תוצאות חיפוש

השינוי של יוצאים לשינוי מתבטא, בין השאר, בקבלת אחריות של היוצאות והיוצאים על חייהם, בתביעה לקבל את הזכויות המגיעות להם, לא כטובה, בדין, ובידיעה העמוקה והמכוננת – ליוצאים יש הרבה מה לתרום לחברה הישראלית. עזיבת העולם החרדי ופריצת הגבולות האישיים והקהילתיים לא מרוקנות את הזהות, להפך, הן מעשירות אותה.   דמיינו לכם תסריט: חבורת צעירים חדורת מוטיבציה אך נטולת ניסיון והכשרה, עוול זועק לשמיים, כוחות גדולים שמתנגדים לתיקונו, מאבק עיקש ורצוף דרמות שמתנהל במסדרונות בית המשפט, בתקשורת, באקדמיה, בצבא ובברים ברחבי העיר, גיוס דמויות מפתח מפה ומשם, ישיבות מחתרתיות, מהלכים מתוכננים, מהלכים בהחלט לא מתוכננים, והנה, תנועה מתעוררת וגדלה ומתרחבת, קוצרת הצלחות, הישגים ותעודות הוקרה, נעשית שם דבר בהוויה הישראלית וצומחת כל העת, מתמודדת עם ביקורת פנימית וחיצונית, מהלכת בין הטיפות בנושאים הרגישים ביותר, זהות ושייכות, מטביעה חותם ומשנה סדרי בראשית. ובכל זאת, ועל אף כל זאת, בשורה התחתונה, משאלתם הגדולה של המקימים ושל העומדים בראש העמותה כיום היא: להביא לסגירתה. בטח הייתם רוצים לצפות בסרט הזה. ברכות! אתם חלק ממנו.   נופלים בין הכיסאות קצת קשה להיזכר במציאות שבה נולדה יוצאים לשינוי, שהרי כל כך הרבה השתנה מאז, אבל ננסה. לצורך כך, אשתמש בסיפורי האישי: נערה חרדית מתבגרת מתחילה לעמוד על דעתה ולתהות על אמיתות, להרהר אחר מוסכמות ולבחון גבולות. אין באמת את מי לשאול ועם מי להתייעץ, אין שום הדהוד בסביבה לאפשרות ששאלות כאלה הן לגיטימיות, וכמובן – שום סימן להימצאותן של דמויות ששנו ופרשו. בעצם, היו כמה סיפורים, על אחת שעזבה והתאבדה, על אחד שיצא וחזר ונעשה חוזר בתשובה מוביל, ועל זו שיצאה ואיבדה את דעתה. אלו היו הסיפורים המוכרים. במחתרת סופר על יוצאים (למעשה, קראו להם "מקולקלים, אבל ממש") שהפכו לחסרי בית, למסוממים, לעובדים בעבודות כפיים קשות ולא מתגמלות, זרוקים אי-שם וסובלים, אוהו – כמה הם סובלים. היוצא המפורסם – כי הוא היה מפורסם – ישראל סגל ז"ל נחשב ליוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, והנה, אפילו הוא, תראו כמה הוא מתייסר. בעולם החרדי לא מכירים במושג "מורכבות", ובטח שלא ב"זהות מורכבת ואינדיבידואלית". על הרקע הזה, מה הפלא שלקח לי המון-המון זמן להגדיר, לעצמי קודם כול, שאני, כן גם אני, יוצאת? להכיר בכך ולמצוא לעצמי מעגלי תמיכה. אבל אלו היו מותרות, הקשיים היו בסיסיים הרבה יותר. בסמינר לא מכינים אותך לחיים שמחוץ למסגרת העוטפת של הקהילה, והיציאה אז הייתה מאופיינת בקשיי הגירה בלי שום פתרון שיכולתי לחשוב עליו. מאחר שלא תפסתי את עצמי כיוצאת והייתי עסוקה בענייני הישרדות, לא נעזרתי בעמותות שהצהירו שהן מסייעות ליוצאים שההחלטה לעזוב את הקהילה בשלה בקרבם. לצה"ל לא יכולתי להתגייס. הצבא לא ידע אז איך להתמודד עם צעירות וצעירים במצב רגיש כשלי. ביררתי על האפשרות להיחשב "חיילת בודדה", ולפי המידע שקיבלתי הדבר כרוך בפרוצדורה לא פשוטה. נודע לי שאין אפשרות להסתיר מההורים את דבר גיוסי ושאין שום מערך מתאים ומקדם לחיילות עם בגרות במקצועות קודש, ושתהליך ביטול הפטור ייקח זמן וכלל אינו מובטח, ובקיצור – רדי מזה. אחר כך, כשהתחלתי ללמוד, לא יכולתי לקבל מלגות שנועדו לבוגרי החינוך החרדי, כי כבר לא הייתי חרדית, ולא יכולתי לקבל מלגות שבין התנאים לקבלתן היה שירות צבאי. וכך, על אף המוטיבציה העצומה ותאוות הידע והחלום להתברג בעולם האקדמיה, החובות העצומים ופערי ההשכלה והתרבות ניצחו. נשרתי מהלימודים. במוסד אקדמי אחר, שנים ספורות לאחר שנאלצתי להשתעבד כל-כולי לסתימת הבור הכלכלי שנקלעתי אליו בשל היעדר תמיכה, הקושי של סטודנטים יוצאי הקהילה החרדית צד את עינו של ליאור קול, סטודנט ירושלמי לכלכלה וחשבונאות באוניברסיטה העברית, שהיה אז בן 24, נטול כל קשר לעולם החרדי וחסר כל היכרות עם קשיי היציאה. "עבדתי אז באיזו עבודה סטודנטיאלית, והכרתי שם סטודנט נוסף, יוצא החברה החרדית. מובן שהסתקרנתי לשמוע את סיפורו, ותוך כדי השיחה הוא אמר לי שהוא עובד בשלוש עבודות כדי לממן לעצמו את הלימודים. שאלתי אותו אם זה בנוסף על התמיכה שהוא מקבל מהמדינה, והוא שאל אותי, 'איזו תמיכה? על מה אתה מדבר?' בתמימותי חשבתי שכבוגר החינוך החרדי מגיעה לו תמיכה מהמדינה, והוא הסביר לי שמרגע שהוא הוריד את הכיפה הוא כבר לא זכאי לשום תמיכה. נחרדתי מזה". אני מקשיבה לליאור ומחייכת, כי כשהדברים נשמעים מפי אדם שאינו חרדי ושמעולם לא היה חרדי, האבסורד אכן זועק לשמיים והאפליה מומחשת במלואה. אבל אז, בזמנו, כאשר אני הייתי סטודנטית, המציאות המפלה נראתה לי ברורה מאליה, וההתנערות ממני, היוצאת, התקבלה על דעתי בהשלמה עצובה; הבחירה שלי הייתה לצאת, ובין הזכויות שנשללו ממני נמנית גם הזכות להשלמת השכלה ומיגור הפערים שנוצרו מכיוון שנולדתי למשפחה חרדית. סה לה וי. מחיר הבחירה. למרבה המזל, העין החיצונית של ליאור לא ראתה את הדברים באופן הזה. "הבחור שפגשתי אמר חצי בצחוק שהוא והחברים היוצאים שלו משתעשעים במחשבה לתבוע את המדינה, כגורם שהוביל למצבם. 'אז למה אתם לא עושים את זה?' שאלתי, והוא חייך ואמר שזה חסר סיכוי. כאן נדלקתי. 'אתה יודע מה', אמרתי לו, 'תן לי לבדוק כמה דברים. אתה יכול לארגן לי כמה יוצאים לתביעה?' הבחור, עדיין סקפטי, אמר שאין בעיה. הוא יארגן כמה מחבריו". זרע ראשון נזרע בערוגה ראשונה.   נפגשים אצל בוז'י במרחק כמה מסדרונות משם, באותה אוניברסיטה, רעיון דומה הדהד במוחו של משה שנפלד, יוצא שהתגייס לצבא, השלים בגרויות והתקבל למכינה קדם-אקדמית. "קיבלתי מלגות בגלל השירות בצבא. לא הופליתי במלגות אחרות, בגלל שפשוט לא הגשתי בקשה. ראיתי מלגות שמיועדות לחרדים ובכלל לא העליתי על דעתי להגיש בקשה. בשנה הרביעית ללימודים פגשתי בחור שלמד איתי בישיבה. בזמן שאני עשיתי צבא הוא התחתן ולמד תואר בפיזיקה באוניברסיטה הפתוחה, קיבל מלגה מקרן ידידות טורונטו ומלגה מהכולל – במקביל, כמובן. וזהו. הוא הסתדר. רק כשהוא סיפר לי על כך התחלתי להבין שמשהו לא תקין בכל הסיפור הזה". במבט לאחור, אפשר להניח שליאור ומשה, וצעירים נוספים שנפגוש בהמשך, היו האנשים הנכונים במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים. התקופה הייתה פוסט מחאת 2011, אקטיביזם חברתי היה הדבר החם ביותר, ובזכות פורום היוצאים בפורטל תפוז (ז"ל) יותר ויותר בוגרי החינוך החרדי הכירו זה את זה, יצרו מעגלי תמיכה, שותפות ושיח, דיברו על האתגרים, הכאבים, הניצחונות הגדולים והקטנים, ההתמודדויות בצבא, באקדמיה ובתעסוקה. ההסתרה של היציאה הלכה והתפוגגה. אם בעבר מפגשי הפורום נערכו תחת מעטה חשאיות וכל המשתתפים נשבעו לשמור על סודיות גמורה, באותן שנים האווירה השתנתה והיוצאים הפסיקו להתחבא. גולת הכותרת הייתה מפגש שנערך בבית הספר לאומנויות "מנשר". אז, לראשונה, התקיים אירוע פומבי של יוצאים. בלי הסתרות, בלי כתובת עלומה שנמסרת רגע לפני תחילת האירוע, בלי חשש מחרדים שיבואו לפוצץ את המפגש ובלי לאסור על צילומים באירוע עצמו. השטח בעבע. המהפכה החלה. ובחזרה למסדרונות האוניברסיטה העברית. שנפלד, שהיה מעורב עמוקות בהווי היוצאים והכיר רבים מהם, מסביר שהרעיון להתאגד לעמותה עלה באמצע שנת 2012, והתנהל למעשה בכמה צירים. "בציר אחד שלמה פשקוס, אז כלכלן במשרד האוצר, מחליט לפעול למען היוצאים. כששלמה היה סטודנט הוא היה פעיל בתא אופק, והעיסוק בעניינים חברתיים כבר היה טבוע בו. בעקבות פקיחת העיניים הקולקטיבית גם הוא הסיק שזה לא בסדר שמפלים אותנו. הרעיון של שלמה היה לפקוד יוצאים למפלגות, וכך, כשיהיה לנו כוח פוליטי, נוכל להגיע לח"כים ולהתחיל לפעול. הוא פנה אליי מכיוון שאז ניהלתי את הפורום בתפוז והכרתי לא מעט יוצאים. ואכן, יצאנו למבצע התפקדות מהיר. מהיר כי תוך זמן קצר השגנו פגישה עם בוז'י הרצוג, אז חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה". לפשקוס ושנפלד, מארגני הפגישה, היה חשוב שיגיעו אליה כמה שיותר יוצאים. הם הפיצו את דבר הפגישה ברחבי האוניברסיטה והדהדו אותה ברשתות החברתיות. וכך ליאור, שכאמור באותה עת פעל כדי לגייס יוצאים ותורמים לטובת תביעה ייצוגית נגד המדינה בגין הזנחת חינוך, חבר ליוזמה המתגבשת, וב-27 ביוני 2012 כולם הגיעו, חדורי מוטיבציה ורצון לשנות, לפגישה ההיסטורית עם הח"כ. בין 50 היוצאים שהגיעו למפגש היה יוצא צעיר ולבוש מדים, יוסי קלאר. קלאר שירת אז ביחידה לגיוס חרדים. "הייתי במדור שאחראי על כתיבת המדיניות לשילוב חרדים", הוא משחזר, "משמע, הייתי במדור שאחראי למעשה על אפליית היוצאים בצה"ל. הייתי חתום על המדיניות שקבעה מתי חייל מודח משח"ר (מסלול שילוב חרדים. ר"ד), ואפילו בסוף השירות שלי אני זה שחתם על הדחות כאלה". קלאר, לדבריו, לא חש דיסוננס. "הבנתי מה דרישות המערכת והנחתי את האנשים לפעול בהתאם. לחבר יוצא שרצה להגיע למודיעין יעצתי לחבוש כיפה, ועדכנתי אותו שבעוד כמה חודשים אדיח אותו ממסלול שח"ר, והוא ימשיך במסלול רגיל. ליוצאים אז לא הייתה אפשרות להתגייס למודיעין, האופציה הזאת הייתה שמורה לחרדים בלבד. כשהתחילה ההתארגנות נגד אפליית יוצאים, היה לי ברור שאני רוצה להשתלב בזה. התחלתי להציק למפקדים שלי, הסברתי להם שזה לא הגיוני מה שקורה, למה חייל שמוריד את הכיפה מאבד אוטומטית את כל הזכויות שלו. מה הקשר?"   יוצאים עם נתונים המפגש עם חבר הכנסת הרצוג היה מוצלח. בסיומו ביקש הח"כ מהמארגנים להגיע אליו לפגישה מעשית יותר. "הגענו והוא התחיל לשאול שאלות ענייניות. כמה יוצאים יש? אילו תוכניות יש לחרדים שיוצאים לא נהנים מהן? במה בדיוק מתבטאת האפליה בצבא ובאקדמיה? אילו פערי השכלה ספציפיים יש ליוצאים? שאלות כאלה, בסיסיות למדי. ואז הבנו שלמעשה אין חומר. אין לנו נתונים מדויקים", נזכר שנפלד. "וכך, במקום להתכונן למבחנים של סוף התואר, ישבתי והכנתי נייר עמדה. קראתי, חקרתי, מצאתי מקורות, חפרתי בנתונים, בדקתי בנתוני הלמ"ס ובאתרים של קרנות ומכללות ואוניברסיטאות. לבסוף הגעתי לנייר עמדה מסודר וממצה שאנשים קראו, הזדהו והבינו את הצורך בשינוי". בדיעבד, שאלותיו של הח"כ הקשוב, שלימים מונה לנשיא המדינה, הניחו את אחד היסודות המרכזיים של עמותת "יוצאים לשינוי" – התבססות על נתונים.   יוצאים לשינוי משקיעה רבות במחקר על תופעת היציאה מהמגזר החרדי והבנתה וכן בהנגשתה לתקשורת בישראל ובעולם, מתוך ההבנה כי כדי ליצור מענים הולמים, חשוב להבין לעומק את הצרכים, ולאחר מכן להנגישם לכלל האוכלוסייה. (מתוך אתר "יוצאים לשינוי", אזור "מחקר ותקשורת")   מאחדים כוחות "במקביל להתארגנות לקראת הפגישה ההיסטורית עם בוז'י, ישבה באבולעפיה ביפו קבוצת אנוסים (אנשים החיים בחברה החרדית ושומרים בפומבי על אורח חיים חרדי, אך אינם מאמינים בדרך חיים זו. ר"ד), וחגגה על ערמת פיתות ודברים לא כשרים נוספים", ממשיך משה לתאר. "זה היה בפסח. בשולחן ליד ישבה העיתונאית והבימאית ענת גורן, ואחרי לבטים רבים היא ניגשה אליהם וביקשה להבין את פשר העניין, איך ייתכן שיושבים פה חרדים ואוכלים חמץ. הם הסבירו לה על מציאות חייהם ועל תופעת האניסות, והיא – התפוצץ לה המוח. בו ברגע החליטה לצלם על כך סרט דוקומנטרי וביקשה לשמור עימם על קשר. היא חיברה אותם לאנשים שלה, וככה גם הם התחילו לפעול למען היוצאים. בציר הנוסף – ליאור קול מנסה לקדם את עניין התביעה ההמונית. בוז'י קישר אותנו לקרן החדשה לישראל, ושם פגשנו את החבר'ה האנוסים מהמסעדה ביפו, והתחברנו כולנו למיזם משותף. הדברים התגלגלו לאיטם, היינו סטודנטים, והחבר'ה האנוסים בעלי משפחות. אבל התקדמנו. בסופו של דבר קיבלנו מהקרן סכום ראשוני, ובמרץ 2013 הוקמה העמותה". אחת היושבות בשולחן הפיתות המפורסם הייתה בת אדלר, שבאותה תקופה נאלצה לשמור על חזות חרדית בשל מאבק גירושין ארוך וחששהּ לאבד את בנה. בת מספרת על ילדות חרדית רגילה וחסרת תהיות אמוניות. "מבחינתי, היה ברור שיש מסלול חד-סטרי, לא היו שאלות. בגיל 19, אחרי כמה פגישות קצרות, התחתנתי ודי מהר הגיע ילד ראשון. אף פעם לא האמנתי באלוהים", היא אומרת ועיניי שלי מעט נפערות. "זאת אומרת, אמונה לא הייתה חלק מהחיים שלי", היא ממהרת להסביר, "אלא יותר המשימות שצריך לבצע, הדברים שצריך לעשות כחלק מהמרקם החברתי. לא חשבתי הגות". נקודת המפנה של בת התחוללה בעקבות משבר חריף בזוגיות. "בדיעבד, הגילויים הקשים שגיליתי והגירושין המאוד לא פשוטים שעברתי היו הדבר הכי טוב שקרה לי. חטפתי את הבעיטה שהייתי צריכה לחטוף כדי להעיף את החיים שלי קדימה". בת התמודדה עם לחצים אדירים מבית ומחוץ עד שהצליחה להיחלץ מהקשר המזיק. תוך כדי תהליך היא עברה מסע פנימי לגילוי מחדש. "רק אחרי שהוא עזב את הבית באופן סופי התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, למה אני בעצם לא מדליקה אור בשבת, הרי אני לא חושבת שיש אלוהים ואין עכשיו אף אחד בבית שיראה שאני מדליקה אור, אז למה לא להדליק? השאלות האלה מעולם לא צפו, כי התנהגתי כמו שהחברה סביבי דרשה ממני, וזה היה בסדר מבחינתי. הפעם הראשונה שבה התאפשר לי באמת לחשוב על הדברים התרחשה כשהייתי, לראשונה בחיי, אני מול עצמי בלי הורים, בלי אחים, בלי בעל".   מה יוצאים צריכים? בתקופה שבת טורטרה בדיונים ארוכים ומתישים בעניין הגט, תוך שהיא מגבשת לעצמה את זהותה החדשה ורוקמת תוכניות לחיים שלאחר הגירושין, היא ניהלה את פורום "חרדים בעל כורחם" בפורטל תפוז, ויזמה מפגשים של נשים וגברים כמוה, חרדים בתחפושת. מה היה החיבור הרעיוני שלך עם יוזמת "יוצאים לשינוי", שאז עוד הייתה רק רעיון במוחם של כמה אנשים? "החבר'ה שהתחברתי אליהם ואני הרגשנו שיש משהו לא תקין בתהליך היציאה כפי שהיה באותה תקופה. הרבה יוצאים התנהלו ממקום מתמסכן, וכזה שלא לוקח אחריות על הבחירות שלו. ולנו, כמי שמתמודדים עם הבחירה ומשלמים עליה מחיר גבוה מאוד, זה הפריע. דבר נוסף, הייתה לנו בעיה עם הסיוע שהיה מוצע אז, שהוא כלל בעיקר מעין קהילה חליפית לקהילה שהיוצאים עזבו, ולא היה שם דגש על מתן כלים לחיים עצמאיים. ולתפיסתי – זה מה שחשוב, וזה מה שקסם לי ביוזמה של יוצאים לשינוי. הרעיון הוא לתת חכה, לא להאכיל בדגים". בת רואה קשר ישיר בין התנהלות חרדית טיפוסית ובין הסרת אחריות. "יש משהו בחינוך החרדי ובהתנהלות החרדית שמוריד מאנשים את הדאגה האישית לגורלם, ולרבים זה מאוד נוח. אלוהים דואג לנו, הקהילה דואגת לנו, הרב דואג – חיים קלים ומתגלגלים. אנחנו רצינו לייצר מצב שלאנשים יש כלים להטיס את החיים שלהם קדימה. לדוגמה, אני רציתי ללמוד לתואר ולא יכולתי כי לא הייתה לי תעודת בגרות. האפשרויות שלי היו לעבור מסלול ארוך של השלמת בגרויות, או לחכות לגיל 30 וללמוד במכינה. רצינו שיכירו במצב של בוגרי החינוך החרדי ויקימו מכינות ייעודיות שאפשר להתקבל אליהן לפני גיל 30. רצינו שתהיה הכרה בצרכים הספציפיים של יוצאים, ושהסיוע יהיה יעיל באמת. ואז, כשפגשנו את פשקוס ואת ליאור ואת שאר החברים – זה היה בינגו. כולנו דיברנו באותה שפה, כולנו חלקנו אותן תובנות". החבורה התאחדה במטרה לפעול לקידום מה שנקרא לימים "תביעת הליבה", וכן כדי להניע תהליכי שינוי בתוך המערכות השונות: הצבא, האקדמיה ושוק התעסוקה. לראשונה בתולדות המדינה, יוצאי החברה החרדית התאגדו, הרימו ראש ותבעו זכויות בריש גלי, תוך הדגשת היתרונות שלהם כיוצאים והתועלת שהם מביאים לחברה הישראלית הכללית. "בגין התרשלות המדינה סיימו התובעים את לימודיהם כשברשותם ידע בסיסי בלבד במקצועות חיוניים, אולם לאחר שבגרו התברר כי חסרים להם הכלים הנדרשים לרכישת השכלה ומיומנויות אשר יאפשרו להם לעמוד על רגליהם ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית" (מתוך "תביעת הליבה" שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 2015).   "יוצאים לשינוי הוקמה במטרה לשנות מדיניות, ולא כמקום שמעניק מענים מסוג רווחה", מחזק שנפלד. "יותר מכך, המשפט הקבוע שלנו היה 'המטרה העיקרית של יוצאים לשינוי היא שהעמותה תיסגר'. שנצליח לשנות את המציאות עד כדי כך שכבר לא יהיה צורך בעמותה. ככה פעלנו לאורך כל הדרך, עד שנדב (רוזנבלט, מנכ"ל העמותה כיום. ר"ד) ואיציק פשקוס, אח של שלמה, הגיעו עם הרעיון לפתח את תחום הסיוע הפרטני ולספק מענים קהילתיים. היו דיונים ארוכים מאוד, ויכוחים של ממש, בנושא. יוצאים לשינוי, ביסודה, לא חשבה לגעת בתחומי פרט וקהילה, אלא לפעול לשינוי מדיניות. ואכן, כמה חברי ועד פרשו בעקבות ההחלטה להרחיב את תחומי יוצל"ש מעבר לפעילות המאקרו".   תובעים ליבה הסיקור התקשורתי העצום והעיסוק הציבורי בתביעה של העמותה הצעירה אינם ברורים מאליהם. המייסדים בחרו, במודע וגם בהמשך הדרך, שלא לשים בחזית המאבק סיפורים אנושיים קורעי לב על התמודדות עם ניתוק מהמשפחה וקשיי התאקלמות גרפיים מדי, אלא לדבר על מהות, על אפליה ועל צורך בשינוי מדיניות. מדובר בריקוד עדין במיוחד שכולל ניסיונות ליישוב בין אינטרסים מנוגדים. בסופו של דבר, היוזמה המקורית והבועטת משכה תשומת לב רבה וסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת הכלליים וגם באתרים חרדיים.   חרף הפערים – אחים אנחנו! השינוי שחוללה העמותה מתפרש למישורים רבים, לא רק פעילות לשינוי מדיניות, לא רק תחום פרט וקהילה הולך ומתפתח, לא רק העלאה למודעות הציבורית אספקטים נוספים של יציאה, אלא גם דחיפה לשינוי מנטלי שנוגע למרקם היחסים העדין בין יוצאים לחרדים. "אחד הדברים החשובים שיוצאים לשינוי עשתה בעשור החולף הוא לגרום לעולם להבין שיוצאים הם לא אנטי חרדים", אומר יוסי קלאר. "היציאה היא דבר שעשינו למען עצמנו, ולא נגד אף אחד. אנחנו בקשר עם האחים והאחיות שלנו, אנחנו אוהבים את המשפחות שלנו, ואנחנו לא נגדם. התנערנו מהתפיסה הרווחת שיציאה היא אקט פוליטי ומתריס. מבחינתי, יוצאים לשינוי היא ארגון חרדי. פילוסופית אפשר להתווכח על הקביעה הזאת, אבל עובדתית היא נכונה. חרדים הקימו את יוצל"ש, חרדים עובדים ביוצל"ש והלקוחות שלנו הם חרדים. אין לנו לקוחות חילונים. אז מה אם אנחנו לא נראים כמו חרדים? מלבד זאת, הרי ברור שגם המשפחות שלנו נהנות מפעילות העמותה, שבזכותה הילד שיצא יכול למצות את הפוטנציאל שלו ופחות סובל בתהליך היציאה. יוצאים וחרדים הם לא אויבים – הם אחים. והשינוי הספציפי הזה, שיוצל"ש היא חלק אינהרנטי בו, מורגש בשטח; אם במפגשים של הורים חרדים וילדים יוצאים, אם במעגלי שיח ואם בפעילויות נוספות שמתרחשות באופן מוצנע יותר".   רוקמים נרטיב חדש הקו הפייסני שמובילה העמותה, לצד הדגשת היציאה כסיפור הצלחה מעוררים תרעומת בקרב חלק מהיוצאים. האבות המייסדים של "יוצאים לשינוי" מודעים לכך ומסרבים להתנצל או לסגת מעמדותיהם. "יש מצב שהעמותה לא מתאימה לכל היוצאים, וזה בסדר גמור. 'ברוך השם', יש היצע של עמותות וארגונים, ויוצאים שלא מזדהים עם הקו של יוצל"ש יכולים למצוא לעצמם בית חם במקום אחר", אומרת בת, ומציינת שלדעתה העמותה התרחקה מעט מהכוונות המקוריות שהיו בעת ההקמה, וכבר אינה מתמקדת רק במתן כלים שיאפשרו ליוצאים סלילת דרך עצמאית. "הפוקוס שלנו מההתחלה היה להדגיש את הכוחות האדירים של היוצאים, להוכיח שאפשר להצליח למרות תנאי פתיחה קשים", מסביר ליאור קול, שמשמש כיום חבר בוועד המנהל ומייעץ לעובדי העמותה במגוון תחומים. "מן הסתם, ככל שגדלנו כעמותה התחלנו להכניס עוד ועוד פעילויות, דברים שקשורים יותר לענייני רווחה והיו רחוקים מאיתנו בעבר. אבל הקו הראשי בשום אופן לא השתנה. אנחנו רוצים להעצים את היוצאים, והדגש ימשיך להיות על סיפורי הצלחה והתמודדות מוצלחת, ופחות על הקשיים והכישלונות". לפי משה שנפלד, שאף הוא מעורב עמוקות בפעילות העמותה גם היום, הטענות נכונות בחלקן, אבל ביוצאים לשינוי יש מקום לכולם. "יש פה מתח מובנה. שהרי מעצם הגדרתם, מובילי תנועה חברתית הם אליטה, וככאלה – ייטו להדגיש את הדומה להם. עם זאת, יוצל"ש תמיד ראתה בעצמה נציגה של כלל היוצאים והתאמצה לייצגם נאמנה. זו שאלה קשה, איך מעבירים מסר שמעודד כל אדם למצות את יכולותיו, בלי ליצור רושם שמצופה ממנו להגיע לסטטוס חברתי זה או אחר. אני יודע שעוד לא מצאנו את הנוסחה, אבל אנחנו בוודאות מנסים". "גם אני ער לביקורת", מציין יוסי קלאר, ששימש במשך שנים בתפקידי מפתח בעמותה וגם היום הוא פעיל ומעורב בה. "ומבין שיש יוצאים שתופסים את יוצל"ש כמי שמנסה להכתיב מיהו היוצא הנכון ומיהו היוצא המוצלח, בזמן שיש כל מיני סוגים של יציאה. זה נכון. אנחנו מאדירים יוצאים שהגיעו רחוק באקדמיה, שקוצרים הישגים בצבא ובתעסוקה, ופחות מפנים זרקור לעבר אנשים שהקשיים שלהם הישרדותיים יותר. אנשים אומרים שאנחנו מתעסקים בעוגות בזמן שיש יוצאים שזקוקים ללחם. במובן מסוים אני מסכים עם הביקורת הזאת, אך חושב שלא הייתה לנו ברירה, ועדיין אין לנו ברירה. חשוב להזכיר באיזה אקלים צמחה יוצל"ש. התחלנו לפעול בזמנים שהייתה תדמית אחת של יוצאים, והיא של נחשלות, של כישלון, של מסכנות, של אובדנות ותלישות. יוצאים התביישו להודות שהם יוצאים, כדי לא להיות מזוהים עם התדמית הזאת. כדי לתקן את המצב המאוד לא אידיאלי הזה היינו צריכים למשוך את החבל לצד השני, ואפילו באגרסיביות. להראות שיש צד אחר, מואר יותר, של היציאה".   יוצאים לשינוי - מילים אישיות

לפי התפיסה הרווחת, שיעור היוצאים מההחברה החרדית המתמודדים עם תחושות של דיכאון, לחץ ובדידות גבוה יותר משיעור המתמודדים עם תחושות כאלו בחברה הכללית. אולם ממצאי מחלקת המחקר של "יוצאים לשינוי" מלמדים כי שיעור המדווחים על תחושות כאלו בקרב יוצאות ויוצאי החברה החרדית דומה לשיעורם בקרב יהודים שאינם חרדים. נוסף על כך, לפי הנתונים, אוכלוסיית היוצאים בולטת באופטימיות שלה באשר ליכולת לשיפור המצב הכלכלי בעתיד.[1] עם כל זאת, אין חולק כי השנים הראשונות ליציאה מאופיינות בקשיים ייחודיים סביב קשרים חברתיים וחיי פנאי, מציאת אפיק ומקום בעולם האקדמיה והתעסוקה, צמצום פערים, בדידות ועוד.[2]יש אשר יקראו לשנים הראשונות של היציאה "חורבן של ממש", אך כפי שהנתונים מראים, היוצאים מצליחים להפוך את החורבן לתקומה, לנצל את המשבר לטובת צמיחה. הפעם נצטרף לסקירת מסעותיהם של אליאור מור יוסף, טס מאיר ונפתלי יעב"ץ, שיצאו מהחברה החרדית, עברו דרך החורבן והביאו את עצמם לתקומה גדולה.   סיפור התקומה של אליאור          צילום: סיון שחור   אליאור מור יוסף (29) גדל ברחובות להורים חוזרים בתשובה ממוצא מזרחי. כחרדי, למד במוסדות חינוך בבני ברק. לימים, יצא באומץ משני ארונות: ארון החברה החרדית וארון הזהות המינית. חרף כל הקשיים התגייס אליאור לצה"ל, וביום העצמאות קיבל אות "חייל מצטיין". אליאור סיים בהצטיינות לימודים לתואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, וכיום הוא פעיל חברתי בקהילה הגאה, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בילדים ובני נוער, מטפל רגשי בעזרת בעלי חיים, מטפל CBT ומדריך הורים בקליניקה ברחובות. לשרוד לבד אליאור מספר על הקושי באיבוד הקהילה: "היציאה מהחברה החרדית היא לא משהו שקורה ביום בהיר אחד, אלא תהליך שלוקח זמן, ואתה תמיד נמצא על איזשהו רצף. כששיניתי את הלבוש, התגובות מהסביבה שבה חייתי לא היו פשוטות. הן גרמו לי להרגיש שאני עושה משהו שהוא לא בסדר. החברים מהישיבה וגם ראש הישיבה נרתעו. כולם ניסו להפחיד אותי – וצדקו. הם אמרו לי: 'אתה תצא ותהיה לבד', וזה באמת מה שקרה. אני אדם שמחובר לקהילה ומאוד חברותי, ופתאום, כשיצאתי והתגייסתי, הרגשתי בודד. אתה מוותר על משהו שהיה כל כך חשוב לך, תמורת חופש ובחירה, וזה לא קל. כשאתה יוצא אף אחד לא מסתכל עליך. אני זוכר שאמרתי לעצמי, 'וואו, זה בדיוק כמו שאמרו לי'. הפחד היה מזה שלא אצליח להסתדר לבד, שלא יהיה לי כסף או שאהיה חולה. החשש הטבעי לשרוד בעולם מתגבר מאוד כשאין תמיכה. התחושה הייתה של חוסר אונים ושל חרדה קיומית. כשהייתי חרדי הייתי רגוע, וחשבתי שגם כשאצא הכול יהיה בסדר. אבל המציאות באמת כאבה". אליאור בגיל 13   אין ברירה, צריך עזרה! אליאור מתאר רגעים של התמודדות נפשית לא פשוטה, ומשתף בדרך שעשה בניסיון לשחזר את המקום הקהילתי החם שאותו נאלץ לעזוב: "הייתי צעד מלהישבר, הבנתי שלבד אני לא יכול. מצאתי את עצמי עובד בשלוש עבודות ולומד תוך כדי. הבנתי שאין לי ברירה אלא לקבל עזרה. התחלתי לכתוב על עצמי בפייסבוק וזכיתי לתמיכה ואהדה. לא תמיד קל להיחשף, אבל מרגע שהעזתי להיעזר באחרים, הצלחתי להתקדם. בצבא הוכרתי כחייל בודד וקיבלתי סיוע, ובלימודים חברות עזרו לי עם שיעורי הבית. בהמשך, הלכתי לטיפול פסיכולוגי שכמובן עזר לי מאוד. זה היה ממש לא פשוט ברמה הנפשית, להגיד 'אני רוצה חבר, אני צריך מישהו כדי לדבר ולהתייעץ איתו', אבל ככה הכרתי חברים. הם גם עזרו לי להתגבר על הבושה שהרגשתי בגלל שהיו לי חורים בהשכלה, ופשוט לימדו אותי. לשמחתי, יש היום הרבה מנגנוני תמיכה שעוזרים ליוצאים ויוצאות להשתלב בחברה, אבל בתקופתי לא הייתה מעטפת טובה מספיק. האתגר הגדול הוא חוסר הוודאות. אתה שואל את עצמך, 'מתי הקושי ייגמר ויהיה אפשר לנשום אוויר ולהתרווח?' בגלל הבעיטה במוסכמות של החברה החרדית, אתה לא שייך לשום חברה ומרגיש תלוי באוויר במשך תקופה ארוכה, חודשים או שנים. אנחנו, היוצאים, צריכים לבנות לעצמנו רשת תמיכה. למזלי, היה לי מספיק אומץ לבקש עזרה. אני זוכר שהלכתי לקחת תנור יד שנייה שמישהו תרם. הבנתי שמותר לי להגיד שאני צריך לדאוג לעצמי. בזכות העזרה שקיבלתי אני יכול היום לעזור לאחרים. אני מבין שאני לא יכול לבטל את הכאב. האקטיביזם החברתי והעזרה שלי לאחרים עוזרים לי לצמוח". לקריאה על הפעילות של אליאור בתחום בריאות הנפש לחצו כאן. להרגיש שלם ומסופק "היו מצבים שהרגשתי חרטה על היציאה מהדת. אמרתי לעצמי: 'למה בכלל הייתי צריך את זה?'. עד היום, כשאני כבר בן 29, אני עדיין אומר לעצמי לפעמים: 'אולי היה עדיף להישאר בחברה החרדית...' ומנהל עם עצמי דיאלוג בקשר לחיבור ולשייכות. אבל באופן כללי, אני שלם ומרוצה. כמו יוצאים רבים, הדרך שעברתי לא הייתה קלה, לא הבנתי בהתחלה כמה קשה ומורכב יהיה המסע, אבל למרות הכול אני לא מתחרט. אני חושב שיוצאים ויוצאות הם גיבורים. רבים מהם מבינים שהם חייבים לוותר על המשפחה, זה משהו כמעט מובנה בסיפור שלנו. המסר שאני רוצה להעביר להם הוא: אין במה להתבייש, כדאי לבקש עזרה ולחתור להיות שלמים עם עצמנו. ברור שבתחילת הדרך נתהה לא מעט אם הצעד שעשינו היה נכון, אבל אי אפשר להתחרט ולאכול את עצמנו כל הזמן. צריך להשלים עם מי שאנחנו ועם ההחלטות שלנו".     סיפור התקומה של טס צילום: לאור דנון   טס מאיר (29), מחזאית ושחקנית, גדלה בשכונת רמות בירושלים. היא אחת מעשר אחים ואחיות, וכיום מתגוררת בתל אביב.   ככה יצאתי "תמיד ידעתי שהעולם החרדי הוא לא המקום שלי ושלא אשאר שם. היה לי רע בבית, לא היו גילויי חיבה. חוויתי אלימות ויחס קשה מבחינה רגשית, והיו לי המון ויכוחים וריבים עם ההורים. בגיל 18 כמעט התארסתי דרך שידוך, אבל אז גיליתי שאני והחתן המיועד בעלי רצונות שונים בתכלית: הוא רצה ילדים מייד אחרי החתונה, ואני לא רציתי להיות כמו ההורים שלי ולגדל ילדים מתוך חובה. באותו רגע הבנתי שתפיסת העולם שלי היא לא חרדית, ושאני חייבת לצאת ולהבין אם יש מקום אחר שאוכל להשתלב בו. ארזתי את החפצים שלי ומצאתי דירה. הודעתי להורים שאני עוזבת. אימא שלי ניבאה לי שחורות, כאילו אין סיכוי שאמצא לי מקום אחר טוב. אבל בתוכי הרגשתי שאני חזקה. התחלתי ללמוד לבגרויות ולפסיכומטרי. הייתי מסתכלת על ההורים שלי ברחמים, מבינה שהם תקועים ולא מסוגלים להכיל שינוי, אבל לי יש הזדמנות ואני חדורת מטרה. התחלתי להגשים את החלום להיות שחקנית ונרשמתי ללימודים בבית ספר למשחק בירושלים". טס מאיר בילדותה   בית ספר למשחק – חורבן ראשון המציאות הקשה של פערי תרבות רבים והמצוקה הכלכלית נחתה על טס במלוא עוצמתה, ולרגעים היה נראה שנקלעה לדרך ללא מוצא: "לא הצלחתי להסתדר כלכלית ולא הייתה לי שום תמיכה. לא קיבלו אותי בחברה, כי השפה וההתנהגות שלי היו שונות. לא הצלחתי להבין על מה מדברים. בבית הספר למשחק חוויתי תחושת זרות תמידית. כל השאר, מגיל צעיר מאוד, נחשפו לתרבות של תיאטרון, משחק ויצירה, ואני לא הכרתי שום דבר מכל אלו. הייתי חייבת להדביק את הקצב. הרגשתי זרה, בודדה ומנותקת, לא קשורה, ובאופן תמידי חוויתי חוסר ותחושת פספוס. כעסתי על העולם שממנו באתי ועל מערכת החינוך שלא לימדה אותי את הדברים האלה. נוסף לכול, היו לי קשיים כלכליים. לא הבנתי איך להסתדר בחוץ, איך משלמים שכירות, איך אפשר לעבוד וללמוד במקביל. נקלעתי לחובות מעיקים. ואם כל זה לא מספיק, ההוויה שלי הייתה מודחקת. העניין המרכזי בלימודי משחק הוא להתחבר לילדה שהיית, אבל לי זה לא עבד, לא הייתה שם ילדה שיכולתי להתחבר אליה. היו שנים שבהן לא זכרתי בכלל את הילדות שלי, ממש מסך שחור, נתק מוחלט במחשבות וברגשות. בשלב מסוים אמרתי לעצמי, אני בתחתית. ולזה כנראה אימא שלי התכוונה כשאמרה, 'או שתחזרי או שתתאבדי'. היא תמיד אמרה שאנשים שיוצאים מהדת לא מסתדרים בחוץ, ואז או שהם חוזרים או שהם מתאבדים. היא הייתה אומרת את זה כדי שלא נצא, העדיפה שנישאר בחברה החרדית, גם אם זה נובע מפחד וגם אם ממש רע לנו בפנים. היו לי חברות שיצאו, והייתי שומעת עליהן שהן התאבדו. עוד אחת ועוד אחת, וזה לא ממש עזר לי... באותו זמן הייתי רגע לפני למאוס בחיים. הרגשתי שאין לי כוחות, ראיתי שחור והייתי מדוכאת. כמעט שלא אכלתי, עישנתי המון, בכיתי בהיסטריה, בלי סוף, וסבלתי מהתקפי חרדה. היו ימים שלא הצלחתי לקום מהמיטה, לא ללימודים ולא לעבודה. לא יכולתי להזיז את הגוף שלי. קיוויתי שאמות בשנתי. לא רציתי להמשיך להילחם, כי זה היה קשה מדי. ואז פתאום אמרתי לעצמי שיותר נמוך מזה לא אוכל לרדת. הבנתי שאין מישהו אחר שייקח אחריות על החיים שלי, ורק אני זו שיוצרת ובוחרת. היה לי ברור שהבחירה בידיי, שאני יכולה לסיים את החיים אבל אני יכולה גם להתאמץ, לעבוד קשה כמו שלא עבדתי מעולם, ולבנות את החיים שלי מחדש. הבנייה הזאת תדרוש ממני עבודה מטורפת, לקום מהמיטה ולעשות דברים, להיכנס בהם בכל הכוח, אבל יכול להיות שאצליח. ואם לא אצליח, האופציה השנייה, לעזוב באמת, תמיד קיימת." טס מאיר בנערותה   בית ספר למשחק – חורבן שני "החלטתי לקחת את לימודי המשחק צעד אחד קדימה, וללמוד בבית ספר מהשורה הראשונה. הבנתי מה אני צריכה לעשות בשביל זה, ועשיתי את זה. עברתי לגור בתל אביב והתקבלתי למכינה של בית הספר למשחק 'ניסן נתיב' – שם חלמתי ללמוד. הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לכסות את החובות וכדי לממן את הלימודים, ומצאתי עבודה כמלצרית בחוף. העבודה הייתה קשה אבל השכר הטוב השתלם, והמשמרות הסתדרו לי מצוין עם הלימודים. בשנה השלישית ללימודיי המסעדה נסגרה, ושוב נקלעתי לקשיים. היו לי חובות, הייתי בדיכאון ולא הצלחתי לתפקד. ושוב הגעתי למחשבות ויתור על החיים. למזלי, הייתי במקום אחר, כבר הייתה לי תעודת שחקנית, היו כמה הצגות ששיחקתי בהן, ואיכשהו שרדתי את השנה השלישית. אבל החלום הזה, שיבוא איזה במאי תיאטרון ויקטוף אותי, היה לי בראש כל הזמן. האמנתי שזה יקרה, שאעבוד במשחק ולא אצטרך לקרוע את עצמי כל כך. אבל זה לא קרה. הייתי במצב קשה, כי לימודי משחק דורשים המון מאמץ פנימי וכוחות נפש, ועדיין לא זכרתי את הילדות שלי בגלל הטראומות. ופיזית – היה לי קשה לשחק. כל העומס הזה שבר אותי. לא הייתה לי תמיכה בשום צורה, לא משפחתית ולא חברית. עבדתי קשה כדי להסתיר מהחברים שלי לכיתת המשחק שאני יוצאת החברה החרדית. לא ממש הצלחתי, והשוני שלי הרחיק אותי מהם".   מחורבן כפול לשחקנית יוצרת מצטיינת טס עברה כברת דרך עד שהפנימה שצברה כלים לחיים כיוצאת החברה החרדית, ובעקבות התובנות שהגיעה אליהן היא הצטרפה לצוות היצירה של ההצגה "ככה יצאתי", ואף משחקת בה בתפקיד הראשי. "לקח זמן עד שהבנתי שאין בושה ביציאה. להפך, זו גאווה, ואני יכולה להשתמש במסע החיים שלי לטובת היצירה. יש לי תוכן שאין לאף אחד אחר בסביבה שלי. אין הרבה שחקנים-יוצרים שכותבים על היציאה מתוך חוויה אישית. ואז הגיעה ההצעה להיות שותפה ליצירת 'ככה יצאתי' יחד עם עדי גורל – במאית ההצגה, ואבי אופיר, הפרטנר שלי לבמה. כמובן שלקחתי את ההצעה בשתי ידיים. שנתיים לפני כן הייתי מסרבת להשתתף ביצירות כאלו, כי ממש לא רציתי להתעסק ביציאה. לא ראיתי את התהליך שעברתי כיתרון אלא כחיסרון, וכשהמחשבה הזאת השתנתה, הגיעה ההצעה. משם הכול כבר התנהל ממקום בריא. התרגשתי לחזור לשחק אחרי שבתקופת הקורונה בקושי שיחקתי. משם רק נפתח לי עוד: הלכתי ללמוד מחזאות, כתבתי מחזה קצר בשם 'נעולים בלילה' יחד עם בן דוד שלי, וזכינו במקום הראשון בתחרות באוניברסיטת תל אביב. בנוסף. המחזה תורגם לשפות נוספות. מאז התחילו לזרום עוד תפקידים קטנים, בכל מיני יצירות, ואני מרגישה שהחיים שלי עלו על המסלול. אני עדיין יוצאת לפעמים לעבוד בשליחות, במלצרות, ובכל מיני חלטורות במשחק כדי לסגור את החודש, אבל אני כבר במקום טוב ובתהליך של צמיחה". את ההצגה תוכלו לראות כמעט בכל מקום בארץ, ואפילו בסלון ביתכם. לפרטים נוספים שלחו הודעה בדף הפייסבוק של ההצגה. מתוך ההצגה "ככה יצאתי"   לכתוב את שיקום הקשר עם המשפחה "כשסיימתי ללמוד החלטתי להתעמת עם ההורים שלי לגבי העבר וטראומות הילדות. אבל כשהבנתי שהם לא יודו במה שעשו, החלטתי לנתק איתם קשר, ולהאמין לעצמי בלי לקבל את ההסכמה החיצונית שלהם. מאז אני לא בקשר איתם, ויותר שלמה עם עצמי. כשהתחלתי לכתוב, מצאתי שדרך הכתיבה אני גם משחקת, אני ממציאה דמויות ומרגישה את החיות של המשחק. כתבתי מחזה על היציאה שלי, התעסקתי בטראומות שלי דרכו, והכתיבה עזרה לי להתמודד איתן ולא להיות מולן בחוסר אונים. תוך כדי הכתיבה, כדי לבנות דמויות עגולות, נתתי להורים שלי רגשות אמיתיים וסיבות להתנהגות שלהם. כך הבנתי שהם לא רעים, אלא מוגבלים. הם בחרו ללכת עם הראש בקיר, וזה מה שיצר את מי שהם, אבל אני בוחרת להתמודד עם הכאבים, לפתור את האתגרים, וליצור לעצמי מציאות חדשה! סיפור התקומה של נפתלי נפתלי יעב"ץ (35), גדל בירושלים. בגיל צעיר מאוד הבין שמקומו לא בחברה החרדית, והחל את מסע היציאה שלו ממנה. בגיל 14 נזרק מהבית והתגורר בסטודיו של מי שלבסוף פגע בו מינית. הוא עבר בין מסגרות, השתמש וסחר בסמים, וכן היה מעורב בקטטות רחוב. למרות כל זאת, הוא נאבק למען בני נוער חסרי מסגרת, ארגן מחאת ענק שבה ריכז סביבו מאות נערות ונערים שנפלטו לרחוב ודרשו למצוא עבורם מענה הולם. בשלב מסוים נפתלי נתפס על עבירות סמים, שהה במעצר, לאחר מכן עבר לחלופת מעצר ולמוסד גמילה. בגיל 18 וחצי השתחרר לחופשי. סיפורו של נפתלי תועד בסרט "נאף ילד רחוב". כיום נפתלי נשוי ועובד סוציאלי במקצועו. עד סוף שנת 2022 שימש כראש מטה מינהל סיוע לבתי משפט ותקון במשרד הרווחה והביטחון החברתי, וניהל את תחום הטיפול ביוצאות ויוצאי החברה החרדית במשרד הרווחה. סיפור התקומה של נפתלי נפתלי יעב"ץ (35), גדל בירושלים. בגיל צעיר מאוד הבין שמקומו לא בחברה החרדית, והחל את מסע היציאה שלו ממנה. בגיל 14 נזרק מהבית והתגורר בסטודיו של מי שלבסוף פגע בו מינית. הוא עבר בין מסגרות, השתמש וסחר בסמים, וכן היה מעורב בקטטות רחוב. למרות כל זאת, הוא נאבק למען בני נוער חסרי מסגרת, ארגן מחאת ענק שבה ריכז סביבו מאות נערות ונערים שנפלטו לרחוב ודרשו למצוא עבורם מענה הולם. בשלב מסוים נפתלי נתפס על עבירות סמים, שהה במעצר, לאחר מכן עבר לחלופת מעצר ולמוסד גמילה. בגיל 18 וחצי השתחרר לחופשי. סיפורו של נפתלי תועד בסרט "נאף ילד רחוב". כיום נפתלי נשוי ועובד סוציאלי במקצועו. הוא משמש כממונה על פניות הציבור של משרד הרווחה, ועד סוף שנת 2022 שימש כראש מטה מינהל סיוע לבתי משפט ותקון במשרד הרווחה וניהל את תחום הטיפול ביוצאות ויוצאי החברה החרדית במשרד.   אם אין אני לי, מי לי? "הרצון שלי תמיד היה לפעול למען הסביבה והחברה, כמו שניסיתי לעשות עם מחאת ילדי הרחוב. באותה תקופה לא הייתי בקשר עם המשפחה, בעיקר בגלל הפער הדתי-אמוני. כשהשתחררתי מהכלא, מצאתי את עצמי שוב בודד ודי מהר חזרתי לכיכר ציון בירושלים, לחברים, לסמים ולבלגן. ואז הבנתי שאם אני רוצה לבנות את עצמי, אני חייב להתרחק מירושלים. נעמדתי בטרמפיאדה לכיוון תל אביב וניסיתי לתפוס טרמפ. אסף אותי מי שהיה אז סמנכ"ל בחברת אוסם. סיפרתי לו קצת על עצמי, והוא אמר שיעזור לי. במרבית מקומות העבודה לא רצו לקבל אותי, בגלל הרישום הפלילי. והוא, מהעמדה הבכירה שלו, עזר לי להתקבל למקום עבודה – אנשים טובים באמצע הדרך". מהר מאוד נפתלי הבין שהשינוי שלו ושל נערים כמוהו יגיע דרך כניסה למערכת פנימה. אז התחיל לגבש את החלום, להיות עובד סוציאלי ולעבוד במשרד הרווחה: "הייתי מדוכא. ניתקתי קשר מהחברים שהכרתי ברחוב, כדי לאפשר לעצמי להתחיל חיים חדשים – אבל נותרתי לבד. לא היה מבוגר אחראי בסיפור, שום איש טיפול. הפסקתי לעשות סמים, קיבלתי פטור מהצבא בגלל הרקע הפלילי, והתחלתי את דרכי אל עבר משרד הרווחה. בגיל 21 עברתי לגור בשדרות. למדתי שנה במכינה של מכללת ספיר, ואחרי זה התקבלתי ללימודים. תוך כדי הלימודים אמרו לי שגם אם אסיים את הלימודים ותהיה לי זכאות לתואר, לא אוכל לקבל רישיון של עו"ס כי משרד הרווחה לא מאפשר זאת לאלו שיש להם רישום פלילי. הבנתי שיש לי מאבק נוסף. אספתי מכתבי המלצה וביקשתי חנינה מהנשיא. פיצלתי את הלימודים לארבע שנים, והמתנתי לתשובה". נפתלי קיבל חנינה מלאה מהנשיא וזכה בהזדמנות שנייה. נפתלי יעב"ץ כיום   יגעת ומצאת תאמין "העבודה הראשונה שלי כעו"ס הייתה ברשות לשיקום האסיר. אחרי פחות משנה התקבלתי למכרז של צוערים לשירות המדינה, והייתי בתוכנית שנה וחצי. לאחר מכן ביקשתי להשתבץ במינהל תקון – המינהל שאחראי על אוכלוסיות קצה במשרד הרווחה. היה לי ברור שאני רוצה להיות במקום שבו הייתי כנער שקיבל שירות, ולהפוך לקובע מדיניות. עד לפני כמה חודשים הייתי שם בתפקיד ראש מטה ומנהל פרויקטים. זה היה סיפוק גדול, להגיע לעמדה משפיעה ולקדם נושאים שבוערים בי. נוסף על כך, ניהלתי את תחום הטיפול ביוצאים בשאלה והגדלתי את התקציב בתחום מ-3 מיליון ל-8 מיליון בשנה, בעבודה משותפת מול הארגונים שמסייעים ליוצאים״.   להתעטף במשפחה נפתלי, כמו האחרים, מדגיש את חשיבות התמיכה, ומציע לשלב יוצאים במשפחות מאמצות, כדי שיקבלו את המעטפת החמה: "בהרבה מאוד מקרים מה שהכי חסר הוא מעגל תמיכה משפחתי. אימא לדבר איתה כשעובר עלינו יום קשה וצריך לפרוק, אבא, אחים, מסגרת משפחתית עוטפת. כל זה מתנתק לגמרי אצל רוב היוצאים, והם מוצאים את עצמם מנותקים ובודדים. אם היו שואלים אותי, הדבר האופטימלי הוא להקים מערך של משפחות מאמצות עבור היוצאים. לאו דווקא להתגורר אצל אותן משפחות, אבל כן להתארח אצלן בסופי שבוע, מעין שילוב של תוכנית מנטורינג, אבל עם ליווי יותר עוטף. הקשר הבינאישי הוא הדבר הגדול שיכול לצאת מזה. אם תהיה עמותה שתרים את הכפפה ותלווה את המשפחות בתהליך, זה ייתן מענה טוב מאוד להרבה יוצאים".   חיבור מחדש למשפחה "למרות כל הכאב והכעס מול המשפחה, למרות שעשו דברים שאין עליהם מחילה, כמו זריקה של ילד לרחוב, בחרתי לאורך השנים לחזק איתם את הקשר. אני מתקשר אליהם בכל יום שישי, גם אם זה רק לשתי דקות. זה חשוב לי, אני רוצה שלילדים שלי יהיו סבא וסבתא. כשאני ואשתי רצינו להתחתן, היה לי חשוב שהמשפחה שלי תגיע לחתונה, אבל הם לא הסכימו להגיע לאירוע שאינו מופרד. החלטנו להתחתן פעמיים. עשינו חתונה אחת מופרדת באולם 'זופניק', בשכונה החרדית 'בית ישראל', ולאחר 50 ימים עשינו חתונה שנייה בגן אירועים. שם כבר ערכנו טקס אישי עם נדרים ועוד דברים מרגשים. לקח עשר שנים מהיום שעזבתי לרחוב עד שהתחיל האיחוי בקרע עם המשפחה. בסופו של דבר הבנתי שאני לא יכול לשנות אותם. אימא שלי, מבחינתה, השקיעה את כולה ועשתה את המיטב עבור המשפחה. צריך לזכור שגם לה היו לחצים קהילתיים שניהלו אותה". חתונה מספר 1 – בעלת אופי חרדי חתונה מספר 2 – בעלת אופי חופשי   אמונה עצמית ועבודה קשה "מה שעזר לי לצלוח את התהליך זה הרבה כוח רצון. אני מאמין באמונה שלמה שאין דבר שעומד בפניו. לאורך כל הדרך אמרתי לעצמי 'אתה תהיה במטה הארצי של משרד הרווחה'. חזרתי על המנטרה הזאת שוב ושוב, ועשיתי צעדים ממשיים כדי להגיע לשם. האמנתי שבעבודה קשה אני יכול להשיג כל מה שארצה. לאורך השנים גם הצלחתי להוכיח זאת: אם זו חנינה מהנשיא, ואם זה להגיע לעמדת כוח זו או אחרת. מה שדחף אותי, למרות הקושי, הם גם האופי שלי וגם הניסיון האישי. אחרי שישנתי ברחוב, מה זה כבר בשבילי לשנן חומר למבחן? בקטנה. יחסית למה שעברתי הכול מתגמד. וכמובן, הצלחתי לצמוח גם בזכות אנשים טובים שפגשתי באמצע הדרך, כמו אותו אדם מהטרמפ. הוא ליווה אותי לאורך השנים, והוא והמשפחה שלו נתנו לי הרבה יותר ממה שכל עמותה יכולה לעשות".   יוצאים לטיפול כמי שחווה מצוקה וכאב בנעוריו, נפתלי ממליץ ליוצאות וליוצאים ללכת לטיפול, כדי ללמוד לתת מקום לכאב ולרגשות הקשים – דבר שגברים בחברה שלנו, במיוחד יוצאים מחברה שלא נותנת מספיק ביטוי לרגשות, אינם מורגלים בו: "הליכה לטיפול היא קריטית בעיניי. אבל לא בטוח שזה הדבר שצריך לעשות בשלב הראשון של היציאה. כדאי למצוא קודם מסגרת יציבה, עבודה, חברים וקהילה, ואז להתחיל לגעת במקומות הכואבים. אני, למשל, התחלתי ללכת לטיפול רק בשנות העשרים שלי, במקביל ללימודים. בסוף האדם צריך להיות מודע לעצמו ולתת לעצמו להרגיש. כשאנחנו חווים כעס, בדידות, דיכאון, עצב וחוסר אונים, אפשר לשים את כל התחושות האלה תחת כותרת של 'היה לי יום רע', אבל אפשר לבחור להיות מודעים, להכיר ברגשות, לבחון אותם ולהבין איך להתמודד איתם. היום אני יכול לומר ליוצאים בפה מלא: אם אתה יוצא ומתנתק, יש סיכוי גדול שבשנה הראשונה תחוש בדידות ותלישות, גם אם יש חברים פה ושם. לא צריך להיות בשוק מזה, אלה תחושות טבעיות ונורמטיביות לגמרי ביחס למצב. זה בסדר שכל הרגשות קיימים, זה חלק מהתהליך, אבל זה לא יישאר ככה".   יוצאים לשינוי יחד ארגון "יוצאים לשינוי" מפעיל מרכזים קהילתיים ותוכניות פרטניות מגוונות בירושלים ובתל אביב, ובימים אלו הפעילות הגיעה גם לצפון הארץ ולדרומה. ברוריה אברהם-לבנון, סמנכ"לית פרט וקהילה בארגון ויוצאת בעצמה, מדגישה: "אחד הדברים המשמעותיים שאנו פועלים למענם הוא ליצור תחושת שייכות, הן ברמה האישית, הן ברמה החברתית והן ברמה של התנועה כולה, תחושה של היותנו חלק מתנועה חברתית הולכת וגדלה, מלאה בכוחות ומעוררת השראה. אנו עושים זאת באמצעות הפעלת תוכניות פרטניות, שמסייעות לכל אחד להתמודד עם הקשיים הרבים בדרכו, ולממש את הפוטנציאל במלואו. וכן באמצעות מתן במה ליוצאות ויוצאים שעשו דרך ויכולים לספק ליוצאים חדשים מודל של תקווה ושאיפות גבוהות. מענה נוסף הוא מערך של קורסים, סדנאות ופעילויות חברתיות שונות ומגוונות, המסייע לצור רשת חברתית טובה וחזקה. דבר משמעותי מבחינתנו הוא לקבל כל יוצאת ויוצא בתחילת דרכם באיחול: 'ברוך בואך לתנועת היציאה, תנועת הבחירה'". ברוריה מוסיפה: "הדרך ארוכה, יש בה שמחה, סיפוק, כנות ומימוש, והיא גם רצופה באתגרים, כאב וקושי. אל תהססו להיעזר בחבר, שכן, בוס או ארגון, אך שימו לב שהעזרה תהיה כזו שמספקת לכם 'חכה' ולא 'דגים'. שאפו לעזרה שמטרתה לתת לכם כלים ודחיפה להמשך הדרך, ולא עזרה המשמרת אתכם נזקקים".   [1] שנתון "יוצאים עם נתונים 2022". [2] הורוביץ, 2018, "יציאה בשאלה: סיכון, סיכוי, ומדיניות חברתית".   עקבו אחרינו בפייסבוק

כולנו עוברים לעיתים תקופות שבהן אנחנו מרגישים עצובים או שחוחים, נתונים למצב רוח רע, נשברים. כל זה נורמלי לחלוטין ומהווה חלק בלתי נפרד מחיינו הרגילים. עם זאת, כאשר תחושות אלו נמשכות יותר משבועיים, מפריעות לכם באופן ברור בביצוע הדברים שאתם צריכים לעשות ופוגמות ביכולת שלכם ליהנות מחייכם, יתכן שאתם סובלים מדיכאון. במקרה שאתם חושדים שמצבכם רציני, עליכם לעשות משהו בנידון. במאמר זה ננסה לעזור לכם בכך. נתאר בפירוט את התסמינים המלווים דיכאון, נציע שיטות לעזרה עצמית, נסביר את שיטות הטיפול בדיכאון, ולבסוף - נדריך אתכם כיצד לפנות לעזרה מקצועית. חשוב להבין שמצבי דיכאון נפוצים ביותר, ויש שיטות טובות ויעילות לטיפול. המאמר כולל 5 פרקים: אם אתם רוצים להבין מהו דיכאון, קראו את הפרק דברים שיש לדעת על דיכאון. אם אתם רוצים לזהות דיכאון, קראו את הפרק מהו דיכאון. אם אתם רוצים לדעת איך לעזור לעצמכם כשאתם מדוכאים, קראו את הפרק שיטות לעזרה עצמית. אם אתם רוצים לדעת איך מטפלים בדיכאון, קראו את הפרק טיפול בדיכאון. ולבסוף, אם אתם רוצים לדעת מה עליכם לעשות כשאתם סובלים מדיכאון, ראו את המדריך מה אתם יכולים לעשות. דברים שיש לדעת על דיכאון רובנו יודעים שיש להתייחס ברצינות למצוקות נפש ושצריך לטפל בהן בדרכים הנכונות. עם זאת, לגבי דיכאון קיימות כמה תפיסות מוטעות. תפיסות אלו מקשות על האנשים השרויים בדיכאון להתמודד עם הבעיה, ועל החברים שלהם להבין ולהגיש עזרה. הנה שמונה דברים שצריך לדעת על דיכאון: דיכאון זה יותר מסתם מצב רוח רע. כל אחד מרגיש מצוברח או עצוב מדי פעם. כשמדברים על דיכאון מדברים על משהו עמוק יותר: מדברים על מצב שבו העצב משתלט עלינו ומשבש את מהלך חיינו הרגיל. דיכאון גורם לתופעות כמו הפרעות שינה, איבוד תיאבון, קשיים בריכוז וירידה ברמת האנרגיה. אם אחת מהתופעות הללו מלוות אתכם במשך זמן ארוך משבועיים, נראה שמתרחש משהו רציני יותר מסתם עצבות. דיכאון יכול לתקוף כל אחד ויכול להגיע בכל זמן שהוא: נכון שדיכאון יכול להופיע אחרי משברים כמו פרידה מבן-זוג או איבוד מקום עבודה, אך לא תמיד הוא קשור למשבר. דיכאון יכול להופיע פתאום ולהיות קשור לנטייה גנטית, או לשינויים במאזן חומרים כימיים במוח, או לסיבות אחרות שאין לכם שליטה עליהן. אנשים לא בוחרים להיות בדיכאון: אנשים לא מחליטים יום אחד שהם רוצים להיות מדוכאים, כמו שאנשים לא בוחרים באף מחלה אחרת. לכן, אין לומר לאדם מדוכא אמירות כמו "צא מזה" או "קח את עצמך בידיים". זה לא יעזור. להפך, זה עלול להזיק. במקום זאת יש להפנות אותו לטיפול מקצועי. דיכאון אינו סימן לחולשה. המחשבה שדיכאון מעיד על חולשה היא שגויה ומזיקה. דיכאון יכול לתקוף אנשים רבים ושונים, גם כאלו שנחשבים לכאורה "חזקים" וחסרי דאגות. החיבור המוטעה בין חולשה ודיכאון יוצר סטיגמות שמקשות מאוד על אנשים מדוכאים. יש לשבור את התפיסה שיש קשר בין דיכאון ובין חולשה או כוח רצון נמוך. לאנשים מדוכאים קשה לחפש עזרה: הדרך הנכונה להתמודד עם דיכאון היא לפנות לעזרה, אבל דווקא אנשים בדיכאון מתקשים לעשות זאת, כי הם מרגישים חסרי ישע וחסרי מוטיבציה. אם אתם מזהים חבר או בן משפחה ששרויים בדיכאון, הציעו להם לדבר איתכם על זה, או עודדו אותם לדבר עם אדם שהם בוטחים בו. אם קשה להם לפנות בעצמם, בקשו את רשותם לפנות בשמם למישהו שיכול לעזור. יש דרכים רבות לטפל בדיכאון: ניתן לטפל בדיכאון בשיטות שונות על פי חומרת המצב. במקרים של דיכאון קל או מתון ניתן להיעזר בטיפול פסיכולוגי. אם המצב חמור יותר, יש לפנות לרופא שירשום תרופות מתאימות. התייעצו עם רופא המשפחה שלכם והוא יעזור לכם בעצמו או יפנה אתכם לרופא פסיכיאטרי. יציאה מדיכאון לא מתרחשת מהיום למחר. אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש יכולים לעזור לכם להחלים מדיכאון, אך צריך לקחת בחשבון שזה יכול להיות תהליך ארוך. יש גם להבין שתהליך ההחלמה יכול להיות מלווה בעליות ומורדות וצריך להתאזר בסבלנות. דיכאון הוא תופעה נפוצה: אנשים שסובלים מדיכאון אינם לבד. דיכאון מוגדר על ידי רבים כמגפה של המאה ה-21. ארגון בריאות בינלאומי מעריך ש-300 מיליון בני אדם ברחבי העולם סובלים מדיכאון. מחקרים מעריכים ש-8% עד 12% מהאנשים בעולם המערבי יחוו דיכאון בשלב כלשהו בחייהם. מסקרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה ש-8.5% ישראלים דיווחו כי היו להם סימפטומים של דיכאון. מהו דיכאון כולנו משתמשים מדי פעם בביטוי "דיכאון" כדי לבטא הרגשה של עצבות, מצב-רוח רע, ייאוש, עייפות או חוסר מוטיבציה. כל אלה מצבים נורמליים שמלווים את חיי היום-יום שלנו מדי פעם. אבל יש מצבים קשים יותר, והם מצריכים התייחסות רצינית יותר. אם העצבות שלכם או מצב הרוח הרע נמשכים יותר משבועיים ואינכם יודעים להגדיר מה גורם לכם להרגשה הזאת, או שאתם מזהים גורם/גורמים לדיכאון אך לא יכולים להתגבר על הרגשות הקשים, ייתכן שלקיתם בדיכאון קליני. דיכאון קליני מתייחס למצב שבו אתם חשים שהדיכאון שלכם נמשך יותר משבועיים ופוגע באופן משמעותי בהתנהלות החיים שלכם. מצב זה מצריך אבחון מדויק על ידי אנשי מקצוע וטיפול מתאים. מה גורם לדיכאון? קשה להצביע על סיבה אחת שגורמת לדיכאון. לעיתים קרובות הדיכאון נובע משילוב של כמה גורמים. אלה יכולים לכלול אירועים כמו טראומה, אובדן אדם יקר, אכזבות, שינויי משמעותי באורחות החיים - אבל גם מרכיבים בלתי תלויים כמו מבנה גנטי, שינוי במאזן ההורמונלי או במאזן מוליכים עצביים במוח. תהליכים של יציאה בשאלה מלווים לעיתים באובדן מערך התמיכה החברתית ובצורך להתמודד עם אתגרים לא מוכרים. גם אלו עלולים לעורר מצבי דיכאון. דיכאון יכול להוביל למצב של מעגל קסמים מידרדר: הדיכאון גורם לאנשים להפסיק לעשות את הדברים שהם צריכים לעשות בחיי היום-יום (כמו מטלות במסגרת הלימודים או העבודה), דבר הגורם להם להרגיש לא טוב עם עצמם, להגביר את הדיכאון שלהם, וחוזר חלילה. מהם הסימנים לדיכאון? אנשים שונים יחוו את הדיכאון שלהם בדרכים שונות, אך ישנם כמה סימנים מובהקים: מצב רוח ירוד; אובדן עניין והנאה; ירידה באנרגיה המובילה לעייפות מוגברת ולפעילות מינימלית; ירידה בריכוז ובתשומת הלב; ירידה בתחושת הביטחון העצמי; רגשות אשמה; תחושת חוסר ערך; מחשבות פסימיות על העתיד; מחשבות או פעולות לפגיעה עצמית או לאובדנות. במקרים רבים יתווספו גם שינויים גופניים-פיזיולוגיים: הפרעות שינה (שינה מוגברת או מופחתת, יקיצה מוקדמת); הפרעות אכילה (תיאבון מופחת או מוגבר); איבוד משקל; כאבי ראש; כאבי בטן. מובן שגם אנשים שאינם בדיכאון חווים חלק מהתחושות המתוארות לעיל. עם זאת, במצבי דיכאון התחושות האלה חריפות יותר, מתרחשות לעיתים תכופות יותר ואינן חולפות מעצמן. סוגי הדיכאון דיכאון מאג'ורי (major depression): זהו סוג הדיכאון הנפוץ ביותר, וברוב המקרים כאשר מדברים על דיכאון מתייחסים אליו. דיכאון זה מתאפיין בתסמינים שתוארו לעיל, וכולל לעיתים גם מחשבות אובדניות, הוא נמשך כמה שבועות ומפריע בצורה משמעותית להתנהלות היומיומית. דיכאון מתמשך (persistent depressive disorder): התסמינים האופייניים דומים לאלו של דיכאון חמור, אלא שהם מופיעים בעוצמה קלה יותר ונמשכים למעלה משנתיים. דיכאון פסיכוטי: זהו מצב חמור יותר, שבו האדם מאבד קשר עם המציאות וחווה הזיות, שומע קולות שאינם קיימים במציאות וחש תחושות רדיפה. צורות אחרות של דיכאון כוללות דיכאון אחרי לידה, דיכאון עונתי או דיכאון חורף, והפרעות בי-פולאריות (מתאפיינות בתנודות, לעתים קיצוניות מאוד, במצב הרוח). כל ההתייחסות בפרק הזה תהיה לדיכאון מאג'ורי, שהוא הדיכאון הנפוץ יותר. שיטות לעזרה עצמית השיטות שנציע יכולות לעזור לכם לצאת ממעגל הדיכאון. אותו מעגל שבו ההרגשה הרעה גורמת לכם להיות אדישים ופסיביים ולא לעשות דבר, ואז אתם מרגישים עוד יותר רע עם עצמכם והופכים עוד יותר פסיביים. נסו את הדברים הבאים כדי לצאת מהמעגל. ערכו רשימה של מחשבותיכם: העלו על הכתב את המחשבות שעולות במוחכם וסמנו את אלו שמעציבות או מדכאות אתכם: מחשבות שליליות כמו "אני לא שווה כלום" או "לאף אחד לא אכפת ממני". העובדה שהן עלו במוחכם אינה אומרת שהן נכונות. נסו לאתגר אותן (האם באמת לאף אחד לא אכפת מכם?), להתמודד איתן. עשו תרגילי התרגעות: למדו כמה תרגילי התרגעות (תרגילי נשימה, תרגילי הרפייה, תרגילי מדיטציה שניתן למצוא ברשת) ובצעו אותם מדי פעם. זה יעזור לכם. הימנעו משתיית אלכוהול או מצריכת סמים: אם אתם שותים אלכוהול או מעשנים חשיש / קאנביס כדי להירגע, אתם למעשה מחמירים את מצבכם. שתייה ועישון עשויים לגרום להקלה מיידית, אבל מאוחר יותר תרגישו הרבה יותר גרוע. עשו פעילות גופנית: פעילות גופנית מעלה את רמת ההורמונים (כמו אנדורפינים) ועוזרת להרגיש טוב יותר. הגדירו יעדי פעילות מציאותיים (אל תתחילו להתאמן לתחרויות טריאתלון). למשל, אם לא יצאתם מהמיטה כמה ימים, החליטו על הליכה של 5 דקות באוויר הצח. בחרו לעשות דברים ששימחו אתכם: נכון, כשמצב הרוח ירוד קשה למצוא דברים שעשויים לשמח אתכם. נסו למצוא דברים שאתם יודעים שגרמו לכם שמחה בעבר ועשו אותם שוב. התמידו גם אם זה לא מיד גורם לכם שמחה. נסו כל יום משהו אחר, אולי תמצאו את הדבר הנכון. צרו קשר עם אחרים: כשאנו מדוכאים אנחנו מתקשים להתקשר לקרובים לנו וזה מחמיר את הרגשתנו. נסו בכל זאת לשמור על קשרים. הגדירו יעדים מציאותיים (אתם לא חייבים ללכת לפגישת מחזור רבת משתתפים). חדשו קשרים עם חברים, כתבו להם מייל או ענו למיילים שלא עניתם עליהם. אם אתם מתקשים לצאת מהבית, הזמינו חבר קרוב אליכם. צאו מהבית: טיילו בפארק הקרוב, צאו להליכה לאורך החוף, הוציאו את הכלב לסיבוב. התנדבו להוציא את הכלב של השכן, היחשפו לאור. כל הדברים הללו אמורים לשפר את הרגשתכם. פתחו הרגלי שינה נכונים: לשינה טובה יש השפעה מכרעת על בריאות הגוף והנפש. חפשו באינטרנט עצות לשיפור השינה ונסו אותן. למדו משהו חדש: הכינו רשימה של דברים שתמיד רציתם ללמוד אך לא יצא לכם. בחרו דבר אחד והתחילו בו. דברו עם מישהו שאתם בוטחים בו: ספרו לחבר טוב או לקרוב משפחה על תחושתכם. לפעמים זווית הראייה של מישהו אחר עשויה לעזור לכם להבין את מצבכם. הצטרפו לקבוצת תמיכה: שיחה בין אנשים שחווים את אותן התנסויות עוזרת ומנחמת. נסו למצוא קבוצת תמיכה שנראית לכם מתאימה. הגדירו לעצמכם מטרות קלות להשגה: כפי שנאמר קודם, אל תציבו לעצמכם מטרות גבוהות מדי. כישלון בהשגת מטרות כאלו יתסכל אתכם וירע את מצבכם. הגדירו מטרות קצרות טווח והתקדמו שלב אחרי שלב. כולנו יודעים שקל יותר לתת רשימת עצות מאשר לפעול על פיהן. לא כל העצות יתאימו לכל אחד. מדובר בהעדפות אישיות (לא כל אחד יבחר ביוגה כדי לשפר את מצב רוחו). בחרו מבין העצות את מה שמתאים לכם יותר ואל תהססו לנסות משהו אחר אם העצה לא עוזרת לכם. אם ניסיתם כמה מהשיטות ברשימה ומצב הרוח שלכם לא השתפר, פנו לבעל מקצוע או בקשו מחברים או בני משפחה לעשות זאת. פרטים בפרק מה אתם יכולים לעשות. טיפול בדיכאון יש לטפל בדיכאון, אין טעם לחכות שהדיכאון "יעבור מעצמו". מציאת הטיפול שמתאים לכם לא פשוטה ואתם צריכים להתייעץ עם מומחים בנושא. דיכאון יכול להיגרם על ידי שורה של גורמים ביולוגיים וסביבתיים ויכול להופיע בעוצמות שונות - מדיכאון קל לדיכאון חמור. לכן יש לתפור תוכנית טיפול מתאימה לכל אדם. טיפול בדיכאון קל יכלול הרבה מרכיבים של טיפול עצמי, כמו פעילות גופנית, בעוד שדיכאון חמור יותר יצריך טיפול פסיכולוגי משולב בטיפול תרופתי. כל זה עשוי להיות ממושך, אך בעזרת אנשי המקצוע הנכונים תוכלו לבחור תוכנית פעולה שתתאים לכם ותשפר את איכות החיים שלכם בצורה משמעותית. טיפול פסיכולוגי טיפול פסיכולוגי יכול לעזור כשהוא ניתן בשילוב עם טיפול תרופתי או ללא טיפול תרופתי. הטיפול נעשה בדרך כלל על ידי אנשי מקצוע שהתמחו בנושא - פסיכולוגים או פסיכיאטרים. גישות הטיפול הפסיכולוגי הנפוצות הן: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי: זהו טיפול קצר מועד (3-6 חודשים). המרכיב הקוגניטיבי בטיפול מתמקד בדרכי חשיבה ופועל לשנות את האופן שבו אנו חווים דברים, וזאת באמצעות זיהוי מחשבות בעייתיות, שינוי הפירוש שאנו מעניקים למחשבות הללו והחלפתן במחשבות ובתובנות יעילות יותר לתפקוד. המרכיב ההתנהגותי בטיפול פועל לשינוי דפוסי התנהגות מזיקים שלנו - חיזוק של התנהגויות מועילות, הכחדה של התנהגויות שאינן משרתות אותנו, מזיקות ופוגעות באיכות החיים ובתפקוד היומיומי, והחלפתן בדפוסי התנהגות חדשים, פרודוקטיביים ומותאמים למציאות. טיפול דינמי: זהו טיפול ארוך יותר (6 חודשים ומעלה) העוסק בדינמיקה של כוחות פנימיים וחיצוניים באישיות האדם. הטיפול עוזר לאדם להכיר את עצמו, לזהות כוחות ומכשולים להתפתחותו, להבין את רגשותיו, מחשבותיו והתנהגותו. טיפול אינטר-פרסונאלי: טיפולים אלו מתמקדים בשיפור הקשרים בין המטופל וסביבתו ומבוסס על התפיסה שיחסים בריאים עם אנשים קרובים מורידים את רמת הדיכאון ומפחיתים את החשש לחזרת התופעה. שיטות טיפול שונות מתאימות לאנשים שונים. אנשי המקצוע יוכלו להמליץ לכם על הגישה המועדפת במקרה שלכם ולהפנות אתכם למטפלים המתאימים. טיפול תרופתי קיימות היום תרופות חדשות ויעילות ביותר נגד דיכאון. רופא המשפחה שלכם או פסיכיאטר מומחה יכול לרשום לכם אותן ותוכלו לקבל אותם דרך קופת החולים שלכם. כל התרופות האנטי דיכאוניות עובדות על עיקרון דומה: ויסות רמת המוליכים העצביים (נוירוטרנסמיטרים) במוח. מוליכים אלו הם השליחים הכימיים של המוח שמאפשרים העברת מסרים בין תאי העצב, ולכן הם משתתפים בתיווך פעילויות מוחיות העומדות בבסיס הרגש והמוטיבציה. רוב התרופות המקובלות היום שייכות למשפחת SSRI ופועלות להעלאת רמות הנוירוטרנסמיטר סרטונין, שהוא בעל תפקיד חשוב בבניית מצב הרוח שלנו. התרופה המוכרת ביותר במשפחה זו נקראה פרוזאק, והיא הפכה ללהיט. בהמשך יצאו לשוק תרופות נוספות מדור חדש שפעולתן דומה. שמות התרופות החדשות משתנים מיצרן ליצרן ומקופת חולים לקופת חולים. אחד השמות המוכרים יותר בציבור הוא ציפרלקס. כמו למרבית התרופות, גם לתרופות הפסיכיאטריות עלולות להיות תופעות לוואי. תופעות אלו אינן חמורות בדרך כלל והן חולפות לרוב אחרי מספר ימים. אם הן מפריעות לכם, כדאי לחזור ולהתייעץ עם הרופא. אשפוז לעיתים רחוקות, כאשר הדיכאון חמור מאוד ועלול לסכן חיים, נדרשת תמיכה צמודה יותר שכרוכה באשפוז בבית חולים. הדבר מאפשר לצוות הרפואי לעקוב מקרוב אחרי המטופלים ולנטר טוב יותר את יעילות הטיפול. הטיפול האינטנסיבי והכוללני מזרז את ההחלמה ומאפשר חזרה הדרגתית לתפקוד. מה אתם יכולים לעשות? להשתמש בשיטות לעזרה עצמית, ראו פרק בנושא. לדבר עם הקרובים לכם: מצאו חבר קרוב או בן משפחה שאתם בוטחים בו וספרו לו על הרגשתכם. השיחה עצמה יכולה לשפר את מצבכם, כמו כן חשוב מאוד שאנשים אחרים יהיו מודעים למצוקותיכם, כדי שיוכלו להפנות אתכם לעזרה מתאימה. יוצאים בשאלה יכולים להיעזר בחברים שעברו חוויות דומות ויכולים להבין טוב יותר את מצבם. פנייה לבני משפחה יכולה לעיתים להיות בעייתית עבור יוצאים בשאלה, אך על תוותרו על האופציה הזאת. אתרו אח או אחות שיקבלו אתכם, ואם אפשר - אל תהססו לפנות להורים. קבלת עזרה טלפונית או עזרה אונליין מער"ן ער"ן הוא שירות הומניטרי, המציע עזרה ראשונה נפשית בטלפון ובאינטרנט, תוך הקפדה גמורה על סודיות ועל אנונימיות. אדם במשבר, החש בדידות, אכזבה, ייאוש, חושב על התאבדות או נמצא במצוקה נפשית מכל סיבה שהיא, ימצא בער"ן אוזן קשבת והתעניינות כנה בבעיותיו. מתנדבי ער"ן עברו הכשרה מיוחדת, והם ינסו להקל עליכם באמצעות שיחה, ויחד תחפשו דרכים להיחלץ מהמצב. כמו כן הם ימסרו מידע והכוונה לשירותי סיוע שונים במצבי חירום. רוצים לדבר עם ער"ן? חייגו 1201 פנייה לטיפול נפשי טיפול דרך קופת חולים: כדי לקבל טיפול נפשי בחינם או בעלות נמוכה יש לפנות תחילה לרופא המשפחה בקופת חולים. שתפו את הרופא בסימפטומים הגופניים ובמצבכם הנפשי. תארו לו, באופן מפורט, מה אתם מרגישים, ממתי אתם מרגישים רע ואם יש לכך סיבות חיצוניות. הרופא יחליט ביחד איתכם אם יש צורך בפנייה לפסיכיאטר לשם אבחון וקבלת טיפול תרופתי, או בפניה לפסיכולוג, כדי להתחיל טיפול פסיכולוגי, באמצעות שיחות. אם אין ביכולתכם לשלם עבור הטיפול, קופת החולים תפנה אתכם למרפאת בריאות הנפש של הקופה, למרפאת בריאות הנפש של משרד הבריאות או למרפאות נוספות שאיתן היא קשורה. אתם תקבלו הפנייה וטופס 17 (אישור שהקופה מממנת לכם את הטיפול) ואת דרך ההתקשרות עם המרפאה. צלצלו לקבוע תור. הטיפול במרפאה יתחיל בפגישה אחת (או שתיים) של אינטייק - כלומר, פגישת היכרות ואבחון. אז ייקבע אם עליכם לקבל טיפול פסיכיאטרי, טיפול פסיכולוגי או שניהם. בדרך כלל יש תקופה של המתנה עד לתחילת הטיפול הפסיכולוגי. כאשר יגיע תורכם, תטופלו על ידי אחד מאנשי הצוות המוסמכים. הקופה נותנת אישור ל-6 פגישות טיפוליות, ובמידת הצורך יינתן אישור ל-30 פגישות נוספת. לאחר 30 פגישות נעשית הערכה אם להאריך את האישור. אם יש ביכולתכם לשלם כ-130 שקלים לפגישה, קופת החולים תוכל להציע פסיכותרפיה על ידי מטפלים עצמאיים. אלה פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שעובדים בקליניקה הפרטית שלהם ויש להם חוזה התקשרות עם קופת החולים. בקופה תוכלו לקבל רשימה של המטפלים העובדים באזורכם. היתרונות באופציה הזאת הם היכולת לבחור מטפל, הפגישה תהיה בקליניקה הפרטית ותתאפשר גמישות גדולה יותר בשעות. מטפלים אלו, כמו המטפלים במרפאות, מעבירים לקופת החולים אינפורמציה כללית על הטיפול. הטיפול מוגבל בזמן. טיפולים בעלות נמוכה, שלא דרך קופת חולים ישנם כמה עמותות ומכונים המספקים טיפול בעלות נמוכה. ארגון טנא – מטפלים ממקצועות טיפול שונים מציעים טיפול מוזל לקהל יעד שאינו מעוניין לפנות לקופת החולים, ומתקשה לעמוד בתעריפים הגבוהים של השוק הפרטי. לפרטים לחצו כאן. מרכז ייעוץ לאישה – טיפולים פרטניים, זוגיים, משפחתיים וקבוצתיים במגוון גישות, עם התמחות בנושאים כמו דיכאון, חרדה, פגיעה מינית, התמודדות עם סרטן השד, דימוי גוף, קריירה ועוד. מיועד לנשים בלבד. המטפלות הן עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות ופסיכיאטריות. הטיפול אינו מוגבל בזמן. המחיר נקבע לפי יכולתה של הפונה, החל מ-160 שקלים ועד 350 שקלים לפגישה. המרכזים נמצאים בירושלים וברמת גן. יש מטפלות גם באזור השרון, תל אביב, גני תקווה, מודיעין, ופרדס חנה. טלפונים: 03-6129592/3, 02-6785210. ת.ל.מ – טיפולים פרטניים, זוגיים ומשפחתיים בתחום בריאות הנפש ובקשת רחבה של גישות ושיטות טיפוליות. הטיפולים ניתנים על ידי מתמחים ואינם מוגבלים בזמן. המחירים נעים בין 80 שקלים ל-200 שקלים לפגישה. הטיפולים המוזלים ניתנים בסניפים: קריית טבעון, הרצליה, צומת ראם, אשקלון ובאר שבע. פנייה באמצעות המייל: info@telem.org.il. פרטי ההתקשרות לסניפים השונים נמצאים באתר http://www.telem.org.il הקליניקה לייעוץ פסיכולוגי באוניברסיטת בר-אילן, רמת גן - טיפולים בגישות דינמיות וקוגניטיביות-התנהגותיות למבוגרים וילדים נזקקי שיקום (חולים ונכים, פיזית ונפשית). מיועד לקהל הרחב. הטיפול מתבצע על ידי סטודנטים לתואר שני ושלישי בפסיכולוגיה, בפיקוח סגל בכיר. משך הטיפול מוגבל לשנתיים. מחיר: 280 שקלים לחודש עבור טיפול פרטני, 320 שקלים לחודש עבור טיפול זוגי. טלפון: 03-5318541. עמותת נט"ל - טיפולים פרטניים, זוגיים וקבוצתיים במגוון גישות טיפוליות לסובלים מטראומה על רקע לאומי (מלחמה, פיגועי טרור) ובני משפחותיהם. המטפלים הם פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים. הטיפול אינו מוגבל בזמן. מחיר הטיפול משתנה לפי יכולת המטופל (החל מ-20 שקלים לפגישה). טלפון: 1-800-363-363. עמותת עמך – טיפולים פרטניים ומשפחתיים במגוון גישות עבור ניצולי שואה ובני משפחותיהם. המטפלים הם עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מטפלים באומנויות, ובסניפי חיפה ותל אביב מתמחים. הטיפול אינו מוגבל בזמן. מחיר הטיפול מסובסד והוא משתנה לפי יכולת המטופל (מחיר מקסימלי: 185 שקלים). טלפון: 02-6250634 (סניף ירושלים). פרטי התקשרות לסניפים השונים נמצאים באתר. טיפול אצל פסיכולוג פרטי טיפול אצל פסיכולוג פרטי כרוך בעלות של כ-350-600 ש"ח או יותר לפגישה. הפסיכולוגים הפרטיים אינם קשורים לקופת החולים. תוכלו לפנות ישירות אל אחד הפסיכולוגים המורשים ברשימה זו. המלצה שלנו: היוועצו בחברים או בני משפחה שהתנסו בטיפול פסיכולוגי פרטי כדי שימליצו לכם על מטפל שסייע להם.

יש לנו הרבה חלומות. אנחנו חולמים על חברה ישראלית שבה לכל יוצא ויוצאת בשאלה יש זכויות ברורות, גישה לעזרה בלימודים, בצבא ובתעסוקה, תמיכה אישית, קהילה חזקה ומחבקת, סיוע משפטי ופסיכולוגי לפי הצורך, ועולם שלם של הזדמנויות ואפשרויות למיצוי הפוטנציאל שלו או שלה. כדי להגשים את החלומות הללו, אנו זקוקים לשותפיםות לדרך שיחלמו איתנו יחד. אנחנו זקוקים לכםן! התרומה מוכרת לצרכי מס לפי סעיף 46 א' לפקודת מס הכנסה. להן אפשרויות התרומה:   המחאות ניתן לשלוח ל: יוצאים לשינוי רח' כי"ח 5 ת.ד. 28038 ירושלים 9128001 העברות בנקאיות: עמותת יוצאים לשינוי בנק הבינלאומי- 31 סניף 012- ראשי ירושלים חשבון 409-034164  (את הקידומת 409 צריך להוסיף בהעברה ממרבית הבנקים)   ליוצאים לשינוי יש אישור סעיף 46 א' - ניתן לצפות בו כאן בלינק.   בארה"ב: בנוסף לאפשרויות הנ"ל, ניתן לשלוח המחאה ל: P.E.F. Israel Endowment Funds, Inc. 630 Third Ave, Ste 1501 New York, NY 10017 נא לציין שהתרומה היא עבור Out for Change. תרומה דרך PEF מוכרת לצורך זיכוי ממס בארה"ב.   המעוניינים בהעברה בנקאית לPEF מתבקשים ליצור קשר באופן ישיר: Heli Tharp, Donor Relations, PEF heli@pefisrael.org   בבריטניה: המחאות ניתן לרשום ל UK Toremet Limitedולשלוח ל: UK Toremet Limited Shenkers LLP, 4th Floor, Sutherland House 70/78 West Hendon Broadway London NW9 7BT ניתן לשלוח ישירות למשרדי העמותה בישראל אך לרשום על שם UK Toremet Limited.  נא לציין בהוראות שהתרומה מיועדת ל Out for Change. העברות בנקאיות: Account name: UK TOREMET LIMITED Account type: NWDBB CURRENT Account number: 1 9 2 1 1 3 3 3 Sort code: 6 0 - 2 4 - 7 7 Bank address: PO Box 4115 Hornchurch, Essex RM12 4DF נא לציין את שמך ואת שם העמותה בהוראות.   יש שאלות? נשמח לשמוע ממך: development@leshinuy20.profiledatacenter.com תודה!

מסמך זה הוגש לח"כ מיקי לוי ומטרותיו לסקור את היקף תופעת היציאה בשאלה, את הקשיים עמם יוצאים בשאלה מתמודדים ואת הסיוע המדינתי שניתן להם ולאוכלוסיות שמתמודדות עם אתגרים דומים. בהתאם לממצאים, מציע המסמך אפשרויות לסיוע מדינתי ליוצאים בשאלה מאת: עומק – מרכז לעיצוב מדיניות וחקיקה תאריך: דצמבר 2016  

מהפגנת חצי המיליון נגד בית המשפט העליון ועד למאות האלפים נגד המהפכה המשפטית, החרדים הם המפתח בשאלת "בג"ץ – כן או לא". האם גם הפעם החרדים יכניסו גול עצמי מפואר ויביאו לניצחונה של מערכת המשפט?    קיצור תולדות הקונפליקט 14 בפברואר 1999, המונים לבושי שחור-לבן עושים את דרכם לכניסה לעיר ירושלים. על פי הערכות המשטרה, 350 אלף בני אדם מכל רחבי הארץ ומכל הזרמים של המגזר החרדי הגיעו לירושלים, להפגנה הגדולה ביותר שנערכה אי-פעם בישראל נגד גוף שהוא לא הממשלה, לא הכנסת או המשטרה, אלא בית המשפט העליון. באותה השעה הוקף מושא ההפגנה, מבנה בית המשפט העליון, בכוחות מיוחדים של משטרה וצבא, צלפים הועמדו הכן על גגו של בית המשפט, אפילו מסוק חימם מנוע, למקרה שייאלצו לחלץ את השופטים. אבל החששות שהמפגינים יעלו בכוח על בית המשפט העליון התבדו. בתום קריאת פרקי תהילים התפזרה ההפגנה, שזכתה לכינוי "הפגנת החצי מיליון". מנגד, תומכי בית המשפט העליון התכנסו בגן סאקר להפגנת תמיכה. על פי ההערכות המשטרה, בהפגנת התמיכה השתתפו כ-50 אלף בני אדם בלבד. בשונה מימים אלו, שבליבת הדיון עומדת השאלה האם לבג"ץ יש זכות לפסול חוקים של הכנסת, המחאה החרדית נגעה בעיקר להחלטות מנהליות שקיבל בג"ץ, שלפיהן לשר הביטחון לא הייתה סמכות להעניק פטור גורף מגיוס לבני ישיבות, וכן לדרישה לשלב נציגים של הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים במועצות הדתיות ולצמצם את סמכויות בתי הדין הרבנים. את היוזמה להפגנה הובילו חבר הכנסת מנחם פורוש ז"ל ונבחרי ציבור חרדים אחרים. במסיבת עיתונאים שכינסו פורוש ומשה גפני, כינו השניים את בג"ץ "אנטישמי". הרב עובדיה יוסף הפליא בפניני לשונו, והכתיר את השופטים בתארים: "רשעים, סוררים ומורים", "ריקים ופוחזים". הרב דוד יוסף אף הרחיק לכת וקרא לנשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, "צורר היהודים". ההפגנה לא רק שלא השיגה את מטרתה להחליש את בית המשפט העליון, אלא היא אף הביאה לציפוף השורות. מבקרי האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון הושתקו. הקריאה הכללית שנשמעה בחלל הייתה הדרישה להעמיד לדין את הרבנים ואת הדוברים שהסיתו נגד בית המשפט. הפרשנים המשפטיים ופרשנים אחרים התחרו ביניהם באמירות נגד ההפגנה החרדית, שלטענתם היה בה איום על שלטון החוק. אפילו באגף הימני של הפוליטיקה לא נשמעו קולות תמיכה בהפגנת החרדים, למעט השרה דאז לימור לבנת שאמרה: "במשטר דמוקרטי, לכל אחד יש זכות למתוח ביקורת, להפגין או למחות נגד כל מוסד, גם אם הוא בית המשפט העליון".

12% מהחרדים עוזבים מידי שנה את הדת ואת הקהילה הסגורה בה הם נולדו וחיו, ויוצאים לעולם חדש, מוכר ולעיתים קרובות אף מנוכר. אותם אנשים, לרוב נערים וצעירים, יוצאים מהחברה החרדית ולמעשה מתחילים את חייהם מאפס. כנס EXIT שנערך בשבוע שעבר (רביעי) באוניברסיטת תל אביב ביקש להעלות לדיון ציבורי את הקשיים, האתגרים וגם את ההצלחות של היוצאות והיוצאים מהחברה החרדית. הכנס, בשיתוף עמותת "יוצאים לשינוי" ו"יום הבחירה", כלל שלושה פאנלים ושני מושבים, שהציגו תמונה פנורמית על תופעת היציאה מהחברה החרדית. בכנס השתתפו אנשי תקשורת, חברי כנסת ופעילים חברתיים, כולם הסכימו כי היציאה מהחברה החרדית היא תופעה הולכת ומתרחבת, שזקוקה למענה ולתמיכה משמעותיים יותר מצד המדינה והרשויות.   כנס הוצגו שני מחקרים - מהמקיפים ביותר שנערכו בשנים האחרונות - על יוצאי החברה החרדית. ד"ר הילה בראל, מנהלת מחלקת המחקר בעמותת "יוצאים לשינוי" והחוקר הראשי של העמותה צביקה דויטש, הציגו נתונים של מחקר שפורסם לאחרונה על אוכלוסיית היוצאים בפרספקטיבה של עשרים שנים. "אחד ההבדלים המרכזיים בין העוזבים את העולם החרדי לבין העוזבים את העולם הדתי-לאומי הם לימודי הליבה", הסבירה ד"ר הראל. "להיעדר לימודי ליבה יש השפעה רבה על ההשתלבות, והוא מעמיק את הפערים התרבותיים והכלכליים. המשותף לשתי אוכלוסיות אלו היא העובדה שמדובר בעזיבה סוציולוגית ולא תיאולוגית. העוזבים את הקהילה הדתית, לא עושים זאת בגלל שהפסיקו להאמין באלוהים, הם אפילו מרשים לעצמם להישאר מחוברים לדת ומגדירים את עצמם מסורתיים". נתון מרכזי שעלה מתוך המחקר, כפי שהראה דויטש, הצביע על העובדה שהגברים היוצאים מהחברה החרדית הם בעלי הפוטנציאל הגדול ביותר לגידול שיעור המועסקים, אך 62% מהם עובדים במקצועות בעלי פריון נמוך כגון מכירות ועבודות כפיים. ד"ר יוסי דוד מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון ואסתרינה טרכטנברג, דוקטורנטית למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, הציגו את מחקרם המקיף בקרב יוצאי החברה החרדית. אחד הנתונים המעניינים בסקר נוגע לחוסן ולרווחה הנפשית בקרב אוכלוסיית היוצאים. "המחקר הראה כי בשנים הראשונות אחרי היציאה, רמת הרווחה הנפשית היא הנמוכה ביותר. נתון מעודד הצביע על כך שרמת הרווחה הנפשית עולה עם הגיל, והיא תלויה בשני משתנים עיקריים – עלייה בהשכלה ובהכנסה ומתן תמיכה לאחר". בפאנל שעסק באתגרי ההשכלה והתעסוקה, הסכימו המשתתפים כי עבור היוצאים והיוצאות מהחברה החרדית אתגר ההשתלבות הוא כפול. "היוצאים משלמים פעמיים - גם אין להם תמיכה מהמשפחה והם גם בפערים חינוכיים. הם מהגרים לכל דבר", טענה הילה חדד-חמלניק, מנכ"לית משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה. "מי שבוחר לצאת מהחברה החרדית נפלט מהקהילה, בלי היכרות עם התרבות הכללית. הוא מגיע לעולם שונה ואנחנו כממשלה צריכים לתת מענה. עד היום זה לא נעשה, כי הרצון של משרדי הממשלה ליצור אמון עם החברה החרדית הוביל לשיתוק", הסביר מנכל המשרד לשוויון חברתי, מאיר בינג, והוסיף כי בשנה האחרונה היו שתי פריצות דרך משמעותיות בכל הנוגע לתמיכה ביוצאים – הקצאת תקן באוניברסיטאות לסיוע ליוצאים בשאלה מטעם המועצה להשכלה גבוהה, והתוכנית לשילוב מותאם בצה"ל ליוצאי החברה החרדית. בפאנל הפוליטי אותו הנחה כתב כאן חדשות, משה שטיינמץ, התארחו חברי הכנסת משה טור פז ממפלגת יש עתיד, מיכל רוזין ממפלגת מרץ ואלכס קושניר ממפלגת ישראל ביתנו. השלושה הסכימו כי תופעת היציאה בשאלה בכלל והיציאה מהחברה החרדית בפרט לא מטופלת כראוי. אחד הנושאים החשובים שיש לקדם על מנת להבטיח רווחה אישית וכלכלית לאוכלוסיית החרדים, טענו משתתפי הפאנל, הם לימודי הליבה. "מדינת ישראל לא צריכה לממן מוסד חינוך שאין בו לימודי ליבה. יש היום ציבור שלם שלא יכול להשתתף בכלכלה כי אין לו כלים להשתלב בשוק העבודה", טען ח"כ קושניר. חברי הכנסת נשאלו באילו צעדים הם ינקטו על מנת לשפר את הסיוע והתמיכה ליוצאי החברה החרדית. ח"כ רוזין ציינה כי בשנה האחרונה קידמה את נושא המלגות ליוצאים בשאלה. "יש היום מלגות ליוצאי החינוך החרדי, ומשום מה בוחנים אם מקבלי המלגה הם חרדים גם היום. אנחנו הצלחנו לשנות את הקריטריון הזה". ח"כ קושניר הציע להחיל סל קליטה ודמי הסתגלות ליוצאים מהחברה החרדית. "הרצון לסייע ליוצאים בשאלה לא באה ממקום של מחויבות, אלא כי זה טוב למדינה. זה יגדיל את התוצר ויאפשר לאוכלוסייה הזו לחיות בכבוד". ח"כ טור פז, שהיה בין מקדמי תיקון החוק לשילוב מותאם בצה"ל ליוצאי החברה החרדית שעבר בכנסת בשנה שעברה אמר: "יש עוד הרבה מה לעשות, כי עדיין באופן מעוות היוצאים בשאלה מופלים לרעה מהחרדים שבוחרים להתגייס". בפאנל השלישי והאחרון בכנס שוחחה הסופרת ואשת התקשורת שפרה קורנפלד עם ארבעה יוצאי ויוצאות החברה החרדית שהצליחו לנצח את הסטטיסטיקות, לגשר על הפערים ולחולל שינוי חברתי ותרבותי: ג'וש רוזנטל, שייסד את שיטת האכילה האינטגרטיבית, עיתונאית 'הארץ' שירה אלק, משהשנפלד ממייסדי 'יוצאים לשינוי', והפעיל החברתי יוסי סעידוב. בסוף הכנס הגיש יו"ר עמותת יוצאים לשינוי, ד"ר שמוליק הס, את פרס "יוצאים לשינוי" לשתי דמויות מעוררות השראה: כוכבת הרשת אסתי סגל, שבגיל 16 עברה כריתת רגל ו"הפכה מופת להתגברות ולמימוש יכולת הבחירה", לדברי השופטים; והעיתונאית שירה אלק, שהובילה בשנתיים האחרונות שני תחקירים חשובים ומעוררי הדים על פגיעות מיניות בחברה החרדית. "כולכם מתמודדים עם אתגרים יומיומיים שלכאורה נראים לנו כפשוטים", אמר שר הרווחה והביטחון הכלכלי, מאיר כהן, בדבריו בכנס. "צמצמום הפערים של כל אחד ואחת מכם הוא יעד חשוב. אנחנו מלווים כיום כארבעת אלפים יוצאים בשאלה וכל אחד ואחת הוא עבורנו סיפור אישי עם פוטנציאל, שאנחנו מחכים שיגיע להצלחה ולמימוש עצמי".  

הבחירות הסוערות מאחורינו, הכנסת החדשה הושבעה והקמת ממשלת ימין נראית כעניין של זמן וכיפופי ידיים בלבד. במערכות הבחירות האחרונות "גוש נתניהו" – המפלגות שהצהירו מראש כי ימליצו על ממשלה בראשות בנימין נתניהו – כלל את המפלגות החרדיות: ש"ס ויהדות התורה. הצהרה זו אינה מובנית מאליה וקדמה לה היסטוריה מרתקת של בריתות והפרתן, תמורות פוליטיות, מהלכים סודיים ומשחקי כוח. נקודת מפנה בראשית ימי המדינה נרקמו יחסים טובים בין החרדים והדתיים למפלגה השלטת, מפא"י – מפלגת העבודה בגלגולה הנוכחי. בן גוריון העדיף שותפות עם המפלגות הללו על פני שותפות עם מפלגה חילונית בעלת אידיאולוגיה זהה – מפ"ם, מרצ של ימינו, ועל פני שותפות עם מפלגת חירות – הליכוד של ימינו. כיוון שכך, נרקמו הסכמים ושיתופי פעולה קואליציוניים בנושאי דת ומדינה. כך נולד ה"סטטוס-קוו" הידוע. בשנת 1977, שנת "המהפך" הפוליטי בישראל, מפלגת השלטון התחלפה. אחרי כמעט 30 שנות שלטון השמאל האידיאולוגי, הוטל על מנחם בגין, יו"ר סיעת חירות, להרכיב ממשלה. המפד"ל – מפלגה דתית לאומית, ואגודת ישראל – הסיעה החרדית הוותיקה, היו חלק מממשלה זו. נתקדם על ציר הזמן עד תחילת שנת 1990. בתקופה זו, שנתיים מאז הוקמה ממשלת האחדות של מפלגות המערך (לשעבר מפא"י, כיום העבודה) והליכוד, רקח שמעון פרס, בשיתוף חברי סיעת ש"ס, מהלך פוליטי שלימים זכה לכינוי "התרגיל המסריח". מטרתו הייתה להפיל את ממשלת האחדות ולהקים ממשלת שמאל-חרדים צרה בראשותו. ממשלת האחדות נפלה, והנשיא הטיל על שמעון פרס להרכיב ממשלה חדשה. כעת היו העיניים נשואות אל הסיעות החרדיות, ש"ס – שנכנסה לכנסת בשנת 1982, ודגל התורה – שבאותה עת הוותק שלה בכנסת עמד על שנתיים בלבד. הקמת הממשלה הייתה תלויה בהסכמת רבניהן, הרב שך והרב עובדיה יוסף. במרץ 1990, בשיאו של המשבר, התכנסה הוועידה הראשונה של דגל התורה. הכנס התקיים בהיכל הספורט "יד אליהו" בתל אביב. כלי תקשורת רבים הגיעו לסקר את הוועידה, הכול ציפו למוצא פיו של הרב שך. לפני הכנס התקיימה פגישה בין יצחק רבין, אז מספר שתיים במפלגתו של פרס, לרב שך. אולם לא היה ברור אם נטייתו של הרב היא לתמוך בהקמת הממשלה הצרה או להתנגד לרעיון. נאומו של הרב שך בכנס לא הותיר מקום לשאלות. "אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה, מגדלים שפנים וחזירים – יש להם קשר עם האבא שלהם?... מערך?! מערך זה דבר קדוש? הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור – אז במה הוא יהודי?" תוכניתו של פרס נגנזה מייד, הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של ש"ס, לא רצה לפעול בניגוד לדעתו המפורשת של הרב שך, והורה לנציגיו לסגת מהמהלך. הכנסת התפזרה ונקבע מועד לבחירות. הנאום החריף של הרב שך עורר פולמוס סוער בחברה הישראלית. חברי הקיבוצים התקשו להכיל את ההאשמות, הם תפסו עצמם אידיאליסטיים, בוני הארץ שמוכנים להקריב את חייהם ואת חיי ילדיהם בצבא, בעוד תלמידי הרב שך לומדים בישיבה, ונעלבו מהאמירה שלפיה בתפיסה החרדית הם נחשבים ללא יהודים. גל אנטי-חרדי שטף את הארץ ותורגם לכוח פוליטי. במערכת הבחירות שנערכה ב-1993 הגיעה מפלגת "צומת", מפלגה ימנית-חילונית בראשותו של רפאל איתן (רפול) הרמטכ"ל ה-11, לשיא כוחה: 8 מנדטים. הנאום המפורסם חתם את הדיון בשאלה שהתעוררה בשנת 1977, עת הצטרפה אגודת ישראל לממשלת ימין בראשות בגין: האם הצטרפות החרדים לממשלה הייתה מטעמים פוליטיים או שמדובר בשותפות על בסיס מצע אידיאולוגי משותף? המילים הבוטות של הרב שך קיבעו את העמדה: החרדים והימין המסורתי הם שותפים אידיאולוגיים. בשיחות פרטיות חיזק הרב שך את השקפתו ותלה אותה במורשת הידועה מגירוש ספרד. המון העם סירב להתנצר, ואילו האליטה היהודית לא הייתה נכונה למסור את נפשה בעד אמונתה. בעיניו של הרב שך הליכוד סימל את "עמך ישראל", בעלי האמונה הפשוטה, בעוד השמאל הוא שכבת ההשכלה האליטיסטית שחיבורה ליהדות רופף ולא יעמוד במבחן הזמן. עם זאת, מבחינה מדינית, עמדותיו של הרב שך היו מתונות. הוא תמך בהסכמי השלום והתנגד להתגרות באומות העולם ולסיפוח שטחים. השותפות של השמאל והחרדים אומנם נגנזה – אך לא לאורך זמן.   ישראל מחכה לרבין לאחר בחירות 1993, בניסיון להחזיר את השלטון לידי סיעת העבודה, פנה יצחק רבין למפלגות החרדיות וביקש את תמיכתן. החרדים האשכנזים – שבאותה מערכת בחירות התאחדו למפלגה אחת – נצמדו לעמדתו של הרב שך והתנגדו. במפלגת ש"ס, לעומת זאת, מצא רבין אוזן קשבת. בניגוד לעמדה שהציג הרב עובדיה יוסף אך כמה חודשים קודם לכן, יישור קו עם דעתו של הרב שך, נתן הרב יוסף את ברכת הדרך למהלך השותפות. היכרותו האישית של הרב עם רבין ומצבה של רשת החינוך העצמאית של ש"ס היו כנראה מניעיו. ממשלת העבודה-מרצ-ש"ס יצאה לדרך. בעיניו של הרב שך החלטה זו נתפסה כבגידה ערכית. "יתד נאמן", ביטאון סיעת דגל התורה, שפע מאמרי ביקורת על המהלך. התנגדותו של הרב שך לממשלה בוטאה גם בהתנגדות נציגיו להסכמי אוסלו, חרף עמדתו הידועה התומכת ב"שטחים תמורת שלום". עמדה זו עודכנה, ולפיה רק ממשלה שיש בה "סייעתא דשמייא" תוכל להביא הסכם שלום טוב ובר קיימא, ואילו ממשלה שבה חברות מפלגות מרצ והעבודה תמיט אסון. עמדתו של הרב שך התקבלה בברכה בקרב קהילות חרדיות בעלות אוריינטציה ימנית-מדינית, ושלהבה את הרוחות הסוערות ממילא ברחוב החרדי. האווירה הלאומנית פשטה במהירות, וחרדים רבים הצטרפו למאבק נגד הסכמי השלום המתגבשים ומחו על כך בהפגנות ברחבי הארץ. מעמדם של פעילי הימין הקיצוני ברוך מרזל, שהיה קשור בקשרים הדוקים לחברה החרדית, ואיתמר בן גביר, שהכיר את השפה החרדית, החל להתקבע בקרב צעירי המגזר. במקביל לתהליכים אלו, מפלגת ש"ס המשיכה להיות חברה בקואליציה. ב-4.11.1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הרצח לא סייע בעצירת הגל הימני-לאומני ששטף את הרחוב החרדי. להפך. חרדים רבים חשבו – ועדיין חושבים – שרצח רבין היה חלק מקונספירציה שנועדה למנוע ניצחון סוחף לימין בבחירות הקרובות. ספרו של העיתונאי ברי חמיש, "מי רצח את יצחק רבין", העוסק בתאוריה זו היה להיט במגזר.   נתניהו זה טוב ליהודים במערכת הבחירות ב-96' הציבור החרדי נדרש להכריע בסוגייה חדשה: הצבעה ישירה לראשות הממשלה. בשונה ממערכות בחירות קודמות, הפעם היה על האזרחים להצביע בשני פתקים: פתק למפלגה ופתק לראשות הממשלה. המועמדים לראשות הממשלה היו שמעון פרס, מחליפו של רבין, ובנימין נתניהו, כוכב עולה בשמי הפוליטיקה הישראלית. הציבור החרדי תהה: האם ההלכה מתירה להצביע באופן ישיר לאדם שאינו שומר תורה ומצוות? מי מבין המועמדים ראוי לתמיכה החרדית? האם כדאי להימנע בכלל מהצבעה ישירה? התשובה (החלקית) לשאלה הראשונה התקבלה שלוש שנים קודם לכן, בבחירות המוניציפליות לראשות עיריית ירושלים. אז התמודד ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, טדי קולק, מול מועמד צעיר, חבר הכנסת אהוד אולמרט. אולמרט ידע כי הדרך לניצחון עוברת דרך שותפות עם החרדים. הרב אלישיב, דמות רבנית בכירה בירושלים, פסק שעל החרדים הירושלמים להצביע לאהוד אולמרט, נציג מפלגת הליכוד, לראשות העיר, נוסף על פתק ההצבעה לסיעה החרדית. אולם לא היה ברור אם פסיקה זו תקפה גם בבחירות הארציות. באותה עת הרב שך נעשה פחות דומיננטי בציבורית והסתגר בביתו, ואילו הרב עובדיה יוסף היה חצוי בדעתו. הקמפיין השולט ברחוב החרדי קרא להעדיף "פתק לבן". מובילי הקמפיין הזכירו את חטאיו של נתניהו, שאחת מנשותיו הייתה גיורת רפורמית. נתניהו, מצידו, לא חסך כל מאמץ בניסיון להטות את דעת הקהל החרדית לטובתו. בנאום שנשא בוועידת אגודת ישראל ב"כינר" סיפר נתניהו על התרגשותו הגדולה משירת "אדון עולם" של בנו הקטן יאיר, וזכה למחיאות כפיים סוערות. נוסף על כך, הגיע נתניהו לביתו של הרב קנייבסקי בבני ברק, כדי להתברך מפיו ולזכות בתמיכת הרחוב החרדי במועמדותו לראשות הממשלה. המאמצים הועילו. הרבנים החרדים אכן תמכו בנתניהו. אקורד הסיום הזכור ביותר של אותה מערכת בחירות היה הקמפיין שהפיקה תנועת חב"ד: "נתניהו זה טוב ליהודים". ניצחונו של נתניהו, על חודו של קול, נזקף לזכות החרדים. פרס התמרמר על כך. "אני עזרתי להם מול בן גוריון בפטורים של בני הישיבות מהצבא. מה לא עשיתי עבורם ומה קיבלתי בתמורה? כלום. לא בשנת 1990 ולא עכשיו ב-1996". בפרפרזה על הפסוק "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו", אמר פרס: "שלחתי להם (לחרדים) מאפיות שלמות ולא קיבלתי מהם דבר".   רק לא ש"ס מערכת הבחירות בשנת 99' התאפיינה בהתמקדות בחרדים. אהוד ברק, שהתמודד מול בנימין נתניהו על ראשות הממשלה, חזר ואמר: כסף לסטודנטים במקום כסף לישיבות. הוא הבטיח לטפל בסוגיית גיוס בחורי ישיבה והוסיף עוד שלל הבטחות בנושאי דת ומדינה. הבחירות הסתיימו בניצחון סוחף של אהוד ברק. בבחירות למושבי הכנסת, לעומת זאת, מפלגת ש"ס הגיעה להישג היסטורי: 17 מנדטים. המתח בין שני ההישגים הללו הובע בנאום הניצחון של ברק, שנקטע שוב ושוב בקריאות קצובות: "רק לא ש"ס!" לא עברו אלא כמה שבועות והחרדים, הספרדים והאשכנזים, עשו דרכם אל הממשלה. החרם על ממשלת העבודה-מרצ הוסר. הברית החדשה לא האריכה ימים. עד מהרה פרשה סיעת יהדות התורה מהממשלה, וסיעת ש"ס עשתה זאת אחריה. בבחירות 2001 התמודד אריאל שרון מול אהוד ברק, ניצח והחזיר את ש"ס לממשלה. אולם בשל משבר פוליטי פיטר שרון את שרי ש"ס. שנתיים לאחר מכן, שוב בחירות. שרון ניצח ובחר להקים ממשלה עם טומי לפיד, אביו המנוח של יאיר לפיד, שמפלגתו חרטה על דגלה מאבק באפליה לכאורה לטובת החרדים. המפלגות החרדיות עברו לספסלי האופוזיציה. שרון מינה את נתניהו לתפקיד שר האוצר, וזה, משוחרר מהברית עם החרדים, הוביל מדיניות ניו-ליברלית. בין השאר, הורה נתניהו על קיצוץ חד בקצבאות הילדים ובשירותים הממשלתיים לחרדים. בנאומים ובמסיבות עיתונאים השתלח נתניהו במשפחות ברוכות ילדים וקרא לצמצום הילודה. החברות האמיצה בין הימין לחרדים התפוררה. המהלכים הפוליטיים הבאים היו מעניינים במיוחד: הימין האידיאולוגי פרש מממשלת שרון בשל תוכנית ההתנתקות. שרון בחר להוציא את לפיד מהממשלה, להכניס את החרדים ולאשר את התקציב ואת תוכנית ההתנתקות. החלטת יהדות התורה להביע תמיכה שקטה בהתנתקות עוררה זעם בקרב ציבור המתנחלים. החרדים, מצידם, הזכירו למתנחלים את תמיכתם בהקמת ממשלה ללא חרדים. בבחירות 06' נראה כי לא נותר דבר משותפות הגורל של הימין המדיני והחרדים. ש"ס הצטרפה לממשלה ויהדות התורה תמכה בה מבחוץ.   היידה ביבי! המהלכים הפוליטיים בשנת 2009 הפכו את הקערה על פיה. כמו עוף החול, הקשר של החרדים והימין שב לתחייה. החשדות הפליליים נגד ראש הממשלה אוהד אולמרט אילצו אותו לפרוש מתפקידו. ציפי לבני, מחליפתו בראשות סיעת "קדימה", גילתה שבזמן שהייתה עסוקה בפריימריז הפנימיים, נתניהו, בתמיכת ש"ס ויהדות התורה, רקם מהלך לפיזור הכנסת. בסבב בחירות זה נתניהו הישן-חדש הרעיף הבטחות על ראשי המפלגות החרדיות: במקום קיצוץ בקצבאות, תוספת לקצבאות. במקום הפחתת תקציב הישיבות, הגדלה משמעותית שלו. האידיאולוגיה הכלכלית נשכחה, המציאות הפוליטית הכתיבה את הצעדים הכלכליים של הממשלה. החרדים שבו לחיקו של נתניהו. הממשלה שהוקמה החזיקה מעמד 4 שנים. ההשלכות לכך ניכרו בתוצאות הבחירות הבאות. מפלגתו החדשה של יאיר לפיד, שהוקמה על רקע גל המחאה החברתית, הגיעה להישג חסר תקדים: 19 מנדטים. נתניהו בחר להעדיף את מפלגתו של לפיד על החרדים, ואלה שבו לספסלי האופוזיציה. הזעם החרדי על נתניהו והימין הגיע לשיאו. יו"ר ש"ס אריה דרעי הצהיר שבסבב הבא תמיכתם של החרדים תהיה נתונה ליו"ר העבודה, יצחק הרצוג. שנה וחצי לאחר מכן פיטר נתניהו את לפיד והשיב את החרדים לזרועות הליכוד.   אויבים משותפים – מערכת המשפט, השמאל והערבים בעוד בכנסת המפלגות החרדיות נעות בין ימין ושמאל, הרחוב החרדי גילה נטייה ברורה לימין המדיני. משפטיו של בנימין נתניהו קיבעו לו ולחרדים אויב משותף: מערכת המשפט, הנשלטת, כך לתפיסתם, בידי האליטה השמאלנית ופוגעת בערכי היהדות. ממשלת השינוי שהוקמה ב-2021 שלחה את מפלגות הימין המוצהרות ואת המפלגות החרדיות לספסלי האופוזיציה. החלטות ממשלה זו, מס על כלים חד-פעמיים ועל שתייה ממותקת, פורשו כניסיון בוטה לפגוע בכיס החרדי. השותפות עם מפלגה ערבית חיזקה את הרוח הלאומנית, שנשבה ביתר שאת לאחר פטירתם של המנהיגים המתונים יחסית, הרב אלישיב והרב עובדיה יוסף. הפיגועים הקשים בבני ברק ובאלעד הובילו חרדים רבים לחשוב שרק כוח יפתור את הסכסוך היהודי-ערבי. נציג תפיסה זו, איתמר בן גביר, זכה לתמיכה קולנית כשהגיע לזירות הפיגועים. קריאות "מוות לערבים", שהתחלפו ב"מוות למחבלים" מאימת התדמית הציבורית, מילאו את הרחוב החרדי שנצבע בצבעים ימניים חזקים. אמירותיו של יו"ר דגל התורה, משה גפני, שהחרדים ישקלו שותפות עם בני גנץ זכו לביקורת פנים-חרדית. כאשר הבין גפני שמצביעיו עלולים להעדיף את מפלגתו של בן גביר, הוא מיהר ליישר קו עם קהל הבוחרים והצהיר שפניו לשותפות עם נתניהו, ואיתו בלבד. החשש מפני זליגת מצביעים חרדיים למפלגת הציונות הדתית ליווה את מערכת הבחירות האחרונה, בעיקר בקרב חברי סיעת ש"ס, שמצביעיה נוטים יותר לימין המדיני. תוצאות הבחירות הוכיחו שהמפלגות החרדיות שמרו על כוחן. סביר להניח בזכות הביטחון שהעניקו למצביעיהן, בהבטחה שתמיכה בהן פירושה תמיכה בגוש הימין. האם הברית המתחדשת בין הימין לחרדים תעמוד במבחן הזמן, או כפי שהוכיחה ההיסטוריה הפוליטית, מהלכים אלו ואחרים עלולים לפרק אותה לטובת בריתות אחרות? ימים יגידו.