התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

תוצאות חיפוש

מצאנו 26 תוצאות עבור המונח "שרה איינפלד":

שרה איינפלד מספרת בראיון על הבלוג שלה וכן הקשייה בתהליך יציאתה והגירושין     תגיות: שרה איינפלד, גירושין, בית דין רבני, סיפור יציאה, הלל תאריך הכתבה: יוני 2014

שרה איינפלד ועידו לב, שניהם יוצאים לשאלה, מתראיינים ל"אורלי וגיא", מספרים את סיפורם העצוב ותוהים כיצד כל התקציבים פוסחים דווקא על היוצאים.     תגיות: שרה איינפלד, תאריך הכתבה: אפריל 2014

המיתוס והפער השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית. מי את, שרה שנירר? הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.   מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות. [1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.     רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

סרט הטלוויזיה סוררת מביא את סיפורן של שרה שעזבה את העולם החרדי ושל צלמת בשם שולמית שמתעדת את קווי האוטובוס הנפרדים לקריאת הכתבה המלאה לחץ כאן   תגיות: שרה איינפלד, סוררת תאריך הכתבה: אוקטובר 2009

שרה איינפלד מספרת, בסגנונה המלבב, על הרצאה שמסרה למגוון אנשים העומדים במקומות שונים על הקשת של חרדים - יוצאים לשאלה. המאמר המלא ב - xnet. לקריאת הכתבה המלאה לחץ כאן   תגיות: שרה איינפלד, בלוג תאריך הכתבה: פברואר 2012

מדוע אחרי הפרומואים שעלו ברשת ובפייסבוק הוסר מאתר האינטרנט של "גלובס" ראיון שנערך ב"ליידי גלובס" עם החוזרת בשאלה שנמלטה מחסידות גור, שרה איינפלד       תגיות: חסידות גור, שרה איינפלד, תאריך הכתבה: ינואר 2015

אחרי הפרק הראשון: https://bit.ly/3PyssYh ... הנה המשך עלילותיה של מריה: אני מכסה את העיניים בידיים ומנסה לראות מה קורה שם אצל הדוידוביצ'ים מבעד לדמעות השמש, ואז אני רואה בחטף את שרה עומדת בקצה המרפסת, את הכובע השחור של אברהם נבלע באפלולית הבית ואת דלת המרפסת נסגרת מאחורי שרה. אני מאמצת את אוזניי תוך כדי שאני תוהה למה היא לא למטה כמו שסיכמנו. אני מרגישה שמשהו השתבש. ובכלל, אם אברהם בתמונה אין מצב שהיא תצליח לצאת. שרה צועקת לי: "נעלו אותי במרפסת. אברהם הלשין עליי". אני שונאת אותו. את האח המעצבן הזה שלה עם הפאות המסולסלות והכובע המטופש. הוא בכלל רוסי, מה הוא מנסה להתנהג כמו חסיד? אני מתחילה להתמלא מתח ועצבים, כי רק חסר לי עכשיו שברכי ובלה יחזרו מבית הספר ויראו את כל הסצנה הזאת, רק זה חסר לי. שאמא תדע שהלכתי לפגוש את שרה. את המחשבה על אבא הדחקתי בנתיים בתאים הכי שחורים של מגירות המוח שלי. אני מנסה לתקשר איתה בצעקות לא חזקות מדי, אבל זה קשה כי היא בקומה חמישית ואני למטה על המדרכה מזיעה ומבולבלת. ואז אני רואה אותה מטפסת בקלילות על גדר המרפסת ומכווננת את עצמה כלפי המרפסת של השכנים שנמצאת שתי קומות מתחתיה. אני בהלם, בולעת רוק בגרון ניחר ומנסה לשכנע את עצמי שהיא בטח רק מאיימת על ההורים שלה שתקפוץ כדי שיפתחו לה את דלת המרפסת. כמה אומץ, אני רועדת בלב. מצמוץ אחד ושרה קופצת. אני המומה. לרגע לא העליתי על דעתי שהיא באמת תקפוץ. אני לא בטוחה אם היא התכוונה לקפוץ אל מותה או לקפוץ בניסיון לברוח ושתי האפשרויות מהממות אותי. אני חונקת דמעות בגרון ומנסה להבין מה קורה, ואז שרה צצה לידי מחויכת, תופסת ברגל ימין ומחבקת אותי. אני בהלם. משתרכת אחריה לכיוון בר-כל  והיא מספרת לי בשקט איך שנייה לפני שהיא התכוונה לצאת מהבית אברהם תפס אותה ונעל אותה במרפסת. בהוראת ההורים הוא נצטווה להשאיר אותה שם עד שיחזרו בערב להדלקת נרות. היא מתארת לי איך כיווננה את עצמה לנפילה טובה, איך קמה על רגל אחת, קיפצה אל סלונם של השכנים ההמומים, פתחה את דלת הבית שלהם ונמלטה. אנחנו צוחקות ובוכות יחד אבל לא יותר מדי כי בכל אופן זאת שרה ושום דבר הוא לא הזוי מדי או בלתי נתפס. היא רוסיה, היא פשוט לא עושה עניין מכל דבר. אנחנו עורכות התייעצות בבהילות, אבא שלה בטח בדרך הנה וצריך לצאת מהשכונה בכל מחיר. קובי מחכה לנו בבני ברק, ופארק מרום נווה מחכה לנו, על גבעותיו הירוקות והקניון מלא האורות והחנויות שסמוך אליו. שרה מפלחת שני זוגות של משקפי שמש מבר-כל, ואני מחכה לה בחוץ מצחקקת בעצבנות, לא מבינה מאיפה שלוות נפש הזאת של השרה הזאת שלי.   המשך יבוא. מאפה פסטה, בטטה וערמונים מפנק מושלם לחנוכה, גרסה משודרגת לפסטת השמנת פטריות שהייתה הדבר הכי אהוב בעולם על שרה ועליי (חוץ מבריחות דרמטיות והתקפי לב להורים שלנו).   מצרכים: 1 חבילת פסטה קצרה מבושלת רק חצי מזמן הבישול שכתוב על גבי האריזה ומסוננת 1 חבילת פטריות טריות פרוסות דק 1 חבילת ערמונים בוואקום קצוצים גס 1 בטטה בינונית חתוכה לקוביות קטנות 1 בצל גדול קצוץ דק 2 שיני שום כתושות 1 חבילת שמנת מתוקה לבישול 150 גרם גבינה קשה מגוררת (צהובה, פקורינו, מנצ'גו, גאודה או כל דבר אחר שיש במקרר) 3 כפות שמן זית 1 כף נדיבה של טימין טרי או יבש (לא חובה) מלח, פלפל, אגוז מוסקט לפי הטעם 50 גרם גבינת פרמזן מגוררת   הוראות הכנה: בקערה גדולה מערבבים היטב את כל המרכיבים עם הפסטה, למעט הפרמזן. יוצקים את התערובת לתבנית גדולה ועמוקה יחסית מרופדת בנייר אפייה. מפזרים את הפרמזן בנדיבות ושולחים לתנור מחומם מראש ל-180 מעלות לחצי שעה או עד שמתקבל קראסט שחום וריח של אהבה עצמית בכל הבית. בתיאבון! לפרק הבא: https://bit.ly/3YGFwiq

שרה הורוביץ (40) היא אם חרדית לשישה צאצאים. אדל, אחת מבנותיה, יצאה מהחברה החרדית. במופע היחיד שכתבה שרה, בסיוע המחזאית גורן אגמון, היא משקפת את האתגרים של שני הצדדים, שאחרי שנים של קשר מורכב רק רוצים להתאחד ולהתחבק. ״הסיפור של הבת שלי הוא סיפור של ילדה בת 15 שהחליטה שהעולם החרדי לא טוב לה. היא סבלה מהתעמרות בבית הספר וזה מה שגרם לה לעזוב״.  ״המסר שאני רוצה להעביר בהצגה הוא שאנחנו לא רוצים לנתק את הקשר מהילדים שלנו, גם אם הם לא ממלאים את השאיפות שלנו והולכים בדרכנו", מספרת שרה. במסגרת אירוע "נפגשים לשם שינוי" ההצגה עלתה בפעם החמישית. "הפידבקים שאני מקבלת עליה מעולים", אומרת שרה בהתרגשות. "בעיקר מנשים חרדיות. הן אמרו לי שזו הצגת חובה. חששתי מאוד כי יצרתי משהו חדש ולא ידעתי איך תהיינה התגובות, אבל הן ממש נלהבות״. זה חמש שנים שאדל הורביץ אינה חלק מהחברה החרדית, אך כבר בתחילת הדרך גמלה בליבה של שרה ההחלטה לקבל אותה כפי שהיא. ״אני ובעלי לא היינו במקום של להתעמת איתה בעניין הדתי, אבל כן לתחום את הגבולות בבית, כיוון שיש לה עוד אחים ואחיות. היה לנו חשוב גם להעביר לשאר הילדים את המסר שאנחנו מקבלים אותם כמו שהם. כל ילד רוצה לדעת שההורים מקבלים אותו כמו שהוא, ללא שום תנאים. הבנו מייד שאנחנו צריכים לקבל ולהכיל. רצינו שהיא תגור בבית, אבל היא נאלצה להיכנס לפנימיית נוער בסיכון כדי לעבור שיקום. ליווינו אותה שם לאורך כל הדרך״. התגובות מהסביבה על קבלת בתה הפתיעו אותה, והיא החלה להבין שדווקא הדרך שלה, של ״לקבל ולהכיל״, היא החריגה. ״קיבלתי תגובות מהסביבה בסגנון ׳כל הכבוד לך׳, ׳הלוואי שכולם יהיו כמוך׳, ואמרתי לעצמי ׳מה, זו לא הנורמה?׳ מתוך זה התחלתי לשוחח עם חברות שידעתי שהילדים שלהם עזבו את החברה החרדית, והבנתי את הקשיים, הפחדים ולמה הן ניתקו קשר, אבל גם הודגש לי שלהישאר בקשר עם הילד זה רק מועיל. למשפחות ולילדים עצמם". לדבריה, המסר החזק ביותר בהצגה הוא: כשהורה מנתק קשר עם הילד שלו, הוא המפסיד העיקרי. ״בתור הורים בדרך כלל יש לנו חלום לגבי הילד. שיהיה רב, פרופסור או כדורגלן. לרוב אלו חלומות שההורה עצמו היה רוצה להגשים ולא הצליח, ולכן הוא רוצה שהילד יגשים זאת במקומו. כשהילד לא מגשים לנו את החלום, התחושה היא שהוא הורס לנו את החיים ואת השם שלנו. אבל אלו החיים שלו, ואם אני לא אקבל את הילד שלי כמו שהוא, אפסיד אותו״.

לפרק הראשון:https://bit.ly/3PyssYh לפרק השני: https://bit.ly/3YHyzxp חנוכה 2014 – חלק אחרון ההחלטה מתקבלת. נחתוך מהמעליות של בנייני התאומים אל תחנת האוטובוס שברחוב חפץ חיים, משם ניקח קו 7 לכניסה לעיר ואז נתפוס את קו 220 לבני ברק. מתנשפות במעלית כל הדרך למעלה ומנסות לטשטש את זהותנו ככל הניתן. אני פורעת את שערי בהתרגשות, שמה משקפי שמש ומציצה בשרה שעושה את אותו הדבר בנונשלנטיות ראויה להערצה. אנחנו יוצאות מהצד השני של הבניין ומרגישות שונות לגמרי. חוצות את הכביש לתחנה ומביטות זו בזו בעניין. שנים חלמתי להסתובב בשיער פרוע שכזה ובמשקפי שמש. אנחנו מרגישות גיבורות של סרט פעולה נועז. מחשבות את צעדינו ונוקטות את כל אמצעי ההגנה שעומדים לרשותנו. מובן שלא התיישבנו בתחנה אלא חיכינו מאחוריה, וכשקו 7 הגיע זינקנו בדיסקרטיות פנימה מהדלת האחורית. פרצופים המומים ומלגלגים סקרו אותנו בעניין. היינו חריגות כל כך בנוף. "שבבניקיות מסריחות", לוחש לנו ילד בדרך לסוף האוטובוס. שרה כמו תמיד נראתה בטוחה בעצמה ולא העיפה מבט אחד מיותר סביב, ואני לעומתה השתרכתי מאחור ושלחתי מבטים מתנצלים לכל עבר. שלוש דקות והגענו לתחנת היציאה מהעיר. מזנקות החוצה ומסתכלות לצדדים, השטח פנוי. מהמורה אחת עברנו. אנחנו מתיישבות על הכורכר שמאחורי התחנה וממתינות לאוטובוס הבא שייקח אותנו הרחק מכאן לבני ברק מלאת הקסם שמחכה רק לנו. שרה נאנקת בשקט ומפשילה את חצאיתה. אני פוערת פה בתדהמה – כתם  כחול-סגול-שחור ועצום בגודלו מתגלה בפנינו על שוק הרגל שלה. אני שואלת אותה בשקט אם זה כואב והיא עונה שכן, אבל מזל שזה רק זה. מוכשרת שכמותה, אני מהרהרת... אם אני הייתי קופצת הייתי לכל הפחות שוברת שתי רגליים ויד. קו 220 באופק. אנחנו עולות בשקט מהדלת האחורית של אוטובוס המהדרין. האוטובוס כמעט ריק והכובע השחור של אבא של שרה לא נראה באופק. שרה הולכת לשלם, לי אין אומץ לשלם בכסף שגנבתי לאמא מהארנק. אנחנו מתרווחות לנו בספסל האחרון. נשארה רק המשוכה האחרונה. האוטובוס דוהר והתחנות של ברכפלד נראות באופק הולכות וגדלות, האנשים שנראו כנקודות הולכים וגדלים ואי אפשר לטעות עכשיו – שני מטר של זקן שחור, מגבעת גבוהה, משקפיים מגושמים שחורים ומעיל ארוך ביום חם שכזה. לרגע אחד החסרנו פעימה, ובשנייה שלאחר מכן זינקנו מתחת לספסל מצחקקות בהיסטריה. ידענו שיש לנו בדיוק שלוש דקות וחצי עד לתחנה של רחוב החשמונאים, שבה נוכל לקפוץ מהדלת האחורית, ולא התכוונו לבזבז אותן. החלפנו בגדים במהירות הבזק ושוב נדהמתי מהשינוי שחל בשתינו בתוך שניות. שרה כמובן נראתה מצוין בחצאית של ברכי, שעליי נראתה מגוחכת ומתאמצת. הרגליים השזופות שלה זהרו בשובבות בחשיכה שתחת הספסל האחורי. אני כשלעצמי הסתפקתי בלקפל את החצאית שלי מתחת לחולצה ולהפוך אותה מחצאית ג'ינס ארוכה ומגושמת לחצאית שלושת רבעי חמודה, ולהוריד את הגרביים, אם כי מראה האצבעות הלבנבנות והחיוורות שלי היה מגוחך בעיניי. הבטנו זו בזו וכאילו העברנו איזה שדר בינינו. הייתה שנייה של רצינות תהומית שם מתחת לספסל. הושטתי לשרה יד והיא קיפלה לי את השרוול יפה כמו שהיא יודעת, אף אחד לא היה מאמין שזה היה שרוול ארוך פעם. הגשתי לה את היד שנייה וכשהאוטובוס עצר בחריקה בתחנה של החשמונאים אני זינקתי מהדלת. זינקתי, פשוטו כמשמעו – דילגתי על שלוש המדרגות וקפצתי החוצה. שרה אחריי. מדדה החוצה, נעצרת לרגע, תוחבת את ראשה בשנית לחלל האוטובוס, צועקת: "פאפה!" וקופצת החוצה. דלת האוטובוס נסגרת לנו בפרצוף ושתינו רואות כמו בהילוך איטי את הכובע עם הזקן והמשקפיים מסתובב בפרצוף המום אל החלון, פוער פה בתדהמה. האוטובוס הפליג לדרכו. הבטנו זו בזו בהלם ופרצנו בצחוק היסטרי שמשקעים של דמעות עלו בו. רצנו אל חלקת הכורכר שמאחורי התחנה אוחזות ידיים, והתגלגלנו בענן האבק הלבן שהותיר האוטובוס מאחוריו, והכול זרח באותו רגע באיזה לובן קריסטלי בוהק שעטף אותנו בעדינות אין קץ.   הסוף – או: מתכון למרק ארטישוק ירושלמי וכרישה שעושה סופים טובים.   מצרכים לכ-6 מנות: 5 ארטישוק ירושלמי קלופים 2 תפוחי אדמה קלופים 1 כרישה גדולה 1 שורש סלרי קלוף וחתוך לרבעים 1 גזר קלוף וחתוך לרבעים 3 שיני שום 100 גרם שמנת מתוקה 1 כף נדיבה של חמאה 2 כפות שמן זית מלח, פלפל ואגוז מוסקט לפי הטעם ועלה דפנה אחד   הוראות הכנה: בסיר גדול מחממים את החמאה ושמן הזית ומקפיצים קלות את הכרישה, הגזר, שורש הסלרי והשום עד להזהבה קלה. מוסיפים את שאר הרכיבים למעט השמנת ויוצקים מים עד לכיסוי הירקות. מגיעים לרתיחה יפה, מנמיכים את האש ומתבלים לפי הטעם. ממתינים בסבלנות כשעה עד לריכוך מוחלט של הירקות, מסירים מהאש, שולפים את עלה הדפנה, מוסיפים את השמנת וטוחנים עם בלנדר מוט עד לקבלת מרקם קרמי, חלק ומשגע. מתקנים תיבול ומזמינים אנשים שאתם אוהבים במיוחד, כי למה לא בעצם?

דילוג לתוכן