היה לי למי לפנות, אם מישהו היה מקשיב לי, הכול היה נראה אחרת".

עד גיל 14 היה יואל כהן נער חרדי ששר חזנות ובסתר מאזין לאייל גולן. בעקבות ההחלטה לחזור בשאלה הוא גם הוריד במשקל 27 ק"ג ולאחרונה התגייס לצה"ל ומוציא את השיר "אל תוותרי"     תגיות: יואל כהן, סיפורי יציאה, סיפור אישי, חזן תאריך הכתבה: יוני 2013

דביר קוה קרא שדודו כהן חושב שהוא וחבריו עזבו את הדת בגלל חוויה אישית, ולא בגלל תובנה. האם כהן עצמו חזר בתשובה בגלל סיבות אחרות? כנראה שזה המצב שרוצים לנפנף באמונה החדשה שמצאת ומתעלמים מהמציאות לקריאת הכתבה המלאה לחץ כאן   תגיות: דודו כהן, תופעת יציאה, תובנות, מצוות, חזרב בתשובה תאריך הכתבה: ספטמבר 2011

זוהי עת גורלית. צוהרי חג "ראש השנה", בשעות המתקדמות יותר של היום. בחלל בית המדרש ברחוב "עונג שבת" בירושלים נשמעת שאגה מפי הארי, הלוא הוא האדמו"ר שבימים אלו משמש גם כחזן: "ונתנה תויקף קדושת היום", אזי יודעים כל הנוכחים כי ניתן האות. קהל המתפללים, לבוש בגדי לבן ועטוף בטלית, מתחיל לקרוא בקול ובהתרגשות את הפיוט "ונתנה תוקף". מדובר בתפילה הנאמרת בשעת חזרת הש"ץ בתפילת מוסף של ראש השנה, ובה מתאר הפייטן מה מתרחש בשמיים ביום הזה – יום הדין; החל מתהליך ההכרזה על "הנה יום הדין בא", דרך המלאכים שנאספים, ועד מניית האפשרויות העומדות בפני אלוהים לקבוע את גורלם של יצורי עולם. בקטע תפילה זה אין כללים בבית המדרש, אין נוסח אחיד, אין טון קבוע, ואין מגבלת זמן. בשונה משאר התפילה המונחית על פי כללים קבועים ומנגינה אחידה, בקטע זה כל אחד מתפלל לפי טעמו, הקצב שלו, המנגינה שלו ולפי צבע הקול שלו. לכן זו כנראה גם הפעם היחידה בשנה שאפשר לשמוע קולות מעזרת הנשים, שכן גם האימהות קוראות בהתרגשות "מי ישפל ומי ירום" – וקטעים נבחרים אחרים מאותה תפילה שקבע רבי אמנון ממגנצא.   גם אני עומד שם, עטוף בטלית, סמוך לספסל האחורי שבבית המדרש. מבין החרכים שהטלית משאירה אני מציץ ומצליח לראות את הרבי עומד על הבמה, ואת האנשים מסביב שבוכים את נשמתם מאימת הדין. נוסף על הקולות והאנדרלמוסיה שאני שומע, אני מבחין גם במתח סמוי, מתח שניתן לראות על פני הדור הצעיר של הקהילה, ואפשר להרגיש בתנועות הידיים של הדור המבוגר יותר. מתח שאולי זר גם אם ירגיש בו, לא ימצא סיבה לכך ולא ידע את פשרו. אבל מה שמורגש מגיע מכיוון הגלריות המיוחדות הניצבות בירכתי בית המדרש, גדושות בנערים ואברכים צעירים פרחי החסידות, משם נפתחה החזית מול הדור הישן אשר יושב על הספסלים הקבועים של בית המדרש. והקרב הוא – על הנוסח. על נוסח התפילה. בעוד הצעירים מושכים את אווירת התפילה לכיוון אחד, המבוגרים מתעקשים לשמר אווירה אחרת.   כדי להבין מה פשר החיכוך ומה טמון מאחורי מתח זה, עלינו לצעוד לתוך הסבך ולהכיר מעט את הקהילה הסגורה והמתבדלת לכאורה, "תולדות אברהם יצחק". תולדות אברהם יצחק היא חסידות ירושלמית, קהילה שהתפצלה מחסידות־האם "תולדות אהרן" לאחר שאביו של האדמו"ר הנוכחי נפטר. אחד הגורמים לפיצול בין תומכיו של הרבי לתומכי אחיו הייתה השכלתו התורנית של הרבי, הרב שמואל יעקב קאהן. הרבי נשלח ללמוד בישיבת ויז'ניץ, בהנהגתו של הרבי חיים מאיר הגר. דבר שאישים ב"תולדות אהרן" לא ראו בעין יפה בשל פערי השקפה מסוימים בינם לרב הגר. היחשפותו של הרב קאהן לויז'ניץ ולרב הגר השפיעה עליו, והוא אימץ כמה מנהגי חסידות ויז'ניצאים, על חשבון מנהגים מבית אבא. אחד המנהגים הללו הוא "הנוסח" – נעימת התפילה. ברוב החצרות החסידיות התפילה בכל השנה אינה נאמרת בטון רגיל, אלא במנגן מיוחד שנועד לעורר את המתפלל. נוסח ויז'ניץ מצא חן בעיניו של הרבי. כשעלה הרבי לכס האדמו"רות, לאחר פטירת אביו, הוא החל להשחיל את המנגינות שאהב לבית המדרש. אט־אט נגסו מנגינות ויז'ניץ חלקים הולכים וגדלים מהתפילה. "הנוסח" הדליק את השכבה הצעירה של החסידות, וכחסידים המתעלים על רבם מנסים הם להקדיש חלקים רבים יותר מהתפילה לטובת "הנוסח" של ויז'ניץ, ואילו החסידים המבוגרים דעתם אינה נוחה מכך.   לדעתי, יש סיבה וטעם לייבוא המנגינות, נוסח ויז'ניץ אכן מרגש הרבה יותר, קצבי ועליז. עובדה היא שרוב המתפללים, ואני בהם, לא ממהרים הביתה בסיום התפילה אלא נשארים לשיר ולהתענג עוד על המנגינות.   שינוי "הנוסח", שאולי נראה למתבונן כעניין שולי, היה בעיני החסידים המבוגרים – אלו שעוד הסתופפו בצילו של הרבי הקודם – כשינוי סדרי עולם. הם לא הרגישו בנוח שלוקחים מהם את הנוסח שלהם, שבעצם מקפל בתוכו את הזיכרונות מהחגים המרגשים שעברו עליהם בצל הרבי הקודם. בעוד שבימות השנה המערכה הוכרעה לטובת נוסח ויז'ניץ באופן מובהק, בימים הנוראים ניטשת מחלוקת מתחת לפני השטח, מחלוקת שמועצמת בחסות הבלגן בתפילת "ונתנה תוקף".   ניצנים של מרדנות החלו לבצבץ בי כבר אז, כשנדרשתי להביע עמדה. לא היססתי, תמיד הייתי בצד של החתרנים. כאמור, בעיניי, נוסח ויז'ניץ הרבה יותר נעים, ובפרט ניגוני הימים הנוראים. לא רק שיש שם נעימה מרגשת ולבבית, אלא שפשוט "הנוסח" של ויז'ניץ הרבה יותר מוזיקלי.   אוי, כמה שאני אוהב את זה. חבל שאינני יודע לכתוב תווים, שכן הייתי רוצה לתת לכם לטעום מהמנגינה המושרת שעה שהקהל מתפלל "ובכן תן פחדך השם אלוהינו..." (אילולא הגבלת תווים וחוסר רצון לנסות את סבלנותי וסבלנותכם, הייתי משלב כאן את כמות הפעמים שאומרים "אוי וויי וויי").   לפיכך כאשר הצעירים ניסו להנחיל לקהל את נוסח ויז'ניץ ב"ונתנה תוקף" באמצעות הטעמה בדציבלים גבוהים, מצאתי עצמי מסייע להם. גם כי תמיד אהבתי לערער ולזנב באגף השמרני, שבמקרה הזה אלו חסידי הרבי הקודם, אבל בעיקר כי התחברתי. גם בשנה שכבר הבנתי כי כנראה אף אחד לא מעביר אותי תחת שבטו בראש השנה, ושההכרעה "מי יחיה ומי ימות" תלויה יותר בחסדו של הגורל האקראי, עדיין התעטפתי בטלית בשעת אמירת "ונתנה תוקף" והזלתי דמעות מהתרגשות. "מי בקיצו ומי לא בקיצו" – חשבתי על מכרים שחייהם נגדעו באיבם, ומנגד על אנשים שהצליחו להגשים את משאלות ליבם.   אבל כל זה קרה לפני שהתוודעתי לשירו של לאונרד כהן, Who by Fire (מי באש). כי מרגע ששמעתי את השיר הזה לראשונה – למרות אהבתי הבלתי מסויגת לנוסח ויז'ניץ  – זו המנגינה המלווה את ה"ונתנה תוקף" שלי. כמו אמרתי לשני המחנות, אתם יכולים להמשיך להילחם, אני כבר מצאתי מסילות בלבבי, מעתה לא אומר עוד "ונתנה תוקף" בנוסח תולדות אהרן וגם לא בנוסח ויז'ניץ, הנוסח שלי הוא "נוסח לאונרד כהן"...

לאחרונה התפרסמו בכלי התקשורת נתונים על מספר החרדים שפנו לצה"ל בעקבות המלחמה בעזה בבקשה לגייסם לאלתר. על פי חלק מהפרסומים מדובר ב-2,000 פונים; על פי גורם הבקי בנתונים מדובר במספר נמוך יותר. כך או כך, השאלה שמהדהדת במרחב הציבורי היא, האם אנו עומדים בפני שינוי ביחסה של החברה החרדית לשאלת הגיוס לצה"ל? כדי לעסוק באופן עמוק בשאלה זו עלינו להפליג לאחור, אל המלחמה הראשונה, מלחמת העצמאות, אז ניתן לחרדים פטור מגיוס. באותה עת פנו ראשי הישיבות לראש הממשלה דוד בן גוריון וביקשו ממנו לפטור את בחורי הישיבות מחובת ההתייצבות לקרב. בדיון שהתקיים בוועדת החוץ והביטחון של המועצה הזמנית (אוקטובר 1948) דיווח דוד בן גוריון על בקשה זו: "יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס, ושהיה הסכם שהם ישוחררו". למרות ההצהרות הרשמיות לפיהן יוענק להם פטור מגיוס, בפועל, ברגע האמת, הוצאו צווי גיוס לבחורי הישיבות. ולא סתם בחורי ישיבות אלא למובחרים ביותר שבהם, אלו שלמדו בישיבת לומז'ה בפתח תקווה. בראשית ימי המדינה ישיבה זו נחשבה למובילה ומרכזית בציבור החרדי. את שהתרחש בישיבה בעקבות כך אנו יודעים מתיאוריו של אחד מתלמידיה דאז, מי שלימים הפך למנהיג הציבור הליטאי, הרב חיים קנייבסקי. הסיפור, שציטוטים ממנו הובאו באתר ב"חדרי חרדים", תואר מפי הרב בשנת 2009, עת הגיע לניחום אבלים לאחר פטירתו של הרב גרוסברד, מרבני הישיבה הנודעת. לבני המשפחה המופתעים לראותו אמר שהגיע בשל הכרת הטוב שיש לו לאביהם.   לימוד גמרא על הגבעה בגבול מצרים וכך סיפר הרב: בימי מלחמת השחרור קיבלו בני הישיבות הודעה מהממשלה שזה עתה הוקמה כי בשל מצב החירום שנוצר – הכול צריכים לקום ולהגן על גבולות המדינה. איש בל ייעדר. את ההודעה קיבלו בהיכלי הישיבות בהלם מוחלט; מה לצורבא מרבנן ולשדות הקרב? אלא שההוראה הייתה חד משמעית ואותה אין להשיב. ההודעה התקבלה גם בישיבת לומז'ה, והנהלת הישיבה מינתה את הרב גרוסברד למפקד "פלוגת לומז'ה", והציבור יצא לדרכו לגבול מצרים, להגן על גבולות המדינה המתהווה. הגר"ח הוסיף וסיפר שארגון "ההגנה" לא סיפק למתגייסים הטריים מלומז'ה רובים או אמצעי לחימה מודרניים אחרים, ושכלי הנשק שלהם היו מקלות ואבנים בלבד. עוד תיאר כי הרב משה סולביצ'יק בכה בדמעות שליש כל הדרך אל הגבול המרוחק, וכי הכול חששו מהבלתי נודע. הגר"ד פוברסקי, שאף הוא למד בלומז'ה באותם ימים, התחבא בתא שירותים בישיבה וכך חסך מעצמו את היציאה למשימה הקשה. על ההתמודדות שלו עצמו בשדה הקרב סיפר הרב: "כשהגענו למקום אמר לי הרב גרוסברד שאני יכול ללכת וללמוד על הגבעה. הוא רק ביקש שאצטייד במקל ובאבנים, וכך היה. לקחתי את הגמרא, ועליתי לראש הגבעה, ושם למדתי עד שוך הקרבות". "היום", סיים הגר"ח, "באתי להגיד תודה למפקדי על מה שעשה למעני. אני עושה זאת באמצעותכם, בניו".   רוחות של שינוי בישיבת חברון מים רבים זרמו בנחלי הדרום מאז התייצבו הרב קנייבסקי ופלוגת לומז'ה להגן על הגבולות. עד לא מזמן נדמה היה כי גיוס חרדים לצה"ל באופן שבו גויסו במהלך מלחמת העצמאות לא ישוב עוד לעולם. אך בבוקר שבת, 7 באוקטובר 2023, כל ההנחות המוקדמות קרסו. התחושה בישראל שלאחר שמחת תורה תשפ"ד היא שאנו בסכנה קיומית. תחושה זו מחלחלת גם בקרב קבוצות בחברה החרדית, חרף העובדה שקהילה זו נפגעה פחות באסון. עד למערכה הנוכחית התפיסה הרווחת בחברה הישראלית, שהיו לה תימוכין במערכת הביטחון, הייתה שלצבא אין צורך אמיתי בגיוס חרדים. המתווים השונים שפורסמו עסקו בשאלת הורדת גיל הפטור, והמיקוד עבר משירות בצבא להשתלבות בשוק התעסוקה. אך כשפרצה המלחמה והציבור הישראלי גילה לתדהמתו שרעיון "צבא קטן וחכם" לא עמד במבחן המציאות, החלו להישמע קולות הדורשים גיוס חרדים. הפעם, גם בקרב חלקים בציבור החרדי עצמו התעוררה תחושה שזו השעה להתייצב תחת האלונקה. עדות לשינוי בסנטימנט הציבורי ראינו באירוע חריג שהתרחש בישיבת חברון בירושלים. לישיבה הגיע ארז אשל, קצין במילואים ואיש הציונות הדתית. אשל עלה על הדוכן וקרא לבחורים לעזוב את היכל הישיבה ולהצטרף לכוחות הלוחמים. אשל גם ניסה להתקבל לבתיהם של רבנים חרדים מובילים ולהשמיע באוזניהם את הדרישה להצטרפות שומעי לקחם לנשיאה בנטל. הקצין ציטט באוזניהם את התהייה בפסוק: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה". אולם בקרב ההנהגה החרדית, כפי שנראה כעת, הדעת אינה נוחה מהשינוי המסתמן. באופן יוצא דופן הביטאון "יתד נאמן" של מפלגת דגל התורה ו"הפלס" עיתון הפלג הירושלמי כמו יישרו קו במאבק נגד הרוח החדשה הנושבת במחנה. הרב דוד כהן, ראש ישיבת חברון וחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה, צוטט במוסף סוף השבוע של "יתד נאמן", עשרה ימים מפרוץ המלחמה: "הלב שותת דם על הדיבורים הנשמעים בשולי המחנה, שכביכול בעת צרה כזו, שכל ישראל בסכנה, צריכים ללכת ולסייע ולצאת מכותלי הישיבה. מי שמדבר דיבורים כאלה אינו שייך כלל לידיעה מה היא תורה, מה הוא כלל ישראל, מה הם בני הישיבות, ומה הם המושגים של אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא חד הוא". בעיתון "הפלס", תחת הכותרת "מחאה רבתי עקב הפרצה החמורה" נכתב: "רבים בקרב ציבור היראים הביעו זעם רב על הניסיון לנצל את המצב הקשה כדי לחולל מהלכים שלטוניים, המאיימים על היכלי הישיבות ועל שמירת חומותיו של הציבור החרדי". מנגד, נשמעים קולות מרכזיים שונים. הרב משה מרדכי פרבשטיין, עמיתו של הרב דוד כהן בראשות ישיבת חברון ורב צבאי בעברו, השמיע מסרים אחרים, מסרים המתכתבים עם סיפורו של הרב קנייבסקי על האופן שבו נהגה ישיבת לומז'ה בעת פקודת הגיוס ב-1948. "מבחינה עקרונית זו מלחמת מצווה ועל כן היינו אמורים להתגייס, אלא שאין לנו את ההכשרה לכך ולכן התרומה הטובה ביותר היא לימוד תורה שמגן על עם ישראל רוחנית", אמר הרב לתלמידיו בסעודה שלישית בישיבה. הדברים לא התקבלו בעין יפה בקרב אחדים מהתלמידים, והיו מי שסברו שעליהם למחות על כך. במאמר מוסגר נציין שהגדרת מערכה כ"מלחמת מצווה" ועיסוק בשאלת הפטורים מגיוס בעת מלחמה כזו הם עניין שנידון בהרחבה בספרות הפוסקים. יש הסוברים כי כל מלחמה שמטרתה הצלת עם ישראל היא מלחמת מצווה, ויש החולקים על כך; יש הסוברים שבמלחמת מצווה הכול חייבים להתגייס, ומנגד יש הטוענים שגם במקרה כזה שבט לוי פטור מן הגיוס.   החוק שפקע והצעת החוק שנקברה ובחזרה למציאות בישראל בימים אלו – נזכיר כי לפי תוכניות הממשלה ובתואם לדרישת המפלגות החרדיות, במושב החורף הקרוב של הכנסת היינו אמורים לשמוע ולראות כיצד מוסדר חוק דחיית גיוס לצעירים חרדים. לפי הצעת חוק, הפטור אמור להיות גורף לכל מי שרשום כתלמיד ישיבה ולבטל תנאים כמו עמידה ביעדי גיוס. ההערכה במערכת הפוליטית היא שהחוק במתכונתו המקורית נקבר ב-7 באוקטובר בשעה 6:29 בבוקר. עוד נזכיר כי באמצע חודש אוגוסט, רק כמה שבועות לפני האסון הנורא, ארגון "אחים לנשק" והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ בדרישה להורות לשר הביטחון לגייס את כלל בחורי הישיבות לאלתר. התביעה הגיעה בשל הכוונה לחוקק את החוק שהוזכר לעיל ובעקבות פקיעת תוקף חוק הגיוס ואי הסדרת המעמד החוקי של בני הישיבות. המדינה, בתגובה לעתירה, ביקשה אורכה ובג"ץ נעתר לבקשה. הוואקום החוקי נמשך.   "מי שבירך" לחיילי צה"ל בבית המדרש של בעלזא והתראה מטייס לשעבר בשונה מעיסוק בשאלת גיוס חרדים לצה"ל – שאפשר לשאת ולתת אם מדובר בשינוי של ממש או בתהליך שולי המאפיין פרטים יחידים במחנה החרדי – היחס לחיילי צה"ל השתנה באופן מהותי. לפי כלי תקשורת חרדיים, בתפילת השבת בבית המדרש הגדול של חסידות בעלזא נאמרה ברכת "מי שבירך לחיילי צה"ל". אירוע חריג ביותר. כולנו ראינו תמונות וסרטונים של חרדים קושרים ציציות עבור החיילים ושמענו עדויות על נשים חרדיות הטורחות ומבשלות ארוחות לחיילים. גם התגייסות זו לוותה בביקורת פנימית. טייס קרבי לשעבר שחזר בתשובה כתב במייל – שהגיע לתפוצה רחבה בקרב המגזר החרדי – כי השינוי ביחס לצה"ל ישפיע על העיסוק בסוגיית העיסוק בימים שלאחר המלחמה. "אם עמית סגל מצייץ הערב: 'איזה קידוש השם, נשים מת"א אוספות עכשיו אוכל מנשים חרדיות בב"ב למען החיילים...' הוא בחור פיקח ובטח לא משועמם בימים כאלה, הם פשוט מחכים לנו בפינה – כשיעבור זעם ויגיע חוק הגיוס הם יגידו לנו, 'הרי גם אתם מבינים שברגע האמת חייבים את צה"ל, אז למה אתם לא חלק מזה?...' ומה נענה להם?"   תורתם – נשקם לא נוכל להשלים את סקירת המצב בציבור החרדי בלי להזכיר את החלטת הרבנים להקדים את זמן שיבת הבחורים לישיבה. במוצאי שמחת תורה, כשהחלו להתברר ממדיו של האסון המזוויע, הוחלט להשיב את התלמידים לישיבות ולא להמתין לראש חודש חשוון. מדובר באירוע היסטורי, שכן לוח הזמנים של הישיבות התקבע במגזר הליטאי כדבר קדוש שאסור לשנותו. החריג היה במלחמת יום הכיפורים, אז נותרו הבחורים בישיבות ולא שבו לבתיהם במוצאי החג. במכתב שפורסם ב"יתד נאמן" למחרת האסון בדרום כתבו הרבנים לנדא, הירש ופוברסקי: "הראוי הוא מכל הבחינות לאור המצב החמור מאוד והבלתי ברור שיוקדם הזמן של החורף ביום א' או ביום ב'. כל ישיבה לפי האפשרות שלה ובכפוף להנחיית הרשויות". אך גם ברוח זו, של שינויים וביטול תוכניות, קשה לנחש אם קבוצת החרדים שבחרה להתגייס לרגל המצב משקפת אירוע נקודתי או שהיא הסנונית המבשרת על תחילתו של עידן חדש. סביר להניח כי אופייה של ישראל ב"שש אחרי המלחמה" ישפיע על הכרעת סוגיית הגיוס. אם אכן הנושא הלאומי והצורך בגיוס יהיו בקונצנזוס נרחב, ייתכן שייווצרו לחצים חיצוניים ופנימיים על הנהגת החברה החרדית להוריד מהפרק את רעיון הפטור הגורף לצעירים ולהסדיר את מעמד בחורי הישיבות באופן אחר. כזכור, הצורך בהסדרה אינו קשור למלחמה אלא לפקיעת תוקף חוק דחיית השירות של בחורי הישיבות. לבסוף, נזכיר את "הישיבות לנושרים", ישיבות שהוקמו כדי להשאיר במרחב החרדי צעירים שאינם מעוניינים במסגרת ישיבתית קלאסית. הישיבות הללו הן למעשה תחליף גיוס לאותם צעירים. נותר רק לתהות האם – ברוח מסר "תן לי יבנה וחכמיה" – ההנהגה הרוחנית והפוליטית של הקהילה החרדית תקבל בהבנה או בהסכמה שבשתיקה פתרון שמהותו היא גיוס של כל אותם צעירים חרדים שתורתם אינה בהכרח אומנותם.

מבית הכנסת למיליוני מסכים הפרק הראשון בעונה השנייה של סדרת הקאלט "מסע בין כוכבים" נפתח בסצנה הבאה: ספוק, בגילומו של השחקן לנרד נימוי, מפשק את אצבעות ידיו באופן דומה לזה של הכהנים ב"ברכת כהנים" ומאחל חיים ארוכים ופוריים (Live Long and Prosper). התשובה המתקבלת לאיחול זה: שלום וחיים ארוכים (Peace and Long Life). מזכיר לכם משהו? ניחשתם נכון. בספרו, "אינני ספוק", שיתף השחקן במקורות ההשראה שלו לסצנה הנ"ל. הוא סיפר שבילדותו ביקר עם סבו בבית הכנסת וראה את המתרחש בברכת כהנים. הטקס נחרט בזיכרונו ובבוא העת הציע לבמאי ג'ין רודנברי לשלב את מחוות הידיים הזאת ואת הברכה בסדרה הפופולרית, ולשייך אותן ליצורים הדמיוניים. השחקנים החלו להתאמן על הפישוק המוזר הזה, ולא כולם הצליחו לבצעו באופן חלק. נימוי כנראה לא הכיר את האמור בתלמוד הירושלמי,[1] ולא ידע שחז"ל אסרו להביט בכהנים שעה שהם נושאים את כפיהם ומברכים את הקהל. בזכותו הפכה נשיאת הכפיים נחלת הכלל וזכתה לשם חדש: הצדעה וולקנית. הרבה לפני שהפכו לסמל המזוהה עם הסדרה, האצבעות הפשוקות עיטרו מצבות של כהנים. זכור לי סיפור על אדם שעלה מדרום אמריקה, טען שהוא כהן וביקש שיאפשרו לו להצטרף לברכת כהנים. כדי לאמת את דבריו שלח אחד הרבנים שליח לבית הקברות של הקהילה היהודית במקום הולדתו של האיש, והתברר כי על קברי אבותיו אכן נחקק סימן הידיים. אם כך, לפחות בני המשפחה החשיבו עצמם כהנים מיוחסים. מחוות הידיים הייתה גם שיאו של המופע האחרון של לאונרד כהן בארץ, בשנת 2009. את הופעתו בת השלוש וחצי שעות נעל היוצר המוערך בברכת הכהנים המסורתית, לאחר שנשא את הנאום הבא: "אני רוצה שנפנה את תשומת ליבנו לכל הישראלים והפלסטינים מהיוזמה לשלום. יש אנשים שיקראו להם נאיביים או טיפשים, אך הם השיגו את הניצחון היחידי שאולי אפשר להשיג. ניצחון הלב על הייאוש והשנאה. חברים, אני מברך אתכם..." וכך המשיך בברכת הכהנים לקול תרועות הקהל העצום. לצפייה בברכה לחצו כאן. אוצר קשה לפיצוח בשנת 1979 יצא הארכיאולוג גבריאל ברקאי עם קבוצת ילדים לחפירה באתר כתף הינום בירושלים, למרגלות הכנסייה הסקוטית. את שהוביל לתגלית המרעישה, הממצא הארכיאולוגי הקדום ביותר של טקסט מקראי, מתאר ברקאי כך: עבדנו אז עם חבורת ילדים במסגרת החוג לארכיאולוגיה של החברה להגנת הטבע. אחד הילדים הללו היה נודניק באופן מיוחד. חשבתי לעצמי: נשים אותו במאספה, שינקה את פני הסלע שם. הנחתי שהמאספה הזאת שדודה כמו אלה שבשאר מערות הקבורה, אבל אחרי זמן מה, אני מרגיש שמישהו מושך בשולי חולצתי, אני מסתובב ורואה את הנודניק עם שני כלים שלמים מימי בית ראשון בידיו. כמעט חנקתי אותו. זו הייתה התנהלות לא תקינה – לשלוף כלים החוצה. הוא לא היה אמור לגעת בהם אלא לקרוא לי פנימה... הילד הזה הוביל אותי אל תגלית חיי, והתרגשות גדולה אחזה בי. ...ארגנתי צוות של סטודנטים ונכנסנו לעבודה סביב השעון, 24 שעות ביממה. ...באחד הימים קראה לי פנימה אחת העובדות, ג'ודית הדלי, כיום פרופסור למקרא בארצות הברית, והצביעה בפני בתוך העפר על משהו שנראה כמו בדל סיגריה, בצבע אפרפר-סגול. מאוחר יותר מצאנו עוד חפץ דומה, הפעם בגודל של חצי בדל סיגריה. אחרי סינון וניקוי, היה ברור שמדובר בלוחיות כסף שגוללו אותן סביב עצמן, אבל לא ניתן היה לפתוח אותן...[2] חלפו כמה שנים עד שנמצאה דרך לפתוח את הלוחיות מבלי להזיק לממצא היקר, ובעזרת מומחים לפענוח כתובות עתיקות הלך הטקסט והתבהר. הלוחיות, שככל הנראה שימשו כקמיע, מוצגות כיום במוזיאון ישראל. כפי שניתן לראות, בסופה של לוחית מס' 1 נכתבה תחילתה של ברכת הכהנים, וההמשך בלוחית מספר 2. בניגוד לנוסח המסורה, בלוחיות לא הופיעו המילים "יישא ה' פניו אליך". תיארוך הממצא נתון במחלוקת. המקדימים מתארכים את הכתובות למאה השביעית לפנה"ס, אחרים לתחילת המאה השישית לפנה"ס, והמאחרים משערים שהיא נכתבה בתקופת "שיבת ציון", הזמן שבו חזרו היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת המלך כורש. הארכיאולוג גבריאל ברקאי, שכאמור חשף את הממצא, מעריך שהלוחיות הן הגלגול הקדום של מה שעתיד להפוך להיות תפילין.[3] כלומר, קמיע המכיל טקסט מקודש, שהאדם נושא על גופו או מניח על ראשו וזרועותיו. ברכת כהנים חלק מנוסח התפילה היהודי כיום טקס נשיאת הכפיים וברכת כהנים הם חלק בלתי נפרד מהתפילה, אך לקיבוע מסורה זו קדם ויכוח מעניין. חכמי התלמוד דרשו על הפסוק "כה תברכו את בני ישראל" שברכת כהנים אינה ברכה ליחידים אלא ברכה לציבור. בספר החיצוני "בן סירא", שחובר במאה השנייה או השלישית לפנה"ס, מסופר על הכהן הגדול שמעון, שבירך את העם בברכת הכהנים לאחר שסיים את סדר עבודת יום הכיפורים. ר' אברהם אבן עזרא, שנחשב לראשון שהבליע מעין ביקורת המקרא בתוך פרשנותו, כותב שלדעת מי שהוא כינה "מכחישים", ברכת כהנים הייתה חלק מטקס שהתקיים בעת הקרבת קורבן על-ידי אדם יחיד. כפשרה, מציע פרופ' מנחם הרמן, מיזוג של שתי הדעות. במאמרו[4] כותב הרמן כי אין סתירה בין דעת חז"ל שטקס הברכה בעיקרו כוון לציבור, לבין העובדה שהברכה אכן הייתה חלק מטקס הקרבת הקורבנות. ברכת הכהנים היא חלק מנוסח תפילת שחרית ותפילת מוסף. בתעניות, גם בתפילת מנחה, וביום הכיפורים הברכה נאמרת גם בתפילת נעילה. בארץ ישראל נוהגים לומר את הברכה בימות החול, בשבתות ובמועדים. ברוב הקהילות בחו"ל, לעומת זאת, המנהג הוא לומר את ברכת כהנים רק בחגים. כיוון שכך, נשיאת הכפיים היא אטרקציה בפני עצמה בבתי הכנסת בחו"ל, מה שיכול להסביר את המשמעות המיוחדת שהייתה לברכה עבור השחקן לרנד נימוי. הברכה נישאת בבית הכנסת, בזמן חזרת הש"ץ. לפני שהכהנים עולים לדוכן או נעמדים ליד ארון הקודש, הם חולצים את נעליהם ונוטלים את ידיהם. לאחר מכן הם מכסים את פניהם בטלית ומברכים ברכה ייעודית, ואז החזן אומר את מילות "ברכת כהנים" מילה במילה, והכהנים חוזרים אחריו. נוסח הברכה לא נשאר רק במרחב בית הכנסת, אלא חדר גם לתוך הבתים. מנהג רווח הוא שבערב יום הכיפורים אב המשפחה מתעטף בטלית, מניח את ידיו על ראשי ילדיו ומברכם בנוסח ברכת כהנים. בחלק מהקהילות הנוהג פלש גם לערבי שבתות, ובשובו של האב מבית הכנסת, לפני הקידוש, הוא מניח את ידיו על ראשי הילדים ומברכם במילות הברכה העתיקה.   מעמד ברכת כהנים בכותל המערבי מתי הפך צמד המילים "ברכת כהנים" לשם נרדף לאירוע המתקיים בכותל המערבי בחול המועד פסח וסוכות? התשובה לכך מתחילה בסיפור טראגי. ב-22 במאי 1970 אירע פיגוע נורא, 8 ילדים ממושב אביבים ועוד 4 מבוגרים נרצחו בדרכם לבית הספר האזורי. בעקבות כך, ביקש הרב מנחם מנדל גפנר לערוך טקס ברכת כהנים המוני בכותל המערבי. היוזמה קיבלה את ברכת הדרך של גדולי הרבנים. התאריך נקבע: א' באב, יום פטירת אהרן הכהן על פי המסורת. המועד נדחה בשל עיכובים בלתי צפויים, והתקיים בסופו של דבר ב-ג' בכסלו תשל"א. המועד החדש נקבע בשל סגולה שיוחסה לתאריך המיוחד: היום השלישי של החודש השלישי חל ביום השלישי בשבוע. על פי הדיווח בעיתון "מעריב" עשרת אלפים איש השתתפו באירוע. צוות צילום של הערוץ הראשון, שהגיע לתעד את המעמד, הותקף בידי קומץ קיצוניים. דובר משרד הדתות, באופן לא מפתיע, האשים את התקשורת באחריות למהומה שפרצה במקום. בחול המועד פסח של אותה השנה התקיים מעמד דומה, ומאז ועד היום טקס ברכת הכהנים בכותל הוא חלק ממסורת החגים. פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח, נוהרים רבבות לרחבת הכותל המערבי ומתברכים בברכת כהנים שנישאת מפיהם של אלפי כהנים. בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית מובאת רשומה של היוצרת טליה בר, ובה מתוארת חוויית ברכת הכהנים באופן הרומנטי הבא: הנה תיאורם: בהליכה לכיוון הכותל, המתחילה ברחוב טשרניחובסקי, לא ניכר דבר. שקט של בוקר חול המועד, שקט ונעים. ברחוב עזה מתחילה התנועה להיות מורגשת – מתגברת בכביש ובמדרכות. ממהרים, לכיוון אחד. ומכאן והלאה, התרגשות. עליה לרגל פשוטה כמשמעה. ברחוב אגרון מדובר כבר על נחל קטן של אנשים, בממילא מתרחב לנהר ובשער יפו-זרם רחב, נרגש, נחפז. הרחובות מלאים, חגיגיות באוויר. זורמים כמו נחלים אל הים אל רחבת הכותל.[5] עד מתי? נדמה כי מאחורי המנהג נושבת רוח משיחית. לפי המובא בספר הרוקח ובספר חסידים, אם שלוש מאות כהנים יעמדו על הר הזיתים ויברכו את עם ישראל הגאולה תגיע. כידוע, הר הזיתים כיום הוא בית עלמין ולכהנים אסור להיכנס לשטח זה. לכן הוחלט כי המקום החליפי המתאים לברכה הוא הכותל המערבי. הנבואה לא התגשמה. משיח לא בא ומשיח גם לא מטלפן. האם האזור החלופי לא מרשים מספיק או שמא הועלה הרף ומספר הכהנים הדרוש עודכן ואיש לא טרח לספר לנו? [1] תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה פרק ד הלכה ח. [2] מתוך ריאיון ל"ישראל היום", 11 במאי 2016. [3] גבריאל ברקאי, ‏ברכת הכוהנים על לוחיות כסף מכתף הינום בירושלים, קתדרה 52, יולי 1989, עמ' 76-37 [4] מנחם הרן, ‏ברכת כהנים מכתף הינום –- המשמעות המקראית של התגליות, קתדרה 52, יולי 1989, עמ' 89-77 [5] לרשומה במלואה  

"הגיעו להר הבית ראו שועל אחד יוצא מבית קדש הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו, עקיבא לעולם אתה מתמיה שאנו בוכין [ואתה מצחק]. אמר להם, אתם למה בוכים? אמרו לו [למה] לא נבכה על מקום שנאמר בו 'והזר הקרב יומת', והרי שועל יוצא מתוכו. עלינו נתקיים 'על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו'. אמר להם, אף אני לכך צחקתי. הרי הוא אומר, 'ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו'. וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? אוריה בבית ראשון, זכריה בבית שני. מה אמר זכריה? 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. מה אמר אוריה? 'ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער. אמר הקדוש ברוך הוא, הרי לי שני עדים האלו: אם קיימים דברי אוריה – קיימים דברי זכריה, ואם בטלים דברי אוריה – בטלים דברי זכריה. שמחתי שנתקיימו דברי אוריה, לסוף עתידין דברי זכריה להתקיים." אפתח ואגיד שאני מאוד לא מתחברת לאפקט הרטורי של לצחוק כשהחברים שלך בוכים, כדי שישאלו אותך מה עובר עליך, ואז תוכל לתת להם את השנקל שלך בנושא. מאוד שיעור ראשון בבית הספר לתקשורת למרצי ערכים. אבל אחרי ההסתייגות הזאת, אני חייבת להתוודות שאני ורבי עקיבא, מסתבר, חולקים רציונל. נראה לי שבשביל להיגאל באמת חייבים לרדת הכי נמוך שאפשר, ושבשביל לזכות לנבואות נחמה צריך, קודם כול, לראות את הבית נשרף ושועל יוצא מבית קודשי הקודשים. הבעיה היא שבעוד אני מאמינה ומרגישה שרק אנשים שמגיעים לתהומות ראויים להצלה, אישית אני לא באמת מסוגלת להגיע לתהומות האלה. מאז ומעולם הייתי אדם זהיר וחששן, כזאת שלא תאכל את המרשמלו ההוא, גם אחרי שהניסוי נגמר, כי מרשמלו לא בריא לשיניים. וכל מעשה שלי מתחיל במחשבה תחילה, ואז עוד מחשבה ועוד אחת. גם כשאני מתפרקת, זה תמיד באופן מבוקר. תוך כדי שאני בודקת מבחוץ שהכול בשליטה, כי מי ירים אותי מהנפילות האלה אם לא אני? ככה גם יצאתי. מעולם לא ברחתי ולא שרפתי גשרים, אף פעם לא פרצתי מארונות. הכול קרה לאט-לאט. לאורך שנים. כמעט כמו תהליך התבגרות טבעי. ורק כשכבר הייתי לא דתייה לחלוטין, פתאום הבנתי, למפרע, שאני בעצם יוצאת. יש בזה, מן הסתם, הצלה גדולה. אני יודעת ושומעת סיפורי אימה כואבים, על אנשים שקפצו למים ונחבטו חזק כל כך, עד שהיו צריכות לעבור שנים רבות כדי לרפא את הנפילה ההיא. מצד שני, איך תתקיים אצלי נבואתו של זכריה? האם אנשים חששנים ושמרנים כמוני, שלא מחליטים החלטות חורצות גורלות ויוצאים למסעות מסוכנים, יגיעו יום אחד אל החוף שלהם, גם בלי לקפוץ למים? האם גם לי מגיעה ישועה כזאת, כמו בסיפורים של הלוחמים האלה שסביבי? הלוא אני תמיד הייתי ג'ובניקית...   לפני שנתיים בדיוק, בדצמבר 2020, נקראתי לשיחת שימוע במכללה החרדית שבה למדתי. ישבו שם מנהל המכללה, מנהלת כלשהי ועוד אחד שאני לא יודעת מה היה תפקידו זולת להפחיד אותי עד אימה – אבל זה הספיק. וישבתי שם אני, בשלבי יציאה ראשונים, מבולבלת ואבודה, ובעיקר פוחדת מאוד. הייתי תלמידה מצטיינת, עמדתי בכל סעיפי התקנון. אבל לא היה בכך די, כי איזשהו פוסט מהורהר שפרסמתי בפייסבוק איים למוטט את חומות היהדות, או משהו כזה, והתעורר צורך  לנטרל את הסכנה האיומה – הלוא היא אני. (לפעמים אני חושבת, שאם הייתי אדם מבוגר שמנהל מוסד משגשג, אבל פוחד ממחשבות של בחורה אחת, עד כדי חשש שכל האמונה שלי בסכנת התמוטטות בגללה, הייתי חושבת שוב על כל אותן אמונות. מה עושה אותן שבריריות כל כך? ממה אני פוחדת ככה? אבל אולי זה רק אני.) על כל פנים, לפני שנתיים ישבתי רועדת, פיזית, בכל הגוף, מול אנשים חזקים ממני בהרבה, שמודעים לכוח הזה שלהם ומתענגים עליו. שמעתי מהם שאומנם ברור להם שהכול רק משובות ילדות תמימות, אבל למעשים יש השלכות, ועוד כל מיני פנינים. אז הבנתי שהתואר שלי, זה שבשבילו סיימתי מכינה במקום הראשון ולמדתי עבורו שנתיים וחצי בהצטיינות; התואר שהיה אז העוגן היחיד שלי, ההישג הבודד שהצלחתי לאחוז בו באותם זמנים ארורים של תחילת היציאה, כשכל הידיעות שלי על עצמי, על העולם ועל העתיד, התפוררו לי בין הידיים; התואר שהיה התשובה היחידה שלי, הקצת מגומגמת, לשאלה למה אני ראויה להתקיים, התואר הזה נלקח ממני. ככה פשוט. וזהו. חזרתי לדירה המאוד ישנה ועלובה שלי בבני ברק. נשכבתי על המיטה. נגמרתי. באופן מוחלט. במשך כמה ימים לא עשיתי כלום זולת לבכות. חשבתי שלא נשאר לי יותר דבר. לפני כמה ימים קיבלתי מייל על אירוע קבלת התואר שלי. התואר שהתחלתי ללמוד אליו יום אחרי שיצאתי מהסמינר וכמה ימים אחרי שהועפתי מהפנימייה החרדית שבה גרתי; התואר שסיימתי השנה בהצטיינות יתרה, בלי להתעכב אפילו לא בסמסטר, על אפם ועל חמתם של כל אלו שהיו אלימים מספיק כדי לנסות לקחת ממני את מה שמגיע לי. כשקיבלתי את המייל חזרו אליי תחושות וחוויות מלפני שנתיים. נזכרתי באדם המפוחד שהייתי אז; מחליפה למכנסיים בשירותים של התחנה המרכזית בירושלים, מסתכלת לכל הכיוונים ומרגישה טיפשה ועלובה כל כך. נזכרתי בי יושבת שבתות שלמות בחדר ישן בבני ברק, בדירה ריקה, ובוכה שעות על דברים שאפילו לא ידעתי אז שחסרים לי. רק הרגשתי זאת במרכז הבטן, ממש חזק, בכל סופ"ש ובכל לילה. פתאום הבנתי כמה התרחקתי משם. כמה אני מוקפת היום. אני לא מרגישה שניצחתי. אני לא חושבת שזה הרגע להפעיל מנגינות של סוף סדרה ולהעלות כתוביות של קרדיטים. עדיין חסר לי, עדיין מפחיד, עדיין עובדת קשה מאוד כדי להמשיך לדעת שישנו בוודאי, ולחפש את האבדות שלי, כמו שרבי נחמן, כפרעליו, מבקש. רוב הזמן אני מספרת לעצמי שאנשים כמוני, שלא חוצים מדבריות וימים, שעושים הכול לאט ובזהירות, אנשים כאלה לא באמת נגאלים. זו הייתה המחשבה הראשונה שלי כשהתיישבתי לכתוב על חורבן ותקומה. חשבתי: לא היה לי חורבן כל כך. אני לא בן אדם של תקומה. הלוואי שהייתי. אימא'לה. אבל לפעמים אני מקבלת מיילים מהעולם הזה, שמזכירים לי שגם לי מגיעה גאולה, שההצלה שלי אומנם לא מסעירה ופתאומית, כמו של אלה שהעזו לרדת לעומקים ולקיים את נבואות החורבן עד תום, אבל היא תבוא לאט ובשקט. ואולי היא כבר באה קצת, ופשוט לא שמתי לב.  

יצחק הוא משורר. את דרכו ותחושותיו הוא מבטא דרך שירים. דווקא מתוך נקודת המשבר והשינוי שעשה מבחינה דתית השירה שלו החלה לפרוח. לאחרונה פרוייקט הדסאטראט בדרך להוצאת הספר 'כִּמְעַט טוֹב מְאֹד'. יצחק נולד בבאר שבע ובהמשך דרכו הגיע אל ישיבת מצפה יריחו וכולל מרצ במבשרת. בשנים האחרונות הוא יצא בשאלה והיום הוא גר במושב שובה שבעוטף עזה. את הזמן הפנוי שלו הוא מחלק בין היצירה למשפחה (נשוי + 3).   לעולם השירה הגיע יצחק כהן דרך רחל, "זהו ספר השירה הראשון שקניתי" מספר יצחק, והצוהר שפתחה המשוררת הפך מאוד לגן פורה לרגשותיו של יצחק. "היכולת להביע רגשות בצורה שנותנת להם משמעות תפסה אותי חזק. כלומר, זה לא שאתה סתם מטולטל רגשית, אתה מצליח לתת לזה שמות. יש דרך יפה ועמוקה להביע את זה. הרגשות שלך פתאום הופכים מחולשה ליתרון, ליכולת. הגילוי הזה היה לי משמעותי מאד. בתור אדם שחווה רגשות בצורה חזקה, האפיק הזה קרא לי. לצד רחל, היה אלתרמן. שהיה קוסם של מילים. בתכל'ס התחלתי לכתוב בכיתה יב. ומשם זה נמשך והתפתח. הפריצה הגדולה של הכתיבה שלי קרתה לפני בערך ארבע וחצי שנים. סביב משבר שחוויתי במישור הזוגי והדתי. משהו בכתיבה שלי השתחרר וקיבל תנופה, מבחינת הנושאים שהתחלתי לכתוב עליהם, מבחינת צורת ההבעה שלי. קרה שם משהו טוב"   למה חשוב לך לפרסם את השירים שאתה כותב? האמת היא שלפני החשיבות יש צורך. פעם שמעתי ממיכאל וייגל (שחקן תיאטרון וקולנוע) שאמנים הם אנשים עם בור שחור בנפש, ושאת הבור הזה הם ממלאים בעזרת האמנות. אני חושב לפעמים שאנשים נורמטיביים לא מבינים מה המניע של החשיפה הזאת. יש משהו מאד מוזר בלהציג לראווה את האיברים הפנימיים שלך, מוזר ומפחיד. אבל כמו שמדען נדחף להבין תופעה, או שאדם שהוא יזם בנפשו נדחף להרים פרויקטים, נדמה לי שאמן נדחף בכוח להביע את עצמו. ברמה נוספת, יש כאן גם מימד של שליחות. ספר טוב, מוסיקה משמעותית, נותנים לאדם הזדמנות להעמיק את ההיכרות שלו עם עצמו ועם העולם. מפגישים אותו עם נושאים שגורמים לו שמחה, או קוראים לו לצאת לדרך של בירור. מאפשרים לו להזדהות עם רגשות, לנסח מחשבות שמעסיקות אותו. אם אני ככותב מצליח לייצר דבר כזה אצל בנאדם אחר, הרי שזו המתנה הגדולה ביותר שאני יכול לקבל.   מה העצה שלך לכותב המתחיל? העצה הראשונה שלי לכותב המתחיל היא פשוט לכתוב. הרבה פעמים לוקח זמן להבין מה מעניין אותך, להגיע לניסוחים הנכונים. צריך לעבור שם דרך. כמו בכל דבר אחר שעושים. עצה נוספת היא לחבור לחבורת כותבים. יש ערך עצום לשהייה במרחב של אנשים שמקדישים זמן לכתיבה. להיות חלק מחבורת כותבים זה בעצם להגיד- כתיבה זה דבר משמעותי בחיים שלי. והאמירה הזאת כבר נותנת ערך אחר למה שאתה עושה. כמובן שהמרחב הזה מעניק גם את ההפריה ההדדית ואת היכולת לקבל ולתת פידבק על הכתיבה שלך ושל אחרים במקום שהוא בטוח. וגם- לפרסם. בכתבי עת לשירה, ברשתות החברתיות. תמצאו לכם את המקום שבו אתם נותנים במה לכתיבה שלכם. יש הרבה דיבור על ההשפעות השליליות שיכולות להיות לפרסום הטקסטים שלכם על פעולת הכתיבה, אבל יש גם צד נוסף וחשוב לא פחות של יציאה לאור שמשדרג את הכתיבה עצמה. ולבסוף, אל תזלזלו בשום דבר. עלתה לכם מילה לראש, צירוף של שתי מילים, התחלה של משפט? תכתבו אותם. בפנקס, באפליקציית keep, כתיבה (כן, גם כתיבת שירה!) היא בכלל לא תמיד ענין של השראה ותנופה אחת מהתחלה לסוף. לפעמים דברים נבנים כמו בנין, או כמו פאזל. אתם תחזרו אחר כך לגולם הזה שהשארתם על הדף, ופתאום הוא יתחיל לזוז ולקרוא למילים נוספות שייצרו שיר חדש. וגם אם לא, פשוט תכתבו. האזינו ליצחק מבצע את את שירו 'גדול בתורה' בסגנון פואטרי סלאם>>> [embed]https://www.youtube.com/watch?v=_gxbg00XuRM[/embed]

דילוג לתוכן