התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

תוצאות חיפוש

מצאנו 12 תוצאות עבור המונח "שרי בקר":

עם סיום אירועי שבוע הבחירה, שודרה במהדורת שישי של כאן כתבתו של אמיר גרא על סיפורה מעורר ההשראה של שרי דיסקינד - יוצאת החברה החרדית ומרכזת ההסברה במשרד ראש הממשלה. הכתב חזר עם שרי לנקודות משמעותיות בחייה שהורכבו כולן מבחירות אמיצות ולא פשוטות. בכתבה הם משחזרים את הרגעים הקשים לצד ההצלחות הגדולות. שרי גם התארחה ב'יום הבחירה', במסגרת 'יוצאים על הבר', שם שיתפה בסיפורה האישי מעורר ההשראה. שבוע בחירה שמח!

מיצירות מופת מהורהרות ועד ריאליטיז צהובים בואכה סליזיים, מוסד המשפחה נמצא, במובלע או בקדמת הבמה, כמעט בכל סיפור או יצירה אנושית. בחלק מהמקרים הייצוג המשפחתי על המסך הוא תחנת יציאה שמזניקה את העלילה או קושרת את הקצוות, אך לא מעט יצירות מרגשות, מערערות ועצובות, העלו על המוקד את המשפחתיות, על גווניה הנעימים והמעיקים, והצליחו להפנות את הזרקור אל כל מה שבין קן חמים לקן צרעות, המרחב שרובנו שרויים בו, ולעיתים רק בזכות יצירה כזו או אחרת אנחנו גם מגלים זאת. הנה חמישה סרטים נבחרים מהשנים האחרונות, שהצליחו לזעזע את מה שאנחנו יודעים או חושבים שאנחנו יודעים על משפחתיות, על יחסי הורים וילדים ועל אהבה שלכאורה אינה תלויה בדבר.   טיטאן | טלה / 2021 "טיטאן", זוכה דקל הזהב, מציג קשר כמעט בלתי אפשרי בין אב שמחפש איך להחזיר את בנו שאבד ובין בחורה שלא יודעת לתת ולקבל אהבה, ותוקפת באלימות כל מי שנמצא במרחב שלה. בסרט "טלה", זוג הורים שאיבדו ילדה מגדלים יצור היברידי – ילדה עם ראש טלה, או טלה עם גוף של ילדה. [caption id="attachment_12039" align="alignnone" width="600"] "טיטאן". גרוטסקיות מצמררת.[/caption] שני הסרטים יצאו בשנת 2021 על רקע ההתמודדות הקולקטיבית עם הלבד והביחד המוקצנים של תקופת הקורונה, ומציגים פורמטים נועזים של מערכות יחסים משפחתיות חסרות סיכוי כמעט. הסיטואציות המופרכות, המרהיבות והמטלטלות שבכל אחד מהסרטים האלו יכולות בקלות לסחרר או לזעזע, אבל מבעד לנופים המרהיבים של "טלה" ולגרוטסקיות המצמררת של "טיטאן", בוקעים רגשות עזים וגם שאלות שרלוונטיות לכולנו: מה אנחנו באמת רוצים כשאנחנו מייחלים למשפחה? כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל למלא את החסר? האם יש זיכרונות שמוטב שיישארו נוסטלגיים, ואפשר יהיה להתרפק עליהם מבלי להכתים אותם בנוכחות של ההווה? טריילר [caption id="attachment_12041" align="alignnone" width="597"] "טלה". כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל למלא את החסר?[/caption] טריילר   חייבים לדבר על קווין / 2011 איך מתמודדים עם אהבה שלכאורה אינה תלויה בדבר, שמתחלפת ברגשות של ניכור ועוינות, ומה עוד אפשר לעשות כאשר המטמורפוזה הכמעט לא אפשרית הזאת מתנגשת ברצון העליון לשמר את קדושת ההורות בכל מחיר? [caption id="attachment_12043" align="alignnone" width="594"] "חייבים לדבר על קווין". יצירת אימה רגשית שלוקחת את התסכול האימהי לקיצון.[/caption] אווה היא קרייריסטית, רעיה ואם לשניים. לידתו של בנה קווין מחייבת אותה לוותר על קריירה מצליחה בעולם ההוצאה לאור, וזה עוד בקטנה. התסכול גובר כשהיא הופכת לקורבן לבנה, שמתנכל לה ולא מוכן לתת שום צ'אנס. לרגעים, התחושה היא שהסרט הוא פרסומת ארוכה של חברת "דורקס" נגד הבאת ילדים, אך הפורטרט המרהיב שמתרקם ביחסיה של אווה עם בנה המאתגר, המעצבן – ובמקרה של קווין אף השטני במיוחד – מצליח לערער את המחויבות המובנת מאליה לעסקה הלא כתובה של יחסי הורה ילד. "חייבים לדבר על קווין", היא יצירת אימה רגשית שלוקחת את התסכול האימהי לקיצון ומתעמתת עם אחד הארכיטיפים הכי מקודשים מאז ומעולם. עד היכן מגיעה האחריות שלנו על היצור התלותי והמגרגר שהבאנו לעולם, והאם ההורים תמיד תמיד אשמים? בהיעדר תשובה ברורה – חייבים לדבר על זה, לכל הפחות, ואת זה הסרט עושה בהצטיינות. טריילר   משפחת בלייה / 2014 | קודה / 2021 נערה מתבגרת סוחבת על גבה משפחה שלמה ונתקלת בקונפליקט בין הגשמה עצמית ובין מחויבותה למשפחתה. זו תמצית העלילה של הסרט "משפחת בלייה". בשנת 2021 יצאה לאקרנים "קודה", הגרסה האמריקנית של הסרט, שזיכתה את יוצריה בפרסי אוסקר. הסרטים מציגים באמצעות הומור רב ("למה פלוצים מסריחים? כדי שגם חירשים יוכלו ליהנות") ומתוך אהבת אדם את סיפורה של פאולה (רובי, בגרסה האמריקנית), נערה שהוריה ואחיה חירשים והיא מקשרת בינם ובין העולם בטבעיות של אחת שנולדה למציאות הזו. היא מתקבלת למקהלת בית הספר. המורה מגלה שיש לה כישרון שירה ומשכנע אותה ללכת לבית ספר מקצועי, מהלך שעלול להרחיק אותה ממשפחתה. [caption id="attachment_12045" align="alignnone" width="584"] "משפחת בלייה". קונפליקט בין הגשמה עצמית ובין מחויבות למשפחה.[/caption] בגרסה הצרפתית, המשפחה עוסקת בגידול בקר ובייצור גבינות ובגרסה האמריקנית הם עוסקים בדייג. אגב, שלושת השחקנים המגלמים את ההורים והאח בגרסה האמריקנית הם חירשים גם בחיים האמיתיים, מה שהוביל לרגע מרגש מאוד בטקס האוסקר, שקצת נבלע בלהט הסטירה של וויל סמית' בטקס. האלמנט האירוני שבו הורים חירשים מגדלים בת שיש לה כישרון מוזיקלי מקבל גם ממד רציני יותר כאשר האימא ממש לא מרוצה מכך שבתה שרה. מה יגבר על מה, המחויבות של הבת למשפחתה או החלומות שברצונה להגשים, חלומות שהם גם סוג של מרד ואולי גם רצון להתנתק מהכבלים? טריילר [caption id="attachment_12047" align="alignnone" width="548"] "קודה"[/caption] טריילר   כוח עליון / 2014 משפחה שוודית מגיעה לחופשת סקי בעיירה צרפתית בהרי האלפים. על פניו הכול טוב ויפה והומוגני, עד שמתרחשת מפולת שלגים קטנה. המפולת לא גורמת נזק לאיש אך מטלטלת בדרך עדינה ולא צפויה את המשפחה כולה. הבמאי רובן אוסטלנד (סרטו "משולש העצבות" הוקרן בחודשים האחרונים בקולנוע) מציג לאורך הסרט פינג פונג בין פורטרט של משפחתיות מושלמת לבקיעים של מאחורי הקלעים שאיפשהו תמיד היו, ומצליח להמחיש בעזרת לא מעט אינטליגנציה רגשית ואסתטית את הסדקים שבבועת הביטחון המשפחתית – מהצד של האם, מהצד של האב ומה שנוצר בחיכוך ביניהם. [caption id="attachment_12049" align="alignnone" width="640"] "כוח עליון". הסדקים שבבועת הביטחון המשפחתית.[/caption] טריילר   שלושה זרים זהים / 2018 שלישיית אחים יהודים אמריקנים (הם היו למעשה רביעייה; האח הרביעי מת בלידה), הופרדו בלידתם ואומצו כשהיו בני שישה חודשים על ידי שלוש משפחות שונות בעלות סגנונות הורות שונים ורקע סוציואקונומי שונה, שלא ידעו אחת על קיומה של השנייה. השלושה גילו אחד את השני באופן מקרי בשנות ה-80, התקרבו מאוד זה לזה והפכו לידוענים. כל השלושה נאבקו בהפרעות נפשיות במשך השנים, שבסופו של דבר הובילו להתאבדותו של אחד האחים ב-1995. [caption id="attachment_12051" align="alignnone" width="599"] "שלושה זרים זהים". אילולא התרחש במציאות קשה היה להמציא אותו.[/caption] הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" מגולל סיפור שאילולא התרחש במציאות קשה היה להמציא אותו ולהיחשב אמינים. הסרט גם עוקב אחרי המהלכים שהובילו לתהליך האימוץ, ודן בשאלה האם שלישיית אחים יכולה להפוך ליחידה משפחתית יציבה אחרי 19 שנים שבהן איש מהם לא ידע על קיומם של השניים האחרים. טריילר     רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

שׁוּב יְקִיצָה. בַּחֶדֶר עִם הַוִילוֹנוֹת. הַלֵּב הוֹלֵם מְרִיצָה אַךְ הָרַגְלַיִם מְאוּבָּנוֹת. אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, אֲנִי - מִבְּכִי לְבָנָה וְהוּא - לְצִדִּי נוֹחֵר... אֲנִי - לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר וְאֵיךְ יְהֵא לְסַעֲדִי כְּשֶׁהוֹתִירָנִי בַּת נֵכַר. הַמֶּלֶךְ מֵת בִּשְׂדֵה הַמְּצִיאוּת וְשֶׁקֶר הָיְתָה הַתִּקְוָה. 'אֱלוּל'. וְ'דָגִים'. וְ'פַּלָצוּת'. וְאִישׁ לֹא לִמֵּד אַהֲבָה.

שִׁבְרִי לוּחוֹת מֻנָּחִים בָּאָרוֹן שְׁבָרַי נָפוֹצוּ בָּרוּחַ וְכֹל הַמְּאַסֵּף יֵלֵךְ אַחֲרוֹן חִזָיוֹן מְדַבֵּר וְסִיר נָפוּחַ שְׁמָמָה עַל פְּנֵי מִדְבָּר סִינִי גַּם הָהָר כְּבַר לֹא עַשֵּׁן יָבְשׁוּ כָּל מֲעַיָנַי וְזֶה אֲשֶׁר לֹא יָנוּם - יָשֵׁן אַיֵּה קוֹלוֹת וְלַפִּידִים? הֵיכָן הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר? בְּאֶרֶץ צִיָּה הוֹלְכִים אֲבוּדִים רַק הֵד קוֹלֵנוּ הוֹלֵךְ וְחוֹזֵר 'יָפָה הִנְּךָ רעייתי וּמוּם אֵין בְּךָ' מִי יַגִּיד לָנוּ זֹאת? וּמִי יֵדַע לוֹמַר לָעַם בֶּטַח הֵיכָן שׁוֹכֶנֶת אֶרֶץ מַעְיָנוֹת   ציור: Joshua passing the River Jordan with the Ark of the Covenant, by Benjamin West, 1800, oil on wood, 895 * 677 mm.

מנואל ואראל משוחחים עם שרי אינפלד, יוצאת בשאלה, על המחקר לפיו: רוב היוצאים בשאלה חוזרים בסופו של דבר בתשובה. האם לדעתה המחקר נכון? האזינו! להאזנה לחץ כאן   תגיות: שרה איינפלד תאריך הכתבה: אוקטובר 2011

היי רובי, כל הכבוד על היוזמה! שמחים שהקדשת לנו זמן לראיון הזה. יש לנו הרבה שאלות :) אז, מה הוביל אותך ליצור את האפליקציה? ידעתי שיש הרבה חברים מהעבר החרדי שלי, שהיום הם יוצאים בשאלה ואני לא יודע על זה כי לא יוצא לי לפגוש או לדבר איתם. יש לי רקע בטכנולוגיה, וידעתי שאפשר לפתור בעזרתה את הבעיה הזו ולקשר בין אנשים בכלל ויוצאים בפרט, ורציתי לעשות דבר כזה. בנוסף, רציתי ליצור פלטפורמה של עזרה הדדית והתייעצויות ליוצאים. אתה בעצמך יוצא בשאלה? ספר לנו על זה קצת. אכן. גדלתי בקהילה חרדית ליטאית בירושלים, בשכונת נווה יעקב, להורים חוזרים בתשובה. למדתי במסורה (תלמוד תורה) אמרי נעם (ישיבה קטנה) חמד ושערי יושר (ישיבה גדולה). בגיל 19 עזבתי את הישיבה למכון לב והשלמתי שם בגרויות. לאחר שנה שם התחלתי ללמוד הנדסת תוכנה במכללה להנדסה בירושלים, וכיום אני עובד כמוביל צוות פיתוח אפליקציה באחד מהבנקים הגדולים בעולם (סיטי בנק). מדהים! תגיד, היו לך מקרים שאנשים באמת מצאו אנשים שיצאו והם לא ידעו על כך? בטח, אני בעצמי מצאתי מספר חברים שלמדו איתי בישיבה. המשתמשים של טנדו מספרים שהם מצאו חברים שלמדו איתם, מישהי מצאה תלמיד של אבא שלה, חברים של אחים, ויש גם זוג שהכיר מטנדו! היסטרי! מזל טוב. מה החלום האולטימטיבי מבחינתך? לאן תגיע האפליקציה? החלום שלי הוא שהאפליקציה תהווה גשר בין יוצאים בתחילת הדרך ליוצאים ותיקים. היוצאים המנוסים יותר יוכלו להיות מנטורים ליוצאים בתחילת הדרך, ככה שכל יוצא יוכל או לתרום מהידע שלו או להעזר בידע של אחרים - הכל דרך האפליקציה. אני רוצה שתיווצר קהילה שלמה של יוצאים סביב טנדו, כשלב הקהילה הוא עזרה, הכוונה ואהבה - יוצא אחד למשנהו. אני בטוח שלכולם יהיה מה לתרום.   אתה רואה מודל כלכלי באפליקציה? טנדו הוא פרויקט ללא מטרת רווח, כל מי שעובד עליו עושה את זה בהתנדבות. אבל, ככל שהפרויקט גדל הוא דורש משאבים, לכן המודל הכלכלי הוא בלתי נמנע. אחת מהאפשרויות ששקלנו הוא פרסום של קורסים/תארים בהנחה ליוצאים בשאלה או משרות שמותאמות ליוצאים. אילו תגובות אתה מקבל על האפליקציה? יש לא מעט יוצאות ויוצאים שממש התלהבו מהרעיון של האפליקציה, וממש פעילים בה. התחושה היא שטנדו היא פלטפורמה טובה לבניית קהילה וקשרים ואני שמח על כך ממש. אתה לא חושש שאנשים יעשו שימוש באפליקציה לרעה? לטנדו נכנסים רק משתמשים שעברו אימות על ידי אחד מהמנהלים, ההרשמה היא דרך פרופיל פייסבוק ונכנסים רק משתמשים עם שם משתמש ותמונה אמיתיים. ישנם משתמשים שלא נכנסים כי הם לא רוצים להחשף עדיין כיוצאים ואני מבין את זה, אבל אנחנו לא מאשרים אנשים שלא מזדהים. ויודעת מה, גם אם חרדים יחשפו איכשהו למה שקורה בתוך טנדו, אני לא רואה למה יכול להיווצר מזה נזק. בטנדו אין מידע אישי. מה שכן שמנו שם זה גרף מגניב שמראה כמה יוצאים יש מכל ישיבה, ואני חושב שדווקא חשוב מאוד שייראו כמה התופעה נפוצה. איזה נתונים מעניינים גילית מהאפליקציה? למשל הסקרים האלו - ראינו מגוון של תשובות מעניינות. תהליך הפיתוח היה מורכב? ספר לנו על כך. אני עובד על הפרויקט כבר שנה. התהליך הוא ארוך כיוון שאין צוות או חברה שלמה שמפתחת את זה, ואני משחק הרבה תפקידים שהם מעבר לפיתוח נטו, שזו ההתמחות שלי. אני רוצה להוסיף שלולא העזרה של הקהילה עד עכשיו ובהמשך, הפרויקט לא היה עולה לאוויר. בנוסף, את העיצוב של האפליקציה עשתה שרי שפירא המוכשרת שאפשרה לממשק המשתמש להראות כל כך ידידותי. מלכתחילה, עוד בשלב האפיון, נעזרתי רבות ביוצאים לשינוי (תודה מיוחדת למשה שנפלד). בהמשך, קבוצה שלמה של יוצאים נרתמה לבדיקות ולטסטים שעשינו לאפליקציה, וכיום יש יוצאים שהצטרפו לפרויקט ותורמים לו בתחומים כמו כתיבת תוכן / שיווק / ניהול פרויקטים / מהנדסים ועוד. ההיענות גדולה וזה כיף ומרגש. רובי, תודה רבה לך. היה מרתק. בהצלחה גדולה בהמשך! להורדת האפליקציה לחצו כאן

התלמוד הבבלי, או כפי שהוא נקרא בעגה הישיבתית "גמרא", הרי הוא כתוב בארמית, לפחות בחלקו הגדול, אשר מהווה מכשול קל לאלו שחפצים ללמוד את הטקסט של ה"גמרא". אבל גם לחכם היודע ומבין בשפה הארמית כולה, אף הוא נתקל כיום בקשיים כשהוא מתחיל ללמוד גמרא/תלמוד בבלי, כפי שנבאר להלן. הגמרא עצמה אינה מורכבת מטקסטים לוגיים טהורים, אלא אף היא בדומה לספרי התורה והנביאים נכתבת בשפה סיפורית. הדיונים המשמעותיים הרבים שבתלמוד מובאים בשפה של סיפור: אמרו בבית המדרש כך, שאלו על זה כך, ו"תא שמע" בוא ואראה לך דרך אחרת, ועוד כהנה וכהנה. כשמדי פעם, הגמרא אף מוסיפה סיפורים של ממש, מה אירע לרב פלוני במקום זה. צורת הוויכוח אף היא נשמרה עם הסלנג הייחודי שהיה נהוג באותה העת, יחד עם סיפורי עם או אגדה קצרים המשלימים את התלמוד ליצירה סיפורית שלמה, סוגיא אחר סוגיא, בקטעים שבין משנה למשנה. כדי להבין היטב את הגמרא צריך להבין את הסיפור השלם מתחילת הסוגיא עד סופה. כדי להבין סיפור, לא מספיק לתרגם את המילים מארמית לעברית מדוברת, אלא צריך בעיקר  להחיות את הסיפור, לנסות לפחות לספוג ולהריח את ההווי בכל סיפור שמספרת לנו הגמרא. וכאן אנו נתקלים בבעיה גדולה, כי איך אפשר כיום, שצורת החיים שלנו כל כך רחוקה מאותו הווי ייחודי של תקופת הגמרא, כיצד ניתן להבין את הצורה והאופי והסגנון בה חיו גדולי האמוראים והאישים השונים שדבריהם אורחותם ושיגם חקוקים בדברי הגמרא. - אם נתבונן נראה, שהסיבה המרכזית שבגללה חששו לשכחת התורה. אשר בעקבות כך החליטו חכמינו הקדומים לכתוב ולהעתיק את מירב הטקסטים המרכיבים את כרכי התלמוד, היתה אף היא בגלל הקושי בהבנת הסיפורים המקראיים שנכתבו כאלפיים שנה לפני כתיבת התלמוד. כאמור, התנ"ך נכתב בשפה סיפורית, גם החוקים היבשים לכאורה מסופרים בתוך מעטפת סיפורית שלמה. כל מי שניסה לתרגם פעם לשפה שונה, או לגילאים שונים, יודע עד קשה מלאכת התרגום ועד כמה קשה להעביר את כל הארומה שנרכשה לנו בהקשר המדויק של המילה הספציפית, עם הטון המתאים, עם הניגון המדוייק בכל הקשר שבה נהגית המילה. פי כמה וכמה קשה לתרגם סיפור שלם. רק מורה מאומן היטב מסוגל להצליח להעניק ולהעביר לתלמידיו את התחושה האמיתית ברובדים השונים המרכיבים את הסיפור השלם. מי שחפץ מוזמן להתנסות לתרגם סיפור מסיפורי התנ"ך למישהו שאף פעם לא חי את סגנון ואופי החיים שבתקופת התנ"ך, מהר מאד יווכח שזוהי משימה כמעט בלתי אפשרית להעביר את הסיפור כפי שהוא התרחש, ובוודאי שלא ניתן כמעט להעביר במילים עם מעט תנועות ידיים את שלל הרגשות והתחושות השונות שבתוך הסיפור, אפילו מנקודת המבט של דמות אחת בלבד בכל סיפור וסיפור. סיפור - כמעט שאי אפשר להבין בלי להרגיש את הבראשיות של הסיפור, כאילו זה קורה לנגד עינינו פעם ראשונה. ובאמת, מסיבה זו ביססו במסורת היהודית את ה"תלמוד בבלי" כזהה לחשיבותו של התנ"ך עצמו, מכיוון שאף התלמוד הבבלי בנוי כאוסף סיפורים יהודיים לכל דבר ועניין, שיש בו דיאלוג או פרשנות לדברי התורה והנביאים. כלומר, התלמוד אינו בנוי כפרשנות לתורה שבכתב, כי אם מארג מושלם של סיפורים שאירעו בתקופת המעבר בין הווי ארץ ישראלי תנכ"י קדום, לבין הווי חדש עקב סגנון חיים שונה בארץ הבבליים. שמכיון שאף הוא מועבר בצורה של סיפורי הווי, ניתן ללמוד מתוך כך איך הם תרגמו את הסיפור המקורי של התורה, איך הם הצליחו להעביר ולתרגם לתוך הווי החיים החדש שלהם, את שלל התחושות והרגשות שנזקקו לייבא מתוך הסיפור התנכ"י כדי להבין את הסיפור עצמו כראוי. [הערת ביניים: כדי להבין סיפור נצטרך אף לחוש הזדהות לשעה קלה עם כל דמות אפשרית שבסיפור, ויש בכך ענין הראוי לדיון בפני עצמו, על הצדדים המקסימליים שהתנ"ך איפשר לספר על דמויות המייצגות רוע, והשינויים שאנו מוצאים בענין זה, בתלמוד הבבלי]. - למשל, התנ"ך מספר רבות על חויה של "אלוקים", סיפורים רבים מספרים על מפגש של יחידים או ציבור עמו. אם לא נצליח לדעת את אורחותיהם וצורת חייהם בתקופה התנכי"ת, לעולם לא נוכל לדעת לאיזו חויה לשייך את מהות השיחה הישירה בין אדם לאלוקים. אף חכמי התלמוד התעסקו רבות באותה חויית "אלוהות", אך אצלם אופי המפגש וההתגלויות האלוקיות כבר אינם מסופרות על ידי "וידבר השם" "ויאמר השם", כי אם על ידי אירועים אחרים בתכלית, שלאחר הבנת הסיפור המסופר בגמרא, אנחנו מבינים שמדובר על אותה חויה שספרי התנ"ך היו מספרים אותה בצורה של מפגש ושיחה אישית עם אלוקים, [כגון זו שבגיטין דף ו עמוד ב, אביתר בני כך הוא אומר וכו']. אם נתבונן נראה, שבזמנינו שוב אנו נתקלים בקושי לתרגם את הסיפורים אודות ה"אלוהים" שבתלמוד, הדו שיח התלמודי מול הבריאה והברואים נראים כיום זר למי שאינו יודע להחיות את התקופה תוך כדי הקריאה והעיון של הסיפור התלמודי, וזאת בעקבות השינויים הגדולים באופי החיים, במרוצת קרוב לאלפיים השנה שחלפו מאז חתימת התלמוד. מסיבה זו אנו מוצאים קהילות חשובות רבות שתחת הכותרת "חדש אסור מן התורה" מתגדים לכל שינוי מודרני, [אפילו בדברים החיוניים לאורח החיים של 2019 כגון מלחמת הסמרטפונים הכשרים של ימינו, ואכמ"ל בזה]. מכיון שכל מודרנה נוספת מנתקת אותנו מסגנון החיים שהיה בתקופת התלמוד, למשל, ה"כירה" וה"קופח" שעליהם נאמרו דיני שהיה והטמנה בערב שבת בין השמשות 'בשעה שקדרות רותחות', שונים לחלוטין ממה שקרוי בימינו "כירה", [קופח אין לי מושג איך לתרגמו לענין דומה לימינו]. - ידועים דברי רבי שמעון בר יוחאי "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל". המסורת מספרת לנו, בשמו של רשב"י הטמון בהר מירון, ש"התורה" לא תישכח מישראל. ישנם מסורות הסבורים שאותה "תורה" הכוונה לספרי התנ"ך והתלמוד בבלי שלא ישתכחו מישראל לעולם. ובאמת, על שני ספרים אלו מצאנו שמסרו את הנפש ביותר במשך כל תקופות הגלויות, להדפיסו, להנציחו, ללמדו, ולהורות ממנו חיים, כך שבפרשנות לאחור די נראה שדברי רבי שמעון אכן יש בהם כוונה רבה להזהיר לא לאבד שני סדרות ספרים אלו, יחד עם העידוד לא להתיאש שמא תישכח ונמצינו יגעים חלילה לריק. מהפחד העיקרי של איבוד הטקסטים, נראה שבדורינו כבר ניתן לנשום לרווחה, שהרי הטקסטים עצמם לכאורה ניצלו כבר מאיבוד ושכחה, הודות לטכנולוגיה המופלאה, שמאפשרת לשמר אלפי טקסטים באופן שכפי הנראה עתיד לישמר עוד דורות רבים מאד. ואם כנים אנחנו, שבעקבות הפלאים הטכנולוגיים של העת האחרונה הספרות עצמה ניצלה מכליון לדורות ארוכים, הוכשרה השעה לתת את הדעת מה היא הדרך הראויה להנציח על ידי האומנות בת זמינו גם את הסאבטקסט. איך ניתן להצליח להחיות מחדש את הרגעים המרכיבים סיפור תלמודי, ולהנציחו באפשרויות הטכנולוגיות הקיימות. [מדברי רבי נחמן מברסלב, בתורה הפותחת את הספר ליקוטי מוהר"ן, ניתן להבין שההבטחה "לא תישכח מפי זרעו" הכוונה אולי בעיקר להחייאת החויות המסופרות בתנ"ך. להלן חלק מהטקסט; רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הִבְטִיחַ שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה אָמְרוּ עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל', וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח, 'בְּהַאי חִבּוּרָא דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזוהַר יִפְקוּן בֵּהּ מִן גָּלוּתָא'. ספר הזוהר כידוע מתמקד בעיקר בחוייה, ופחות בהוראה למעשה, ממה שרבינו נחמן בחר לפתוח את ספרו בטקסט זה, ניתן להבין שאף הוא בדומה לרשב"י ניסה על ידי ספרו להעביר את החויות שבסיפורים התנכיים והלתמודיים]. - כדי להעביר את הפרשנות של סיפורי התורה והגמרא מדור לדור באמצעים טכנולוגיים, אין די בכך שנקליט ונסריט שיעורי תורה, או צורות אחרות של העברת פרשנויות הנאמרות למצלמת וידאו, שהרי אף את דברי מגידי השיעורים השונים נצטרך תוך דור או שנים לתרגם פעם נוספת לשפה ה'עכשווית' של אז. אין לי כמעט ספק, שאילו רבן יוחנן בן זכאי היה מתהלך בינותינו, הרי שהיה מאסף ב"כרם ביבנה" את גדולי עולם הקולנוע הישראלי, יחד עם גדולי העולם הפילוסופי היהודי, עם שאר האומנים (הבריאים והפצועים) ענקי הרגש והנפש של הנשמה היהודית... והיו יושבים יחד מספר שנים, עד שהיו מצליחים להנציח את הסיפור התנכ"י והתלמוד"י בשלמותו, על ידי האמנות על שלל גווניה. אני מוצא רמז לגישה זו, בדברי הגמרא במסכת מגילה [דף ו עמוד א'], המפרשת את הנבואה שהוזכרה בספר זכריה [פרק ט] "וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי", אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים. שמעתי פעם מידידי המשורר הפרוזאי אבישלום פון שילוח, שאמר משמו של בעל 'מי השילוח' [חכם חסידי מהעיירה איז'ביצה], שאין הכוונה שירכשו את המבנים הנטושים של בתי התיאטרון כדי להסב אותם לישיבות, אלא שאלופי יהודה יחיו מחדש את הסוד המורשתי שלהם במסר קולנועי. [יש לציין, שזוהי דרך שונה להחיות את הסיפור, והיא אינה מתועמלנית ישירה של השולחן ערוך המצוי. כלומר, שדרך פרשנות זו אינה מבקשת את האסור והמותר, בעצם אין לה כלל ראייה כזו. ואגב, באשר לשולחן ערוך, התרגום שלו אף הוא דרוש כבר לתרגומי מושגים קדומים שאינם קיימים בזמנינו כמעט לאדם מן הישוב, למשל, למושג מוגמר שבהלכות יום טוב לא מצאתי כלל ענין הדומה לו בזמנינו, וכמה קולמוסים נשתברו בביאור דברי התוספות במסכת שבת דף לט עמוד ב, לענין איסור רחיצה ביום טוב שיש שדימוהו למוגמר]. - לפני שנים מספר, שכרתי לי דירה צנועה בשכונת נחלאות, ואף קראנו לה בשם "ישיבת עטרת ראש". מתוך כך נפגשתי עם אנשים מגוונים, אומנים כאלו שהציור או הצילום בוער להם בנפשותם, סטודנטים לקולנוע ותיאטרון, ומהם המשוררים והסופרים של הדור החדש, ועוד רבים בשלבי התפתחות כאלו ואחרים, יחד עמם למדתי נושאים תלמודיים שונים. חיכוכים רבים נרשמו בתחילת הדרך, שונה מאד הינה צורת הלימוד בה הורגלתי בישיבות הקדושות, לבין הצורה בה החברים רואים את החיים עצמם. הקונפליקט העיקרי היה בכך, שאני הורגלתי ללמוד את ה"תלמוד/גמרא" במונחים של עבר ועתיד, כלומר אירע פעם כך וכך, ומתוך כך מסתעף דיון מעמיק כיצד רצוי וטוב שנתנהג לעתיד, והאם צורה כזו עדיפה, או אחרת. האומנים בני זמנינו, עיקר תשוקתם הוא להנציח את "ההוה", כך אירע, שכדי ללמד את דברי הגמרא נאלצתי להחיות עבורם את הטקסטים בצורת חשיבה של הווה, בה הם רגילים לחוות את החיים. אני אסיר תודה לאותם יקרים ויקרות בעלי "הברק בעינים" שבכך העניקו לי קריאה מחודשת של התלמוד העתיק והאהוב שלנו. קטע הטקסט שלפניכם נכתב בסופה של אחד מנמפגשים כעין אלו, כמדומה שהוא מיטיב להמחיש את מהותה של התלהבות זו. "... מהו ענין נכבד זה? איננו יודעים כיצד באנו לידי טעות זו, הרי כל אחד ואחת מבני ובנות חבורתינו הקדושה היו בטוחים מאז ומקדם כי חכמים ונבונים אנו במאד מאד, וכיצד זה עלה בידינו חוסר ידיעה חשובה כל כך, אבל כבר הוסכם אצל רובנו שבאמת ובתמים מעולם לא שמענו על רעיון נועז כעין זה, ואין עוון השכחה היא הגורמת לנו להתייחס לרעיון זה כאילו לא נשמע מעולם. באותה שעה החלטנו, שאם נצטרך אי פעם לכתוב תסריט המגלם בשורה שהשי"ת [שהשם יתברך] בא להעניק לעמו, שהרי בוודאי לפי זמנינו היה מתגלה כסטטוס בפייסבוק ודומיו, זה היה משהו בניסוח כזה; אנוכי ההוה, הייתי גם הווה בעבר, אני יהיה הווה גם בעתיד, תמיד אני הווה --- אחר כך תהיה בטח איזה שיחת טד בשם השם, שתספר לעולם שלפני שנות "ה'תש"ס" [המאה העשרים ואחת], היה העולם סבור שיש 'עבר' ויש 'עתיד', על ה'הווה' הם לא שמעו אז עדיין. כי העולם מוכה המלחמות של אלפי שנים, היה מקדיש את חיי נתיניו עבור תיקון העבר בשביל עתיד טוב יותר, ועכשיו שנכנס העולם לסוף עידן המלחמות, מצאו מדינות רבות את עצמם שואלים, הלו, מה קורה כאן וכו'... עד שסוף סוף התחילו למצוא את עצמם יותר ויותר בתוך שיגרת ההווה עצמו, ללא חשבונות של העבר או העתיד...". - במשך הזמן עם התמדה והעמקה בספרי התלמוד בבלי, גילינו שזו גישה נהדרת ללמוד את הטקסטים, (על ידי ההחייאה מחדש של מה שקרה ב"הווה" של כל סיפור). כשאנו נוכחים ממש בסיפור כשהוא מתרחש, אנחנו מתחילים לשים לב לרגשות והתחושות שאנו חשים מצד המעורבים בסיפור, ומתוך כך אנחנו מצליחים להבין גם האסוציאציות שחוט המחשבה שלנו מאותת לנו, ובכך אנחנו מבינים יותר ויותר את המבנה הייחודי של המימרות והסיפורים שהוסמכו זה לזה בסוגיות התלמודיות השונות. ישנה אימרה משם הגר"א מוילנא, ששמעתי מאבי מורי שליט"א שרק בעקבות הלימוד המחודש הצלחתי להבין אותה מעט. רבי אליהו מוילנא אמר, שכל התורה כולה מרומזת במילה הפותחת את ספר התורה, "בראשית", במשך שנים ניסיתי לפענח אימרה זו על ידי נסיון חישוב גימטראות ופרפראות שונות. כיום אני חושב, שבאימרה זו הוא הניח לנו את הסוד הגדול בהבנת סיפורי התורה, לראות אותם מ"בראשית" לראות ולחוש את רגע ההתרחשות של הסיפור עצמו. לסיכום: בראשית... התורה עדיין מונחת בקרן זוית, כל הרוצה ליטול מוזמן לבוא וליטול.    

חלק ראשון אני בת 19. גרושה. חיה על החוף כבר כמה חודשים. ולבד. מאוד מאוד לבד. שניים-שלושה אנשים שהכרתי הם סוג של משפחה עבורי כרגע, אבל מדובר בתחליף די עלוב. אז אני לבד.   רוב היום אני יושבת על החוף וכותבת לעצמי יומנים, פוגשת תיירים מכל העולם, ובעיקר מנסה לעכל מה שעבר עליי עד הלום. וזה די הרבה, בטח יחסית לבחורה בגילי. הלבד היה הרבה וכבד, וכל הזמן חשבתי שברגע שיהיה לי כסף אלך לטפל בעצמי. זה לא קרה. מצאתי את עצמי צורכת לא מעט משני תודעה וממלצרת על החוף. זו למעשה הייתה העבודה הראשונה שלי במקום שאין לו שום קשר לדת. הצגתי את עצמי בשם החדש שבחרתי לי, מריה, וכן, לא הייתה לי שום בעיה למלצר בחוף בבגד ים בלבד, לפי דרישת המקום. להפך, זה מרגש ומסקרן אותי. אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הגוף שלי. את החודשיים האחרונים שלי באילת ביליתי בבגד-ים בלבד. ואז זה הגיע. יום שישי, קיצי ועמוס בחוף. אני מתזזת לי בין השולחנות, הלקוחות, החול והבירות – וכבד לי. כבד לי ביד ובלב, ואני מתגעגעת למשהו לא ברור. הראייה נעשית מטושטשת, הרגליים כבדות ומנהל המשמרת נושף לי בעורף שאני חולמת. וזהו. פיצוץ. אני מטיחה את ערמת הצלחות שבידי על הרצפה ומתחילה לבכות. לבכות ולצעוק על כולם. על הבוס החרא, על העבודה הקשה ובעיקר על עצמי. איך יכולתי לא להאמין כל הזמן הזה? איך יכולתי לחשוב שיש לי עתיד בתור חילונית? "אתם לא יותר טובים מבהמות!" צעקתי על הלקוחות. "אוכלים, שותים ומזדיינים. מה אתם, קופים?" הלקוחות הביטו בי, המומים. מנהל המשמרת ניסה לברר אם אכלתי איזה "טריפ מקולקל", ואני הייתי עמוק בהתקף. כל הלבד, אי-הוודאות והריקנות עשו את שלהם. אני חוזרת הביתה, אני חוזרת בתשובה. העולם הזה ריק לי מדי. אני בוכה, צועקת ומאשימה. ואז הולכת משם לכיוון הבית שלי. בחודש האחרון היה לי מספיק כסף כדי לשכור חדר קטן במרתף של משפחה אילתית. מבט בשעון, עוד חצי שעה שקיעה. אני משנה כיוון ורצה לקיוסק, להספיק לקנות כמה דברים לשבת. את השבת הזאת אני מתכוונת לשמור. אין מצב שלא...   לקריאת חלק שני הקליקו כאן אבל אל נא תמהרו, קבלו מתכון לחלות של בית, שבתיות ומנחמות. מצרכים: 1 קילו קמח 2.5 כפות שמרים יבשים 4 כפות סוכר 1 שקית משפר אפייה 470 מ"ל מים כחצי כוס שמן (מעט יותר מחצי) 1 כף מלח   הוראות הכנה: מערבבים בקערה את השמרים, הסוכר, ומשפר האפייה. מוסיפים מים ומתסיסים כ-10 דקות. מוסיפים קמח, יוצקים מעל שמן, ומתבלים במלח. לשים את הבצק כעשר דקות. מניחים לבצק לתפוח כשעה וחצי. קולעים חלות ומניחים בתבנית כחצי שעה, עד להכפלת הנפח. מרססים מעל מים ומפזרים שומשום, או כל תוספת אחרת שאוהבים, ומכניסים לתנור שחומם ל-160-150 מעלות. אופים כחצי שעה, או עד שהחלות נראות מוכנות וטובות. טיפ של שרי אחותי: אם אתם אוהבים חלות במראה של חלות ויז'ניץ, חום-כהה ומבריק, לפני ההכנסה לתנור למרוח מעל בלילת ביצה רכה מעורבבת בכף סוכר חום וכף מים 😊   גיט שאבעס 3> לקריאת חלק שני הקליקו כאן  

"בתור ילדה חרדית, כשהייתי שומעת את המילה 'בית', מייד הייתה עולה לי בראש תמונה של בית חד-קומתי, קטן, שמהחלונות שלו בוקע אור צהוב. אורה של התורה הקדושה... ודמויות של משפחה שיושבת סביב שולחן האוכל ומכולן בוקע אור יקרות של קדושה ושכינה. התקופה היא חנוכה כמובן, חג האור והמשפחה והיהדות החמימה. כיום – אם אומרים לי את המילה 'בית' אני רואה את אותה התמונה רק עם כתם כהה ומטושטש במרכזה. הכתם הזה הוא אני." (מריה, מתוך out of mea shearim, 2004) *** חנוכה 2010. אולם בית כנסת גנרי כלשהו. כיסאות כתר פלסטיק. חמגשיות עם סלט פסטה קר. ירוחם מסתבך עם המצגת במקרן. צרחות צחוק של להקת ילדים עולות מהרחוב. אבא יושב על כיסא כתר לבן ומעשן בשרשרת בכניסה לאולם. חיה ושרי מתנצחות בלהט במטבחון, רכונות על פלטת שבת שמנונית מכוסה בתבניות אלומניום ענקיות וגדושות ב... *** חנוכה 2014: השעה שלוש אחר הצהריים, אמא במטבח מעלעלת בעיתון בידיים שמנוניות, אבא כרגיל בעיצומו של שלאף שטונדה ארוך (מנוחת אחר הצהריים), כולם טרודים בלימודים או בעיסוקיהם, אני לחוצה קצת. אני אוספת את השיער לקוקו הדוק וגבוה כמו שאמא אוהבת, או יותר נכון – בצורה היחידה שאמא מרשה. אני מביטה בהשתקפות שניבטת אליי מן המראה בחוסר חשק מופגן. פנים עגולות ומנומשות, משקפיים עם טביעות אצבעות והחיוך העקום הזה שלי, זה שמנסה ללא הצלחה לחייך בחן עם השיניים עטויות הברזלים. נשימה עמוקה, ויאללה, תיק – לוקחת תיק גב ששימש פעם כילקוט של שרי ומתחילה להעמיס בבלבול חצאיות וחולצות, תחתונים וגרביים. אנחנו הולכות ליום אחד בעיקרון אבל רק השד יודע איך זה יתגלגל עם שרה. אני גונבת לברכי חצאית שבטח תיראה קצרה על שרה. אני לא מבינה את הקטע שלה עם החצאיות הקצרות האלה, אני חושבת שהעיניים שלה הרבה יותר יפות מהרגליים שהיא כל כך אוהבת לחשוף. ובכלל, עניין הביגוד אף פעם לא משך אותי כל כך. שרה פשוט ידעה לקחת כל בגד ולשוות לו את האופי שלה – קצר, צמוד, שובב... אני עדיין התהלכתי בחצאיות ג'ינס ארוכות וכבדות וחולצות טריקו עם שרוול דמוי קצר שהיה מחובר לשרוול ארוך יותר. אני מסיימת להעמיס את התיק. דוחסת הכול בכוח. תמיד הייתי גרועה בלארוז. יוצאת מהחדר בפרצוף סמוק מעט, כמעט מסגיר. מזל שאף אחד לא פה כדי לשים לב. זורקת לאימא בחיפזון: "אני הולכת לעשות שיעורים עם מלכי". היא מהנהנת באפטיות ורק מציצה לראות שלא עוללתי כלום בשיער ושאני לבושה כהלכה. "תכניסי את החולצה", היא צועקת מאחוריי. "ותחזרי להדלקת נרות". מטומטמת שאת, אני מגחכת בלב. את לא זוכרת שאני כבר שבועיים בבית ושאין שום שיעורים? אני טורקת את הדלת ומדלגת שתיים שתיים במדרגות. יוצאת מהבניין ונתקלת במבטיהן של ילדות הבניין שבוהות בי ומשפדות אותי בעיניים המומות. יוצאת אל השמש ממצמצת תוך כדי חציית הכביש ומרימה מבט אל המרפסת. לא טעיתי, אני שומעת את שרה צועקת לי מלמעלה.   המשך יבוא... ובינתיים, קבלו מתכון מהיר וממכר לסופגניות ריקוטה שמלטפות מבפנים.   מצרכים: 250 גרם ריקוטה 2 ביצים שלמות + חלמון אחד 70 גרם סוכר 1 כפית מחית וניל או תמצית וניל 1 כף רום 2 כפיות אבקת אפייה 175 גרם קמח   הוראות הכנה: בקערת מיקסר מניחים את כל הרכיבים הרטובים ואת הסוכר ומערבלים קלות, מוסיפים את אבקת האפייה ואת הקמח וממשיכים לערבל עד להתאחדות וקבלת בלילה סמיכה וחלקה של בצק (אפשר בהחלט לעשות זאת גם ידנית). מעבירים למקרר למשך שעה. מחממים שמן לטיגון עמוק בסיר רחב. מוציאים את העיסה מהמקרר ובאמצעות שתי כפיות יוצרים מעין עיגולים ובזהירות מפילים אותם לשמן הרותח. מטגנים עד שמתקבלים עיגולים קטנים שמנמנים וזהובים. מוציאים מהשמן עם כף מחוררת, בוזקים אבקת סוכר וזוללים.   חנוכה שמח באשר אתם.ן 3>   לפרק הבא: https://bit.ly/3YHyzxp

הבחירות הסוערות מאחורינו, הכנסת החדשה הושבעה והקמת ממשלת ימין נראית כעניין של זמן וכיפופי ידיים בלבד. במערכות הבחירות האחרונות "גוש נתניהו" – המפלגות שהצהירו מראש כי ימליצו על ממשלה בראשות בנימין נתניהו – כלל את המפלגות החרדיות: ש"ס ויהדות התורה. הצהרה זו אינה מובנית מאליה וקדמה לה היסטוריה מרתקת של בריתות והפרתן, תמורות פוליטיות, מהלכים סודיים ומשחקי כוח. נקודת מפנה בראשית ימי המדינה נרקמו יחסים טובים בין החרדים והדתיים למפלגה השלטת, מפא"י – מפלגת העבודה בגלגולה הנוכחי. בן גוריון העדיף שותפות עם המפלגות הללו על פני שותפות עם מפלגה חילונית בעלת אידיאולוגיה זהה – מפ"ם, מרצ של ימינו, ועל פני שותפות עם מפלגת חירות – הליכוד של ימינו. כיוון שכך, נרקמו הסכמים ושיתופי פעולה קואליציוניים בנושאי דת ומדינה. כך נולד ה"סטטוס-קוו" הידוע. בשנת 1977, שנת "המהפך" הפוליטי בישראל, מפלגת השלטון התחלפה. אחרי כמעט 30 שנות שלטון השמאל האידיאולוגי, הוטל על מנחם בגין, יו"ר סיעת חירות, להרכיב ממשלה. המפד"ל – מפלגה דתית לאומית, ואגודת ישראל – הסיעה החרדית הוותיקה, היו חלק מממשלה זו. נתקדם על ציר הזמן עד תחילת שנת 1990. בתקופה זו, שנתיים מאז הוקמה ממשלת האחדות של מפלגות המערך (לשעבר מפא"י, כיום העבודה) והליכוד, רקח שמעון פרס, בשיתוף חברי סיעת ש"ס, מהלך פוליטי שלימים זכה לכינוי "התרגיל המסריח". מטרתו הייתה להפיל את ממשלת האחדות ולהקים ממשלת שמאל-חרדים צרה בראשותו. ממשלת האחדות נפלה, והנשיא הטיל על שמעון פרס להרכיב ממשלה חדשה. כעת היו העיניים נשואות אל הסיעות החרדיות, ש"ס – שנכנסה לכנסת בשנת 1982, ודגל התורה – שבאותה עת הוותק שלה בכנסת עמד על שנתיים בלבד. הקמת הממשלה הייתה תלויה בהסכמת רבניהן, הרב שך והרב עובדיה יוסף. במרץ 1990, בשיאו של המשבר, התכנסה הוועידה הראשונה של דגל התורה. הכנס התקיים בהיכל הספורט "יד אליהו" בתל אביב. כלי תקשורת רבים הגיעו לסקר את הוועידה, הכול ציפו למוצא פיו של הרב שך. לפני הכנס התקיימה פגישה בין יצחק רבין, אז מספר שתיים במפלגתו של פרס, לרב שך. אולם לא היה ברור אם נטייתו של הרב היא לתמוך בהקמת הממשלה הצרה או להתנגד לרעיון. נאומו של הרב שך בכנס לא הותיר מקום לשאלות. "אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה, מגדלים שפנים וחזירים – יש להם קשר עם האבא שלהם?... מערך?! מערך זה דבר קדוש? הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור – אז במה הוא יהודי?" תוכניתו של פרס נגנזה מייד, הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של ש"ס, לא רצה לפעול בניגוד לדעתו המפורשת של הרב שך, והורה לנציגיו לסגת מהמהלך. הכנסת התפזרה ונקבע מועד לבחירות. הנאום החריף של הרב שך עורר פולמוס סוער בחברה הישראלית. חברי הקיבוצים התקשו להכיל את ההאשמות, הם תפסו עצמם אידיאליסטיים, בוני הארץ שמוכנים להקריב את חייהם ואת חיי ילדיהם בצבא, בעוד תלמידי הרב שך לומדים בישיבה, ונעלבו מהאמירה שלפיה בתפיסה החרדית הם נחשבים ללא יהודים. גל אנטי-חרדי שטף את הארץ ותורגם לכוח פוליטי. במערכת הבחירות שנערכה ב-1993 הגיעה מפלגת "צומת", מפלגה ימנית-חילונית בראשותו של רפאל איתן (רפול) הרמטכ"ל ה-11, לשיא כוחה: 8 מנדטים. הנאום המפורסם חתם את הדיון בשאלה שהתעוררה בשנת 1977, עת הצטרפה אגודת ישראל לממשלת ימין בראשות בגין: האם הצטרפות החרדים לממשלה הייתה מטעמים פוליטיים או שמדובר בשותפות על בסיס מצע אידיאולוגי משותף? המילים הבוטות של הרב שך קיבעו את העמדה: החרדים והימין המסורתי הם שותפים אידיאולוגיים. בשיחות פרטיות חיזק הרב שך את השקפתו ותלה אותה במורשת הידועה מגירוש ספרד. המון העם סירב להתנצר, ואילו האליטה היהודית לא הייתה נכונה למסור את נפשה בעד אמונתה. בעיניו של הרב שך הליכוד סימל את "עמך ישראל", בעלי האמונה הפשוטה, בעוד השמאל הוא שכבת ההשכלה האליטיסטית שחיבורה ליהדות רופף ולא יעמוד במבחן הזמן. עם זאת, מבחינה מדינית, עמדותיו של הרב שך היו מתונות. הוא תמך בהסכמי השלום והתנגד להתגרות באומות העולם ולסיפוח שטחים. השותפות של השמאל והחרדים אומנם נגנזה – אך לא לאורך זמן.   ישראל מחכה לרבין לאחר בחירות 1993, בניסיון להחזיר את השלטון לידי סיעת העבודה, פנה יצחק רבין למפלגות החרדיות וביקש את תמיכתן. החרדים האשכנזים – שבאותה מערכת בחירות התאחדו למפלגה אחת – נצמדו לעמדתו של הרב שך והתנגדו. במפלגת ש"ס, לעומת זאת, מצא רבין אוזן קשבת. בניגוד לעמדה שהציג הרב עובדיה יוסף אך כמה חודשים קודם לכן, יישור קו עם דעתו של הרב שך, נתן הרב יוסף את ברכת הדרך למהלך השותפות. היכרותו האישית של הרב עם רבין ומצבה של רשת החינוך העצמאית של ש"ס היו כנראה מניעיו. ממשלת העבודה-מרצ-ש"ס יצאה לדרך. בעיניו של הרב שך החלטה זו נתפסה כבגידה ערכית. "יתד נאמן", ביטאון סיעת דגל התורה, שפע מאמרי ביקורת על המהלך. התנגדותו של הרב שך לממשלה בוטאה גם בהתנגדות נציגיו להסכמי אוסלו, חרף עמדתו הידועה התומכת ב"שטחים תמורת שלום". עמדה זו עודכנה, ולפיה רק ממשלה שיש בה "סייעתא דשמייא" תוכל להביא הסכם שלום טוב ובר קיימא, ואילו ממשלה שבה חברות מפלגות מרצ והעבודה תמיט אסון. עמדתו של הרב שך התקבלה בברכה בקרב קהילות חרדיות בעלות אוריינטציה ימנית-מדינית, ושלהבה את הרוחות הסוערות ממילא ברחוב החרדי. האווירה הלאומנית פשטה במהירות, וחרדים רבים הצטרפו למאבק נגד הסכמי השלום המתגבשים ומחו על כך בהפגנות ברחבי הארץ. מעמדם של פעילי הימין הקיצוני ברוך מרזל, שהיה קשור בקשרים הדוקים לחברה החרדית, ואיתמר בן גביר, שהכיר את השפה החרדית, החל להתקבע בקרב צעירי המגזר. במקביל לתהליכים אלו, מפלגת ש"ס המשיכה להיות חברה בקואליציה. ב-4.11.1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הרצח לא סייע בעצירת הגל הימני-לאומני ששטף את הרחוב החרדי. להפך. חרדים רבים חשבו – ועדיין חושבים – שרצח רבין היה חלק מקונספירציה שנועדה למנוע ניצחון סוחף לימין בבחירות הקרובות. ספרו של העיתונאי ברי חמיש, "מי רצח את יצחק רבין", העוסק בתאוריה זו היה להיט במגזר.   נתניהו זה טוב ליהודים במערכת הבחירות ב-96' הציבור החרדי נדרש להכריע בסוגייה חדשה: הצבעה ישירה לראשות הממשלה. בשונה ממערכות בחירות קודמות, הפעם היה על האזרחים להצביע בשני פתקים: פתק למפלגה ופתק לראשות הממשלה. המועמדים לראשות הממשלה היו שמעון פרס, מחליפו של רבין, ובנימין נתניהו, כוכב עולה בשמי הפוליטיקה הישראלית. הציבור החרדי תהה: האם ההלכה מתירה להצביע באופן ישיר לאדם שאינו שומר תורה ומצוות? מי מבין המועמדים ראוי לתמיכה החרדית? האם כדאי להימנע בכלל מהצבעה ישירה? התשובה (החלקית) לשאלה הראשונה התקבלה שלוש שנים קודם לכן, בבחירות המוניציפליות לראשות עיריית ירושלים. אז התמודד ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, טדי קולק, מול מועמד צעיר, חבר הכנסת אהוד אולמרט. אולמרט ידע כי הדרך לניצחון עוברת דרך שותפות עם החרדים. הרב אלישיב, דמות רבנית בכירה בירושלים, פסק שעל החרדים הירושלמים להצביע לאהוד אולמרט, נציג מפלגת הליכוד, לראשות העיר, נוסף על פתק ההצבעה לסיעה החרדית. אולם לא היה ברור אם פסיקה זו תקפה גם בבחירות הארציות. באותה עת הרב שך נעשה פחות דומיננטי בציבורית והסתגר בביתו, ואילו הרב עובדיה יוסף היה חצוי בדעתו. הקמפיין השולט ברחוב החרדי קרא להעדיף "פתק לבן". מובילי הקמפיין הזכירו את חטאיו של נתניהו, שאחת מנשותיו הייתה גיורת רפורמית. נתניהו, מצידו, לא חסך כל מאמץ בניסיון להטות את דעת הקהל החרדית לטובתו. בנאום שנשא בוועידת אגודת ישראל ב"כינר" סיפר נתניהו על התרגשותו הגדולה משירת "אדון עולם" של בנו הקטן יאיר, וזכה למחיאות כפיים סוערות. נוסף על כך, הגיע נתניהו לביתו של הרב קנייבסקי בבני ברק, כדי להתברך מפיו ולזכות בתמיכת הרחוב החרדי במועמדותו לראשות הממשלה. המאמצים הועילו. הרבנים החרדים אכן תמכו בנתניהו. אקורד הסיום הזכור ביותר של אותה מערכת בחירות היה הקמפיין שהפיקה תנועת חב"ד: "נתניהו זה טוב ליהודים". ניצחונו של נתניהו, על חודו של קול, נזקף לזכות החרדים. פרס התמרמר על כך. "אני עזרתי להם מול בן גוריון בפטורים של בני הישיבות מהצבא. מה לא עשיתי עבורם ומה קיבלתי בתמורה? כלום. לא בשנת 1990 ולא עכשיו ב-1996". בפרפרזה על הפסוק "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו", אמר פרס: "שלחתי להם (לחרדים) מאפיות שלמות ולא קיבלתי מהם דבר".   רק לא ש"ס מערכת הבחירות בשנת 99' התאפיינה בהתמקדות בחרדים. אהוד ברק, שהתמודד מול בנימין נתניהו על ראשות הממשלה, חזר ואמר: כסף לסטודנטים במקום כסף לישיבות. הוא הבטיח לטפל בסוגיית גיוס בחורי ישיבה והוסיף עוד שלל הבטחות בנושאי דת ומדינה. הבחירות הסתיימו בניצחון סוחף של אהוד ברק. בבחירות למושבי הכנסת, לעומת זאת, מפלגת ש"ס הגיעה להישג היסטורי: 17 מנדטים. המתח בין שני ההישגים הללו הובע בנאום הניצחון של ברק, שנקטע שוב ושוב בקריאות קצובות: "רק לא ש"ס!" לא עברו אלא כמה שבועות והחרדים, הספרדים והאשכנזים, עשו דרכם אל הממשלה. החרם על ממשלת העבודה-מרצ הוסר. הברית החדשה לא האריכה ימים. עד מהרה פרשה סיעת יהדות התורה מהממשלה, וסיעת ש"ס עשתה זאת אחריה. בבחירות 2001 התמודד אריאל שרון מול אהוד ברק, ניצח והחזיר את ש"ס לממשלה. אולם בשל משבר פוליטי פיטר שרון את שרי ש"ס. שנתיים לאחר מכן, שוב בחירות. שרון ניצח ובחר להקים ממשלה עם טומי לפיד, אביו המנוח של יאיר לפיד, שמפלגתו חרטה על דגלה מאבק באפליה לכאורה לטובת החרדים. המפלגות החרדיות עברו לספסלי האופוזיציה. שרון מינה את נתניהו לתפקיד שר האוצר, וזה, משוחרר מהברית עם החרדים, הוביל מדיניות ניו-ליברלית. בין השאר, הורה נתניהו על קיצוץ חד בקצבאות הילדים ובשירותים הממשלתיים לחרדים. בנאומים ובמסיבות עיתונאים השתלח נתניהו במשפחות ברוכות ילדים וקרא לצמצום הילודה. החברות האמיצה בין הימין לחרדים התפוררה. המהלכים הפוליטיים הבאים היו מעניינים במיוחד: הימין האידיאולוגי פרש מממשלת שרון בשל תוכנית ההתנתקות. שרון בחר להוציא את לפיד מהממשלה, להכניס את החרדים ולאשר את התקציב ואת תוכנית ההתנתקות. החלטת יהדות התורה להביע תמיכה שקטה בהתנתקות עוררה זעם בקרב ציבור המתנחלים. החרדים, מצידם, הזכירו למתנחלים את תמיכתם בהקמת ממשלה ללא חרדים. בבחירות 06' נראה כי לא נותר דבר משותפות הגורל של הימין המדיני והחרדים. ש"ס הצטרפה לממשלה ויהדות התורה תמכה בה מבחוץ.   היידה ביבי! המהלכים הפוליטיים בשנת 2009 הפכו את הקערה על פיה. כמו עוף החול, הקשר של החרדים והימין שב לתחייה. החשדות הפליליים נגד ראש הממשלה אוהד אולמרט אילצו אותו לפרוש מתפקידו. ציפי לבני, מחליפתו בראשות סיעת "קדימה", גילתה שבזמן שהייתה עסוקה בפריימריז הפנימיים, נתניהו, בתמיכת ש"ס ויהדות התורה, רקם מהלך לפיזור הכנסת. בסבב בחירות זה נתניהו הישן-חדש הרעיף הבטחות על ראשי המפלגות החרדיות: במקום קיצוץ בקצבאות, תוספת לקצבאות. במקום הפחתת תקציב הישיבות, הגדלה משמעותית שלו. האידיאולוגיה הכלכלית נשכחה, המציאות הפוליטית הכתיבה את הצעדים הכלכליים של הממשלה. החרדים שבו לחיקו של נתניהו. הממשלה שהוקמה החזיקה מעמד 4 שנים. ההשלכות לכך ניכרו בתוצאות הבחירות הבאות. מפלגתו החדשה של יאיר לפיד, שהוקמה על רקע גל המחאה החברתית, הגיעה להישג חסר תקדים: 19 מנדטים. נתניהו בחר להעדיף את מפלגתו של לפיד על החרדים, ואלה שבו לספסלי האופוזיציה. הזעם החרדי על נתניהו והימין הגיע לשיאו. יו"ר ש"ס אריה דרעי הצהיר שבסבב הבא תמיכתם של החרדים תהיה נתונה ליו"ר העבודה, יצחק הרצוג. שנה וחצי לאחר מכן פיטר נתניהו את לפיד והשיב את החרדים לזרועות הליכוד.   אויבים משותפים – מערכת המשפט, השמאל והערבים בעוד בכנסת המפלגות החרדיות נעות בין ימין ושמאל, הרחוב החרדי גילה נטייה ברורה לימין המדיני. משפטיו של בנימין נתניהו קיבעו לו ולחרדים אויב משותף: מערכת המשפט, הנשלטת, כך לתפיסתם, בידי האליטה השמאלנית ופוגעת בערכי היהדות. ממשלת השינוי שהוקמה ב-2021 שלחה את מפלגות הימין המוצהרות ואת המפלגות החרדיות לספסלי האופוזיציה. החלטות ממשלה זו, מס על כלים חד-פעמיים ועל שתייה ממותקת, פורשו כניסיון בוטה לפגוע בכיס החרדי. השותפות עם מפלגה ערבית חיזקה את הרוח הלאומנית, שנשבה ביתר שאת לאחר פטירתם של המנהיגים המתונים יחסית, הרב אלישיב והרב עובדיה יוסף. הפיגועים הקשים בבני ברק ובאלעד הובילו חרדים רבים לחשוב שרק כוח יפתור את הסכסוך היהודי-ערבי. נציג תפיסה זו, איתמר בן גביר, זכה לתמיכה קולנית כשהגיע לזירות הפיגועים. קריאות "מוות לערבים", שהתחלפו ב"מוות למחבלים" מאימת התדמית הציבורית, מילאו את הרחוב החרדי שנצבע בצבעים ימניים חזקים. אמירותיו של יו"ר דגל התורה, משה גפני, שהחרדים ישקלו שותפות עם בני גנץ זכו לביקורת פנים-חרדית. כאשר הבין גפני שמצביעיו עלולים להעדיף את מפלגתו של בן גביר, הוא מיהר ליישר קו עם קהל הבוחרים והצהיר שפניו לשותפות עם נתניהו, ואיתו בלבד. החשש מפני זליגת מצביעים חרדיים למפלגת הציונות הדתית ליווה את מערכת הבחירות האחרונה, בעיקר בקרב חברי סיעת ש"ס, שמצביעיה נוטים יותר לימין המדיני. תוצאות הבחירות הוכיחו שהמפלגות החרדיות שמרו על כוחן. סביר להניח בזכות הביטחון שהעניקו למצביעיהן, בהבטחה שתמיכה בהן פירושה תמיכה בגוש הימין. האם הברית המתחדשת בין הימין לחרדים תעמוד במבחן הזמן, או כפי שהוכיחה ההיסטוריה הפוליטית, מהלכים אלו ואחרים עלולים לפרק אותה לטובת בריתות אחרות? ימים יגידו.

דילוג לתוכן