תוצאות חיפוש

פערי השפה, התרבות והמנטליות בין הציבור החרדי לחילוני מייצרים בשלבים הראשונים של היציאה מגוון רגעים מביכים ומוזרים, ולעיתים גם קומיים – הזוג שהתגנדר לכבוד יציאה לקולנוע, יעל שפחדה לחלות במחלת הציפורניים, ודודי, שלא ידע מתי אפשר להתחיל לאכול כשאין קידוש.   את המעבר מהעולם החרדי לחילוני אפשר להמשיל להגירה למדינה זרה שבה השפה, התרבות, הסלנג, המנטליות והחוקים שונים מאלו שהיו מוכרים עד כה והמהגרים נאלצים ללמוד הכול ולהתרגל לניואנסים שמאפיינים את המקום החדש. אולם בשונה מהגירה, ששם לרוב יש הבנה לקשיי ההסתגלות וההתאקלמות, לרבים לא מובן איך יכול להיות שהיוצאים גדלו כאן, בארץ, ובכל זאת הם אינם דוברים את השפה הישראלית הרווחת, לא מכירים כמעט את התרבות החילונית שלא לדבר על חוסר הבנה של הסלנג ושל המנטליות. ואיך הדברים באים לידי ביטוי? ברגעים קטנים של מבוכה, בהתנהלות שיכולה להתפרש כמוזרה, ובעיקר – בסיטואציות שבמבט לאחור הן פשוט מצחיקות!   איך מתלבשים לקולנוע בשבת?  מלכי הייתה מלאת התלהבות. לראשונה בחייה היא תלך לקולנוע ביום שישי בערב! ״בפעם הראשונה שהלכנו אני ובעלי לקולנוע בשישי בערב, חשבנו שגם חילונים מתלבשים חגיגי לכבוד שבת״, היא נזכרת. ״באנו מתוקתקים, מכף רגל ועד ראש, עקבים ובגדי שבת, ואז אנחנו רואים שכולם שם, בקולנוע, זרוקים בכיסאות, לובשים ג'ינס ונועלים כפכפים. הייתי בהלם. התפדחתי ממש. רק אחר כך הבנתי שבעולם החילוני לא מתלבשים חגיגי בשבתות ושזה מנהג של חרדים ודתיים בלבד״.   משינה – מי? יהודית הוזמנה להופעה של אחד ההרכבים מפורסמים בארץ: משינה. אבל לא היה לה מושג על מי ועל מה מדובר. ״עבדתי אז בחברת תקשורת, ובמסגרת אירוע חברה הייתה הופעה של משינה", היא מספרת. ״לא הבנתי בכלל מה זה משינה, ואני רואה שכולם סביבי מתלהבים ומתרגשים. בהופעה עצמה הקהל היה בטירוף, ואני לא הבנתי למה. כולם שרו את כל השירים, בעוד אני מתבוננת המומה בקבוצה המוזרה הזאת שעל הבמה. הייתי שוקיסטית לאורך כל ההופעה".   ענייני שפה נחמי לא הכירה את ההבדל בין המילים "מגניב" ל-"גנוב". "עבדתי באיזושהי חנות, וכשמנהל קלט שאישרתי ללקוחה קשת יום לחלק את סכום הקנייה ל-36 תשלומים, הוא אמר לי, 'תגידי, את גנובה או מה?' נהניתי מהמחמאה, אבל לא ממש הבנתי למה נאמרה בטון הזה..." גם ישראל גילה את פערי השפה בדרך לא שגרתית. "בצבא אמרתי שצריך להביא 'מסרטה' כדי לצלם את הטקס, ואף אחד לא הבין על מה אני מדבר. לקח לי כמה רגעים להבין שחילונים אומרים 'מצלמת וידיאו'". הפערים מתבטאים לא רק בשפה העברית אלא גם, אולי בעיקר, באי-ידיעת השפה האנגלית. שפרה הייתה חייבת כסף ונסעה לעבוד בעגלות בארצות הברית. "נסעתי בלי לדעת אנגלית בכלל. באחד הימים הראשונים שלי בדוכן הגיע אחד הלקוחות הוותיקים. הוא ראה שאני חדשה ושאל לשמי. אמרתי לו ומייד שאלתי לשמו. הוא אמר, Take a guess (תנחשי), ואני לחצתי את ידו ואמרתי לו, 'נייס טו מיט יו גס'. הוא נקרע מצחוק וסיפר את זה לשאר העובדים. הם לא הפסיקו לצחוק ועד היום מזכירים לי את זה". במקרה אחר, שקרה בארץ, שפרה נוכחה לדעת שפערי התרבות מונעים ממנה להבין רפרנסים בשיחת עבודה פשוטה. "הייתה לי פגישת עבודה עם לקוח והוא אמר לי בטלפון שיפגוש אותי ברחוב היקינטון", היא נזכרת. "אבל הקליטה בטלפון לא הייתה טובה ולא הצלחתי לקלוט את שם הרחוב. שאלתי שוב ושוב, ואז הלקוח אמר, 'יקינטון, כמו בשיר פזמון ליקינטון'. אמרתי מייד, 'אה, כן-כן', למרות שלא היה לי מושג. לבסוף נאלצתי לבקש ממנו לכתוב לי בווצאפ את הכתובת. אחר כך בדקתי בגוגל וגיליתי שזה שיר ישראלי מאוד מוכר".   המחלה ה"קשה" של הציפורנים היפות יעל חשבה שלק על הציפורניים זה סימן למחלה קשה. "באחד החופשים הלכנו לפארק, כל המשפחה, וראיתי אישה עם ציפורניים ארוכות ואדומות. שאלתי את אימא שלי מה יש לה על הציפורניים, והיא אמרה לי שהאישה הזו חולה במחלה מאוד קשה, שהציפורניים הופכות לצבעוניות. פחדתי שאני גם אחלה במחלה הזו. ברבות השנים, כשהייתי בין שני העולמות, למדתי במכללה והייתה שם מישהי מבית דתי-לאומי והיה לה לק על הציפורניים. כשהבעתי את השתתפותי בצערה על מחלתה הקשה, מחלת הציפורניים, היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. אפילו נפגעה קצת. אחרי בירור קצר הבנתי שהציפורניים הצבעוניות האלה הן תוצאה של מריחת לק, ליופי. כל כך כעסתי על אימא שלי, שבמקום להגיד את האמת היא שיקרה והנפיצה סיפור משוגע וגרמה לי למבוכה גדולה".   סכינים בבית הספר? ריקי הייתה בטוחה שילדים חילונים יוצאים לבית הספר חמושים היטב. "עבדתי במחסן ציוד והגיעה עובדת חדשה. קיבלתי אותה ואמרתי לה: 'אני חייבת לשאול אותך משהו, כשהיית ילדה והלכת לבית הספר, היית יוצאת מהבית עם סכין?' כי סיפרו לנו שילדים חילונים הולכים עם סכינים לבית הספר ורוצחים אחד את השני. העובדת החדשה התפוצצה מצחוק, ואני התביישתי מאוד. פתאום הבנתי כמה מגוחך לשאול שאלה כזאת וכמה שזה שטויות".   מתי אוכלים? יוסי התארח אצל משפחה חילונית לארוחת שישי וחיכה לסימן להתחיל לאכול. "ידעתי שהם לא נוטלים ידיים, אבל ציפיתי שתהיה איזושהי פתיחה לארוחה. שאלו אותי למה אני לא אוכל, ועניתי שאם אין קידוש איך אדע מתי אפשר להתחיל לאכול?"   הלכות קעקוע ליבי חלמה לעשות קעקוע. "נכנסתי למקעקע ואמרתי לו שאני רוצה לעשות קעקוע. הוא שאל אותי, ׳קעקוע של מה?׳ אמרתי לו, ׳לא יודעת, מה אתה שואל אותי כאלה שאלות? אתה תחליט, אתה המקעקע'. הוא הוציא אלבומים עם תמונות ושרטוטים של קעקועים וביקש שאבחר. לא ידעתי מה לבחור, איך לבחור. פתאום ראיתי ציור של פרחים ואמרתי, 'זה מה שאני רוצה'. הוא הסביר שזה קעקוע ארוך שייקח ארבע-חמש שעות. לא היה אכפת לי, וכך נוצר הקעקוע הראשון שלי, בלי צורה בלי כיוון".

המלצות הקריאה של יענקי גולדברג לפני כ-150 שנה הוכרז בפתיחה האייקונית של "אנה קארנינה" שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ומאז המציאות – או לפחות זו המשתקפת בעלילות הספרים – אכן ממחישה שהאומללות המשפחתית פנים רבות לה. אל מול גלגוליו והתפתחויותיו של מוסד המשפחה, שמקבל פנים חדשות מדור לדור, נדמה ששלל המורכבויות והאתגרים יכולים להיחשב כעוגן היציב והמחויב בכל משפחה ומשפחה כמעט, מורכבות שמכילה כמובן לא מעט אושר, כוח ומשמעות. הנה 5 ספרים נבחרים מהשנים האחרונות, שמתעסקים ובוחשים במשפחתיות, בהשפעות שלה על חייו ועל בחירותיו של היחיד, ובכוחה הקיומי וההרסני כאחד על מי שאנחנו.   לחסל / מישל וולבק / 2022 פול, גיבור הרומן, הוא יועצו ואיש אמונו של שר האוצר הצרפתי ובנו של עובד בכיר לשעבר בשירות הביטחון. החיים שלו לא הולכים לשום מקום, הוא חי עם בת זוגו פרודנס בבית משותף אך בחדרים נפרדים, וכבר שנים שאין ביניהם שום קשר רגשי או גופני. התפרקות משפחתו היא הציר שמניע את העלילה, והיא כוללת את אביו החולה והמשותק, את ססיל, אחותו הדתייה, ואת אחיו אורוויל, שנשוי לעיתונאית בינונית שלא סובלת את פול. על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, ולקראת יום הולדתו ה-50, פול עובר מסע חניכה וחיבור מחודש עם משפחתו המורחבת בכלל, ועם בת זוגו בפרט. פול, שמעיד על עצמו שהוא: "חש צורך שאינו יודע שובעה באהבה", משתדל להישאר אדיש לכול: "הוא עצמו תמיד הרגיש פחות או יותר פטור מן התשוקות השונות שמנה זה עתה, ושהפילוסופים מן העבר גינו כמעט פה אחד. תמיד תפס את העולם כמקום שהוא לא אמור להיות בו, אבל גם לא היה להוט לעוזבו, פשוט משום שלא הכיר מקום אחר" (עמ' 260). דווקא אותה אדישות מאפשרת לו להשביע, ולו במעט, את הצורך באהבה, ולשוב בפשטות לעצמו, לבת זוגו ולמשפחתו. לקריאת פרק ראשון   זיכרונותיה של נערה מחונכת / סימון דה בבואר / 2011 הספר הראשון, מבין ארבעה כרכי אוטוביוגרפיה, שכתבה אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות במאה הקודמת ובכלל, עוקב אחר זיכרונותיה החל מילדותה המוקדמת ועד תחילת שנות ה-20 לחייה, אז פגשה את ז'אן פול סארטר. הספר – שיכול לשמש מעין ספויילר לזוגיות המרדנית של שני אלו, שדחו את רעיון מוסד הנישואין לטובת מערכת יחסים פתוחה שהתבססה בעיקר על שותפות אינטלקטואלית ועל חברות עמוקה – מתאר את ראשית חייה של דה בבואר, שגדלה במשפחה בורגנית וקתולית, וכיצד הפכה לנערה סקרנית ומרדנית שהגיעה ללמוד פילוסופיה בסורבון. התמסרותה לדת ניכרה כבר בגיל צעיר: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמיים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". וגם כעבור כמה שנים, כשזנחה את האמונה הדתית, היא עדיין טעונה ברגש דתי חזק: "אני רוצה לגעת באלוהים או להיהפך לאלוהים, הכרזתי". כילדה שגדלה לאם שסברה כי ייעודה של האישה הוא להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים ולבקר באופן סדיר בכנסייה, היא מתענגת על ההתבגרות המרדנית שלה: "הברים ומועדוני הריקודים משכו אותי במידה רבה בזכות אופיים האסור. אמי לא הייתה מוכנה לדרוך בהם בעד שום הון שבעולם, אבי היה מזדעזע לראות אותי שם. מצאתי סיפוק גדול בידיעה שאני נמצאת לגמרי מחוץ לחוק". ותוהה, תהייה שתלווה אותה לאורך כל חייה: "איפה ניתן מקום, בחייהם הממושטרים של המבוגרים, לחייתיות הטבעית של החושים, של העונג?" לקריאת פרק ראשון   אין מקום כזה / שפרה קורנפלד / 2022 ספרה השני של שפרה קורנפלד עוקב אחר עלילותיה של משפחת הרמן, ופורש, ללא רחמים, את התוצאה האומללה האפשרית של מעשים חסרי אחריות, במיוחד כאלו שאין מהם דרך חזרה, כמו הבאת ילדים לעולם. אידי ויהושע, הורים חרדים לשישה, מתגרשים ומחלקים ביניהם את הילדים. האב לוקח את הבנים, האם את הבנות. בשלב מסוים האם מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, והמרחק הגיאוגרפי משתלב עם הפערים האחרים שמתרחבים ומצטמצמים בין כל חלקי המשפחה. קורנפלד, שגדלה בבית חרדי והעידה כי חלקים מהספר מבוססים על חייה האישיים, מתארת טרגדיה משפחתית מודרנית, שמסופרת מכמה זוויות ומערערת את ההיררכיה הברורה של יחסי הורים–ילדים. יש את יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק; פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא, ובראש כולם אידי, האם שמסחררת את כולם סביבה ונותרת חסרת יכולת לטפל בעצמה ובטח שלא בילדיה: "אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתולים ופליטות, ואפילו לא מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף". לקריאת פרק ראשון   הארגונאוטים / מגי נלסון / 2022 "איך להסביר, בתרבות שמקדשת הכרעה, שלפעמים הסיפור נשאר מבולגן?" (עמ' 66), כך תוהה הארי דודג', בן זוגה של המשוררת והסופרת מגי נלסון, שלא מזדהה לא כגבר ולא כאישה, בציטוט (אחד מיני רבים) בספרה של נלסון, הארגונאוטים. הספר, שיצא לאור לראשונה (2015), זכה למעמד של ספר מכונן בתרבות הקווירית של המאה ה-21, ומשלב תיאוריה ואוטוביוגרפיה, פרוזה ועיון ביצירה מתגלגלת, אבל ממש לא מבולגנת, כולל התנגדות והתנכרות לאידיאולוגיות היסודיות ביותר של החברה הסטרייטית. בין היתר, מוסכמת הבאת ילדים. החלק האוטוביוגרפי של הספר מתמקד בעיקר במערכת היחסים המתפתחת בין נלסון להארי, תוך התייחסות מפורטת לחוויות הפיזיות של השניים, לרבות השינויים ההורמונליים שעובר הארי וההיריון של נלסון. הסיפור האישי נכנס ויוצא בינות לפסיפס פסקאות, ציטוטים ותיאוריות המשולבים בהרהורים חופשיים של נלסון על תשוקה וזהות, מיניות ומגדר ועוד ועוד. כן משפחה, לא משפחה – אליבא דנלסון, ה"אויב" הוא קיבעון יתר שעלול להוביל למצב הגנתי של קיפאון ולהתכחשות לכוחה של אמונה ולהשפעתה על היכולת להתמסר ולא להתחמק מהרצונות האותנטיים שלנו, שאומנם אינם חקוקים בסלע אך אל לנו להתעלם מהם ולהיוותר בשדה הפנטזיה, אל לנו לברוח ממה שטומן בחובו סיכוי לחיים ממשיים וממומשים.   קלרה והשמש / קאזואו אישיגורו / 2022 קלרה והשמש, הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת, בגוף ראשון, היא קלרה, אישה מלאכותית שניזונה מהשמש וייעודה הוא לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אומנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות. דרך חלון החנות שבה מוצעת קלרה למכירה, היא לומדת על העולם שבחוץ, עד אשר רוכשת אותה ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שמזהה בקלרה משהו מיוחד. קלרה היא דמות "אנושית" באופן אפילו מעט משעמם. היא מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה וכמובן חברה מסורה. הבנאליות של דמותה מחדדת את השאלה העולה בהמשך העלילה – שעדיף שלא נפרטה כדי לא להרוס את חוויית הקריאה – הנוגעת בפחדים הגדולים ביותר וביחס שלנו לאהבות שמלוות את חיינו, על עוצמתן ושבריריותן. "אין שום דבר מיוחד כל כך בבת שלי", מצהיר אביה של ג'וסי, ועדיין, אפילו קלרה הרובוטית יודעת לומר שלא משנה כמה ננסה להתחכם, יש דברים שאין להם תחליף. לקריאת פרק ראשון     רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

שפרה קורנפלד, יוצאת לשאלה, בטור על דת ושוביניזם. nrg.     תגיות: שפרה קורנפלד, טור, דת ושוביניזם תאריך הכתבה: אוגוסט 2013

בחב"ד יש הרבה מנהגים. בשונה ממנהגים מהסוג שגורמים לך בפסח לזרוק לפח את הכוסות שנפלו בטעות מהשולחן – כי בפסח לא משתמשים בכלים שנגעו ואפילו לשנייה ברצפה, מה אנחנו מסנגדים? – ואז להיזכר שאלו כוסות חד-פעמיות שהגיעו במשלוח הפיצה הלא-כשרה-בעליל-לפסח שהזמנת מדומינוס, יש גם מנהגים מקסימים. אני, לדוגמה, יודעת שבחופה שלי יהיו כל מנהגי רבותינו הקדושים: עששיות מזכוכית בידי מי שיובילו איתי לחופה ונגינה חיה של ד' בבות. אממה, אני מניחה שסרטון החופה שלי יהיה ויראלי מאוד בקבוצות של חב"דנייעס, כי לא בכל יום רואים זוג נשים צועדות לחופה על רקע ד' בבות שמנוגן בכינור. אני לא אוהבת הגדרות, אני חושבת שזו אחת מהסיבות לכך שאני לא נשואה היום לבעלי, אנחנו לא מגדלים את ששת ילדינו – לכולם קוראים מענדי – ולא שליחים ביעד אקזוטי כלשהו. אבל אם לרגע צריך להתעסק בהן, בהגדרות, אני יודעת שיש אצלי משהו שנותן לכל תהליך היציאה רובד נוסף. אני לא חושבת שזה מקנה לי אישיות מסוימת, הלוואי, נמאס לי לחפש אחת – אבל אני כן חושבת שבהשוואה לכל אחת שיוצאת מהמגזר ולא יודעת על מה מדברים בדייט, אני לא ראיתי דינמיקות זוגיות שבאפשרותי להשוות אליהן, גם אם זה באופן מאוד כללי. וגם, העניין הפעוט הזה, שההיכרות היחידה שלך עם התחום היא איזו בת של מורה שלפני שנולדת התחתנה עם בת זוג, ועד היום, אחת לכמה שעות, חב"דניקית תורנית מזכירה את האסון שפקד את המורה הכבודה ההיא, עם הבת ש... התדרדרה, לא עלינו, הקב"ה ירחם עליה, עשתה מעשים משונים ונוראיים. רחמנא לצלן. והאוזניים תצלינה. כמו שאפשר להבין, בעדינות, מבין השורות, זה לא משהו שמתקבל בברכה, וכשיש מאחורייך שורה של מעשים שאף הם לא התקבלו בברכה, מאוד לא דחוף לך להסתובב עם עוד אחד. אז אולי זה גורם לך לצאת יותר מהר, אבל באותם ימים, על הדשא מאחורי התיכון, את מיוסרת הרבה יותר; לא מבינה מה קורה לך או לא רוצה להבין. מצד שני, יש גם יתרונות. כשהגעתי לצבא וחצי מחלקה הייתה מאוהבת במפקדת המחלקה, שהייתה בחורה מרשימה לכל הדעות, רק אני יכולתי להסתכל בהתנשאות מהצד. חבר'ה, אני גדלתי במקום שחינך ודרש מכל אחת למנות לה "משפיעה", כי ככה הרעבע הורה. כן, מה שאתם מתארים לעצמכם – דמות נשית סמכותית שמלווה אותך בגיל ההתבגרות ומאזינה לבעיות הרוחניות שלך, ועונה לשיחות באמצע הלילה, כי את במשבר. רוחני, כמובן. כן. יש הרבה דרכים לטפל בנטייה של בנות מבולבלות מינית בגיל ההתבגרות, להוסיף דמות נשית שהיא צ'ק-ליסט של כל מה שגורם לך לפתח אובססית סמכות בגיל ההתבגרות, כנראה שהיא לא אחת מהן. אז הדלקתי סיגריה וצקצקתי בהתנשאות, והלכתי לעשות לה סטוקינג בפייסבוק. דניאל המ"מ, אם את רואה את זה: זה לא עלייך.   הוצע לי לכתוב טור לפני שבוע, כלומר בתקופת החיים הנוכחית שלי, שכוללת דירה בשכונה היפסטרית (איכס על היפסטרים, יש להם ערכים) שדגל הגאווה שתליתי במרפסת נבלע בין שאר דגלי הגאווה פה; כשאני עובדת בחברת סטארט-אפ שעובדים בה 50 איש, מתוכם בערך 78 שייכים לקהילה (זו התחושה, בכל אופן); ואני מסתובבת בעיקר באקו-סיסטם כל כך מכיל ומקבל, שאני לפעמים שוכחת שמורות בסמינר מתקשרות להורים של חברות שלך, כדי לעדכן אותם שלא כדאי לבת שלהם להסתובב איתך כי יש עלייך כל מיני "עניינים" זה דבר שקיים, אבל זה קיים. ואם את צריכה לריב עם כל כך הרבה אנשים, רעיונות ורגשות, אחרי שהבנת שאת לא מאמינה יותר במערכת או באלוהים, או בכל דבר על הרצף הזה, הדבר האחרון שחסר לך הוא גם להרגיש שמה שקורה לך בגוף כשאת רואה מישהי שמוצאת חן בעינייך זה הדבר הכי טמא ומטונף בעולם, ואלוהים שישמור (חח) כמה שכל אחד מהם בנפרד הוא כמעט בלתי אפשרי, אז יחד? אני לא יודעת מי קורא את הטקסט הזה, אבל אם את או אתה מפחדים, חוששות או מהססים – אני רוצה להגיד לכם שזה יהיה מורכב, זה יהיה קשה, זה הולך ליצור רגעים שייצרבו אצלכם שנים קדימה, וככל הנראה, לא במובן חיובי. אבל יום אחד, בלי שתשימו לב, אתם לא תאמינו שהיה זמן שבו שקלתם ברצינות לא לחיות את החיים שלכם כמו שמגיע לכם. ומגיע לך להתעורר בוקר אחד ולהבין שבחרת לתת לעצמך את האפשרות לאהוב, להיות נאהבת ולהיות מי שאת, בדיוק כמו שאת.

12% מהחרדים עוזבים מידי שנה את הדת ואת הקהילה הסגורה בה הם נולדו וחיו, ויוצאים לעולם חדש, מוכר ולעיתים קרובות אף מנוכר. אותם אנשים, לרוב נערים וצעירים, יוצאים מהחברה החרדית ולמעשה מתחילים את חייהם מאפס. כנס EXIT שנערך בשבוע שעבר (רביעי) באוניברסיטת תל אביב ביקש להעלות לדיון ציבורי את הקשיים, האתגרים וגם את ההצלחות של היוצאות והיוצאים מהחברה החרדית. הכנס, בשיתוף עמותת "יוצאים לשינוי" ו"יום הבחירה", כלל שלושה פאנלים ושני מושבים, שהציגו תמונה פנורמית על תופעת היציאה מהחברה החרדית. בכנס השתתפו אנשי תקשורת, חברי כנסת ופעילים חברתיים, כולם הסכימו כי היציאה מהחברה החרדית היא תופעה הולכת ומתרחבת, שזקוקה למענה ולתמיכה משמעותיים יותר מצד המדינה והרשויות.   כנס הוצגו שני מחקרים - מהמקיפים ביותר שנערכו בשנים האחרונות - על יוצאי החברה החרדית. ד"ר הילה בראל, מנהלת מחלקת המחקר בעמותת "יוצאים לשינוי" והחוקר הראשי של העמותה צביקה דויטש, הציגו נתונים של מחקר שפורסם לאחרונה על אוכלוסיית היוצאים בפרספקטיבה של עשרים שנים. "אחד ההבדלים המרכזיים בין העוזבים את העולם החרדי לבין העוזבים את העולם הדתי-לאומי הם לימודי הליבה", הסבירה ד"ר הראל. "להיעדר לימודי ליבה יש השפעה רבה על ההשתלבות, והוא מעמיק את הפערים התרבותיים והכלכליים. המשותף לשתי אוכלוסיות אלו היא העובדה שמדובר בעזיבה סוציולוגית ולא תיאולוגית. העוזבים את הקהילה הדתית, לא עושים זאת בגלל שהפסיקו להאמין באלוהים, הם אפילו מרשים לעצמם להישאר מחוברים לדת ומגדירים את עצמם מסורתיים". נתון מרכזי שעלה מתוך המחקר, כפי שהראה דויטש, הצביע על העובדה שהגברים היוצאים מהחברה החרדית הם בעלי הפוטנציאל הגדול ביותר לגידול שיעור המועסקים, אך 62% מהם עובדים במקצועות בעלי פריון נמוך כגון מכירות ועבודות כפיים. ד"ר יוסי דוד מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון ואסתרינה טרכטנברג, דוקטורנטית למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, הציגו את מחקרם המקיף בקרב יוצאי החברה החרדית. אחד הנתונים המעניינים בסקר נוגע לחוסן ולרווחה הנפשית בקרב אוכלוסיית היוצאים. "המחקר הראה כי בשנים הראשונות אחרי היציאה, רמת הרווחה הנפשית היא הנמוכה ביותר. נתון מעודד הצביע על כך שרמת הרווחה הנפשית עולה עם הגיל, והיא תלויה בשני משתנים עיקריים – עלייה בהשכלה ובהכנסה ומתן תמיכה לאחר". בפאנל שעסק באתגרי ההשכלה והתעסוקה, הסכימו המשתתפים כי עבור היוצאים והיוצאות מהחברה החרדית אתגר ההשתלבות הוא כפול. "היוצאים משלמים פעמיים - גם אין להם תמיכה מהמשפחה והם גם בפערים חינוכיים. הם מהגרים לכל דבר", טענה הילה חדד-חמלניק, מנכ"לית משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה. "מי שבוחר לצאת מהחברה החרדית נפלט מהקהילה, בלי היכרות עם התרבות הכללית. הוא מגיע לעולם שונה ואנחנו כממשלה צריכים לתת מענה. עד היום זה לא נעשה, כי הרצון של משרדי הממשלה ליצור אמון עם החברה החרדית הוביל לשיתוק", הסביר מנכל המשרד לשוויון חברתי, מאיר בינג, והוסיף כי בשנה האחרונה היו שתי פריצות דרך משמעותיות בכל הנוגע לתמיכה ביוצאים – הקצאת תקן באוניברסיטאות לסיוע ליוצאים בשאלה מטעם המועצה להשכלה גבוהה, והתוכנית לשילוב מותאם בצה"ל ליוצאי החברה החרדית. בפאנל הפוליטי אותו הנחה כתב כאן חדשות, משה שטיינמץ, התארחו חברי הכנסת משה טור פז ממפלגת יש עתיד, מיכל רוזין ממפלגת מרץ ואלכס קושניר ממפלגת ישראל ביתנו. השלושה הסכימו כי תופעת היציאה בשאלה בכלל והיציאה מהחברה החרדית בפרט לא מטופלת כראוי. אחד הנושאים החשובים שיש לקדם על מנת להבטיח רווחה אישית וכלכלית לאוכלוסיית החרדים, טענו משתתפי הפאנל, הם לימודי הליבה. "מדינת ישראל לא צריכה לממן מוסד חינוך שאין בו לימודי ליבה. יש היום ציבור שלם שלא יכול להשתתף בכלכלה כי אין לו כלים להשתלב בשוק העבודה", טען ח"כ קושניר. חברי הכנסת נשאלו באילו צעדים הם ינקטו על מנת לשפר את הסיוע והתמיכה ליוצאי החברה החרדית. ח"כ רוזין ציינה כי בשנה האחרונה קידמה את נושא המלגות ליוצאים בשאלה. "יש היום מלגות ליוצאי החינוך החרדי, ומשום מה בוחנים אם מקבלי המלגה הם חרדים גם היום. אנחנו הצלחנו לשנות את הקריטריון הזה". ח"כ קושניר הציע להחיל סל קליטה ודמי הסתגלות ליוצאים מהחברה החרדית. "הרצון לסייע ליוצאים בשאלה לא באה ממקום של מחויבות, אלא כי זה טוב למדינה. זה יגדיל את התוצר ויאפשר לאוכלוסייה הזו לחיות בכבוד". ח"כ טור פז, שהיה בין מקדמי תיקון החוק לשילוב מותאם בצה"ל ליוצאי החברה החרדית שעבר בכנסת בשנה שעברה אמר: "יש עוד הרבה מה לעשות, כי עדיין באופן מעוות היוצאים בשאלה מופלים לרעה מהחרדים שבוחרים להתגייס". בפאנל השלישי והאחרון בכנס שוחחה הסופרת ואשת התקשורת שפרה קורנפלד עם ארבעה יוצאי ויוצאות החברה החרדית שהצליחו לנצח את הסטטיסטיקות, לגשר על הפערים ולחולל שינוי חברתי ותרבותי: ג'וש רוזנטל, שייסד את שיטת האכילה האינטגרטיבית, עיתונאית 'הארץ' שירה אלק, משהשנפלד ממייסדי 'יוצאים לשינוי', והפעיל החברתי יוסי סעידוב. בסוף הכנס הגיש יו"ר עמותת יוצאים לשינוי, ד"ר שמוליק הס, את פרס "יוצאים לשינוי" לשתי דמויות מעוררות השראה: כוכבת הרשת אסתי סגל, שבגיל 16 עברה כריתת רגל ו"הפכה מופת להתגברות ולמימוש יכולת הבחירה", לדברי השופטים; והעיתונאית שירה אלק, שהובילה בשנתיים האחרונות שני תחקירים חשובים ומעוררי הדים על פגיעות מיניות בחברה החרדית. "כולכם מתמודדים עם אתגרים יומיומיים שלכאורה נראים לנו כפשוטים", אמר שר הרווחה והביטחון הכלכלי, מאיר כהן, בדבריו בכנס. "צמצמום הפערים של כל אחד ואחת מכם הוא יעד חשוב. אנחנו מלווים כיום כארבעת אלפים יוצאים בשאלה וכל אחד ואחת הוא עבורנו סיפור אישי עם פוטנציאל, שאנחנו מחכים שיגיע להצלחה ולמימוש עצמי".  

מינואר שוכבות אצלי בבגאז' נעלי חי"ר, שחורות ומאובקות. בתחילת השנה עברתי דירה, העמסתי את האוטו, וכל מה שהייתי צריכה כבר מזמן עבר לארונות בדירה החדשה. נעלי חי"ר? ובכן, לקח לי שנה שלמה בשירות להשיג אותן – ולכן אשמור אותן – אבל למה שאצטרך אותן בשוטף? מפה לשם, חצי שנה בבגאז' (יחד עם מארז צלחות שקיבלתי במתנה ושקית בגדים לתרומה שאני מתעצלת לעשות משהו לגביהם). צה"ל הייתה התקופה הכי מצחיקה, מפתיעה ומבגרת שעברתי בחיים שלי, וככל שעובר הזמן התקופה הזאת נראית יותר ויותר מנותקת ולא רלוונטית בשום צורה לחיים שלי. אני? אני עושה מסדר ניקיון עם חברות לפלוגה, עם מים וסבון כלים ששפכנו לדלי? יש לי דייסון בבית! אני? אני מסתובבת עם מדים בתחנה המרכזית ומקבלת פלאפל בחינם ומתרגשת? יש לי כרטיס תןביס מהעבודה! אני? אני מציגה בתחב"צ כרטיס חוגר וחוסכת בכל פעם 5.90 ונושמת לרווחה? לא'דעת, יש לי רכב! אין סיכוי שהדברים האלו יכולים לקרות לי שוב, אני אדם מבוגר ורציני שלעולם לא יתלהב שוב מאוכל בחינם ומשינה במקומות מפוקפקים (כואב לי הגב, אומרים לכם!). ואז פרצה מלחמה, וחייגן צה"לי התקשר אליי, לבשר לי שיש לי צו 8 – ועליתי על מדים, והוצאתי מהבגאז' את נעלי החי"ר המאובקות. מה אגיד לכם, 80 שניות מרגע העלייה על מדים – והבתאדם המבוגרת והרצינית שאני מתיימרת להיות כבר לגמרי מסוגלת לדפוק שווארמה מפוקפקת בצומת גולני ב-9 בבוקר בדרך לאוגדה. ואז הבנתי שהכול בסדר, המעבר למוד חיילת שבּורה בת 19 עבר בהצלחה. או שהוא מעולם לא חלף. גם אופציה. ואת פוגשת מלא אנשים שהכרת פעם, רק שעכשיו הם עם פירסינג ושיער פזור. את חותמת על נשק ומבקשת דברים מהאפסנאות, רק כדי לשמוע "תבואי מחר". הכול חוזר 5 שנים אחורה, ואת מרגישה שחזרת הביתה – גם אם הבית מאופיין בתנאים סניטריים מפוקפקים ומזון קצת מחשיד. ואת רואה אנשים תורמים אוכל ודברים, כי חיילים במלחמה או משהו, ואת מתרגשת נורא כי את חלק מדבר גדול שיש כלפיו קונצנזוס, ובתוך כל הדבר הזה את אפילו מצליחה להדחיק את המועקה, הייאוש, הכאב והכעס וכל מנעד הרגשות מאותה שבת ארורה. אני עדיין לא מעכלת שאני שוב על מדים, שוב עם נשק, שוב קורות לי אנקדוטות, כמו הרב של האוגדה במילואים שמתברר שהוא תלמיד של אבא שלך מהישיבה בצפת, אז הוא דואג לך לקוגל והערינג וויסקי בשבת בבוקר, ושתדליקי נרות בערב שבת – וזה קצת מרגיש כמו מחולל קלישאות שעובד על סטרואידים, ואת צורכת בורקסים ממארז שפתוח כבר שלושה ימים, אבל למי אכפת, ומוקפת בכל כך הרבה אנשים שבזמן רגיל אין סיכוי שהיית פוגשת, וגם אם היית לא היה שום סיכוי שהייתם מחליפים מילה. ובסוף החוויה היא שאת מבינה שקצת שכחת מה זה להיות חלק ממארג אנושי ומקצועי כללי וענק, ובשונה ממסגרות אחרות, שהן כלליות וענקיות, את חלק במערכת שפועלת למען מטרה חשובה. מהמערכת הענקית הקודמת בחרת להתנתק ואת כבר לא חלק, וכאן בהחלט בחרת להיות חלק. ואם כבר זיכרונות מהמערכת הענקית הקודמת, אולי ה"ביטול" שלמדת עליו בשיעורי תניא יכול להיות דבר מרענן ומשחרר שפוטר אותך מלנהל הכול לבד בתקופה שגם ככה אי אפשר לעשות בה כלום. אז זה כיף להיזכר.

לפעמים נדמה אולי שהפער גדול מדי, שהבחירה ביציאה ובשינוי לא באמת ניתנת לגישור, ולפעמים נדמה שבחירה אחרת היא רק משהו מינורי ובסוף משפחה מעל הכל.   כן, זה מסובך, להיות אלו שהמקום בו גדלנו לא מתאים לנו, שהלב נמצא במקום אחר. וכן, זה גם מסובך, להיות אלו שהילדים שהבאנו לעולם בחרו להגיד לא לדרך החיים בה חונכו.   אין פתרונות קסם, כל קשר בין הורים לילדים הוא מורכב, וכאשר היציאה עומדת באמצע עוד הרבה יותר. אבל אנחנו מאמינים שאפשר לדבר על זה, שניתן למצוא את הדרך להיות בקשר טוב, בריא ואולי אפילו טוב מאי פעם.   אנחנו מזמינים אתכן ואתכם, הורים ובני משפחה, יוצאות ויוצאים וכל מי שהנושא קרוב לליבם, לערב של שיח והקשבה, של הידברות ומחשבה, של קרבה וחיבור ושל גישור והשלמת פערים, כי בסוף, משפחה זה משפחה.      אירוע "נפגשים לשם שינוי 2024" התקיים ביום ראשון 15.9 (י"ב אלול תשפ"ד) במוזיאון רמת גן לאומנות ישראלית