תוצאות חיפוש

פודקאסט "שאלה טובה" נולד מתוך הצורך לענות על השאלות הטובות שהיוצאים והיוצאות נשאלים בכל מקום שאליהם הם מגיעים. לכל יוצא ויוצאת יש את הסיפור הייחודי שצובע את תנועת היציאה בצבע חדש ומיוחד, סיפור שמהווה מודל מיוחד להשראה. חלי עובדיה - יוצאת החברה החרדית, פרסומאית ואשת תוכן, ועדי גורל - חילונית מלידה, בימאית ויוצרת, משוחחות עם יוצאות ויוצאי החברה החרדית, על הדרך שעברו ועוברים, על הלבטים, על האתגרים, על הניצחונות הגדולים והקטנים ועל המקום שיצרו לעצמם בעולם. עדי, שגדלה בבית חילוני שמקדש את האינדיבידואליות, וחלי, שגדלה במשפחה חרדית שמקדשת את הקהילתיות, בודקות עם האורחות והאורחים מה דומה ומה שונה במסעות החיים של בנות ובני התקופה, וכיצד אפשר לצמוח ולשגשג דווקא מתוך משבר זהות ומעבר בין העולמות. כל פרק בפודקאסט מוקדש לנושא שכולנו עוסקים בו בחיינו: ערכים, משפחה, אוכל, תרבות, מיניות ועוד... אהממ, מומלץ להאזין בנחת עם כוס תה ועוגיות עד חצות ☕   פרק 7 הבגד עושה את האדם? איך מאפשרים ליוצאות ויוצאי החברה החרדית לגלות את הסטיילינג האישי שלהם? שאלה טובה! תמי מונטאג, צלמת וסטייליסטית יוצאת החברה החרדית, מספרת על המשמעות הגדולה שנמצאת דווקא בפרטים הקטנים. https://open.spotify.com/episode/5bOaGyZAjZGLnhEAOMAvBu?si=3827649629f2462e פרק 6 תיקון עולם - האם החברה החרדית עוברת שינוי בשנים האחרונות? שאלה טובה! יהודה שוחט, עיתונאי, עורך, מרצה ומהפכן מלידה, בשיחה על הכוח המניע למהפכות ותיקונים. https://open.spotify.com/episode/1tZIb321hGHu4S1pkk5K6O?si=1ab3047d560e473d פרק 5 אבות ובנים - מה עושה מעצב פנים חרדי שאינו מסוגל עוד להמשיך להעמיד פנים? שאלה טובה! יוסי ואבי בניש, אב ובנו שיצאו מחסידות גור, מספרים על הנתיב שפילסו לעצמם מעולם של שחור-לבן לעולם של צבע ואינספור אפשרויות. https://open.spotify.com/episode/39afRnHlHK9bGCx18Ncnqa?si=ec7d0de882a94146 פרק 4 איך נערה חרדית הצליחה להתקבל לבית הספר למשחק הנחשב בארץ? שאלה טובה! טס מאיר, שחקנית ויוצרת, משתפת בדרך הארוכה מכיכר החתולות בירושלים עד לבמות התיאטרון. https://open.spotify.com/episode/1CkuFzZKef6JkDPkr4kHxE?si=ZRdlDJxGSWSXzKgmbQIR-Q פרק 3 מה לבחור ישיבה ולתבלינים מהמזרח? שאלה טובה! חיים שולמן, שף פרטי שסלל את דרכו בעולם הקולינריה, התארח כדי לספר. https://open.spotify.com/episode/55XujjoxdhkmHlD6Tw0Sup?si=N8Tw-E1iTDGmr0LQb6Z3sA פרק 2 מה עושים כשאחותך הקטנה והחרדית מגיעה אלייך ורוצה לראות סרט? שאלה טובה! רסל דיקשטיין קפצה לאולפן כדי לדבר על זה עם חלי ועדי. https://open.spotify.com/episode/48wPUt0qZWSpS9HRP8yLfG?si=394f587ce38048c9 פרק 1 איך מגיעים מבית ספר "בית יעקב" למחקר במעבדת מוח? שאלה טובה! תמר טרוזמן עשתה את זה והתארחה כדי לספר. https://open.spotify.com/episode/67XvfkmkEyHbcqRYIIdeJS?si=WNGdq_aBSiKsMPJth15nMg  

יוצאי החברה החרדית מגיעים עם מטען לימודי רב, אך הלימודים בישיבה ובסמינר אינם תואמים לדרישות הלימודים באקדמיה. לאורך השנים מי שהשתייך למגזר החרדי קיבל זכויות שונות בעולם האקדמיה, לצורך גישור על פערי ההשכלה, אך מי שיצא מהמגזר החרדי ולא הגדיר את עצמו עוד כחרדי לא זכה לאותם תנאים. עמותת “יוצאים לשינוי” נאבקה לשנות את האפליה הזאת, ובזכות הפעילות המאומצת שלנו המציאות השתנתה. כיום יוצאי החברה החרדית שלומדים באקדמיה נהנים מהזכויות הבאות: ייעוץ לבחירת מקצוע לימוד ליווי במהלך המכינה והתואר עידוד הלומדים ומניעת נשירה תמיכה כלכלית ליווי וסיוע בהשמה בשוק העבודה השירותים הניתנים כוללים שיעורי תגבור קבוצתיים ופרטניים, חונכות אישית, סיוע פסיכולוגי, אירועים חברתיים לסטודנטים יוצאי החינוך החרדי, אבחונים ללקויות למידה, סדנאות להשתלבות באקדמיה וסדנאות להשתלבות בשוק העבודה. למידע נוסף על הזכויות קראו כאן. לא כל מוסדות הלימוד יעניקו לכם את מלוא הזכויות הללו, בררו עם מזכירות מוסד הלימוד אילו זכויות מגיעות לכם כיוצאי החברה החרדית. מוסדות לימוד שמעניקים את כל הזכויות, ויש לכם שם כתובת אנושית הם: האוניברסיטה העברית, לבירורים: [email protected] אוניברסיטת תל אביב, לבירורים: גליה גבעולי 03-6406242 הטכניון, לבירורים: 04-8293143 מכללת הדסה, לבירורים: 02-6291324 האוניברסיטה הפתוחה, לבירורים: ירדנה יפרח. 09-7781091 | [email protected] אוניברסיטת אריאל בשומרון, לבירורים: 1800660660 אוניברסיטת בר אילן, לבירורים: 077-3643590 מכללת ספיר, לבירורים: 077-9802388 (לא בשעות קבלת קהל) עזריאלי – מכללה אקדמית להנדסה, ירושלים. לבירורים: שהם בן מובחר כהנא, רכזת תכנית המעטפת. [email protected] מכללת תל חי, לבירורים: יפעת קורן זמרן 04-8181544 אוניברסיטת חיפה, לבירורים: הילה שרון, רכזת לסטודנטים יוצאי חינוך חרדי. מייל: [email protected]   במוסדות לימוד אלו יש מכינות קדם-אקדמיות שמותאמות ליוצאי המגזר החרדי: האוניברסיטה העברית. לבירורים: 02-5881019 מכללת הדסה. לבירורים: 02-5310740 | *2292 אוניברסיטת בר-אילן. לבירורים: 03-5317000 אוניברסיטת תל-אביב. לבירורים: 03-6405550 הטכניון. לבירורים: 04-8295555 מכללת ספיר. לבירורים: 077-9802802 מכללת רופין. לבירורים: 1-800-800-830 מכללת עזריאלי. לבירורים: 02-6588087 מכללת עמק יזרעאל. לבירורים: 1-800-30-3000 מכללת תל חי. לבירורים: 04-8181855 הקריה האקדמית אונו. לבירורים: 03-5311888 אוניברסיטת חיפה. לבירורים: 04-824-0111   בפנייתכם למוסד הלימודים לצורך מימוש זכויותיכם כיוצאי החברה החרדית תצטרכו להצטייד באישורים מתאימים, לדוגמה, אישור על לימודים בישיבה קטנה/גדולה, אישור על לימודים בסמינר וכדומה. למידע על כל ההטבות לסטודנטים ראו באתר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית. מצאתם טעות בכתבה? יש לכם הערות לגביה? מוזמנים לכתוב לנו למייל:  [email protected]

הנחרצות של הכותרת הולכת ונעשית ממשית ומציאותית בכל נובמבר, בכל פעם שאני מטפסת שלב נוסף בסולם הגיל ורחמי נותר ריק. בעוד כמה שנים, לא הרבה, יופסק גם האורַח וחוסר השארת צאצא בעולם יהפוך לעובדה קיימת ובלתי ניתנת לשינוי. האם אני שלמה עם זה? יצאתי לבדוק, מסע פנימי עם שאלות לאחרים. גילוי נאות ומהותי, אני לא מאלו שידעו מגיל צעיר שילדים זה לא בשבילם (פגשתי כמה כאלה בקבוצות פייסבוק ובראיונות לכתבה הזאת) להפך. כשהייתי ילדה דמיינתי אותי כאם מסורה למספר לא גדול (אבל גם לא קטן) של ילדים, בוחרת בחינוך ביתי, מתווכת להם את העולם, מלאת אהבה וחיבוקים ורצון טוב ואוהב ומארגנת להם ילדות חלומית והתבגרות קלה וחיים טובים ונהדרים ועננים ורודים ודובוני אכפת לי. זה השתלב נהדר עם התוכניות שלי להיות שליחת חב"ד באיזה טיזנבי. שהרי חינוך ביתי הוא צורך נפוץ ולא יגונה בקרב משפחות של שלוחים. כך היה פעם, לפני שהמציאו בית ספר מקוון ובינלאומי לילדי השלוחים. יש כזה. בכל מקרה, ראיתי את עצמי שליחה מסורה ואם מסורה עוד יותר. הסימנים הראשונים לחוסר הרצון שלי להביא ילדים הגיעו שנים אחרי היציאה. בתקופה הראשונה הדבר בכלל לא עלה במחשבתי, היא הייתה תפוסה בדברים דחופים ובוערים יותר: מי אני, במה אני מאמינה ובמה לא, איפה לישון, כמה זמן אפשר להחזיק על חצי מנת פלאפל. גרתי אז בכל מיני חורים מסריחים שלא היה מצב להביא לשם שום נפש חיה שלא חטאה, בטח שלא ילד. ובכלל, ההיזרקות לעולם גילתה לי את פניו הכעורות, יחד עם שאלות קיומיות, תחושת תלישות וסוגיות זהות מהותיות – כל אלו ערערו אצלי את מה שנחשב לאקסיומה ותאווה אבולוציונית, השארת צאצאים. האינטרנט היה אז בחיתוליו ולא היה לי מושג שיש מגמה עולמית כזו, של מחשבה שנייה ושלישית בקשר להבאת ילדים לעולם, ושהטריוויאלי בעולם שממנו הגעתי הוא בהחלט לא מובן מאליו בעולם שמחוץ לחומות הקודש. הייתי לבד עם המחשבות שלי. מפעם לפעם יצרו עימי קשר אחיי, לבקש שאאשר להם להתחתן לפניי, כדי שלא תהיה קפידה ובעיות בשלום בית ובזרעא חיה וקימא שלהם. אישרתי להם ברצון. פרו ורבו ומלאו את הארץ, אם בא לכם. אני מחוץ למשחק הזה. לי זה לא מתאים. נצנוצי המחשבה האלה, קצת מכאן וקצת מכאן, הובערו לבסוף למדורה שורפת במיוחד כאשר התעברתי בטעות. אוקי, זו הפעם הראשונה שאני חושפת ככה את הטראומה המצלקת של ההיריון הלא-רצוי שלי. אז עדינות, בבקשה. כקלולסית גמורה לא הקפדתי על אמצעי מניעה. מטורף לחשוב על זה עכשיו, על חוסר ההקשר שהמטתי עליי בין יחסי מין להיריון. היריון זה דבר של מבוגרים, שעושים אחרי החתונה, של נשים שיודעות מה הן רוצות ומעוניינות במשפחה. מה לי ולכובד הזה. אני רציתי לפרוע הכול, לפרוץ הכול, תנו לי לחיות, תנו לי סקס ושטויות. כאמור, לא היה מספיק אינטרנט ולא היה לי שום חונך בתחילת הדרך, והטבע עשה את שלו ונקלטתי. קצת לפני גיל 24, גיל מבוגר מדי כדי לא לדעת איך הדברים עובדים ושאין דבר כזה באמת "משגל נסוג". אחרי כמה שבועות שהרגשתי מאוד מאוד רע, הלכתי להיבדק. הרופא שאל אם אני בהיריון. אמרתי שלא. ברור שלא. מה הקשר. היריון זה של נשים שקולות ובטוחות ויודעות. לא שלי. ואז התברר שאני דווקא כן בהיריון, ושאני חייבת להחליט מה לעשות כי בעוד שבוע כבר לא אוכל לעשות דבר. זאת הייתה כאפה מהדהדת, בעיטה מטלטלת וחד-משמעית שהכריחה אותי לעוף מהעולם חסר האחריות שבו חייתי ולהתאפס על עצמי תכף ומייד. בדמעות ובגרון חנוק ביקשתי מהרופא לקבוע לי תור להפלה. השלב שבו הייתי חִייב הרדמה מלאה. וכך היה, נסעתי לבית חולים, עברתי ועדה משפילה, נכנסתי לחדר מלא מיטות ונשים ששיקרו כדי שיאשרו להן להפיל, המרדים הזריק משהו, העיניים שלי נעצמו, והתעוררתי עם תחבושת מדממת ובלי הבוטן שצמח לי בבטן. מאז התינוק מופיע לי בסיוטים והחלל שהותיר בקרבי הוביל אותי למחשבות שאולי בעצם אני כן רוצה להביא ילדים, אולי זה משהו שאני הרבה יותר צריכה, פיזית, מכפי שחשבתי. בסדר, אבל בשביל להביא ילדים צריך כסף, נכון? אז אני צריכה מקצוע מכניס. ובשביל ילד צריך הורים, אז אני צריכה פרטנר. וילד צריך אימא שפויה, אז אני צריכה לטפל בעצמי. פתאום עניין השארת הצאצא הפך להיות משהו שהוא בין תרגיל מחשבתי לכוח מניע. לא הצלחתי להגיע לדעה נחרצת בנושא. בזוגיות הארוכה האחרונה שהייתה לי העניין עלה לא פעם, ולא הצלחנו להגיע לעמק השווה בנושאים רבים שקשורים לחינוך. נפרדנו. מייד אחרי הפרידה התחלתי בתהליכים של הקפאת ביציות ולהתעניין ברצינות בנושא תרומת זרע. הרגשתי שאני כבר מוכנה ורוצה, יותר ממה שאהיה כל חיי. ואז התחלתי לקבל מושג מה זה אומר כלכלית (המון כסף) ומה זה אומר מבחינת הגוף (לשגע אותו עם הורמונים, וזה עוד לפני ההיריון עצמו) והחלטתי לדחות את זה עד שארגיש שלמה עם הרצון להביא ילדים. תחושה שעדיין לא הגיעה. ספק אם תגיע. ואז היה איזה דיבור על הבאת ילד לזוג גייז וגידול משותף. שקלתי ברצינות, והחלטתי לוותר. זה מחייב מדי ואני מתקשה בעניין זה. גם כך ילד זה דבר מחייב באופן אבסולוטי, אז גם להתחייב לחיים בשלישייה. פחות. העובדה שאין לי ילדים מנסה להתביית אצלי בראש כבחירה. זה מורכב יותר, כפי שוודאי הובן עד כה, והביולוגיה כבר די הכריעה. ואז אני מוצאת צידוקים באמצעות התבוננות בחיי אנשים שיש להם ילדים. תשמעו, בפרמטרים שלי, חיי טובים בהרבה. אני נהנית מחופש מוחלט, הכישלונות, האכזבות, הדאגות, החרדות – כל אלו קשורים אליי וממוקדים בי. מטריף אותי רק לחשוב שיצורים חיים נוספים היו שותפים בזה. בעברית קוראים לאנשים כמוני, שבחרו לא להביא ילדים "אל-הוריים". אני לא מתה על הכינוי הזה, מעדיפה את התרגום החופשי מאנגלית "חופשייה מילדים". זו התחושה בדרך כלל, אבל לא אכחיש שאני לא מרגישה צביטות פנימיות כאלו ואחרות, שאריות מאותו היריון עקור, ולפעמים בא לי, ממש בא לי, להיות המבוגר המשמעותי והאחראי בחיי ילד, ואני גם טובה עם תינוקות. מאוד מאוד טובה. אחותי עטקא, לעומת זאת, נחרצת הרבה יותר ממני. היא מעולה עם ילדים, ממש ממש מעולה, לא רק עם האחיינים (אני, לדוגמה, נוטה להתחבר לילדים בעלי קרבת דם אליי או לתינוקות של חברות, כשהם כבר גדלים תניחו לי בבקשה ותתמודדו בעצמכם עם המפלצות שיצרתם) ובטוחה לחלוטין שלא תביא ילדים. בעוד אני מפחדת, ממש מפחדת, מהשמות שההיריון מחולל בגוף, המכאובים, הבחילות והדברים שצומחים והדברים שנושרים, היא לא מעוניינת לגדל משהו בגוף שלה. היא אוהבת אותו ככה ולא רוצה שישתנה. היא חושבת שהעולם מלא בילדים עוזבים ונטושים "כמו שאין סיבה להרביע כלבים ולהביא גורים, אלא חשוב לאמץ, ככה בדיוק עם ילדים". כחרדית היא לא חשבה על זה בכלל, אבל ככל שיצאה לעולם וגילתה את זוועותיו, היא החליטה לוותר על ילד משלה, וכאשר תימצא את הפרטנר המתאים – היא תאמץ. אין לה ספק. התפיסה הזאת, שלא להביא ילדים, קנתה לה שביתה בקהילת היוצאים. כך התגלה לי כשכתבתי פוסט בעניין באחת הקבוצות. יש לא מעט כאלה, נחושים בדעתם ונחרצים בנושא. מינה סיפרה לי שתמיד ידעה שאין מצב שתביא ילדים. היא, כמוני, זוכרת מילדותה הרבה חיתולים, מוצצים והררי כביסות. "היה לי ברור שזה לא מה שאני מאחלת לעצמי, והודעתי על זה כבר מגיל צעיר. כולם אמרו לי שאשנה את דעתי כשאגדל. גדלתי ודעתי לא השתנתה." מינה, כיום בת 29, בזוגיות עם גבר גרוש ואב לשניים. "לא פגשתי עוד את הילדים שלו, וזה לא בוער לי לפגוש אותם. אני שמחה שעניין הילדים הוא לא אישיו ביני ובין בן הזוג, כי ברור לשנינו שזה לא יקרה. הוא מבחינתו לא מעוניין בילדים נוספים." ולא מפריע לו שאת לא פוגשת את הילדים שלו? הקשיתי. "ממש לא. להפך. יש גבולות ברורים. הילדים שלו לא צריכים אותי, יש להם אימא. עדיף כך עבור כולם. שלא יהיו בלבולים." ריתק אותי להבין שיש כאלה שפשוט נולדו בלי רצון להביא ילדים. שזו לא סוגייה עבורם, לא שאלה שהם התחבטו בה, אלא פשוט ידיעה ברורה, גמורה ומושלמת. האם זהו מאפיין של יציאה? כמה חרדים חיים כך, אל-הוריים במהותם, אבל נאלצו לכוף את הראש וליישר קו עם המוסכמות החברתיות ולהביא ילדים רק כי – כי מה? כי צריך? כי ככה זה. כי מי שואל אותנו בכלל. דיברתי על ההתפכחות הזאת, מעניין המובן מאליו לבחירה אישית, עם גאיה. את גאיה הכרתי כשהייתה צחי, יוצא טרי שיצא עם בת הזוג שלו, והם היו מגיעים למפגשים המחתרתיים של היוצאים, הרבה לפני שלהיות יוצא היה דבר להתגאות בו. אז היינו נפגשים במקומות סודיים ומתגאים בכך שלא רואים עלינו שהיינו חרדים. צחי ואשתו היו זוג חרדי, מודרני אומנם אבל חרדי. זמן קצר לאחר הנישואים התחילו הלחצים מהמשפחה והמבטים על בטנה השטוחה של האישה. הזוג החל בסדרת טיפולים, שלא צלחו, אבל התקופה הותירה בהם טראומה קשה. "בגלל התקופה הזאת לא היינו מסוגלים לחשוב על ילדים אחרי שיצאנו," מסבירה גאיה את התהליך שעברה. הטיפולים והלחץ מהסביבה השפיעו קשות על אשתו של צחי, ואחרי כמה שנים הם נפרדו. כאמור, צחי הפך לגיא, בחור חילוני סקרן וחובב בעלי חיים ואנשים מעניינים. הסקרנות של גיא והמחקרים שאהב לעשות לגבי סגנונות חיים שונים הובילו אותו לסצנת הפסטיבלים ולהיכרות עם אישה אחרת, מבית דתי. כנראה שקשה לנו להתנתק לגמרי מהמקורות. סוגיית הילדים עלתה כבר בתחילת הקשר, וגיא הסביר שהוא לא מעוניין בילדים. עדיין התקשה להתגבר על המרורים שהואכל כחרדי נשוי ללא ילדים. עם התקדמות הקשר, ולאחר שהשנים נישאו, העניין צף שוב ושוב, וגיא נדרש להתבוננות פנימית ולחקר עצמי כן ועמוק – ילדים כן או לא, ואם לא – למה לא? "כך גיליתי שאני בעצם לא מעוניינת בילדים. לא קשור לטיפולים כאלה ואחרים, לא קשור לדת, לא קשור לאישה שאני נמצאת איתה, אני פשוט לא מעוניינת בילדים," מסבירה גאיה. אז עוד הייתה גיא, ושיתפה את האישה במסקנות שלה, ובני הזוג נפרדו. גיא המשיך לחקור את עצמו, את הרצונות הפנימיים האמיתיים שלו, את המהות שלו, את הזהות שלו, והמחשבות האלה הובילו אותו להבנה של הזהות הטרנסג'נדרית. גיא הפך לגאיה, אישה מקסימה שחיוכה זהב, רעמת שערה השופע בגון הכסף, שהואילה ברוב נדיבות וכנות לשתף בתהליך שלה. הבחירה לעסוק בכלל בשאלה אם להביא ילדים או לא, רק היא יכולה להוביל למקומות מהותיים מאוד, להיכרות עמוקה ויסודית עם מי שאנחנו, לניסוח מחודש של עקרונות, של רצונות, של התבוננות על העולם ועל הדברים שהופכים אותנו למי שאנחנו. אני הבנתי שעקרון החופש חשוב לי יותר מכול, ושאני מוכנה לשלם את מחיר הכאב והוויתור על הבאת ילדים, מאשר לעשות צעד שהוא בלתי הפיך. וחוצמזה, הייתי מספיק אימא במשך כל שנות ילדותי. עכשיו אני אימא של עצמי.

אבא של עטקא אמר לה "על גופתי את תתגייסי לצבא", וכעבור שנה הגיע אליה לבסיס, עם אחיה הצעיר וארגז סופגניות; שי נפרד מהצבא בהסכמה הדדית, כי באותן שנים שום דבר במערכת הצבאית לא היה ערוך ליוצאים חסרי עורף משפחתי; יואל טעה במבחנים בכוונה, כדי לקבל פטור, ולבסוף התגייס וטיפס בסולם הדרגות, תום החל לשרת כחרדי בעקבות שיחה קצרה ומשנת חיים עם חייל דתי, תוך כדי שירות הוריד את הכיפה ועבר להתגורר אצל משפחה מאמצת, ומוטי דסקל התגייס בהיותו נשוי ואב לפעוטות, והיום הוא רכז תוכנית "יוצאים לצבא".   ארבעת מסלולי יוצאים בצבא. אין דבר הממחיש יותר את הפערים בין הקהילה החרדית לאוכלוסייה הישראלית הכללית כמו השירות בצבא. בעוד שברוב הקהילות החרדיות שירות בצבא הוא מוקצה מחמת מיאוס, עניין לענות בו, לריב עליו, לשרוף/להפגין/להימנע ממנו בכל מחיר – בקרב האוכלוסייה הכללית מדובר בחובה אזרחית, זכות מהמעלה הראשונה, מקור לגאווה ולסיפורי גבורה. הישראלי הממוצע ראה בשירות בצבא חלק בלתי נפרד ממסלול ההתבגרות של צעירי ארצנו, והפטור המוענק לחרדים הוא סלע מחלוקת שמזין מערכות בחירות ועימותים חברתיים לא מעטים. יוצאים רבים בוחרים להתגייס לצבא כדי להיטמע במהירות בחברה הכללית, וכדי לקבל את הכלים הבסיסיים הדרושים לכניסה נעימה ומוצלחת לשוק העבודה וההשכלה הגבוהה. "קודם כול, תתגייס", זו עצה ששומעים חרדים רבים ששוקלים יציאה. שירות בצבא מעניק מסגרת, תנאים, שייכות, חברה וקהילה, וכמובן, פותח שערים לחיים שלאחר השחרור. עם זאת, הקשיים העומדים בפני היוצאים הבוחרים במסלול זה הם רבים. בלי הכנה מתאימה, בלי מענים מדויקים ובלי תמיכה במצבים המאפיינים את אוכלוסיית היוצאים, הקושי הטבעי בשירות הופך לעיתים לבלתי נסבל. מה היתרונות בהתמדה בשירות, על אף הקשיים? אילו חוויות ייחודיות ליוצאים? מה אפשר לעשות במקרה שרוצים לשפר את הציונים במבחנים לפני הגיוס ולהשפיע על השיבוץ? האם כדאי להתגייס גם בגיל מאוחר יחסית, ומה השיקולים שכדאי להביא בחשבון לפני שבוחרים "להילחם על ביטול הפטור"? עטקא דיקשטיין (29) לא חלמה להתגייס. היא גדלה בקהילת חב"ד, למדה במוסדות הקהילה, יצאה לשליחות באוקראינה, ושם החלו לפעפע בה ספקות על הדרך. כשחזרה ארצה לא מצאה את עצמה וכעבור כמה חודשים עזבה את הבית ועברה לגור בשכונת נחלאות בירושלים. הרצון להתגייס החל בעקבות היציאה לשוק העבודה. "בכל מקום שאליו הלכתי שאלו אותי מה עשיתי בצבא, ככה הבנתי ששירות צבאי לבנות הוא דבר מקובל והתחילו אצלי המחשבות שגם אני רוצה". העבודה הראשונה שלה הייתה בקפיטריה באוניברסיטה, ורוב חברותיה לעבודה היו לפני שירות או מייד אחרי שירות. השיחות, הסיפורים והאווירה הכללית בקפטריה חיזקו אצלה את ההחלטה להתגייס בשביל כניסה חלקה וטובה לעולם החדש. "רציתי לרכוש ידע, שייכות, ניסיון וחיבור חזק לחברה הישראלית, ואת כל זה אפשר להשיג רק בצבא", היא מסבירה את החלטתה להתחיל לפעול, בגיל 21, לביטול הפטור שהוענק לה כתלמידת סמינר. "לא גדלתי על שנאת חיילים או שנאת צה"ל", היא מדגישה. "בחב"ד אוהבים חיילים. הרבי קרא לפצועי צה"ל 'מצויני צה"ל', ובאופן כללי היחס כלפי הצבא הוא יחס טוב ומוקיר". אביה של עטקא ממשיך לשרת במילואים (הוא התגייס כחרדי לאחר שנישא והקים משפחה), ואחד מאחיה משרת בקבע בתפקיד בכיר. שאר אחיה בחרו שלא להתגייס. אף שלבישת מדי זית לא הייתה חריגה במשפחה, שירות לבנות היה בגדר גזרה שאין ההורים מוכנים לעמוד בה. "ידעתי שתהיה התנגדות", מספרת עטקא, "ולכן ביקשתי להעביר את התיק שלי מלשכת הגיוס בבאר שבע ללשכת הגיוס בירושלים". לדבריה, היא הבהירה לפקידות הצבאית שהנושא רגיש וצריך להיעשות בדיסקרטיות, ולכן אין להתקשר להוריה ולבשר להם על כוונתה. בקשתה זו לא נענתה ומלשכת הגיוס התקשרו להורים, לספר להם על בקשתה של עטקא לבטל את הפטור. "הם עשו כל שביכולתם כדי לשכנע אותי לוותר על הרעיון", נזכרת עטקא, "סיפרו לי שאין תפקידים טובים לבנות בצבא, שאני אעשה קפה כל היום ואזיז ניירות מכאן לכאן. כשזה לא עזר, אבא שלי ניסה לטרפד את הגיוס בכך שטען בלשכת הגיוס שאני סובלת מבעיות נפשיות שיקשו עליי ועל המערכת. הייתי צריכה להיפגש עם הפסיכיאטר הראשי כדי להוכיח שאני פיקס". מהרגע שבו היא החלה בתהליך לביטול הפטור עד לביטולו בפועל עברה כשנה, וכעבור עוד כמה חודשים, סוף סוף, זכתה להיכנס בשערי הבקו"ם. בזמן הזה קיבלה עצות מכאן ומכאן, היו שאמרו לה לוותר על הרעיון משום שהצבא הוא מסגרת לא מתאימה ליוצאים. אחד מהם הוא שי (39) מתל אביב. שי התגייס בגיל 19 מחוסר ברירה. "העיפו אותי מהישיבה, בבית לא הייתי יכול להיות, אז התגייסתי". שי שובץ לתפקיד קרבי בחטיבת גבעתי, ומהרגע הראשון הרגיש חוסר התאמה. בצבא לא ידעו להתמודד עם החייל הרגיש, שלא היה יכול לחזור לביתו בחופשות, שהיה זקוק לכסף כדי לשלם שכירות, שלא הצליח להתחבר לשאר החיילים בעלי הרקע השונה כל כך משלו. הוא הועבר מתפקיד לתפקיד, ניסה להסביר מה הם הצרכים המיוחדים שלו, ולא נענה. לבסוף, בהחלטה משותפת, הוא שוחרר מהצבא לפני תום תקופת השירות הסדיר. עטקא, לעומת זאת, התרגשה מניצחונה במאבק הפרטי שלה, וכשהיא מלאת מוטיבציה ורצון לשרת שירות משמעותי, שובצה לתפקיד סמב"צית, רכשה חברים וסיגלה לעצמה כלים והתנהגות שסייעו לה רבות גם בהמשך, בחיים האזרחיים. רוב המפקדים הזוטרים בבסיס היו צעירים ממנה, אך לדבריה הדבר לא הפריע לחוויית השירות הטובה. "זה תרם לי, להיות מעט מבוגרת יותר מכולם. הייתי האוזן הקשבת לחיילות ולמפקדים והרגשתי שהגיל שלי מפצה מעט על חוסר הפז"ם שלי בדברים אחרים". בחיוך היא נזכרת בכינוי שהוצמד לה "סבתא עטקא". כעבור זמן מה כחיילת גם הוריה השלימו את החלטתה, היא ביקרה בביתם בעודה במדים ובחנוכה הגיעו אביה ואחיה לשמח את ליבה ואת לב חבריה בסופגניות ובחנוכיות. עבורה – זו הייתה סגירת מעגל מרגשת. גורלו של תום (29) ממרכז הארץ לא שפר בעניין זה. במשך שנה שלמה אחיו לא ידעו שאחיהם הגדול, הנערץ, משרת בצבא. הוא היה מחליף בגדים לפני שנכנס לרחובות המובילים לביתו, ואימו נהגה להסתיר את המדים שכיבסה עבורו בין סדינים ארוכים שהתנופפו בחבלי הכביסה. אסור היה לאיש לדעת שהבן המוכשר, גאוות המשפחה, שנה ופירש. תום למד בישיבה ליטאית וסומן כעילוי. הוא הקפיד על קלה כבחמורה, ואף הקפיד להוסיף לעצמו חומרות מחומרות שונות. בגיל 17.5 התחילו תהיות וספקות בקשר למקומו בעולם החרדי. הוא הסיק שהוא לא מעוניין להמשיך בישיבה הנחשבת, ולחיות חיים מוכתבים מראש. באחד הלילות טייל עם חבריו ליד מחסום צבאי, ושם פגש חייל דתי, חובש כיפה סרוגה. לדבריו, השיחה הקצרה עם אותו חייל הייתה נקודת המפנה בחייו, ובעקבותיה הוא החליט להתגייס. "החייל שאל אותנו למה אנחנו לא ישנים. הוא אמר שאם הייתה לו אפשרות לישון עכשיו, המפגש הזה קרה באחת וחצי בלילה, זה בדיוק מה שהוא היה עושה ולא משוטט ברחובות. השאלה הזאת העירה אותי, פתאום הבנתי שאני חי בבועה, שיש אנשים ששומרים עליי ומשוועים למיטה, בעוד אני מסתובב ללא מטרה. השאלה השנייה שהוא שאל הייתה, 'מה פרשת השבוע?' וזאת בכלל הייתה התקלה, כי לא ידענו. פתאום תפסתי שאני מבזבז את הזמן שלי, מדבר גבוהה-גבוהה אבל מה פרשת השבוע איני יודע". את השנתיים הבאות העביר תום בניסיונות לשכנע את אימו לא להתנגד לגיוסו, והיא, מצידה, שיגרה אליו רבנים, אנשי ציבור – "מאורי זוהר ועד חיים ולדר" כדי להניע אותו מהרצון להתגייס. מסע השכנועים לא הועיל, ולאחר עיכובים מעיכובים שונים היום המיוחל הגיע ותום עבר שרשרת חיול. את השירות תום התחיל במסלול החרדי. "הייתי חרדי, שחור-לבן, הקפדתי על הכול, אבל בתוכי הרגשתי שהאמונה מתחילה להתערער, וזה היה קשה", אומר תום, כיום סטודנט לתואר במדעים מדויקים. "אני זוכר שהלכתי לכותל, החזקתי את האבנים ובכיתי להשם שיציל אותי מלאבד את האמונה. אני רגיל לדבר עם אלוהים 3 פעמים ביום, ופתאום אני מתחיל להרגיש שאין לי על מה לדבר איתו. זה היה מפחיד לחשוב שבמשך כל כך הרבה שנים התפללתי סתם, שאין שם כלום. לא הייתי יכול להכיל בכלל את המחשבה הזאת. תוך כדי תפילה הבנתי את הפרדוקס, אני מתפלל לאלוהים, שאני לא בטוח שהוא קיים, ומבקש ממנו שיעזור לי להאמין בו". במהלך השירות התחזקו הספקות והפקפוקים, עד שתום הרגיש שאמונתו אבדה לחלוטין. לאחר שסיים קורס קצינים הבין שגם הכיפה הסמלית שהשאיר לראשו חסרת משמעות עבורו, והחליט לוותר עליה. סיפורו המיוחד הגיע לאוזניה של אשת חינוך מהעיר מודיעין, ולאחר שתום סיפר לה שהוא מוכרח להתחפש לחרדי כדי לחזור הביתה, היא הציעה לו להגיע לביתה בחופשות, לבוש במדים ומעוטר בדרגות. משפחתו, עד היום, אינה יודעת על כך. גם המסלול שעשה יואל (35), כיום עובד הייטק בתחום רגיש, הוא דוגמה ומופת לאפשרויות הרבות הטמונות בשירות צבאי משמעותי. יואל נולד וגדל בקהילה חרדית-ספרדית בדרום הארץ. מהישיבה פרש בגיל צעיר, בגלל ספקות באמונה, והחל לעבוד. תחום המחשבים קרץ לו, ובהיותו אוטודידקט לימד את עצמו אנגלית, טכנאות מחשבים ורשתות תקשורת, ובעיקר – השלים השכלה שלא במסגרת קונבנציונלית. גם את ההחלטה להתגייס קיבל יואל, כדרכו, באופן מושכל. הוא התייעץ עם שני חברים שייצגו, לדבריו, שתי אסכולות בקרב היוצאים. "לפי אסכולה אחת, הצבא יעזור, יתרום, יפתח דלתות, הזדמנויות וכן הלאה, והדעה האחרת היא, המדינה לא עזרה לך, לא תרמה לך, לא נלחמה עליך כאזרח שמגיעות לו זכויות בסיסיות כמו השכלה רלוונטית והכנה לחיים, ולכן אין שום סיבה לתת למדינה. בפרט שכאשר תגיע לצבא המעמד שלך שם יהיה נמוך מאוד, בגלל אותם חוסרים, שהם, כאמור, באשמת המדינה". יואל התבונן בחייהם של שני החברים, זה שצידד בשירות וזה שהתנגד לו, והחליט שהוא שואף לחיות כמו החבר שעשה צבא, עבד ולמד והתברג היטב בחברה נחשבת, ואינו מעוניין בחיים כדוגמת אלו של החבר שהתנגד לשירות, שגם דעותיו בנושאים אחרים אחרות משלו, ושהוא "עדיין מחפש את עצמו". נקודת הפתיחה של יואל בצבא הייתה גרועה למדי. כיוון שהרצון להתגייס התעורר אצלו אחרי שעשה מבחנים שבהם טעה בכוונה מתוך מטרה להיפטר מהשירות הצבאי, וכיוון שנשר מהישיבה, נתוניו במערכת הצבאית היו נמוכים מאוד. הוא שובץ למסלול שלא הייתה בו כל אפשרות להתקבל לתפקידים משמעותיים. יואל יצא למאבק על זכותו לשרת שירות משמעותי. בעצמו רקם קשרים, כתב מכתבים, התראיין שוב ושוב, ובעיקר, הוכיח את עצמו כחייל מצטיין בכל מסגרת שבה שירת. המאמצים נשאו פרי, הוא שובץ לתפקיד משמעותי ביותר, יצא לקצונה ובסופו של דבר שירת בקבע כקצין באחד החילות הנחשבים. הכלים שקיבל בצבא, תפקידיו המגוונים, הקשרים שיצר סייעו לו רבות בחיים האזרחיים. למרות זאת, יואל אינו ממהר להמליץ לכל יוצא להתגייס, אלא רק לאלו הרואים בשירות בצבא הזדמנות טובה ותקופת חיים מכוננת, שבה הם מתכוונים להשקיע ולהיות נכונים לבקש ולקבל כל מה שהצבא יכול להציע למשרתים. אחרת, הוא מדגיש, "חבל על הזמן. לכו ללמוד". הדגשה נוספת שלו נוגעת למקרים שבהם היוצא מבקש להתגייס לאחר שטעה בכוונה במבחני הסיווג. "עדיף לפעול כדי לשפר את הציון לפני הגיוס בפועל. זה אפשרי, תתייעצו עם גורמים מקצועיים המבינים היטב את נבכי הבירוקרטיה הצבאית, תעשו שיעורי בית ותשפרו את הציון. יהיה קשה הרבה יותר להיבחן שוב לאחר שהתחלתם כבר את השירות. אם החלטתם לפעול כדי לשפר את הציונים, קחו את זה כפרויקט חייכם והשקיעו בהכנה בכל הרצינות. המבחנים האלה יקבעו גורלות עבורכם". מוטי דסקל, רכז תחום "יוצאים לצבא" התגייס בגיל 23, בהיותו נשוי ואב ל-2. גם הוא, בדומה לתום, התחיל את השירות בתוכנית ייעודית לחרדים והמשיך במסלול כללי. סיפורו האישי, המסלול שעבר בצבא והמסלול שלו ב"יוצאים לשינוי" הובילו אותו להיות אוזן קשבת ותומך פעיל למען מיצוי הזכויות של חיילים בוגרי החינוך החרדי, וזאת בלי קשר לרמת הדתיות שלהם כיום. המענים המרכזיים עבור אוכלוסייה ייחודית זו הם: הכרה כבוגרי החינוך החרדי, מיונים מותאמים לפני השירות, הכרה כחייל בודד, דבר המעניק שכר גבוה יותר, פתרונות מגורים ומלגות לאחר השחרור, וכן אפשרות לצאת ללימודים לקראת סוף השירות, הטבה שזכאים לה חיילים חרדיים. אומנם רשויות הצבא מכירות היום בצרכים המיוחדים של חיילים יוצאים, אך לדברי מוטי, המצב רחוק מלהיות משביע רצון והמאבקים להשוואת זכויות חיילים יוצאים לאלו של חיילים חרדים עדיין נמשכים, כמו גם ההכרח הבהול להכיר בצרכים המיוחדים של חיילות יוצאות, ולהשוות את התנאים שלהן לאלו של חיילים יוצאים. כל המרואיינים דיברו על הצורך בהכנה טובה לפני הגיוס, וזו אחת המטרות של תחום "יוצאים לצבא". "תקופת השירות אינה דומה לשום דבר אחר, שום דבר המוכר ליוצאים מחייהם הקודמים, והכנה טובה תסייע להם להיות חיילים טובים יותר ולהפיק מהשירות את המרב", מסביר מוטי, וממשיך לפרט את התוכניות לליווי, קידום ותמיכה במועמדים לגיוס (מלש"בים) ובחיילים המשרתים בפועל. "אני רוצה לתת להם כל מה שלא היה לי", הוא אומר, ושי מסכם, "בזמני לא הייתה שום תוכנית ושום מענה לנער חרדי שנזרק מהישיבה ומהבית. אם היה לי למי לפנות, אם מישהו היה מקשיב לי, הכול היה נראה אחרת".  

הפסקתי להגיד "מיינע צורעס" ואימצתי את "מגניב אש", החלפתי את הבגדים הצנועים בג'ינס וגופייה, אבל אני לעולם לא אהיה כמו כל החילוניים. אני יצור כלאיים, וזה לא משהו שהולך להשתנות. טור פרידה (לעת עתה) לקריאת הכתבה המלאה לחץ כאן   תגיות: טור, רסל, סיפור אישי, לבוש תאריך הכתבה: פברואר 2011

"אני יכולה להתנער מהכול כשאני כותבת; הצער שלי נעלם, האומץ שלי נולד מחדש." הציטוט הזה מיוחס לנערה שהפכה – בנסיבות טראגיות – לכותבת מפורסמת, אנה פרנק. אנה תיארה ביומנה את התבגרותה כילדה יהודייה בשנות מלחמת העולם השנייה, ומבלי דעת הפכה לקולם של ילדים רבים, של תקופה, של אומה שהושמדה כמעט. כמה אירונית היא ההיסטוריה, שהותירה כתב יד שנולד מתשוקת כתיבה, טופח בשל התרפיה שהביאה עימה הכתיבה לחייה של הנערה שנעשתה גיבורת תרבות שלא מרצונה ובלי ידיעתה. הכתיבה הייתה לאנה כלי לפורקן, להתמודדות, לעיבוד החלומות, ליצירת ידידות, וירטואלית אומנם אך תומכת ומכילה. הנייר סובל הכול. בסדרת הטורים הבאה אשתף במחשבותיי ככותבת ועורכת, ואנסה להדביק בחיידק הכתיבה הטורפת שמקנן בי מאז עמדתי על דעתי. הכתיבה היא הסלע האיתן והוותיק ביותר בחיי; כתיבת יומן, כתיבת סיפורים, רעיונות למחזות/סרטים/בריאת עולמות והחרבתם. הכתיבה היא כלי התפרעות, וכלי איסוף, כלי יצירה ואמצעי לפריטת משאלות להתגשמות. אני כותבת כדי לחיות וחיה כדי לכתוב.   "סל הניירות הוא ידידו הטוב ביותר של הסופר." הקביעה הזאת שייכת לסופר הפורה יצחק בשביס זינגר. ואני, הקטנה, חותמת עליה בשתי ידיים. אין יום שבו אני לא כותבת. את רוב הדברים איני מפרסמת, מן הסתם. הכתיבה נועדה – בראש ובראשונה – עבורי, כדי לאפשר לי לעבד רגשות, לפנות מועקות, להתברר ולהתבהר לעצמי, ואז – אם החומר שיצרתי מספיק טוב, אני שוקלת לגלותו לעיניים נוספות. אסופת הסיפורים שפרסמתי בשנת 2016 כוללת עשרה סיפורים קצרים, הם נבחרו מתוך כמאה סיפורים שכתבתי. 90% מהם לא היו טובים מספיק ונותרו בחלל הפרטי שלי. גם המחזה שכתבתי עבר עשרות (עשרות!) טיוטות לפני שהועלה לבמה, וגם לאחר ההקראה על ידי השחקנים עוד ערכתי ואף שכתבתי. כל סיפור שלי שפורסם בכתב עת זה או אחר התגלגל ראשית בראשי, הוקלד ונערך שוב ושוב ושוב. אני מייחסת חשיבות רבה ליציאת טקסטים מהמגירה לאוויר העולם, וחשוב לי שהם יהיו מלוטשים ומדויקים.   "אפשר לערוך טקסט רע, אי אפשר לערוך דף ריק." החוכמה הפשוטה והמדויקת הזאת היא תרגום חופשי למילותיה של הסופרת ג'ודי פיקולט (פיקו). אני מתה על הציטוט הזה. הוא פורץ מחסומי כתיבה. כותבים רבים, ואני בתוכם – לשעבר, חוששים שהטקסט שהם רוצים לכתוב לא מספיק טוב, ולכן הם לא כותבים. בכלל. זו טעות. ברוב הפעמים הטקסט הראשוני גרוע, וטוב שכך. כי מכאן אפשר רק להשתפר. אני תמיד מתחילה במשהו, ופעמים רבות הטקסט משתנה כעבור כמה שורות ומכוון את עצמו. לא הייתי מגיעה לזה אם הייתי נכנעת למחשבה שאם אין לי משהו טוב לכתוב עדיף שלא אכתוב כלום. זריקת רעיונות על הדף, בלי סדר, בלי עריכה, בלי מחשבה יתרה היא כלי שימושי ביותר בארגז הכלים שלי ככותבת.   "מילים הן חפצים, כמו כל דבר אחר שנבנה על-ידי בני אדם. הן כלים. כמו מספריים, כמו דבק, כמו נעליים. חפצים שימושיים, שנועדו להקל עלינו את החיים." נקודת המבט הזאת לקוחה מהיצירה באדולינה מאת גבי ניצן. אני מחבבת אותה בגלל הארציות שבה, בגלל נטילת העוקץ מנשגבות הכתיבה, והבנה שהמילים לא שייכות לעולם הרוח בלבד, הן החיים עצמם. כשאני מצליחה להתייחס לכתיבה כפעולה שימושית ולא כמעשה אומנות, היצירה זולגת בקלות רבה יותר מבין האצבעות.   "מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה גומר לקרוא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול בכל פעם שמתחשק לך." (הולדן קולפילד, מתוך "התפסן בשדה השיפון" מאת סלינג'ר) כפי שלא קשה להבחין, הטור רווי בציטוטים. מילה שלי, כך גם באלו שיבואו אחריו. ולא בכדי. ככותבת זה שלושה עשורים אני חושבת שכתיבה טובה אינה תוצאה של כישרון, כוח רצון וסבלנות בלבד – אלא לפני כל אלה, קריאה מרובה. קשה להפריז בהתרגשות שאני חשה כאשר אני קוראת משפט שמצליח לזקק את מחשבותיי ולהעביר אותן למילים. זו תחושה נעימה כל כך, כמו לפגוש נפש תאומה. יצר חברותי במיוחד מתעורר בתוכי ופורץ בריקוד של שמחת שותפות הגורל. ההשראה הטובה ביותר לכתיבה מגיעה אליי באמצעות קריאה.

"הטוב מאוד הוא האויב של הטוב." פרנסואה-מארי ארואה (וולטר, שם עט) כמה פעמים ישבתי מול דף ריק, בראשי רעיון הכתיבה מגובש, פחות או יותר, והמילים סירבו לצאת. זה קורה, בעיקר, כשאני בטוחה שהרעיון שהתבשל במוחי מעולה, מקורי, חזק ומטלטל, ואני רק צריכה להביע אותו, להעביר את יצירת המופת ממחשבה למילים. זה הכול. ו-נאדה. שום דבר לא קורה. הדף הריק מבהיק אליי בלובנו המתסכל. ככל שאני יותר בטוחה שהטקסט שאמור להיכתב הוא מושלם ברמות אחרות, כך אני מתקשה לכתוב אותו. בדיקה עצמית כנה העלתה מסקנה מתבקשת: מפחיד אותי לכתוב טקסט בינוני (שלא לדבר על גרוע), ולפספס את הרעיון הנפלא. הפחד הזה משתק ביותר, והיצירתיות נעצרת. הבעיה היא שטקסט לא טוב אפשר לשפר, אבל מה כבר אפשר לעשות עם כלום טקסט? כשאני שמה לב למחסום הכתיבה הזה, רצון חזק לכתוב משהו מעולה ופחד מלהחטיא, אני נושמת עמוק – ופשוט מתחילה לכתוב, בידיעה שהטקסט שאייצר הוא טיוטה גרועה. לפעמים אני מתחילה לכתוב מהאמצע, לפעמים זורקת על הדף משפטים שאינם קשורים זה לזה, אבל אני יודעת שאני רוצה אותם בסיפור, לפעמים אני כותבת את הפחד מהפספוס ומה אני מרגישה בקשר אליו. ככה אני מכריחה את עצמי להשתחרר משיתוק הכתיבה. ברוב הפעמים השחרור הכפוי מייצר שחרור של ממש והיצירה קולחת. בשורות הבאות אציע מגוון תרגילי כתיבה – כולם מיושמים על-ידי (סטגדיש!) לשכלול יכולות הכתיבה ושיפור היצירתיות.   "כשתתרגלו להניע את ידכם על הדף בחופשיות, תצליחו לכתוב הרבה יותר מהר." (ג'וליה קמרון) הקלישאה, שמתבררת שוב ושוב כאמת, משווה את הכתיבה לשריר הדורש אימון. הפיכת הכתיבה להרגל משפרת את יכולת ההבעה ומגבירה יצירתיות. הפרקטיקה הפופולרית ביותר היא "דפי בוקר", הקדשת הדקות הראשונות של היום לכתיבה אסוציאטיבית. ההמלצה היא: למלא שלושה עמודים בכתב יד, בכתיבה חופשית, נטולת מעצורים, נטולת שיפוטיות ומתוך ידיעה ברורה שאף עין לא תשזוף את הטקסט. אפשר למלא את הדפים במחשבות שמתרוצצות במוח ברגע נתון, בניסיונות לשחזר את החלום האחרון, בהעלאת זיכרונות או בתלונות על כך שאין מה לכתוב. המטרה היא אחת: לכתוב. כך מרגילים את המוח להימנע מביקורת על הכתיבה. התוצאה: שריר הכתיבה נעשה גמיש ומיומן, קול המבקר הפנימי נחלש והרעיונות זורמים מהראש אל הדף. (עוד על שיטת "דפי בוקר" והמלצות נוספות לשיפור היצירתיות – קראו בספר "דרך האמן" מאת ג'וליה קמרון.)   "אני מעריך שהנוסחה שלי היא: חלום, שונות, ולא לפסוח על אף נקודת מבט." וולט דיסני "נקודת מבט" הוא תרגיל כתיבה שלקחתי מאימוני הכתיבה לחיים עצמם. הרעיון פשוט וכיפי, קחו סיפור קלאסי (אגדות מפורסמות, או סיפור מסיפורי התנ"ך) וכתבו אותו מנקודת מבט אחרת, מפתיעה. לדוגמה, סיפור עקדת יצחק מנקודת מבטו של האיל. סיפור רחב והמרגלים מנקודת המבט של אחד הרודפים אחר המרגלים. סיפור שלגייה מנקודת המבט של אחד הגמדים, סיפורה של לכלוכית כפי שתספר אותו אחת האחיות. וכולי וכולי. התרגיל הזה מעולה להשבחת הכתיבה, כי הוא מדגים כמה מרובד הוא כל סיפור וכמה הוא משתנה כאשר הוא מסופר מזווית מעט שונה. ובחיים עצמם, כבר הורינו חז"לנו, אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אז מדוע שלא ננסה אכן להגיע למקומו?   "דמיון חשוב יותר מידע. ידע הוא מוגבל. דמיון – אינסופי." (אלברט אינשטיין) "סוף אחר". התרגיל הבא נועד לשחרר את הדמיון ולוותר על מקובעות מחשבתית, ואני משתמשת בו גם ככותבת וגם כעורכת. מהות התרגיל: כתיבת אופציה נוספת של סוף הסיפור. אם הסיפור כבר כתוב, נסו לכתוב לו סוף אחר. אם אין לכם עדיין סיפור ואתם רוצים לשכלל את המיומנות היצירתית, בחרו סיפור מוכר והתאמנו בכתיבת סוף אחר. לדוגמה, חווה לא מתפתה לאכול מהתפוח. רחבעם בוחר להיות מלך אהוב ושושלת המלכות ממשיכה, מגפת הקורונה לא נבלמה, ועוד ועוד.   "בשביל ילדים, הילדות היא על-זמנית. היא תמיד ההווה. הכול בזמן הווה. כמובן שיש להם זיכרונות. כמובן שהזמן בכל זאת נע קצת עבורם וחג המולד מגיע בסוף. אבל הם לא מרגישים את זה. מה שהם מרגישים זה את היום, וכשהם אומרים 'כשאני אהיה גדול...' תמיד תהיה שם שארית של ספק – איך הם אי-פעם יוכלו להיות משהו אחר ממה שהם?" (איאן ראסל מקיואן) תרגיל "זיכרון ילדות" הוא עבורי כלי תרופויטי. גם התרגיל הזה נועד לשחרר מחסום כתיבה ולאמן את האצבעות בכתיבה זורמת. חשבו על חוויית ילדות, וכתבו אותה בפירוט רב ככל האפשר. כתבו מה היה הרקע לחוויה, מה היה הרכב המשתתפים וכיצד כל אחד מהם הגיב בסיטואציה, מה היה מזג האוויר, איך נראה החלל, מה הרגשתם אז. חיבור לילד הפנימי שבכם יעיר רגשות רדומים ויסייע לכם להבין טוב יותר סיטואציות אנושיות, וכמובן – לכתוב אותן באופן רגיש ומעורר הזדהות.   לו הייתי רוטשילד... הייתי אז בונה לי בית מאבן, בית גדול עם גג אדום, עם שלוש שורות מדרגות ליד הקיר – באחת רק עולים, בשנייה רק יורדים, השלישית לא תוליך לשום מקום. רק שידעו שזהו ביתו של גביר!" (דן אלמגור) תרגיל הכתיבה הבא יכול להפוך בקלות לסיפור קצר (או ארוך). דמיינו סיטואציה אגדתית: התעשרות פתאומית, השתלטות חייזרים, מסע בזמן, קבלת כוח-על מכל סוג שהוא, וכתבו מה היה קורה אז: מה היה קורה אם הייתם זוכים ב-100 מיליון דולר; איך ייראה המפגש שלכם עם החייזרים; לאיזו נקודה בזמן תחזרו ואיך תתנהלו (כילדה אהבתי לדמיין שאני חוזרת לימי אברהם אבינו עם קופסת גפרורים ומצית); איך החיים שלכם ישתנו לאחר שתגלו את כוח העל שלכם. את כל התרגילים האלה אפשר לעשות בדמיון, אבל הרבה יותר טוב לכתוב אותם. כתיבה מהנה ומסעירה.

"הייתי כותב לך מכתב קצר יותר, אבל לא היה לי מספיק זמן." כך כתב סמואל לנגהורן קלמנס, שנודע בשם העט שלו "מארק טוויין". האיש בהחלט ידע על מה הוא מדבר. מיומנות הקיצור היא אומנות של ממש. קל הרבה יותר להכביר במילים מאשר לתמצת מסר למשפט קצר וקולע. קופירייטרים, לדוגמה, עושים את הונם מכישרון התמצות. לפי אגדת סופרים ידועה, ארנסט המינגווי כתב את הסיפור הקצר בעולם. "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו". כמה חזק, כואב ונוגע ללב הסיפור האנושי המובע בשש המילים הללו. אגדת "הסיפור הקצר בעולם" מדגימה את אומנות כתיבת הסיפור הקצר: ריגוש מקסימלי במינימום מילים. הדרך ללב הקורא, בסיפור הקצר, צריכה להיות מהירה ביותר, ללא הקדמות מיותרת, ללא שבילים עוקפים ותחכומי מלל – ישר, לעניין ו-קצר. קשה להגיע לתוצאה כזו בטיוטה הראשונה. בטח עבור מי שאינו מנוסה בכתיבת סיפור קצר. על כן יש לכתוב את הסיפור כפי שהוא זורם מבין האצבעות, ואז – להשחיז היטב את חרב העריכה. אומנם, אותה חרב חדה אמורה להיות מונפת מעל כל טקסט העתיד להתפרסם, אולם כאשר מבקשים לפרסם סיפור קצר, תפקידה של החרב נחוץ הרבה יותר. בסיפור קצר כל מילה ומילה בטקסט חייבת להיות נחוצה ביותר. ואם לא, אין לה מקום.   "דמום ישבתי לפני הספר והספר התיר פיו וגילה לפניי דברים שלא שמעתי מעולם." כך כתב ש"י עגנון, הסופר היהודי הפורה. הסיפור הקצר מתאפיין בגילויים מעטים, ודאי ביחס לענפים אחרים בספרות: הנובלה והרומן. סיפור קצר אמור להיקרא בתוך שעה, לכל היותר, ועלילתו הממוקדת והמתומצתת צריכה להתפרש על פני תקופה קצרה ולכלול מעט דמויות. בסיפור קצר עוסקים, על פי רוב, בנושא אחד, ולשונו קצרה, חסכונית ומרמזת. הרחבות על זמן ומקום, תיאורים ארוכים של הלכי רוח ומחשבות הדמות, סיפורי חיים ועלילות חובקות עולם ותקופות – מקומם בז'אנרי ספרות אחרים.   "אתה אולי יודע, או מנחש, מה טיבו של הסיפור הזה, האם צפוי לו סוף טוב או סוף מר, אך אלה שבתוכו אינם יודעים. ולא היית רוצה שיידעו". (הדמות "פרודו", מתוך הספר "שר הטבעות: שני הצריחים", מאת ג'.ר.ר טולקין) בסוף הסיפור הקצר, או לקראת סופו, תגיע נקודת השיא שלו. לעיתים נקודת השיא תהיה פואנטה מפתיעה, לעיתים נקודת השיא לא תכלול פואנטה. סיום הסיפור הקצר יכול להיות "סוף סגור" – סיום שכולל פתרון סופי לבעיה שהוצגה בסיפור, או "סוף פתוח", סיום שלא פותר את הבעיה ומותיר הקורא להרהר, בחוסר ודאות, כיצד למעשה הסתיים הסיפור. ההחלטה על הסיום אינה שרירותית, כמובן. ההחלטה על סיום הסיפור צריכה להתאים לאופיו, אך בעיקר – לרגש שמעוניינים לעורר אצל הקורא.   "הטבע האנושי הוא להעריץ מורכבות, אבל לתגמל פשטות." כך סובר בנג'מין הוף, ואין לי אלא להסכים. אנשים רבים מתפעמים מטקסטים סבוכים. כאילו שאינטליגנציה נמדדת בהכברת מילים ארוכות וביצירת משפטים מפותלים. ולא מבינים מה למעשה רוצים מהם. בעבודתי כעורכת עליי להתאמן שוב ושוב במיומנות הקיצור והפישוט. ואני נהנית מכך, מתוגמלת – כספית ומנטלית, לאחר שאני מצליחה לחדור לעומק משמעותם של משפטים מסורבלים, לפרק אותם ולנסחם מחדש, בפשטות ובבהירות.   "הרבה יותר משעשע לנהל שיחה עם מישהו שלא זורק לך מילים קשות וארוכות כמו 'השתלשלות העניינים הרגילה בנסיבות אלו היא כדלקמן', ומסתפק בכמה מילים קצרות ופשוטות כמו: 'קח עוגה, פו.'" (מתוך "ופו היה אומר" מאת א.א מילן)  

החו"ל הראשון שלי היה בגיל חמש. אלו היו זמנים אחרים. נתב"ג היה בית נתיבות קטן וישן, טיסה הייתה אירוע חגיגי ונדיר, ואני – אני הייתי ילדה חב"דניקית נרגשת לקראת המפגש עם נציג אלוהים עלי אדמות, הרבי מליובאוויטש, במקום שהוא "בית רבינו שבבל", שברבות הימים הפך ל"בית משיח". החוויה נצרבה אצלי בזיכרונות רבים, מראות, ריחות, רגשות ואפילו פציעה קלה בברך. לטיסה לבשתי סרפן קורדרוי בצבע כחול עמוק, שעליו היה רקום סמל "צבאות השם", ומתחת חולצת גולף לבנה. חגיגית הייתי. המטוס המריא. זמן קצר לאחר מכן הדיילות עברו וחילקו מנות כשרות, ואז הצעידו עגלה גדולה עם המנות הרגילות. לטשתי עיניים אל המנה של האישה שישבה במושב האמצעי. היה שם מעדן חלב. במנה הכשרה לא היה מעדן חלב. אני חושבת שבאותן שנים לא היו בארץ בכלל מעדני חלב כשרים בכשרות המאוד-מאוד ספציפית שהייתה מקובלת במשפחתי. האישה הבחינה בעיני העגל הבוהות שלי והציעה לי את הגביע הנכסף. אמרתי לה שאני לא יכולה לאכול את זה, כי זה לא כשר ואסור לי, ופרצתי בבכי. אימא, שישבה לצידי, לבושה בחגיגיות גם היא, הבטיחה שאצל הרבי אקבל הרבה ממתקים כשרים, ואני ניגבתי את הדמעות. "ממתקים מהרבי" הם חוויית ילדות בפני עצמה. אבא הקפיד על נסיעות תכופות לרבי, וגם זיידע לא הדיר רגליו מ-770. טעמם של נחשי הגומי השחורים והסוכריות הצבעוניות שהיו מביאים עימם בחזרה, ספוגים טוב-טוב במרינדת הקדושה וההתחזקות, שמור בחכי עד היום. החו"ל השני שלי היה כ-12 שנים לאחר מכן. שוב נסעתי לניו-יורק, שוב נסעתי לרבי. אדמו"רנו שליט"א כבר היה בר-מינן, ואני התנדנדתי בין משיחיסטיות אדוקה לתחילתו של פיקחון. כרטיס הטיסה הובטח לי כשנה מראש, אבא אמר שאם ציוניי במקצועות הקודש – והרי מקצועות הקודש תופסים כ-90% ממערכת השעות – יהיו מעל 95, אקבל כרטיס ל"תשרי". בזמן ההבטחה הייתי עוד כול-כולי בעניין, חסידית מאוד, מקושרת לרעבע (כך קראתי לו אז, בדבייקוס הראויה), מדקלמת תניא וחולמת שיחות קודש. החלטתי לא לוותר על הנסיעה, על אף הערעורים שסדקו את חומות האמונה הבצורות, אלא לתפוס זאת כהזדמנות להתבוננות מקרוב, ממש מקרוב, וקבלת החלטה. הייתי בצומת דרכים אידאולוגי, והזדקקתי לחוויית הכרעה. נסעתי עם קבוצה גדולה של נשים ונערות, נרגשות ומתוחות לקראת ההצפה הרוחנית הצפויה. הגעתי ל-770 ורציתי להיבלע באדמת הקודש שם. תחושת חוסר השייכות הדהימה אותי בחריפותה, האקסטזה בשירים ובתפילות נראתה לי כטירוף פגאני, האלהת הרבי הכאיבה לי, ממש. ניסיתי להתחבר, ביום כיפור אפילו הרגשתי התעלות נפש, אך היא התרסקה מייד, כבר בימי חג הסוכות. הסתובבתי ברחובות ניו יורק בלב שבור ובקיבה הומייה. לאכול בחדר האוכל הגדול לא הייתי מסוגלת, האווירה שם לא התאימה לי, ולהיכנס לאחת ממסעדות המזון המהיר והזול היה באותם זמנים רעיון שאין להעלותו על הדעת בשום פנים ואופן. החודש הזה היה נורא, כשחזרתי ידעתי שנכרתי מעמי, מקהילתי וממשפחתי – שאיבדתי מוטיב מרכזי בהוויתי ובאמונתי. שש שנים אחר כך זועזעה נפשי שוב, כשהבנתי שגם האמונה באלוהים התפצפצה לאלפי רסיסים ונעלמה. החו"לים הבאים שלי היו מסעות. נסעתי המון ולהרבה מקומות, את סיני פקדתי עשרות פעמים, בפעמים הראשונות עוד תחבתי לתיק קופסאות שימורים וקרקרים. כשאבדה אמונתי גם ההקפדה על אוכל כשר נעלמה איתה. לא סחבתי אוכל מהארץ ולא ביקשתי בטיסות KOSHER MEAL. בממלכה המאוחדת ביליתי כמה חודשים וגם במוסקבה, באוסטרליה גרתי כשנה ומשם קפצתי לניו זילנד ואז תאילנד, הסתובבתי רבות במרכז אירופה, במזרחה ובצפונה. בסך הכול ביקרתי בכ-50 מדינות, לפחות עד שהפסקתי לספור. אורח החיים העכשווי שלי הוא נוודות דיגיטלית, העבודה שלי יכולה להתבצע מכל מקום שיש בו חשמל וחיבור לאינטרנט. תכננתי את חלום הנדודים במשך זמן רב, ובשנתיים האחרונות הוא מוגשם ועוד איך. צמצמתי את חפציי למינימום שנקלט בטרולי וילקוט, ואני נודדת בין ארצות, חוצה אוקיאנוסים ויבשות, מתמלאת בחוויות, מראות, ריחות וטעמים. בהחלט הרבה טעמים. הטעם הקולינרי מתמזג בטעם החופש המנטלי שהושג בעמל רב. וכן, עדיין, אף שעברו יותר מ-15 שנים מאז באה אל פי טעימת עכו"ם הראשונה, האפשרות לאכול בחו"ל מרגשת, מלהיבה, ולא מובנית מאליה. מדי פעם, פה ושם, בעיקר ביעדים קלאסיים, אני רואה אותם, ונזכרת בעצמי. הם חובשים כובעי קסקט, פאותיהם מגולגלות מאחורי האוזניים, לובשים חולצות פולו לבנות במקום המכופתרות הקשיחות, מביטים במסעדות הרבות והססגוניות בתמהיל של תאווה-רתיעה-סקרנות-הימנעות-שכנוע עצמי. האמיצים ייכנסו ויזמינו מנות ניטרליות כשרותית, והרוב יחזרו לחדר במלון ויחתכו סלט בכלים שהביאו עימם, ויוסיפו טונה ותירס מקופסה. חוויית החו"ל שלהם אחרת כל כך משלי, נתח עצום ממנה לא יגיע אל בלוטות הטעם שלהם. גם אני לא בולעת כל מה שמגישים לי, מן הסתם. לדוגמה, על הארוחות במטוס ויתרתי מזמן, לא בא לי על העונש הזה. אבל מדי פעם אני מגניבה מבטים אל המנות של הנוסעים האחרים, ומספרת לילדה בת החמש שבי שאין יותר אסור, שהכול מותר, מותר לך.

לא מן ההפקר לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר, אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי, כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.   נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו – כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.   וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי, זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.   וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם, וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם, וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם. חיים נחמן ביאליק, תרס"ב   את השיר הזה נהוג לנתח באספקט ספציפי של ייסורי האומן. המשורר מתאר כיצד המילים נחצבות בליבו מבלי שתהא לו שליטה על כך, כיצד החרוזים פורצים ממנו, נמלטים ללבבות הקוראים, והמחיר שהוא, המשורר, משלם על כך. הקריאה שלי שונה במקצת. אני קוראת טקסט של יוצר יוצא, וידוי של מי שגדל בחברה חרדית, סגורה ושמרנית, כשניצוץ חי ויוצר מפעם בליבו. יצר יצירה בוער, רצון מובהק כל כך, חד, חזק כל כך, בלתי ניתן לכיבוש. פטיש צרותיו של ביאליק כבחור ישיבה שהתפקר – ודאי לפני כמאה ועשרים שנים, פוצץ אותו, מן הסתם. התיאור הציורי-מוחשי מעורר אצלי הזדהות עד דמעות: יתפוצץ לבבי, צור-עוזי (ומה עז לנו יותר מהלב, הלב שתבע מאיתנו ללכת בעקבות צוויו, על אף הררי הקושי וענני חוסר הוודאות) זה הניצוץ עף, ניתז אל-עיניי, ומעיניי לחרוזיי. בסוף השיר מגיעה שורת התשלום, מחיר היציאה. בחלבי ובדמי (הרפרנס לעבודת הקורבנות מנופף בדגל עצוב ומדמם) את הבערה אשלם. המחיר על סיפוק צורך הביטוי, על להיות אתה-עצמך, כפי שאנו היוצאים יודעים היטב, גבוה.   מה יפה ירושתנו ביאליק לא המציא את הז'אנר. פריחת הספרות העברית מאופיינת בטקסטים כאלו: שילוב ביטויים מן המקורות, רפרור לפסוקים ולאגדות חז"ל, להטוטי לשון שנשענים על הז'רגון היהודי-מסורתי-חרדי ומציעים להם פירושים חדשים ומרעננים. הטכניקה הזאת, העושר הלשוני הזה, מובע באופן גלוי ובסאבטקסט. הנאת הקריאה של טקסטים מסוג כזה היא עניין להרהור בו, והיא ודאי משתנה ואינדיבידואלית. לא רק בין עיניים קוראות אלו לעיניים קוראות אחרות, אלא גם בהקשר של תקופה בחיים. ככותבים, כתיבה שנתמכת בידיעת ספרות המקרא והתפילה, ובהיכרות עם ביטויים ששייכים לקהילה שממנה הגענו, מאפשרת לנו תרפיה כפולה; שימוש באוצרות לשון מובנים לנו ושיבה אליהם ממקום חוקר, הענקת פרשנות מרחיבה. לעיתים הגלישה תהיה לאירוניה, לעיתים להתרפקות נוסטלגית, לעיתים לזיקוק רעיון למשפט קצר וממצה. "גדליה," אני אומר, "היום יום שישי, וכבר ירד הערב. איפה אפשר למצוא כאן רקיק יהודי, כוס תה יהודית, ובתוך כוס התה קצת מן האלוהים הזה שיצא בדימוס?..." (מתוך היצירה "גדליה" מאת איסאק באבל)   ושמחתים בבית תפילתי בין סופרינו שזכו לתהילת עולם מצינו כמה וכמה שסגנון יצירתם הוא "ספרות יפה" בעלת מאפיינים יהודיים מובהקים. בחודש דצמבר בשנת 1966 הוכרז עגנון כחתן פרס נובל לספרות. הפרס ניתן לו, כפי שנכתב בהחלטת ועדת הפרס, "עבור יצירתו הספרותית האופיינית, השזורה מוטיבים מחיי העם היהודי." הפרס הוכיח, לא לראשונה ולא לאחרונה, כי היצירה היהודית מרתקת לא רק את בני דת משה, אלא גם רבים מאומות העולם. הוכחה נוספת: אורך החיים והפופולריות הרבה של היצירה "טוביה החולב/כנר על הגג". עלילות טוביה, אשתו ושבע בנותיהם החלו להתפרסם בשנת 1894. המחזה הראשון שהתבסס על סיפורים אלו הועלה בתיאטרון קרנגי בניו-יורק בשנת 1957, ומשנת 1964 – מאז הבכורה בברודווי – המחזה הועלה מאות פעמים בעשרות במות ברחבי העולם. הסיפור, שמשקף את חיי היהודים הפשוטים ברוסיה בסוף המאה ה-19, עובד גם לסרט מחזמר הוליוודי. מומלץ לצפייה, לפחות בגלל השירים והריקודים. הייחודיות של שלום עליכם, מתבטאת, בין היתר, בעיצוב הדמויות שלו. דמותו של טוביה עוצבה בעזרת אינספור ביטויים מהמקורות, רפרנסים וסילופים מכוונים. "ברוך המבדיל בין קודש למחול." "אני יודע, אני יודע. אנחנו העם הנבחר, אבל מדי פעם בפעם, אתה לא יכול לבחור מישהו אחר?" פרצ'יק: "הכסף זאת המחלה הגדולה ביותר של האנושות!" טוביה: "הלוואי שאלוהים היה מדביק אותי במחלה הזאת! ושלעולם לא אחלים ממנה!" מתן חרמוני, הסופר וחוקר הספרות, כתב על שלום עליכם: "אי אפשר לדבר על מלאכת הסיפור של שלום עליכם בלי להבין כי אימץ לחלוטין את נקודת התצפית של דמויותיו מתוך קרבה והזדהות. מתוקף כך נעלם השיפוט כלפי דמויותיו ונוצרה הזדהות עמוקה... הדמויות הן שבאות ומספרות לפניו, מעצבות במילותיהן את הפרוטוקול הנפשי שלהן. לא הוא." עיצוב דמויות, הטמעת סגנון כתיבה, התרפקות על העבר ויצירת משמעות חדשה – אלו רק חלק מהכלים שמצויים אצלנו, בתיבת האוצר של התרבות שאליה נולדנו.   המלצות קריאה מוטל בן פייסי החזן – שלום עליכם בינותיים – אורי ניסן גנסין שברירים – דבורה בארון רעם היופי – מיכה יוסף ברדיצ'בסקי קוצו של יו"ד – יהודה ליב גורדון