תוצאות חיפוש

שאלת הזהות העסיקה אותי לא מעט ב-14 השנים האחרונות, חצי מזמן קיומי על פני האדמה. זה התחיל כשישבתי במספרה השכונתית, ולראשונה אמרתי לספר, "אני רוצה להוריד את הפאות ולצאת מפה עם תספורת מודרנית". אני זוכר את הרגע שבו ראיתי את עצמי בלי פאות מסולסלות בצידי הפנים. הרגשתי זר ומנוכר לעצמי, לא הבנתי מי הוא הנער הזה, שאני רואה במראה. כמה ימים קודם לכן עזבתי את הישיבה, עדיין לבשתי בגדים חרדיים, אבל תפילין כבר לא הנחתי ועל העיניים כבר לא שמרתי. היה לי ברור שחרדי אני כבר לא, בטח לא כזה שאלוהים אוהב, למרות שהמוזיקה שגרמה לי לבכות באותם ימים הייתה הקומזיץ המפורסם של מרדכי בן דוד: "אוי, תוירה הקדוישה, התחנני בבקשה..." הרגשתי מבולבל. לא הצלחתי להכיל את הדיסוננס הזה, מצד אחד אני כה מחובר לאל, ומצד שני איני מניח תפילין ונחשב ל"פושע ישראל בגופו". לא נותר לי אלא ליישב איכשהו את הדיסוננס הזה, ובמשך כמה שנים ניסיתי לבנות לעצמי זהות חדשה. חשבתי שהתווית "פושטק" היא תווית טובה. התמימות והבלבול הם מרכיבים מהותיים באישיותו של הפושטק הצעיר, וזה התאים לי. הדיסוננס הוא אני. כל שהייתי צריך לעשות כדי שהזהות תתגבש הוא – להתאים את קוד הלבוש שלי למלבושי הפושטק המצוי; מכנסיים שחורים בגזרה צרה, חולצה לבנה, צווארון גבוה וכפתורים מרובעים, נעלי ספורט שחורות עם סמל נייק לבן. אבל אז, בעקבות איזה מחנך חרדי פרילנסר, חזרתי לישיבה. התקרבתי מחדש לאלוהים, חזרתי להניח תפילין ושבתי לזהות הקודמת שלי. הפעם הרגשתי שיש לי זהות של חרדי, אבל קצת יותר מודרני. לא רע. מים רבים זרמו בישיבה, וגם דמעות רבות. הרגשתי לא שייך. לא רק לישיבה, אלא בעיקר לעצמי. משהו בתוכי הרגיש לא שלם. אומנם למדתי וכתבתי חידושי תורה, אבל, וזה אבל גדול, הייתי כבר בן 16 והמערכת ההורמונלית שלי התעוררה. לא יכולתי להדחיק עוד את המשיכה שלי לנשים. הייתי מסתובב ברחובות זיכרון יעקב, העיר שבה למדתי באותה תקופה, ותוך שאני משנן פרקי משניות, הייתי מחפש אחר סלוני יופי, כדי לבהות בתמונות של הדוגמניות בעלות השיער המושלם שנתלו בכניסה. השיטוטים האלו ערערו את הזהות המגובשת שלי. מי אני, ולמה אני מסתובב בלילות ומחפש תמונות? באותו זמן הצמידו לי שוב מחנך פרילנסר, אלא שהוא לא ממש הצליח לענות לי על השאלה הזאת. חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר; יש בי משהו שרוצה להסתכל על נשים, ואני לא מבין מה זה הדחף הזה ומה כל זה אומר עליי. היה לי ברור ששום בחור ישיבה לא עושה דברים כאלה, לפחות לא בחורים שמרביצים תורה יומם ולילה, כמוני. הייתי מסתכל על עצמי במראה באמצע הלילה ואומר לדמות שמולי: "מי אתה ולמה אתה עושה פיפי כשאתה חושב על שלטים של מספרות?" לא היה מי שיסביר לי שקוראים לפיפי הזה "קרי לילה". היה לי ברור שבחור ישיבה קלאסי אני כבר לא, וזה ערער את תחושת הזהות שלי. ושוב עזבתי את הישיבה. שוב זנחתי את התפילין ואת התורה, אבל לא את המוזיקה החרדית. הייתי מבולבל כמו שלא הייתי מעודי. הסתובבתי ברחובות חסר אונים, נושא על כתפיי את הדיסוננס הישן של גיל 14, ושואל את עצמי: איך אפשר להשתוקק לאל ולכפור בו בעת ובעונה אחת? מפה לשם, הגעתי לצבא. שם, החושים שלי צרכו אינספור גירויים חדשים ומערכת התפיסה שלי עיבדה אותם במהירות. פתאום אני חייל שלובש מדים ומייצג משהו שמעולם לא הייתי מעז לייצג. שמעתי על ציונות, הייתי חשוף לערכים חדשים שלא הכרתי, ונחשפתי יותר לעולם החילוני. במקביל החלו לצוץ אצלי שאלות גדולות באמונה. "אולי אהיה חילוני כופר!?" זה היה ניסיון נוסף במלאכת גיבוש הזהות, לאחר תקופה של כמה שנים מבלבלות. קיבלתי השראה מכמה כופרים שהיו איתי בצבא, ובאחד מלילות השישי הגעתי הביתה, פשטתי את המדים, ובחוסר רגישות אמרתי לאימא: "אגב, אני לא שומר שבת. אני חילוני בכלל". היא בכתה, ואני יצאתי מהבית היישר לבית החייל בתל אביב. שם פגשתי חילונים נוספים. למחרת בבוקר לבשתי גופייה ומכנסיים קצרים, את הכיפה השארתי בתיק, והסתובבתי ברחוב, מחפש את הדרך לים. הרגעים האלו, ברחוב, היו מלווים בתחושות חזקות של חופש, לצד תחושות חזקות של איבוד זהות. הופתעתי מכך שגם כדי להיות כופר, אני מרגיש שעליי לנקוט פעולות אקטיביות יותר מהורדת הכיפה ולבישת בגדים קצרים. חשבתי שאם אבעט חזק בדת, יהיה לי קל יותר לגבש את הזהות הרצוצה שלי. שבועיים לאחר מכן ישבתי במסעדת המבורגרים והזמנתי המבורגר עם גבינה ובייקון, שהיה טעים כמו עבירה חדשה ומרעננת. הרגשתי שהעבירה נתנה לי אישור וברכת הדרך לזהות החדשה שרכשתי. וכך, במשך שנים עבדתי עבור הזהות החילונית שלי. כשנשאלתי, במחקרים באוניברסיטה, כיצד אני מגדיר את עצמי מבחינה דתית? – הרגשתי שלם ללחוץ על כפתור ה"חילוני". אבל... יהודי נשאר יהודי, והמוזיקה של מרדכי בן דוד מעולם לא עזבה אותי. הפערים התרבותיים עטפו אותי, ובעורקים שלי זרם דמו של יצחק הקטן; במוח שלי רצו מילים ביידיש, ומעיניי זלגו דמעות של געגוע לבית הכנסת. לא כל כך הצלחתי להיות שלם עם הזהות החילונית. שוב הייתי מבולבל, שוב מצאתי את עצמי מסתכל במראה ואומר לדמות שמולי: "מי אתה?" נו שוין, אין ברירה. הגיע הזמן לזהות של "יוצא בשאלה". מרוב שאלות, המוח שלי נעשה בצורת סימן שאלה. חשבתי שזה לא במקרה. "יוצא בשאלה" זאת תווית טובה. זאת זהות שמאפשרת לי להיות גם חילוני וגם חרדי בה בעת, קצת כמו זהות "הפושטק". ערכים כמו נודיזם ושירי שבת יכולים לגור בכפיפה אחת, וזה מה שעשיתי. באחד הקמפינגים שאליהם יצאתי עם כמה מחבריי היוצאים, ישבנו על המחצלת, בעירום, ושרנו "יה אכסוף" בדבקות רבה. או יותר נכון: "יה אחשוף". זה היה רגע מכונן בגיבוש הזהות שלי. הרגשתי שלם ושלו. בינתיים אני חי את החיים שלי ככה, עם שאלות ובלי תשובות. אני שואל את עצמי "מי אני?" ומשתעשע עם השאלה הזאת. אני לא מתאמץ יותר למצוא תשובות. אחד העקרונות שאימצתי מהבודהיזם הוא, שאין דבר כזה שנקרא "עצמי". אנחנו מה שאנחנו חווים ברגע הזה. ברגע הבא כבר נהיה משהו אחר, ולכן אין טעם לענות על השאלה "מי אני". התחלתי לשאול את עצמי שאלות אחרות: כמו "מה אני מרגיש? מה אני רוצה? מה אני אוהב?..." אף אחת מהתשובות על השאלות האלו לא מגדירה את מי שאני. אבל... יהודי נשאר יהודי, ומרדכי בן דוד נשאר אחראי על שק הדמעות. כשאני שומע אותו שר "אוי, תוירה הקדוישה, התחנני בבקשה..." אני צולל עמוק לילדות ומרגיש מזוהה עם תורת משה בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי.

[gallery link="file" columns="2" ids="3209,3211,3213,3215,3217,3219,3221,3223,3225,3227,3229,3231,3233,3235"]

שוב זו תקופת מעבר בחיי, וכעניין של קבע השדים שבראשי שוב פוצחים במחולות. אני ישובה בבית קפה גרמני פסטורלי, טבול בירוק ואין לי אוויר. אני מנקרת בצלחת שמולי, דגה מלפפון בעל טעם מימי במיוחד, ובא לי למות. אני בעיצומו של מסע בריחה מעצמי, שיסתיים בקרוב מאוד ועתיד להפגיש אותי עם מעבר דירה קשוח למדי שמחכה לי בארץ. השדים המתוקים שלי עושים עבודתם נאמנה ומשתרבבים גם לחלומות השינה הגם ככה כבדה ועמוקה שלי, ומעניקים לי התעוררויות טרופות נשימה וכבדות וסהרוריות שהולכת איתי לאורך כל היום. אני לא צריכה להיות גאון הדור כדי להבין מה עובר עליי, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מותשת מהמעבר הקרוב שצפוי לי. אני לא יודעת אם זה בעקבות מעברי דירה טראומטיים למדי בילדות, או סתם עייפות החומר של כמעט שמונה-עשרה שנה של גידול הילדה-מפלצת שהיא אני. ובכנות, מעט עייפתי. עייפתי מלגדל את עצמי. מלהאכיל את עצמי. מלחמול להכיל ולהיות אם יחידנית לנפש החמודה אך המפוזרת שהיא אני. ובא לי רק חודש אחד, או שבוע או יום אחד. לעזאזל אפילו שעה אחת – שבה אני לא אהיה האחראית היחידה על עצמי, ואוכל לחזור לרגע להיות ילדה ששרויה בנינוחות בזרועות היקום, שיכולה ככה, בפשטות, לעצום עיניים ולתת לראש להישמט; להיות מלאה בביטחון עמוק שמישהו הולך להאכיל אותי בקרוב ולשים גג על הראש שלי, ובכלל. אולי פשוט לא לחשוב על כלום, ורק להיות שנייה מוגנת אהובה ובטוחה. אבל אני כאן, רחוקה שנות אור מהילדה הזאת. מלאה במתח חששות ועניינים של גדולים, ואין בי כוח להתמסר לירוק שבחוץ ולעיר היפהיפיה שעושה לי עיניים. אני משננת לעצמי הלוך ושנון את רשימת המטלות שמצפה לי ברגע שאנחת: לארוז את מטלטלי שהולכים ורבים ממעבר למעבר; לדאוג מכך שאגור סוף סוף לבד (אלוהים ישמור); לדאוג מזה שדירת החדר הקטנטנה לא תצליח להכיל אפילו רבע מכמות המטלטלים שלי; לצלוח את המעבר בצורה מיטבית, נפשית וכלכלית; (הפעם את לוקחת הובלה שתדאג להכול כמו שצריך, מא' ועד ת', יעלה כמה שיעלה. דיר באלק!) לנקות, לסייד, להבריג, לאבק ולתת צורה של בית למקום הזר הזה שהולך להיות הבית שלי. אני משתנקת בבהלה למראה הרשימה ומנסה לשכנע את עצמי שזה שווה את זה. שהמסע האישי שלי הזה במדברות החיים הוא הדבר הכי טוב שקרה לי. שאני אישה בוגרת, עצמאית, ומלאת עוצמות לאין שיעור. ואני כל כך רוצה להאמין בזה. אז אני עוצמת עיניים, עושה דמיון מודרך ומעלה בעיני רוחי בית קטנטן ומתוק, עם מטבח קטנטן אבל מצוייד בכל מה שצריך, עם פינת עבודה מלאת עציצים ותמונות. ונכון שהסלון וחדר השינה הם בעצם אותו חלל, אבל יש אוויר ואור ואותי ומצעים לבנים וספרים אהובים ויש נחת. נחת רוח של יום חולין. אני פוקחת עיניים ומגלה חיוך קטנטן שהשתרבב לו באמצע בית הקפה הגרמני. אז אני נותנת לו מעט להישאר.   מתכון לעוגת בננות ושוקולד צ'יפס שעושה תחושה של בית ומחסלת את כל השדים עם הריח המשגע שלה: מצרכים: 3 בננות בשלות 3/4 כוס קמח לבן 1/2 כוס סוכר חום 1 כוס חלב 100 גרם חמאה מומסת 1 כף אבקת אפיה 1/4 כוס מים 1 כפית תמצית וניל 1 כוס גדושה שבבי שוקולד (שוקולד צי'פס)   הוראות הכנה: מחממים תנור ל-180 מעלות. מועכים את הבננות היטב במזלג ומעבירים לקערה בינונית. מוסיפים את המרכיבים הרטובים. טורפים היטב במטרפה ידנית או במיקסר. מוסיפים את המרכיבים היבשים, חוץ מהשוקולד צ'יפס, וטורפים שוב לבלילה סמיכה וחלקה. מוסיפים לתערובת את שבבי השוקולד בקיפול עדין. יוצקים את הבלילה לתבנית בינונית מרופדת בניר אפייה משומן ושולחים לתנור לחצי שעה. בודקים עם קיסם: אנחנו רוצים את העוגה לחה ועסיסית ולא יבשה, אז שווה לעקוב ולהוציא בזמן. בתיאבון

השמיים כבר השחירו כשיצאתי, מזיעה, ממכון הכושר. האימון היה קשה ומספק, כרגיל, אך הפעם נוסף לו רובד של שעמום; אותם התרגילים ואותם הפרצופים. עצרתי את הליכתי מול צומת "דילשן" הסואן, ובמוחי חלפו מגוון האפשרויות לחזרה לדיורון. הדיורון שלי ממוקם באזור מעט נידח, שותפים בו עוד אנשים שסווגו להתאמה של מגורים עם חתול או חתולה. הליכה ברגל אפשרית, אך מייגעת לאחר האימון. אז מונית? אוטובוס ציבורי? רכבת תחתית? מובן שלא הרהרתי יותר מדי בשאלה, אלא מייד הושטתי יד לירך וניתקתי את הבחירונית שמלווה אותי מאז הגעתי לבגרות. לאחר זיהוי מהיר של הבעת הפנים ורשתית העין עלתה הודעה במסך העגלגל: ערב טוב, לורן. סעי ברכבת התחתית, קו מספר שלוש, עד תחנת קארי. לאחר מכן לכי במשך חמש דקות דרך רחוב אמזל". כך, בלי לבזבז זמן התקדמתי לעבר הירידה לתחנת הרכבת התחתית. אהבתי את התחנה הזאת, היא מוקמה ליד הדיורון של זוגות הנישואים הטריים, כך שתמיד הייתי נתקלת (בכוונה) בזוג אנשים שהמבוכה והחשש ניכרו על פניהם, יחד עם קמצוץ של התרגשות ואמונה. גם בדרכי הפעם התעכבתי מאחורי אישה ואיש שדיברו בשקט, הברק בעיניהם וידיהם המתופפות העידו על הלחץ של היכרות חדשה. גם אני, ככולם, דרוכה בציפייה מתמדת לרגע שבו הבחירונית תצפצף לי ותבהק בצבע לבן חגיגי, וכך אדע שהגיע הרגע, שהאדם הנכון לי – נמצא. בעודי מהרהרת ביום שבו גם אני אגור בדיורון הנישואים הטריים – הגיעה הרכבת. כעבור כעשרים דקות ניצבתי מול הדיורון שלי. הדרך עברה ללא תקלות, מלבד עניין קטן; כיסא הרכבת שבו החליטה לי הבחירונית לשבת, היה רטוב ממקור לא ידוע, כך שנאלצתי להישאר עומדת. דלת הזכוכית של הדיורון נפתחה, ומעבר לה חיכה הטרקלין הציבורי, שהיה כרגע חמים ומזמין. נעמדתי מול מדפי הספרים והעברתי, בצורה חלקה ומוכרת, את הבחירונית על הכריכות לאורך המדפים, עד שהיא צפצפה מול ספר אפור בכריכה דקה. שלפתי אותו והסתכלתי על המפה המשורטטת שהופיעה על מסך הבחירונית, כדי למצוא את הכורסה המסומנת בשבילי לערב זה, והתיישבתי מכורבלת לקרוא. לוקח לי זמן להיכנס עמוק לתוך עולמות של ספרים, אז לא פלא שהצטערתי שהבחירונית רטטה כנגד רגלי בדיוק כשהתחלתי להישאב אל תוך הסיפור. כן, כמו שחשבתי, הגיעה השעה הנכונה בשבילי לעלות לחדר, לאכול ולישון. הרגשתי את שפתיי מתכווצות ברפלקס של צער בזמן שסגרתי את הספר והחזרתי אותו למדף. בעודי עולה לחדרי במעלית, התנחמתי במחשבה על הארוחה שמחכה לי בחדר, אחרי הכול לא אכלתי מאז יצאתי לחדר הכושר. פתחתי את דלת חדר מספר 324, חדרי, היישר לקבלת הפנים חמה של באגירה, החתולה השחורה, המתחנפת והמגרגרת שלי. התיישבתי לאכול את המנה שהונחה על השולחן הפינתי: אורז לבן, שעועית וסלט מלפפונים (לפי תפריט התזונה הותאם לי). ככל שהתמלאתי ושבעתי מהאוכל, כך הלכו וגברו תחושות הבדידות והריקנות. אולי עם הרוגע שסיפק המזון לגוף, רגשותיי יכלו להרשות לעצמם להתפרק קצת. התחושות האלו לא זרות לי, בחודשים האחרונים הן מבקרות אותי לעיתים יותר ויותר תכופות. נכנסתי למיטה במחשבה לגשת בהזדמנות למשרדי הבחירים במרכז העיר, ולבקש אבחון חוזר והתאמת תוכנית חדשה לבחירונית, שתיצור לי שגרה יותר מספקת ושמחה. נרדמתי לאט, מחבקת את הכרית. בלילה חלמתי חלום. היו בו שדות תירס שהשתרעו לכל הכיוונים, הגבעולים בגובה כתפיי. השמש קפחה על ראשי ודבורה נחתה על כף ידי. היו לה עיניים גדולות וחומות, והיא קרצה לי. פתאום היא עפה כמה מטרים קדימה וסימנה לי להתקדם. התרוממתי מהקרקע ועפתי בעקבותיה. השמש נעלמה ככל שעליתי בגובה, ובמקומה באו עננים אפורים. גשם התחיל לשטוף אותי. בשלב זה הדבורה נעלמה, ופתאום נפערו מולי שתי מנהרות חשוכות. האטתי את מעופי, מתלבטת לאן להמשיך. שמעתי צלילים בוקעים מהפתח השמאלי, והחלטתי להתקדם לעברו. לפתע נתקעתי באוויר, לא הצלחתי לזוז או להזיז שום איבר בגופי. הפאניקה גאתה בי, והגיעה לשיא כשהרגשתי כף יד חמה על מותני. המגע כמו העיר אותי, בתוך החלום, ושבתי לשלוט על גופי. לכף היד היה מחובר איש רזה וחיוור, בעל מראה שגרתי למדי – חוץ מדבר אחד. העגיל שנתלה בגבתו. הוא משך אותי לכיוון המנהרה השמאלית, מבלי לומר מילה. הצלילים התגברו ככל שהתקרבנו אליה. כשהגענו לפתח המנהרה הצלילים היו כה צורמים באוזניי, עד שלא יכולתי לחשוב על שום דבר. הרגשתי רק רצון שהם ייפסקו. התעוררתי לצלילים החזקים של שעון הבחירונית, שהראה על השעה 07:37. מעורפלת משינה ומחלקיקי זיכרונות של חלומי נמתחתי לישיבה. עוד יום מתחיל. אני שמה לב שהמחשבות שנותנות בי מוטיבציה להמשיך בשגרת חיי טומנות בחובן בעיקר ניחומים הקשורים לאוכל... קמתי מהמיטה כשבראשי מצטיירת תמונה של צלחת מלאה בכל טוב, שתוגש בקפיטריה בקומת הכניסה. נעמדתי מול הארון לאחר שפשטתי את בגדיי, והעברתי את הבחירונית לאורך הבגדים התלויים בסדר מופתי על הקולבים. היא צפצפה מול שמלה יפה למדי. הופתעתי מעט ושלפתי אותה ממקומה. מגע השמלה היה נעים, ושוליה התנופפו. הרגשתי שהיא בהחלט הבחירה הנכונה להיום. חייכתי לעבר הבחירונית, ובעודי מחזירה אותה לנדן שעל ירכי, נזכרתי בפעמים שבהן ההחלטות בקשר לבגדים לא מצאו חן בעיניי. כמה נחמדים היו יכולים להיות חיים שבהם ניתן להתאים את הלבוש למצב הרוח של אותו היום, ולא להפך – להתאים את עצמי לסגנון הבגדים שיועדו לי... אבל די, יותר מדי מחשבות על הבוקר. מילאתי את קעריות המזון והמים של באגירה, ירדתי לקפיטריה והתיישבתי במקומי, מחייכת לכמה שכנים שחלפו בדרכי. בו ברגע הופיעה מלצרית אדישה למראה, והניחה מולי מגש ועליו צלחת סלט, פרוסות לחם, קערית אבוקדו וגולת הכותרת: ביצה קשה! אני כל כך אוהבת ביצה קשה, מתהליך הקילוף המספק, למרקם החלקלק והקריר של החלבון, ועד להפתעת הניגוד המוחלט של החלמון הנגלה בפנים, כמו אור משמח. כן, אני יודעת שאני מגזימה, וזו סך הכול ביצה, אבל כל העולם לא היה קיים בלי ביצים, לא? טוב, ביציות, אבל עדיין... סיימתי לאכול והרגשתי צורך במשהו מתוק. התקרבתי לוויטרינת המתוקים, מתפללת בליבי שהבחירונית תאשר לי את הרצון. נעמדתי בתור מאחורי בחור אחד, וראיתי את העובד מהנהן אליו ומגיש לו צלוחית ועליה פרוסת עוגה בהירה עם זילופים חומים ותות בודד מעל. פי התמלא ברוק. התקדמתי לדלפק, הוצאתי את הבחירונית כדי להושיט אותה אל העובד, ולא הספקתי לחשוב לפני ששמעתי שני צפצופים מבשרי רעות. העובד נענע בראשו וסימן לי לזוז הצידה. הרגשתי כמו בלון מפונצ'ר, שהיה מלא הליום ועכשיו הוא נוחת למציאות ולקרקע. כשהרמתי את פניי הנפולות עיניי נפלו על נצנוץ מבריק שמקורו ב... רגע, זה נראה לי מוכר, ייתכן שראיתי איפה שהוא לפני כן עגיל בגבה? תבינו, כמעט שאין איש או אישה בעולם שקיבלו תוכנית עם בחירה חיובית לפירסינג. הבחירים, בוני התוכניות, לא רואים זאת כדבר נכון לאף אדם. הם טוענים שזה לא שימושי, לא בריא, ופשוט מיותר. בעודי שקועה במחשבותיי קלטתי תנועה מהירה של הבחור. הוא ניסה לסמן לי לבוא אחריו לכיוון החצר. לא ידעתי אם אני מדמיינת, הרי לא הכרתי את האיש ולא ראיתי שום סיבה שהוא ירצה שאלך בעקבותיו. אבל הריח המתקתק שנדף מצלחתו עשה את העבודה, ומצאתי את עצמי צועדת אחריו. הוא התיישב על ספסל צדדי, מרופד בכריות, והמתין. אוטומטית שלחתי את ידי לבחירונית, כדי לראות אם כדאי שאשב לידו, אך עצרתי את עצמי כשראיתי את מבטו המגחך עוקב אחר ידי. התיישבתי. התפלאתי עד כמה טבעית הייתה ההרגשה. "התסכימי לאכול מהכפית שלי?" שאל פתאום הזר, כמו לא הייתה זו שיחתנו הראשונה. "יש לך איזשהן מחלות?" החזרתי בשאלה, ומייד התחרטתי. "אני צוחקת, אני צוחקת. אמממ... כמובן, אשמח לחלוק איתך את הקינוח, גם אם בכפית אחת." בעצם, לא אכפת לי מהחיידקים שלך, הוספתי במחשבותיי לאחר מבט חטוף בגופו החטוב. בחלומותיי הפרועים ביותר לא התנהגתי כך, עושה ההפך המוחלט מהוראות הבחירונית. התחושה הייתה טובה כל כך עד שחששתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאעשה מעשה כה נועז, כי למרות תחושת השובבות וסיפוק הרצון שלי בלבד, היה גם חלק באחורי מוחי שכל הזמן מחה והזכיר לי עד כמה שגויה התנהגותי, ושהבחירונית, עם התוכנית המותאמת לי שמובנית בה, היא הדבר הטוב ביותר בשבילי; כך שאם קיבלתי הוראה לא לאכול קינוח היום, כנראה הקינוח יעשה רע לגופי. אך נפשי הייתה בעננים.   המשך היום היה רגיל למי שהסתכל מבחוץ, אך אני הייתי שונה. הייתה לי חוויה חדשה, הרגשתי שהיא תלווה אותי לתמיד, גם אם לא תחזור על עצמה. החוויות שאנו אוספים מעצבות אותנו בצורה שמייתרת את עניין הזמנים: עבר, הווה ועתיד. הם אינם רלוונטיים. החוויות והזיכרונות תמיד שלנו.   לקראת השעה ארבע אחר הצהריים קרה הדבר הנכסף. הייתי בדיוק מחוץ לדלת השירותים כשהבחירונית, תאמינו או לא, התחילה לבהוק בלבן ולצפצף. בהתחלה לא הבנתי מה קורה, אך בדיוק אז יצאה מהשירותים מכרה שלי, שהבינה את המצב הרבה יותר מהר ממני. היא התחילה לצעוק ולצחוק ולחבק אותי, עד שגם אני הצטרפתי להתרגשותה. לא סיפרתי לה על החשד שלי, שאני יודעת במי מדובר, שאני יודעת את מי התאימה לי הבחירונית כשותף לחיים. התמלאתי בשמחה. כל הרגשות השליליים שהיו לי אמש נעלמו כליל, והרגשתי הקלה מכך שיהיו לי יציבות ושותפות מעתה והלאה, לתמיד. בעיקר התרגשתי לחשוב על איש הקינוח שלי, שאת שמו אפילו לא ידעתי אבל ידעתי מה שחשוב, שאני רוצה לבלות איתו כמה זמן שרק אוכל, שהוא חכם, נדיב ומסקרן, מוציא ממני צדדים חדשים שאני אוהבת לגלות. ניסיתי לדמיין לעצמי איך הוא מרגיש עכשיו, כשהבחירונית שלו גם ממלאת את החלל סביבו באור לבן, מהפנט ומרטיט. תהיתי אם גם הוא מנחש שזו אני שאהיה בת זוגו. על פי הנהלים, וכמו שתזכרה אותי הבחירונית, נסעתי במונית ישר לאולם "קנדי" ונרשמתי בכניסה. שומר ליווה אותי לחדר מספר 2. פתחתי את הדלת בהיסוס קל ותחבתי את ראשי פנימה. החדר היה ריק מאנשים, היו בו שולחן אחד שעליו אגרטל, ושני כיסאות ניצבו בצדדיו. נכנסתי פנימה, סגרתי אחריי את הדלת והתיישבתי. ההמתנה מייגעת, מחשבותיי התרוצצו לאינספור מקומות, ייחלתי שייכנס כבר האיש שלי. בסופו של דבר, שמעתי צעדים מתקרבים – והדלת נפתחה. האיש שלי נכנס. רק שזה לא היה האיש שלי. זאת אומרת, זה יהיה האיש שלי לנצח, אך זה לא היה איש הקינוח והעגיל בגבה. לאיש שנכנס לחדר, וכבר התיישב מולי בחיוך מנומס, היה שיער בלונדיני ומשקפיי ראייה במסגרת בולטת. בהיתי בפניו ולא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה שעל פנים אלו אסתכל למשך שארית חיי. לא זאת הייתה התוכנית שבניתי בראשי. נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שהבחירונית יודעת מי ומה טוב בשבילי. השיחה עברה בנעימים, אך כוסתה בשכבה עבה של נימוס ורשמיות. לא היו דיבורים כנים או משמעותיים, שלא לדבר על צחוק או ליטופים. מילאנו מעט טפסים, והתבקשנו להמתין לנהג שייקח אותנו לחדרנו המשותף בדיורון הנישואים הטריים, ושם כבר יחכה לנו רכושנו (הוסבר לי שבאגירה תקבל בעלים חדשים, ואוכל להיפרד ממנה ביום המחרת). כל אותו הזמן הרגשתי שאני מסתכלת על עצמי מבחוץ, מנהלת מציאות אחת עם האיש שמולי – ואחרת בתוך ראשי. רציתי לתת לו הזדמנות, רציתי להיות נוכחת במאה אחוז איתו, אבל איש הקינוח לא הפסיק לנקר בתודעתי. הבנתי שהרצון שלי הוא לפגוש אותו שוב, לא משנה מה הנסיבות.   הגענו לפתח הדיורון, והתקבלנו בתשואות ותרועות רמות. הובלנו במעלה המדרגות אל חדרנו. העפתי מבט בכיוון האיש, ומבטינו הצטלבו. הוא חייך אליי חיוך מבויש, והחווה בידו שאכנס. חייכתי חיוך עדין בחזרה, ופתחתי לרווחה את דלת ביתנו החדש. החדר היה רק מעט גדול יותר מחדרי בדיורון הקודם, היו בו ארון שהשתרע על אחד הקירות הצדדיים, כיור קטן ונקי, ועל יד החלון – שולחן נחמד ועליו בקבוק שמפניה מהודר וסביב שוקולדים בתפזורת, שהזכירו לי את הקינוח שאכלתי רק הבוקר (האומנם? אני מרגישה שעברו כבר יובלות) ובעקבות כך, גם את האדם שאיתו אכלתי את הקינוח. הרהיט המרשים ביותר בחדר היה מיטה זוגית, היא הייתה עמוסה בכריות בהרבה צבעים וצורות, והיא קראה אליי קריאה שאינה סובלת דיחוי. אז סיכמנו, אחרי התייעצות עם הבחירוניות שלנו, שנלך לישון, כי עברו עלינו מאורעות רבים והיינו מאוד עייפים. השתרעתי על המיטה ככה, עם הבגדים, מחשבותיי מתרוצצות בין אנשים ומקומות. להפתעתי, נרדמתי כשתמונתה של באגירה ניצבת מאחורי עפעפיי העצומים. התעוררתי בבהלה אל מול זוג עיניים שבהו בי. קפצתי והוא החל לצחוק. אט אט חזרו אליי מאורעות האתמול, נזכרתי מי הוא האיש השכוב לצידי. השמש חדרה בין התריסים, והמיטה הייתה חמימה ומפנקת. האיש ליטף את ידי ואמר, "בוקר טוב". בסך הכול היה לי נחמד להתעורר יחד איתו. לא טבעי, אבל מנחם שלמישהו אכפת ממני ושאני כרגע מרכז עולמו. התמתחנו ודיברנו מעט, עד שבטני קרקרה. חיכינו שהבחירוניות שלנו יצלצלו, כדי שנוכל "רשמית" להתעורר ולרדת לארוחת הבוקר. כשסוף סוף זה קרה, לבשנו את הבגדים שנבחרו והלכנו לעבר הקפיטריה. הופתעתי לגלות שבדיורון זה האכילה היא על הגג. מוזר. הנחתי שהדבר נועד להגביר את האווירה הרומנטית וכדי להקל על בני הזוג החדשים להיקשר. בראשי לא חיברתי בין חלומי ארוך השנים לעבור לדיורון הנישואים לבין המעבר בפועל. המציאות לא הייתה דומה כלל לדמיון שלי. התיישבנו, בהנחיית הבחירוניות, בשולחן מרכזי מדי לטעמי, והמתנו לארוחת הבוקר. מלצר מחויך התקרב אלינו, מגשים בידיו, והניחם מולנו. מצמצתי. לא, לא ייתכן. קראתי למלצר, שכבר החל להתרחק, ואמרתי לו שכנראה נפלה טעות. הוא הסתכל ברישומיו, השמיע קול המהום, וביקש ממני את הבחירונית. הושטתי לו אותה בתקיפות, וחיכיתי למוצא פיו. "אני מצטער, אך זו לא טעות, זהו התפריט שהותאם לך, כאישה נשואה, וכך זה יישאר," אמר, ומייד הוסיף, "אל דאגה, את תתרגלי מהר." בהיתי במנתי, מעט פגועה. על הצלחת הייתה חביתה. אני רוצה ביצה קשה. אני צריכה ביצה קשה. לא ייתכן שאוכל מעתה רק חביתה. הביצה סימנה עבורי כל כך הרבה, מעבר לשגרה ששמרה על שפיותי בכך שהיא לא השתנתה, הקילוף הזכיר לי להשיר את הקליפות גם מעליי, החלבון הרוטט שימש לי נחמה נעימה, מגעו הנעים באצבעותיי ובפי העניקו לי תחושת חגיגיות ורוגע, והחלמון היה התקווה, האור בקצה המנהרה. אני צריכה ביצה קשה. אני צריכה ביצה קשה! המחשבה גדלה במוחי עד שלא נותר לה שם מקום, אז היא פרצה מבין שפתיי: "אני צריכה ביצה קשה!" אנשים הרימו את ראשם ובהו בי. האיש שלצידי נרתע מעט, והמלצר חזר וביקש בנימוס שארסן את התנהגותי. אך כבר לא יכולתי, עברתי את הסף. פתאום הרגשתי שדעותיי ורצונותיי לוקחים פיקוד על גופי. אחרי שנים של דיכוי והשלמה עם רצון המערכת, הייתי פתאום בשליטה מלאה. ראיתי את עצמי, דרך עיניי, הופכת את השולחן עם כל מה שעליו, והוא נוחת על צידו ומוטח ברצפה ברעש גדול. לאחר מכן רצתי אל קצה הגג המוקף גדר, ובלי לחשוב ניתקתי את הבחירונית מרגלי. הרמתי אותה גבוה, ובתנועה חדה וחלקה העפתי אותה מעבר לגג. לא נשארתי עומדת די זמן לשמוע אותה מתרסקת על המדרכה, אלא דהרתי לכיוון המדרגות. ירדתי למטה כמו רוח סערה, לא מסתכלת לאחור. יצאתי מהבניין בריצה, מתעלמת ממחאות השומר בכניסה, וזרמתי עם רגליי הנושאות אותי כמו באוויר. הבנתי שהן מובילות אותי חזרה אל הדיורון הקודם שלי, זה שאתמול קראתי לו בית. כעבור לא יותר מחצי שעה הגעתי, מתנשפת ומזיעה, אל דלתות הזכוכית. השעה הייתה עדיין שעת ארוחת הבוקר, והקפיטריה הייתה מלאה. נכנסתי, ועיניי, כמו מכונת רדאר, סרקו את החדר בחיפוש אחר ביצה קשה. אני חייבת ביצה קשה, אני חייבת לראות שאני בשליטה על חיי, שאני אקח ביצה – אם זהו רצוני. מלצרית עברה לידי, בידה מגש עם ארוחה. הסתערתי לכיוונה, ולפני שהספיקה להתנגד חטפתי את הביצה והמשכתי לרוץ. יצאתי אל החצר וחיפשתי את הספסל שעליו ישבתי אתמול עם איש הקינוח. התיישבתי, מנצלת את הזמן שיש לי עד שיתחילו לרדוף אחריי בעקבות המהומה שיצרתי לקילוף הביצה. עם כל שבר קליפה שהורדתי הרגשתי שעוד אבן יורדת מליבי, שהעטיפות שיצרתי כדי לכסות על רצונותיי ושיקול דעתי נושרות אחת-אחת, ומשאירות אותי צלולה ואמיתית. התענגתי על החלבון בנגיסות קטנות, וכשהגעתי לצהבהב האופטימי של החלמון, הרגשתי צל עובר מעליי. הרמתי מבט, והוא עמד שם, מחייך. האיש שלי.