תוצאות חיפוש

בין שלל האתגרים שמציבה בפנינו מלחמת אוקטובר 2023, נבחנת יכולת הטלת הספק, חירות המחשבה והבעת דעות שאינן בקונצזוס. זה אף פעם לא היה פשוט וקל, ובמצבים מסוימים הותקף האדם החושב ושילם מחיר כבד על הבעת דעותיו. עקיבא גרין נזכר בהוגה היהודי, המוחרם-מפורסם, שתעוזתו משמשת עד היום אות ומופת למבקשים לעצמם חירות מחשבתית. חרם חריף בשנת 1656, באמסטרדם, התפרסם בפומבי כתב חרם. המפרסמים היו פרנסי העיר, ואולי גם הגאון רבי שאול מורטירה, רבה של הקהילה הספרדית-פורטוגזית בעיר. מושא כתב החרם היה – ברוך שפינוזה, או בשמו ההולנדי Benedict de Spinoza. נוסח החרם החמור (על פי תרגומו של פרופסור ירמיהו יובל) מסביר כי: האדונים מן המעמד [-הפרנסים] מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים ובהבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ולימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחות האדונים החכמים [-הרבנים] לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן: "בגזירת עירין [-מלאכים. כלומר: בהסכמת המלאכים] ובמאמר קדישין [-קדושים. כינוי נוסף למלאכים] אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה [-קללה) ושמתא [-ונידוי] על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה.. ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[דוני] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[דני] וקנאתו... "ואתם הדבקים בא[דני] א[להיכם] חיים כולכם היום" ואנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת... ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב. קריאת המילים החריפות הללו, רצופות הקללות והגידופים, האזהרות והתוכחות, מעלה את השאלה מה היו "מעשיו הרעים" ו"מעשיו העצומים" שהספיק לעשות ברוך שפינוזה, בעל בית מסחר ובן למשפחת אנוסים, שבאותה העת היה בן 24 שנה בלבד? זעם קדוש - על שם מה? ניתן לומר שהעזתו לערער על "קדושת הטקסט המקראי" עוררה עליו את חמתם של הקפדנים. היו ששיערו שהתרועעותו עם נוצרים היא שהובילה לכתב החרם. הבעיה הטמונה בהשערות אלו היא שהן עדיין לא מבהירות את הסיבה לחומרתו וחריפותו של נוסח החרם. ערעור קדושת הטקסט כבר נעשה על ידי רבי אברהם אבן עזרא באופן גלוי, מאות שנים לפני כן; משכך לא ברור מדוע יצא הקצף דוקא על דבריו של שפינוזה. נוסח החרם שולל גם את ההשערה שהטריגר היה הידידות עם נוצרים. הטענה היחידה שנותר לדון בה היא התרעומת על הפנתיאיזם של שפינוזה. הפנתיאיזם של שפינוזה גרס שהאל והטבע חד הם. על פי שיטתו, אין עולם ואל חיצוני – טרנסצנדנטלי, אלא העולם הוא אינסופי והוא האלוהות בעצמה. במסגרת זו לא נרחיב בעקרונות הפנתאיזם של שפינוזה, אבל אף מבלי להיכנס לעומק הדיון הפילוסופי, ניתן לראות עד מהרה שלא מדובר כאן בכפירה איומה ונוראה המצדיקה קללות וגידופים בוטים כל כך. הרי שפינוזה לא הכחיש את קיומו של האל אלא הביא פרשנות מסוימת לביטוי שלו בעולם. אסמכתה לדברינו ניתן לראות מכך שהיו רבנים רבים שהאמינו בתפיסת הפנתיאיזם בכל מיני הטיות. די אם נציין את הפולמוס שהתעורר סביב דברי חכם דוד ניטו (1654 – 1728) אשר בדרשתו בבית הכנסת של בני העדה הפורטוגזית בלונדון טען שהטבע הוא גילויו של אלוהים. הדברים עוררו כמובן תרעומת בקרב מתנגדי הרב, שטענו שדבריו מזכירים את שפינוזה הנודע לשמצה. לעומתם, רבים צידדו בעמדה זו ולא ראו פסול בדברים. אלוהים הוא הטבע - גם בתפיסה הדתית לשם הבהרת עמדתו, חכם ניטו הדפיס מסכת תיאולוגית מיוחדת לליבון סוגיה זו. המסמך נקרא "ההשגחה האלוהית" (De La Diving Providencia). אולם הסערה לא שככה. משכך, פנו בני הקהילה לבוררות אצל רבי צבי אשכנזי – החכם צבי, רבה המפורסם של אלטונה. החכם צבי, בספר תשובותיו (תשובה יח), פותח בדברי חכם דוד ניטו: "החכם המרומם ונעלה כמורנו הר"ר דוד ניטו נ"ר, אב בית דין ומורה צדק בקהל קדוש שערי שמים, דרש בבית הכנסת דרוש זה תוארו מועתק מלשון לעז ללשוננו הקדושה: אומרים שאמרתי בישיבה שהשם יתברך והטבע, והטבע והשם יתברך, הכל אחד. אומר אני שכך אמרתי, ואני מקיימו ואכריחנו מאחר שדוד המלך מקיימו במזמור קמ"ז (תהילים קמז, ח) 'המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר המצמיח הרים חציר וכולי'. אבל צריך לידע, הטו אזנכם יהודים, מפני שהוא העיקר הראשון מאמונתנו - ששם 'טבע' הוא מהמצאת האחרונים מזמן ארבע או חמש מאות שנה סמוך לזמנינו, מאחר שאינו מצוי בדברי חכמינו הקדמונים ז"ל, אלא שהקב"ה משיב הרוח והוא יתברך מוריד הגשם והוא יתברך מפריח טללים. מזה מוכרח שהקב"ה עושה כל אותן העניינים שהאחרונים קוראים 'טבע' באופן שטבע אין בעולם, ואותו הדבר שהוא ההשגחה הוא שקוראים 'טבע'. זהו שאמרתי שהאלוקים והטבע והטבע והאלוקים הכל אחד'. "דעה זו היא ישרה, חסידה וקדושה, ואשר לא יאמינו בה הם קראים ואפיקורסים עד כאן, ויש עליו עוררין לאמר כי סרה דיבר על ה'". לאחר דיון ממושך ומפורט בדברי חכם דוד ניטו, תוך הבאת מובאות התומכות בדברים מהכוזרי ומהשל"ה, מסכם חכם צבי: "באופן שצריכין אנו להחזיק טובה להחכם הכולל המרומם כמורנו הרב ר' דוד ניטו ה"י [-ה' ישמרהו] על הדרשה שדרש, להזהיר את העם לבל יטו לבבם אחרי דעת הפילוסופים האומרים בטבע כי ממנו יצאו תקלות רבות והאיר עיניהם באמונתנו האמיתית שהכל בהשגחה מאיתו יתברך ואמינא ליה יישר כחו וחילו, וכל המהרהר אחריו אחרי רואו דברינו אלה חוששני לו מחטאת". חכם דוד ניטו, מצידו, הפנים את דברי חכם צבי, גם אם לא התכוון לכך בתחילה, והביאם כמעט כצורתם בספרו "מטה דן - כוזרי שני" (ויכוח רביעי סימן ד). אם כן, מה הייתה הטענה כנגד שפינוזה? מה בדבריו עורר את זעמם של פרנסי קהילת אמסטרדם? אמת מהדהדת אולי אפשר להציע שתפיסותיו על חירות וחופש הבחירה הטרידו את מערכת העולם הדתית-פטריארכלית שרווחה באותה עת? בחיבורו "מאמר תיאולוגי מדיני" (פרק כ) טוען שפינוזה: "שיחזיק על הצד היותר טוב את זכותו הטבעית להתקיים ולפעול בלי נזק לעצמו ולזולתו". מלבד זאת, שפינוזה דגל בדטרמיניזם מוחלט, שבו בעצם אין בחירה חופשית אלא כל הפעולות נגרמות בשל שרשרת נסיבות הקשורות זו לזו בשלשלת. שני נושאים אלו משמיטים את עיקר משמעותה של הדת, ואולי בשל כך התרעמו עליו פרנסי אמסטרדם והממסד הרבני, וגם זה הנוצרי. המלחמה כנגד שפינוזה משמשת בעצם מלחמה כנגד חירות הדעת. אומנם בתחילה כף הניצחון נטתה לטובת מתנגדי שפינוזה, אולם לבסוף דעותיו ותפיסות עולמו חלחלו והשפיעו על רבים ורבות לאורך הדורות ועד ימינו. ניתן לסכם את הדברים במילותיו המופלאות של הפסוק בספר קהלת (ח, ה): "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח". לא ניתן לכלוא את הרוח האנושית השואפת לצאת אל החירות.

רעיון "חירות היחיד" הוא תפיסה שאומנם הושאלה מהוגים שאינם בני ברית, אך מובן שנוכל לסמוך על ענקי רוח מהזרם הרבני שיעמיקו ברעיון, יבססו אותו, יעשירו ויעניקו לנו ירושה נאה. עקיבא גרין על חופש וחירות בראי ההגות של היהדות האורתודוקסית.   חירות מהי? חג הפסח, שבו על פי המסורת היהודית יצאו בני ישראל ממצרים ביד רמה, נצרב בתודעה הכללית של האנושות כ"חג החירות". חג המסמל את הרגע שבו עם שלם של עבדים, שהיה חסר תקווה ואפוף ייאוש, פרק מעליו את כבלי העבדות ויצא לחיי חופש ועצמאות. חג זה הצליח לאגד סביבו התייחסויות רבות למושג החירות. תרמה לכך העובדה שהמושג חירות מכיל בתוכו משמעויות רבות, מחירות מדינית, כלכלית ואישית ועד חופש הביטוי, חופש העיסוק וחופש ההתאגדות. הגדרת החירות וגבולותיו אינם דברים של מה בכך. כל בר דעת מבין שלא ניתן להתיר בשם החירות לרצוח ולגנוב באופן חופשי. עם זאת, הגבלת יתר של החירות מרוקנת אותה מתוכן. דילמה זו העסיקה את הפילוסוף האנגלי המפורסם ג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill) שחי בין השנים 1806–1873. במסתו המפורסמת "על החירות" דן מִיל באריכות במתח המובנה בין סמכויות השלטון לחירותו של היחיד, שרטט את גבולות שלטון הרבים על היחיד, והגדיר את היחסים ביניהם. על פי שיטתו, היחיד זכאי לחירות כמעט מוחלטת, כל עוד חירות זו אינה גוררת עימה נזק. למשל, כדי למנוע מגנבים ליטול רכוש מהאחר, חובתה של המדינה לאכוף את זכויות הקניין. על אף שאכיפה זו מצמצמת את זכויותיו של הפרט, תרומתה גוברת על חסרונותיה. כמו בהרבה נושאים, רעיונות רבים מהוגי דעות נוכריים נכנסו לארון הספרים היהודי, לאחר שהחליפו שפה וביטויים. מכאן, הם הפכו לחלק מהגות פרשנית של תורת ישראל. מושג החירות האישית, למשל, שעד לימי מיל לא הוזכר בקרב הוגי דעות יהודים, נטמע בתוך ספרי הפרשנות וההגות היהודית והפך לחלק אינטגרלי ממנה. בסקירה זו נתבונן בכמה היגדים חשובים על מושג החירות שנכתבו על ידי פרשנים והוגי דעות בני עמנו.   חירות פיזית  תחילה נסקור את משמעות החירות כפי שהיא מופיעה בכתביו של רבי שמשון הירש (1808– 1888), רבהּ המפורסם של קהילת החרדים בפרנקפורט, מאבות הניאו-אורתודוקסיה במאה ה-19, ומראשי הלוחמים בתנועת הרפורמה הדתית. הרב הירש עסק בנושא החירות במקומות רבים בכתביו, ונקודת המוצא שלו היא, כמובן, יציאת מצרים, שבה ראה הרב הירש אב-טיפוס של חירות מושלמת. הדברים שאביא מסתמכים על הכתוב בפירושו לפסוק: וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה (שמות יב, ד). לשם התבוננות על משמעות החירות, סוקר הרב הירש את המצווה הראשונה שהצטוו ישראל לפני יציאתם ממצרים והיא לקיחת קורבן פסח, שחיטתו ומריחת דמו על המשקוף ומזוזות הדלת, ואכילת בשרו. לדבריו, מצווה זו נועדה להטמיע בעם ישראל שעד עתה היה עם עבדים, את עובדת יציאתם לחירות והפיכתם לבני חורין. לפי דבריו, אם נתבונן במצווה זו נמצא שלושה מיני חירויות הכלולות בה.   חירות הקניין זוהי החירות הראשונה שאנו לומדים ממצוות לקיחת השה לקורבן פסח. על פי ההלכה היהודית, אין לעבד רכוש עצמי – "מה שקנה עבד קנה רבו". לעומת זאת, אחד הדברים המאפיינים את האדם החופשי הוא שיש לו יכולת לעשות ברכושו ובממונו ככל שירצה. ממילא, דרישת התורה היא שכל יהודי יקנה לעצמו שה, או שעליו להיות שותף עם אחר ברכישת השה, מטמיעה בתודעת העם שמעתה ואילך יש להם רכוש ויכולת קניין עצמית, דבר שנשלל מהם לפני כן בשל היותם עבדים.   חופש הפרט החירות השנייה היא חירות האישיות, או במילים אחרות – חופש הפרט. בפסוק הקודם, פסוק ג', נכתב כך: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". חז"ל, במסכת קידושין, דייקו את לשון הכתוב, שפתח בלשון רבים וסיים ביחיד, ולמדו מכך שאדם יכול לקנות שה עבור חברו. כלומר, אדם יכול להיות שליח בשביל חברו. מתן אפשרות זו מגלה לעם העבדים כי מעתה יכול אחד לפעול עבור אחר, דבר שנשלל מהם בהיותם עבדים צמיתים העובדים רק למען האדון.   חירות המשפחה זוהי החירות השלישית שניתנה להם. על פי ההלכה היהודית, אין לעבד כל ייחוס, ולמושג משפחה אין שום משמעות. גם מבחינה מעשית, לא קיימת אצל עבדים היררכיה משפחתית. אין לאב ולאם שום מעלה או עדיפות על פני ילדיהם, כולם עובדים אצל האדון ונמדדים על פי הישגיהם בלבד. חירות המשפחה ניתנה לראשונה במצוות קורבן הפסח, שהרי הכתוב מצווה: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת; וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ..." – ציווי זה נועד להדגיש לעם העבדים שמעתה ואילך יש להם משפחה. לא זו בלבד, אלא מותר להם ואף רצוי שייטוו קשרי אחווה ורעות ביניהם. מילותיו המסכמות של הרב הירש הן: "זכות האדם לעצמאות, שוויון, חירות ורכוש פרטי, וקשרים מצד קרבת הדם והבחירה החופשית, המכנסים אנשים יחד ומפרידים אותם לבתים נבדלים, הם יסודה של המדינה הבנויה על ידי ה'".   חירות נפשית בעוד הרב הירש התבונן יותר בחלקי החירות הפיזיים שנכללו ביציאת מצרים, המנהיג החסידי המפורסם, רבי יהודה לייב אלתר (1847–1905) שכונה על שם ספרו "שפת אמת" מתעכב יותר על משמעותה העמוקה של החירות – חירות הרעיון והרוח. בשעה שמשה רבנו נשלח להוציא את בני ישראל ממצרים מבטיח לו הבורא: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים; וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם..." בספרו מנסה ה"שפת אמת" לטעון שהפסוק מתייחס לכמה סוגי שעבוד שהיו כלולים בעבדות מצרים. השעבוד הראשון הוא השעבוד הפיזי – העיסוק במלאכות קשות המפרכות את הגוף. אולם זהו השעבוד הקל יותר, וניתן להשתחרר ממנו בקלות. החלק השני של העבדות הוא החלק הנפשי, החלק שבו התודעה האנושית נכלאת בתוך סד עבדות, ואין היא יכולה להיות חופשייה לעצמה. חלק זה של שעבוד הוא פנימי ועמוק יותר, וקשה מאוד להשתחרר ממנו. כנגד חלק זה הייתה צריכה לבוא הבטחה מפורשת מהבורא שהוא יוציא את ישראל וישחרר אותם גם מהחלק הזה.   חירות בזמן הזה יציאת מצרים המקראית כללה בתוכה חלקים רבים של חירות. חירות פיזית, כמו שמציג הרב הירש, וחירות עמוקה יותר, כמו חירות הרעיון והרוח שהציג ה'שפת אמת'. כיום, העולם המערבי מאמין ותומך בחירות. אולם עיקר הדגש מתייחס לרוב לחירות הפיזית, כמו חופש העיסוק, חופש הביטוי, חופש הפרט וחופש ההתאגדות. החירות הנפשית והתפיסה שבה צריך לכבד כל דעה, נשכחת לעיתים. חג החירות הוא הזמן להתעכב גם על מרכיב זה של החירות ולהתייחס אליו בכל הכבוד הראוי.   הטור פורסם לראשונה בגיליון המודפס של "התקופה".

סוכות הוא חג בעל ניחוח קסום. בשונה מחג הפסח הלחוץ והקדחתני, על שלל ההכנות לקראתו, חומרותיו וסייגיו, ימי הסוכות עליזים הרבה יותר. הרחובות בריכוזים החרדיים, שבלאו הכי צפופים כל השנה, הופכים לסוכה אחת ענקית. כבר במוצאי יום כיפור מתחילה ההמולה. כל ראש משפחה מתבקש להפגין את כישורי האדריכלות שלו; הילדים גוררים קרשים מאובקים שנחו במשך שנה במקלט טחוב ומוחים בקול רעש גדול על הפרעת מנוחתם השלווה, והוא מורה על העמדתם לפי סימנים שסימן עליהם לפני שנים – וידועים רק לו. תושבי שכונת מאה שערים או רחוב סורוצקין בירושלים, לדוגמה, הופכים בחג הסוכות למשפחה אחת גדולה. כולם שומעים את כולם. כל מריבה הופכת לנחלת הכלל. אחד השכנים יכול להחליט שהוא חזן מבוזבז, ושחבל שרק בני משפחתו יכירו בעובדה הזאת, והוא נושא את קולו ברמה. שכן אחר, שתכנן לנמנם בסוכתו, מבין שעליו לשנות תוכניות ולא טומן ידו בצלחת. השמחה רבה. בסוכה אחרת גוערת בעלת הבית בילדיה, "למה מכל הסוכות נשמעת שירה ורק אצלנו לא שומעים כלום?" קערות האוכל שהוצבו מחוץ לסוכה, בשל האיסור להניח בסוכה כלים מלוכלכים, בצירוף קערות נטילת הידיים שהונחו על המדרכה בסמיכות לסוכה, הן חגיגה של ממש לילדים המשועממים. בבני ברק הצפופה "מצאו פתרון" לריבוי הסוכות: מחזיתות הבניינים הרעועים פורצות סוכות ענקיות, תלויות על קונסטרוקציות ברזל אימתניות, לחרדתם של העוברים והשבים. גם ירידי "ארבעת המינים" שקדמו לחג מבשרים על החגיגה הצפויה. דוכנים צפופים, עמוסים באתרוגים, לולבים, ערבות והדסים, מאכלסים את טבור הרחוב, והעוברים והשבים נוהרים בהמוניהם, ממשמשים את הסחורה בדקדקנות, עורגים למצוא אתרוג נקי מכל רבב, שאותו ינענעו בגאווה בבית הכנסת בימי חול המועד. מה עומד מאחורי כל החגיגות הללו? לכאורה, שתי מצוות הידועות לפי ברכתן: "לישב בסוכה" ו-"נטילת לולב". על פי הציווי המקראי, כך לפחות למדנו כבר בגן, יש לצאת מהבית המרווח והנוח ולמשך שבוע להתגורר במבנה ארעי, כזכר ליציאת מצרים; בנוסף, יש ליטול מספר ענפים ולנענע אותם בזמן התפילה. קריאה מדוקדקת של הטקסט מעלה תמיהה רבה, האם האופן שבו החג מצוין כיום תואם לציווי האל?   בחומש ויקרא, פרק כג', בפסוקים מב–מג, נכתב כך: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". רגע, הרי יציאת מצרים הייתה בחודש האביב – בניסן, ואילו חג הסוכות נחגג בחודש תשרי; איך על ידי ישיבה בחודש תשרי נזכרים ביציאת מצרים שהייתה בחודש ניסן? שאלה נוספת, מהותית לא פחות, באילו סוכות ישבו ישראל ביציאת מצרים והאם יש קשר ביניהן, אם אכן היו כאלה, לסוכות היצירתיות של ימינו? רבי יעקב בן אשר (1269–1343), הפוסק המפורסם ומחבר הספר "ארבעה טורים", עמד על שאלה זו בפתיחת הלכות סוכה. וזו לשונו: "ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא ציוונו לעשות סוכה באותו הזמן, לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך. ולכן ציווה אותנו שנעשה בחדש השביעי, שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה. בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה".[1] יוצא אם כן, לפי דברים אלו, שאין לקשר בין התאריך שאירע בו הנס ובין זמן זכירתו. אם אתם נעים באי-נוחות, ייתכן שאתם צודקים. ההסבר הזה מאולץ מדי.[2] בנוגע לשאלה השנייה, כותב בעל הטורים שם: "והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו, שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש. ודוגמא לזה ציוונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו".[3] גם הסבר זה קלוש. הרי אין דמיון בין סוכה לעננים. ואם כבר אנו עושים פעולה לזכר נס שהיה במדבר, מדוע אנו לא אוכלים מזון מיוחד לזכר המן – מזונם של בני ישראל בזמן הנדודים במדבר, לפי המסורת המקראית?[4] קריאה של טקסט אחר בתורה, שבו הוזכר החג, מעלה סברה כי חג הסוכות היה בבסיסו מועד שנחגג מסיבות אחרות ואופיו שונה בתכלית. כך נכתב בחומש דברים, פרק טז' פסוקים יג–טז: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". הבה ונקרא טקסט נוסף, ספר נחמיה, פרק ח' פסוקים יד-יז: וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב: וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד". רגע אחד, למה בני ישראל לא חגגו את חג הסוכות כבר בזמנו של יהושע בן נון? תמיהה נוספת, המילים "עלי תמרים ועלי עץ עבת" מוכרות בהקשר אחר, בהקשר של לקיחת ארבעת המינים ולא לשם מצוות בניית סוכה. בנוסף, על ארבעת המינים הידועים לנו נוספו "עלי זית". מדוע? משהו בפאזל הזה לא מסתדר... התשובה האפשרית היא שבמקור חג הסוכות היה חג חקלאי. השערה זו מסתמכת על הכתוב בספר דברים, משום שהלכות החג מזכירות טקסים שהיו מקובלים בשלל תרבויות בעת העתיקה.[5] לפי פשוטו של מקרא, ומתוך הבנה שבני ישראל היו למעשה שבט שעיקר עיסוקו בחקלאות, אפשר להסיק מה בעצם חגגו בחג הסוכות, הלוא הוא חג האסיף: בימי חג הסוכות, ימים של סיום איסוף היבול מהשדות, היו עובדי האדמה לנים בשטח במבנים מאולתרים (סוכות), ומתארגנים להבאת היבול לבתיהם. היה זה זמן שמח במיוחד, החקלאים זכו לראות את פירות עמלם ולהתכונן למנוחה מהעבודה הקשה בכל חודשי הקיץ הארוכים. על כן ציוותה התורה שבימים אלו ישמח האדם עם בני משפחתו בסוכות שבשדות, יחד עם היבול הרב שקיבל כמתנת שמיים. מצוות לקיחת ארבעת המינים מקבלת אף היא הקשר ברור; הצמחים הללו שימשו לבניית הסוכות. מיותר לציין שלא  היה צורך לבחור במיני צמחים ספציפיים, להצמיד זכוכית מגדלת לעין ולהתעמק בפרי במשך שעות, בניסיון לאתר עליו נקודות שחורות. אם תחפצו לאמץ את נקודת המבט הזאת ותקראו שוב את הטקסט בחומש דברים, תגלו ציווי שמתכתב עם מנהגים שרווחו בתרבויות נוספות באזור – לחגוג את חג האסיף. העם שישב אז בציון, בהיותו שבט חקלאי, התנהל באופן דומה.   אז איך קיבלנו את חג הסוכות של בני ברק וירושלים? במהלך השנים, מתוך רצון לבידול ובשל המעבר של עם ישראל מעם חקלאי לעם גלותי ונודד, ובשל הניתוק הכפוי מעבודת הקרקע, הוסיף לטקסט המקראי מי שהוסיף שמטרת המצוה היא לזכור את יציאת מצרים. ההוכחה לכך היא בפסוקים בספר נחמיה, שעל פיהם העם ששב מהגלות גילה לפתע את הציווי על חג הסוכות.[6] כך הפך חג האסיף, שבו חגגו עובדי האדמה את שמחתם על שפע היבול, לחג שבו אמורים לזכור את יציאת מצרים, אותו נס של יציאה מגלות לגאולה. [1] טור אורח חיים סימן תרכה. [2] ההסבר המאולץ הזה גרם לרבי אליהו מווילנה, "הגאון מווילנה", לחדש ולומר שמצוות סוכות היא זכר לבניית המשכן שהייתה בחודש תשרי, מייד לאחר יום הכיפורים. ראו: ביאור הגר"א, שיר השירים א, א–ד. [3] שם. הכותב התבסס על דברי מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בתלמוד הבבלי (סוכה יא, ב): "דתניא: וכי בסכות הושבתי את בני ישראל – ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם". הכותב פסק כדעת רבי אליעזר, בניגוד לכלל המקובל בידינו שפוסקים כרבי עקיבא ולא כרבי אליעזר. וראו בבכורי יעקב (סימן תרכה אות ב) שהאריך בזה. [4] שאלה זו הקשה המבי"ט, בספרו בית אלהים (שער היסודות פרק לז): "וראוי לתת טעם במקום זה למה שראינו שהוקבע חג הסוכות רמז לענני כבוד ולא הוקבע שום רמז לנס הבאר והמן שהתמידו גם כן כל ארבעים שנה שהיו במדבר בזכות האחים הרועים. ואפשר לומר כי גם שהבאר והמן היו נסים מפורסמים לעין כל והתמידו כל ארבעים שנה כיון שהיה דבר הכרחי שא"א בלי מציאותם כלל לא הוקבע רמז להם אבל ענני כבוד שלא היה כל כך הכרחי כמו הם אלא כדי שלא יהיו בחורב ביום וקרח בלילה הוקבעו ימי החג רמז לעניינם". [5] להרחבה ראו: ד' דוויק, חג הסוכות ארבעת המינים ופולחן דיוניסוס: דו שיח בין תרבותי, ציון (תשס"ח), ב, עמודים 119 – 138; אנציקלופדיה מקראית, חלק ה, עמודים 1037 – 1041. [6] אף מבלי להעמיק בספרות המחקר שנכתבה בנושא, ניתן להבחין בקלות רבה שהטקסט המקראי נכתב על ידי אנשים שונים, בתקופות שונות ומתוך מטרות שונות. למשל, ספר ויקרא הוא למעשה יחידה סגורה ששולבה באופן לא אורגני בין ספר שמות לספר במדבר; מצוות רבות בתורה נכתבו בסגנונות שונים, אפילו עשרת הדיברות כתובים בספר דברים באופן שונה מכתיבתם בספר שמות; סיפור המרגלים מובא בספר במדבר ובספר דברים, וכל מופע שלו שונה. ההשערה היא שהציווי לזכור את יציאת מצרים התווסף בשלב מסוים לכל מצווה ומצווה, כנראה מתוך אידיאולוגיה של עורכי הטקסטים: לבסס את האמונה ביציאת מצרים, שלא הייתה ידועה לעם. להמחשה: בחומש דברים ובספר שופטים אין כמעט אזכור ליציאת מצרים. בשירת דבורה מוזכרים ניסי ה' לעם ישראל, ויציאת מצרים לא מוזכרת שם אף לא ברמיזה.

מאמר זה בוחן את משמעותה של תנועת הנוער בני-עקיבא עבור צעירים שעזבו את אורח חייהם הדתי. המחקר שעליו מבוסס מאמר זה בדק את הגורמים לעזיבה, את תהליך העזיבה ואת הפרופיל של העוזב לאחר העזיבה. מחברת: נחמה נאמן שנה: 2005 לקריאת המאמר לחץ כאן

"הגיעו להר הבית ראו שועל אחד יוצא מבית קדש הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו, עקיבא לעולם אתה מתמיה שאנו בוכין [ואתה מצחק]. אמר להם, אתם למה בוכים? אמרו לו [למה] לא נבכה על מקום שנאמר בו 'והזר הקרב יומת', והרי שועל יוצא מתוכו. עלינו נתקיים 'על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו'. אמר להם, אף אני לכך צחקתי. הרי הוא אומר, 'ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו'. וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? אוריה בבית ראשון, זכריה בבית שני. מה אמר זכריה? 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. מה אמר אוריה? 'ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער. אמר הקדוש ברוך הוא, הרי לי שני עדים האלו: אם קיימים דברי אוריה – קיימים דברי זכריה, ואם בטלים דברי אוריה – בטלים דברי זכריה. שמחתי שנתקיימו דברי אוריה, לסוף עתידין דברי זכריה להתקיים." אפתח ואגיד שאני מאוד לא מתחברת לאפקט הרטורי של לצחוק כשהחברים שלך בוכים, כדי שישאלו אותך מה עובר עליך, ואז תוכל לתת להם את השנקל שלך בנושא. מאוד שיעור ראשון בבית הספר לתקשורת למרצי ערכים. אבל אחרי ההסתייגות הזאת, אני חייבת להתוודות שאני ורבי עקיבא, מסתבר, חולקים רציונל. נראה לי שבשביל להיגאל באמת חייבים לרדת הכי נמוך שאפשר, ושבשביל לזכות לנבואות נחמה צריך, קודם כול, לראות את הבית נשרף ושועל יוצא מבית קודשי הקודשים. הבעיה היא שבעוד אני מאמינה ומרגישה שרק אנשים שמגיעים לתהומות ראויים להצלה, אישית אני לא באמת מסוגלת להגיע לתהומות האלה. מאז ומעולם הייתי אדם זהיר וחששן, כזאת שלא תאכל את המרשמלו ההוא, גם אחרי שהניסוי נגמר, כי מרשמלו לא בריא לשיניים. וכל מעשה שלי מתחיל במחשבה תחילה, ואז עוד מחשבה ועוד אחת. גם כשאני מתפרקת, זה תמיד באופן מבוקר. תוך כדי שאני בודקת מבחוץ שהכול בשליטה, כי מי ירים אותי מהנפילות האלה אם לא אני? ככה גם יצאתי. מעולם לא ברחתי ולא שרפתי גשרים, אף פעם לא פרצתי מארונות. הכול קרה לאט-לאט. לאורך שנים. כמעט כמו תהליך התבגרות טבעי. ורק כשכבר הייתי לא דתייה לחלוטין, פתאום הבנתי, למפרע, שאני בעצם יוצאת. יש בזה, מן הסתם, הצלה גדולה. אני יודעת ושומעת סיפורי אימה כואבים, על אנשים שקפצו למים ונחבטו חזק כל כך, עד שהיו צריכות לעבור שנים רבות כדי לרפא את הנפילה ההיא. מצד שני, איך תתקיים אצלי נבואתו של זכריה? האם אנשים חששנים ושמרנים כמוני, שלא מחליטים החלטות חורצות גורלות ויוצאים למסעות מסוכנים, יגיעו יום אחד אל החוף שלהם, גם בלי לקפוץ למים? האם גם לי מגיעה ישועה כזאת, כמו בסיפורים של הלוחמים האלה שסביבי? הלוא אני תמיד הייתי ג'ובניקית...   לפני שנתיים בדיוק, בדצמבר 2020, נקראתי לשיחת שימוע במכללה החרדית שבה למדתי. ישבו שם מנהל המכללה, מנהלת כלשהי ועוד אחד שאני לא יודעת מה היה תפקידו זולת להפחיד אותי עד אימה – אבל זה הספיק. וישבתי שם אני, בשלבי יציאה ראשונים, מבולבלת ואבודה, ובעיקר פוחדת מאוד. הייתי תלמידה מצטיינת, עמדתי בכל סעיפי התקנון. אבל לא היה בכך די, כי איזשהו פוסט מהורהר שפרסמתי בפייסבוק איים למוטט את חומות היהדות, או משהו כזה, והתעורר צורך  לנטרל את הסכנה האיומה – הלוא היא אני. (לפעמים אני חושבת, שאם הייתי אדם מבוגר שמנהל מוסד משגשג, אבל פוחד ממחשבות של בחורה אחת, עד כדי חשש שכל האמונה שלי בסכנת התמוטטות בגללה, הייתי חושבת שוב על כל אותן אמונות. מה עושה אותן שבריריות כל כך? ממה אני פוחדת ככה? אבל אולי זה רק אני.) על כל פנים, לפני שנתיים ישבתי רועדת, פיזית, בכל הגוף, מול אנשים חזקים ממני בהרבה, שמודעים לכוח הזה שלהם ומתענגים עליו. שמעתי מהם שאומנם ברור להם שהכול רק משובות ילדות תמימות, אבל למעשים יש השלכות, ועוד כל מיני פנינים. אז הבנתי שהתואר שלי, זה שבשבילו סיימתי מכינה במקום הראשון ולמדתי עבורו שנתיים וחצי בהצטיינות; התואר שהיה אז העוגן היחיד שלי, ההישג הבודד שהצלחתי לאחוז בו באותם זמנים ארורים של תחילת היציאה, כשכל הידיעות שלי על עצמי, על העולם ועל העתיד, התפוררו לי בין הידיים; התואר שהיה התשובה היחידה שלי, הקצת מגומגמת, לשאלה למה אני ראויה להתקיים, התואר הזה נלקח ממני. ככה פשוט. וזהו. חזרתי לדירה המאוד ישנה ועלובה שלי בבני ברק. נשכבתי על המיטה. נגמרתי. באופן מוחלט. במשך כמה ימים לא עשיתי כלום זולת לבכות. חשבתי שלא נשאר לי יותר דבר. לפני כמה ימים קיבלתי מייל על אירוע קבלת התואר שלי. התואר שהתחלתי ללמוד אליו יום אחרי שיצאתי מהסמינר וכמה ימים אחרי שהועפתי מהפנימייה החרדית שבה גרתי; התואר שסיימתי השנה בהצטיינות יתרה, בלי להתעכב אפילו לא בסמסטר, על אפם ועל חמתם של כל אלו שהיו אלימים מספיק כדי לנסות לקחת ממני את מה שמגיע לי. כשקיבלתי את המייל חזרו אליי תחושות וחוויות מלפני שנתיים. נזכרתי באדם המפוחד שהייתי אז; מחליפה למכנסיים בשירותים של התחנה המרכזית בירושלים, מסתכלת לכל הכיוונים ומרגישה טיפשה ועלובה כל כך. נזכרתי בי יושבת שבתות שלמות בחדר ישן בבני ברק, בדירה ריקה, ובוכה שעות על דברים שאפילו לא ידעתי אז שחסרים לי. רק הרגשתי זאת במרכז הבטן, ממש חזק, בכל סופ"ש ובכל לילה. פתאום הבנתי כמה התרחקתי משם. כמה אני מוקפת היום. אני לא מרגישה שניצחתי. אני לא חושבת שזה הרגע להפעיל מנגינות של סוף סדרה ולהעלות כתוביות של קרדיטים. עדיין חסר לי, עדיין מפחיד, עדיין עובדת קשה מאוד כדי להמשיך לדעת שישנו בוודאי, ולחפש את האבדות שלי, כמו שרבי נחמן, כפרעליו, מבקש. רוב הזמן אני מספרת לעצמי שאנשים כמוני, שלא חוצים מדבריות וימים, שעושים הכול לאט ובזהירות, אנשים כאלה לא באמת נגאלים. זו הייתה המחשבה הראשונה שלי כשהתיישבתי לכתוב על חורבן ותקומה. חשבתי: לא היה לי חורבן כל כך. אני לא בן אדם של תקומה. הלוואי שהייתי. אימא'לה. אבל לפעמים אני מקבלת מיילים מהעולם הזה, שמזכירים לי שגם לי מגיעה גאולה, שההצלה שלי אומנם לא מסעירה ופתאומית, כמו של אלה שהעזו לרדת לעומקים ולקיים את נבואות החורבן עד תום, אבל היא תבוא לאט ובשקט. ואולי היא כבר באה קצת, ופשוט לא שמתי לב.  

ד"ר דוד סורוצקין הוא היסטוריון ומבקר של המודרניות, הדת, החילון ופוליטיקת הזהויות בישראל, וחוקר של ההיסטוריה ושל המחשבה היהודית למן שלהי ימי הביניים ועד העת החדשה המאוחרת. אז מהי 'יציאה בשאלה'? עזיבת הדת? כפירה? חילול קודש? נטישת משפחה? בעיטה במוסכמות? או פשוט מעבר מאזור חברתי אחד, על כלליו והנורמות החדורות בו, לאזור חברתי שונה עם כללים שונים ונורמות אחרות? יש להניח ש'יציאה בשאלה' עשויה להיות אחד מן הדברים האלה, כולם ביחד, או אף לא אחד מהם. למושג עצמו אין כמעט היסטוריה; אין הוא אלא היפוך של 'חזרה בתשובה', שלה היסטוריה ארוכה מאוד. 'תשובה' בעברית היא גם 'חזרה' וגם 'מענה'. משל למה הדבר דומה: למקום שאם חזרת אליו קיבלת מענה לכל ספקותיך, או לכל הפחות השתקת אותם. והלא השתיקה היא אבן יסוד בחיי הדת: 'רבש"ע זו תורה וזו שכרה? אמר לו – שתוק! כך עלה במחשבה' (תלמוד בבלי, מנחות כט ב). כביכול יש מקום שאליו שבים בתשובה, שהוא אותו המקום שממנו יוצאים בשאלה. ואם כן מנקודת מבטה של השפה: שאלה ותשובה, הליכה וחזרה, תלויות האחת בשנייה. מתנועת רצוא ושוב זו שבשפה ובמציאות נגזרים חיי נדודים; ונדודים הם מה שמסמן את היצירה העכשווית והבועטת של יוצרים צעירים שיצאו בשאלה. השינוי המסתמן ביצירות אלה, ביחס לעבר, הוא באופן מובהק קיומי. אם בעבר למרבית היוצאים בשאלה, ממש כמו לחוזרים בתשובה, היו את כל התשובות, ודבריהם היו רצופים סימני קריאה, כיום שונים הם פני הדברים, מעמיקים יותר ופורשים לפנינו מסע שאינו כה חד משמעי. מסע אישי וגם מסע של דור המתנתק מן הכבלים החברתיים של העולמות שעזב, אבל נמנע לקשור עצמו בכבלים חלופיים. מסע הקשור בתהומות של זיכרון, שפה ודימויים של עולם שאינו עוד, אבל עדיין כל כך נוכח, ובעודו קשור באותו עולם הוא חותר לאחרות ולזרות מוחלטת, גם מהמציאות שעזב וגם מהמציאות שאליה לא הגיע. מבקש הוא את הקִרבה האנושית וחותר לשפה חדשה. כמו בספרו של ג'ק קרואק 'בדרכים' – שהגדיר זהות בתנועה של דור שלם – זהו מסע הנפרש תוך כדי הליכתו, ואין לו יעד מוגדר, אלא ההליכה עצמה. בספרות הרבנית הארכיטיפים של ההליכה בתלם, לעומת המוות, השיגעון והכפירה – יסודות היצירה באשר היא – מוצגים בתוספתא הידועה למסכת חגיגה על ארבע שנכנסו לפרדס: 'בן עזיי ובן זומא, אחר ור' עקיבא. אחד הציץ ומת. אחד הציץ ונפגע. אחד הציץ וקיצץ בנטיעות. ואחד עלה בשלום וירד בשלום'. הפרשנויות לתוספתא זו רבו מספור. בתשובות הגאונים היה מי שקשר מקור זה עם הצפייה המיסטית במרכבתו של אלוהים, שלא כל ברייה יכולה לעמוד בה מבלי למות, להשתגע או לכפור בעיקר. אחרים, כמו הרמב"ם, קשרו זאת במערכות ידע שלא כל אחד יכול להכיל. רבים אמרו שעל אדם למלא את כרסו בש"ס ופוסקים, בטרם יפנה לנפלאות שמעליו או שמתחתיו, לגבהים או לתהומות, שמא אלה יובילוהו למקומות שאין מהם לא חזרה ולא תשובה. רבי עקיבא ש'עלה בשלום וירד בשלום', חוזר בתשובה היה. הוא אב הטיפוס של היהדות הרבנית האורתודוקסית, המעלה על נס את רעיון התשובה. כדברי רש"י: 'רוב משניות שיש בהש"ס סתומות אליבא דר' עקיבא'; בתווך, בסדקים ובקפלים של המבנה המפואר שנבנה על גבי המסורות של בית מדרשו, ניצבים אזורי דמדומים של התודעה שעליהם ממעטים לדבר. הם מוזכרים במקומות בודדים בתלמוד הבבלי, בעיקר במסכת חגיגה ובמסכת סנהדרין. אלה הם אזורי המוות, השיגעון והכפירה, הנוכחים בכל מערכת נורמטיבית ומאיימים למוטטה. כמו שני ענפים המתפצלים משורש אחד עשויים הם להוליך גם להתחדשות דתית וגם לכפירה ולמציאת דרכים חדשות. מתוכם מסתעפים המסעות השונים המוליכים את ההולכים בדרכים שלא ישוערו; וכשם שפרצופיהם משונים כך דרכיהם משונות – שפינוזה ושבתאי צבי כמעט בני דור אחד היו. כך גם יהודה אריה ממודינה ואוריאל ד'קוסטה. כך גם הבעל שם טוב ויעקב פרנק, שניהם בני פודוליה שבאוקראינה של היום. ופער של דור בלבד מפריד בין יהודה ליב לילינבלום, מאבות הציונות, לרוזה לוקסנבורג, מהנציגות הבולטות והחריפות של התנועה המהפכנית. אב הטיפוס של היציאה בשאלה, הנעה בין עולמות רבים, ובקווי התפר שבין האורתודוקסיה, השכלה, ניהיליזם וציונות, מתגלם בספרו האוטוביוגרפי של ליליינבלום 'חטאת נעורים' (1876). הספר ראה אור בעילום שם, והיה בת קול לדור שלם שמאס ביציבות הדוגמטית, הכמו-בארוקית, של ההשכלה העברית ושל האורתודוקסיה היהודית. ליליינבלום מתאר ארבע תקופות שעברו עליו כאדם צעיר: ימי התֺּהו; ימי החושך; ימי האפיקורסות; וימי המשבר והייאוש: המטאפורות של ליליינבלום לקוחות מסיפור הבריאה, וחומרי הגלם הם 'תהו' ו'חשך' – ימי הילדות וההתבגרות: 'בשעה שהייתי חומר המוכן לקבל כל צורה... מלאתי כרסי... ומוחי בהבלים נוראים ועולמי חשך בעדי'. התוצרים הם אפיקורסות בטוחה בעצמה ('בשעה שהאמנתי שמצאתי את האמת, נלחמתי בעדה כדון קישוט... ושמחתי בחלקי שלא היה חלק כלל'), ולבסוף משבר וייאוש, המובילים להתחדשות: 'עיני ראו עולם חדש, עולם שלא ראיתי כמותו מעודי לא בהקיץ ולא בחלום'. זהו סיפור המסע של אדם שרוח יתרה בו, המסופר מחדש בידי כל דור. ואם גם הדרכים לא מובילות ליעד מוגדר, הלא הן נפרשות לפנינו במלוא היופי והכאב שחיי אדם מסוגלים להכיל. (מסה מתוך קטלוג התערוכה 'תהומא רבא', מוזיאון על התפר לאתר של ד"ר סורוצקין לחצו כאן)

השפעה דו כיוונית "יציאה בשאלה" – כינוי מודרני שנוצר כתגובת נגד לתנועת התשובה החדשה יחסית – מעלה רושם כאילו עזיבת הדת והליכה אחר צו המצפון לא היו חלק מהוויה האנושית מאז ומעולם. בקהילות שמרניות נוח לתייג את נטישת המסורת כתופעה שהעולם המערבי אשם בה: התעוררות הצורך בתחושת אוטונומיה אישית;  רצון החירות האוניברסלי; אידיאל המימוש העצמי ועוד. עלעול בוחן ומעמיק בדפי ההיסטוריה מעלה תמונה שונה לחלוטין. כבר בראשית היווצרותה של התורה שבעל פה, החלו לפעול בתוכה זרמים שונים, אשר אתגרו את השיח הפנימי ואף גלשו החוצה. זרמים אלו יצרו שינויים בתוך בית המדרש וגרמו לבאים בשעריו לחדד את נקודות השיח ולמצוא נקודות השקה בין היהדות ובין ערכים שהעולם החיצוני הציע. דור דור ואתגריו, דור דור ומסקנותיו. ניתן לומר שתנועות היציאה, כבר מראשיתן, השפיעו על העולם היהודי, על השיח הפנימי, על המנהגים ועל חיי הקהילה לא פחות מאלו שנשארו בפנים. באופן פרדוקסלי, דווקא הגלישה החוצה היא שגרמה בסופו של דבר ל"עדכוני גרסה" של היהדות. במדור זה נצעד, עקב בצד אגודל, בעקבות יוצאים ויוצאות במהלך הדורות – חלקם מפורסמים יותר וחלקם פחות – נתחקה אחר השיח שהכניסו לבית המדרש, ונתבונן ביחס שזכו לו מהיושבים בבית פנימה. גדול היה רצוננו לכתוב על נשים שעברו תהליך דומה ליציאה בשאלה במהלך ההיסטוריה, אולם כידוע, עד העת החדשה ידי הנשים היו כבולות. הדבר נכון לא רק בקרב החברה היהודית אלא גם תחת שלטון הכנסייה, ברוב החברות שבטיות ועוד. בעת העתיקה ובימי הביניים נשים לא ידעו קרוא וכתוב, הזכות לרכוש ידע ויכולות התיעוד הוקנו לגברים בלבד. ברור וידוע כי במהלך הדורות היו גם נשים שנקעה נפשן מהממסד הרבני (לדוגמה: מרים בת בילגה, או אשתו של רב נחמן ילתא) אך לא נותרו לנו די מקורות מבוססים כדי ללמוד את שעבר עליהן. כל מידע שנגיע אליו עבר תיווך גברי, ומשום שכך בהכרח נחטא לאמת. העדפנו אם כן להתחיל את סקירת הנשים היוצאות, הוגות הדעות ומחוללת השינוי, החל מהמאה ה-18. אנו מקווים שהמדור ימצא חן בעיניכם, כי כאז כן עתה, המשחק הוא אותו משחק, ורק השחקנים והתפאורה מתחלפים בו.   אלישע בן אבויה – אחר שנת 110 לספירה, בערך. הרוחות בבית המדרש סערו וגעשו. אלישע בן אבויה, המבריק והכישרוני, חריף המוח, הרגיש והאציל, עזב את בית המדרש בטריקת דלת. אלישע לא היה סתם תלמיד חכם, הוא היה המובחר שבין התלמידים. כאשר דיבר ודרש בפני חבריו, היו הכול בולעים את דבריו בשקיקה.[1] הוא ניחן ביכולת מדהימה להסביר את הנושאים המורכבים ביותר ולעשותם פשוטים וברורים. השאלה שנשאלה בפי כול הייתה, "איך ייתכן שאלישע עזב?" אלישע, שהיה אחד מארבעת המובחרים שעסקו רבות בחקר מסתרי הבריאה וההוויה האנושית,[2] עצם מעצמות בית המדרש ובשר מבשרו, דווקא הוא יעזוב את הלומדים ויסתפח אל חיל הרומאים? השמועות היו רבות.[3] היו שסיפרו שבאחד הימים הלך אלישע בדרכו, וראה את לשונו של רבי חוצפית המתורגמן, תנא שהוצא להורג בידי הרומאים, נסחבת על הארץ וכלב גורר אותה. אלישע, שהכיר את רבי חוצפית ואת גדלותו הרוחנית, חש שאינו יכול לעבור על כך לסדר היום. היעלה על הדעת שבורא העולם ייתן יד לזלזול מחפיר כזה בכבודו של החכם הנערץ? שמועה אחרת[4] סיפרה שאלישע ראה ילד קטן המטפס על אילן רב-פארות, במטרה לשלוח את היונה וליטול את הגוזלים, כפי שמצווה התורה במצוַות שילוח הקן. הילד חשש מעט מהטיפוס על העץ, אך אביו עודד אותו שאין לו מה לחשוש, הרי הוא עתיד לקיים שתי מצוות: כיבוד אב ושילוח הקן. למרבה הצער, הענף הדקיק נשבר והילד נפל אל מותו. אלישע עזב את המקום בזעף והפטיר כלפי מעלה, "אתה, הבורא, כתבת מפורש בתורה כי השכר על קיום שתי מצוות אלו הוא אריכות ימים. היכן אריכות ימיו של זה?!" תהא השמועה אשר תהא, אלישע עזב את בית המדרש, הפנה עורף לרבותיו ולרעיו, ויצא לדרך חדשה. מאז כונה בפי חכמים בשם "אחר",[5] ודרשותיו הרבות נמחקו מספרי המשניות, פרט למובאה אחת במסכת אבות.[6] אלישע עזב את בית המדרש ופיתח שנאה עצומה כלפי הלומדים, עד כדי כך שבאחד הימים פגש ילד קטן שהגה בתורה, והפטיר לעצמו, "אילו רק הייתה לי חרב הייתי מבתר את גופו לחתיכות ומפזרן בבתי המדרש'.[7] גדולה הייתה השנאה ששנא אלישע את חבריו לשעבר. באחת השבתות הרומאים ציוו על היהודים לשאת משאות עבורם. היהודים רצו להסתדר בזוגות, כדי להקל מעט את איסור הטלטול. אלישע הבין את כוונתם, פנה לרומאים ואמר להם שיפרידו את הזוגות ויכריחו כל יהודי לסחוב לבדו את המשא, כדי להגביר את חילול השבת.[8] כל חבריו של אלישע נטשו אותו לאחר שפנה לדרכו החדשה. כפי שצוין קודם, רבי יהודה הנשיא, עורך המשניות, השמיט את כל חידושיו מן המשניות ומנע מחכמים אחרים לומר חידושי תורה ששמעו ממנו.[9] רק ידיד אחד נשאר לאלישע, רבי מאיר. בניגוד לדעת שאר החכמים, רבי מאיר המשיך ללוות את אלישע לכל מקום וללמוד תורה מפיו.[10] חכמי בית המדרש הרגישו צער רב מעזיבתו של אלישע. במסתרים, בכתה נפשם על ידידם שנטש את דרכם. היה להם חשוב לדעת על אורחותיו גם לאחר עזיבתו, והם דאגו לספר שבסוף ימיו, בזמן שגסס על ערש דווי, חזר אלישע בתשובה.[11] החכמים התייחסו לדבריו של אלישע על אודות "שכר ועונש". לדבריהם,[12] על שתי מצוות נאמר בפירוש שהשכר על קיומן הוא אריכות ימים, והן מצות "כיבוד אב" ומצות "שילוח הקן", אולם עלינו לדעת שאין כוונת הכתוב לחיים ארוכים בעולם הזה, אלא לאריכות ימים בעולם הבא. אם נשים לב, חז"ל הוציאו את הפסוק מכפי פשוטו, וברור מאוד מפני מה אלישע לא רצה לפרש כך. הרי השכר של כל המצוות הוא בעולם הבא, ואם כך, למה כתוב בתורה על אותן שתי מצוות שהשכר יהיה אריכות ימים? בעל כורחך שכוונת הכתוב היא שעל מצוות אלו יהיה שכר בעולם הזה. אך בגלל שאלתו של אלישע, שהייתה חלק מן הגורמים לעזיבתו, הוציאו חכמים את הפסוק מכפי פשוטו ופירשו אותו על שכר שיהיה לעתיד לבוא. בנוסף, חכמים הטילו מגבלות רבות על העיסוק בחקרי ההוויה האנושית ובדרכי הנהגת האל עם ברואיו. במילים מפורשות נכתב בספרות חז"ל שארבעה מחכמינו התעסקו בענייני חקירה אלו. אחד מהם מת, השני השתגע, השלישי יצא לתרבות רעה, ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.[13] וכך, כתוצאה מעזיבתו של אלישע, חכמים אסרו כמעט לחלוטין לעסוק בתחומי המחשבה על הנהגת האל. לפי חז"ל, העוסק בעניינים אלו מוטב לו שנהפכה שלייתו על פניו. רצון החכמים היה להבטיח את שלמות בית המדרש ולהגן עליו מפני השפעות זרות. גם את רגשותיו הסוערים של אלישע תיארו חכמים כמנוגדים לתפיסת היהדות; אמרו עליו שאף בהיותו בבית המדרש היו ספרי יוונים נושרים מתוך חיקו.[14] הרומנטיקה היוונית – לטענת חכמים – גרמה לאלישע להיות רגיש יתר על המידה. לטענתם, היה עליו להגיב לאירועים קשים שהיה עד להם בשוויון נפש. אם כן, לפי חכמים, הסיבה ליציאתו של אלישע הייתה התעניינותו בחכמות זרות וניסיונו לערב תפיסות יווניות בהשקפה היהודית. חשוב לזכור כי על אף הסתייגותם של חז"ל מדרכו של אלישע, עצם קיומו, הדרך שעשה ואופן חשיבתו הונצחו בספרי הקודש. הוא היה "אחר", אבל מקומו בקאנון נשמר עד עצם היום הזה. [1] מדרש רבה רות פרשה ו אות ד. [2] תלמוד בבלי חגיגה יד, ב. [3] תלמוד בבלי חולין קמב, א; קידושין לט, ב. [4] שם. [5] תלמוד בבלי חגיגה טו, א. [6] פרק ד משנה כ. [7] ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א, דף ט, א. [8] ירושלמי שם. [9] תלמוד בבלי הוריות יג, ב – יד, א. שאף רבי מאיר כונה בשם "אחרים" מטעם זה. ויעוין בתוס' שם. [10] תלמוד בבלי חגיגה שם, תלמוד ירושלמי שם. [11] שם. [12] תלמוד בבלי חולין קמב, ; קידושין לט, ב. [13] תלמוד בבלי חגיגה יד, ב. [14] תלמוד בבלי חגיגה טו, ב.  

"הרגשתי כמו 'מספר' בבית", מספרת רחלי על ילדותה במשפחה מרובת ילדים. מלי גרין, אמא ל-11, מקשיבה בפחד, אבל גם בהערצה גדולה לאישה החזקה שמולה רחלי בת ה-15 הגיעה לבית הספר, כמו בכל בוקר, לבושה בקפידה בתלבושת האחידה של "בית יעקב", עם ילקוט על הגב וסוד ענק רובץ על ראשה. המשך היום כבר לא היה דומה לשום יום אחר. היא חזרה הביתה והודיעה לאמה שהיא עוזבת את הבית ואת הדת ועוברת לחיות בדירה עם חברה. "ומה עם האחים שלך, השידוכים שלהם? ומה יגידו השכנים?" רחלי מספרת לי על תגובתה של אמה ונזכרת בתחושות הקשות של אותו יום. "אי אפשר להסביר את גלי הכאב, העוויתות בבטן והלחץ בראש כשאת מביטה בעיניה של אמא שלך ומודיעה לה שאת עוזבת את הדת".     תגיות: סיפורי יציאה, סיפור אישי, יציאה בשאלה תאריך הכתבה: מאי 2016

"דור שטוב לו השתיקה" – רבנים נגד יום הזיכרון לשואה אפר הכבשנים עוד נערם, בינותיו הגיחו ניצולים, פליטי חרב ונפוחי כפן. באמצע שנות הארבעים של המאה העשרים, סמוך לזמן סיום מלחמת העולם השנייה שכילתה כשליש מבני עמנו במיתות משונות ואכזריות, הועלתה הצעה לתקן תענית מיוחדת לזכרם. הצעה נוספת שנשקלה, להכליל בתענית כ' בסיון, שקבע רבנו תם בעקבות טבח ביהודי צרפת (1171), את זיכרון השואה. החזון איש התנגד נחרצות לרעיונות הללו.[1] הוא הזעיק אליו את רב היישוב קוממיות והפקיד בידו מכתב עבור האדמו"ר מגור. בין השאר כתב כך: "איך נעיז פנינו, דור שטוב לו השתיקה, להרהר בזאת, לקבוע דברים לדורות. והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתנו ושפלנו, בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפשעינו, דלים וריקים מן התורה ועירומים ממצוות". עוד הוסיף והפציר במובילי היוזמה: "אל נא נעבור לגדולות ממנו, נחפשה דרכינו ונשובה, וזוהי חובתנו, כמו שנאמר: 'הלא זה צום אבחרהו' וגו'". מבלי להיכנס כעת לדיונים בדברי החזון איש, שבמכתב אחר כתב: "אי אפשר לצאת מלהיות נמנה בין המון רבבות אלפי ישראל, ולהיות נמנה בין דורשיו ופרנסיו. ויש בזה מן הכמוס ואי אפשר להאריך";[2] ברצוני לדון בשתי תגובות נוספות להצעות להנצחת זכר קורבנות השואה, ולאחר מכן נתבונן בהשלכות של העמדות הרבניות לעניין. בשנת 1985 פנה רבי מנחם מנדל טאוב – "האדמו"ר מקאליב", פליט שואה אשר עבר ייסורים קשים מידיו של מנגלה הנודע לשמצה, אל הרב אלישיב וביקש ממנו להוסיף את חתימתו לתקנה על פיה בכל יום, בסיום התפילה, יקרא הציבור את הפסוק "שמע ישראל", לעילוי נשמותיהם של הנספים שרבים מהם לא הותירו אחריהם זכר. הרב אלישיב דחה את הרעיון על הסף, תוך הסתמכות על דברי החזון איש. תמורת זאת, הציע הרב אלישיב ללמוד משניות.[3] תגובתו של הרב שך ליוזמה הייתה חריפה יותר. בהספד שנשא בהיכל ישיבת פוניבז' לזכר רבי יחזקאל אברמסקי הוא אמר: "אנשים סבורים שהיכולת היום בידינו לתקן תקנות, ומחברים קינות, עושים תקנות חדשות, זו היא גזירת חורבן על כלל ישראל, היום עושים תקנה זו ומוכיחים שיש בידינו יכולת, ובעתיד יאמרו עשו לנו תקנה אחרת הרי יכולים אתם. אנו אין לנו שום יכולת, את אשר ייסדו אבותינו, הורינו, סבינו – זאת בידינו, ואין אנו רשאים להוסיף אות אחת. אל לנו להתפעל מאשר מסכימים רבנים וגדולים, דבר טריפה הוא הנכלל בקללתו של ישעיה הנביא".[4] מסגור והשלכותיו עמדתם של הרבנים מדגימה את היחס האמביוולנטי של החברה החרדית להנצחת זכר השואה. אספקט של יחס זה אפשר לראות בדלות החומר הספרותי בנושא. אין הכוונה לעוני רק מבחינת כמות הספרים, מדף "ספרות השואה" בארון הספרים החרדי אינו נעדר כותרים, אך תוכנם של הספרים מצומצם לאפיק צר ודידקטי – הדגשת הניסים שאירעו באותה תקופה חשוכה והתמקדות בסיפורים על מסירות נפש לקיום המצוות, גם בגיא צלמוות. הדחף להעברת המסר חוצה לעיתים את הגבול בין דמיון למציאות. כך, למשל, נפוצה בחברה החרדית עלילה שלא הייתה ולא נבראה, על 93 בנות שנטלו את נפשן בכפן כדי לשמור על טהרתן.[5] לעומת הספרות הלא-חרדית העוסקת בשואת יהודי אירופה, מדובר בצנזורה של ממש. זוועות השואה נחשפו בספרים רבים, לרבות תככים ומאבקים פנימיים בתוך הגטאות, סיפורים על ניצול ילדים ונשים, על איבוד צלם אנוש, ייאוש, אובדנות, נפוטיזם ועוד. מי ששואב את ידיעותיו על ההיסטוריה מהספרות החרדית בלבד, עלול לקבל רושם מוטעה לחלוטין, ולסבור שהשואה הייתה מסכת של מעשי קידוש השם מלווה בשרשרת ניסים מופלאה. ניצחתי אותך, אייכמן! האבסורד הגיע לשיא חדש. ספרות השואה במגזר החרדי עברה אדפטציה והתאמה לילדים רכים, וכיום חנויות הספרים מציעות גם ספרי קומיקס בנושא השואה. וכך, לצד "אלה שלא נכנעו" ספר המגולל את קורותיה של תנועת מרי חסידית בגטאות, וביוגרפיות על רבנים שהקפידו לאכול רק מזון כשר למרות הקשיים שהביאה המלחמה, תוכלו למצוא ספרים מאוירים בקלילות שעלילתם מבוססת על בדיה מוחלטת. בספרים אלו, לדוגמה, ילדי הגטו מתגרים בקלגס גרמני, מתעמתים איתו ומנצחים אותו. לתפיסתי, עיוות כזה יוצא מגדר "לעג לרש". זוהי זילות השואה. זיכרון סלקטיבי אף אם נכונה העובדה שהיו ניצולים רבים (הראייה היא שאנחנו כאן...) עדיין אין זה הוגן להפנות את הזרקור לעבר סיפורי הצלה ולהצניע את סיפורי הזוועות. הדבר נוגד גם את הציווי המקראי: "זכור את עשה לך עמלק". אומנם החרדים התמקדו בבנייה מחודשת של העולם שחרב, הקימו ישיבות ושיקמו חצרות חסידיות. יש הטוענים שעידוד הילודה במגזר נועד לפצות על אובדן המיליונים. אולם כל אלו לא מספקים תשובה ראויה לשאלות הבאות: מפני מה אגף ההנצחה בכתב לוקה בחסר? מה הסיבה האמיתית להתעלמות ההפגנתית מיום השואה וטקסיו? רובד נוסף של קשר השתיקה – ואולי ההשתקה – סביב נושא השואה מתגלה כשאנו חושבים על המנהג לפקוד קברים בחו"ל. משלחות-משלחות של חרדים יוצאות להשתטח על קברו של פלוני זה או אחר באזורים נידחים ברוסיה, בהונגריה ובמדינות נוספות, ואילו סיורים במחנות ההשמדה נותרו נחלת הציבור החילוני והדתי לאומי. מדוע? שימור הנרטיב – בכל מחיר ובחזרה לארון הספרים. הצנזורה חלה גם על ספרים שכתבו יהודים יראי-שמיים. לדוגמה, סדרת הספרים "ממעמקים", שבה מובאות שאלות מטלטלות שנשאל הרב אפרים אשרי בימי המלחמה, אינה נחשבת ספרות חובה במגזר. דרשותיו של האדמו"ר מפיאסצ'נה, שנאמרו בתקופת המלחמה וניסו להתמודד עם האתגר המחשבתי-תאולוגי שניצב לפתחם של יהודים מאמינים, קובצו לספר בשם "אש קודש". הספר לא הפך ללהיט ורב-מכר. להפך, הוא מוצנע. מדוע? דומני שהתשובה נעוצה בענייני השקפה. לתפיסת ההנהגה החרדית, עיסוק בשואה עלול לערער את האמונה. קל לשבת על הארץ בתשעה באב, ולקונן על חורבן קהילות מלפני מאות שנים. אך אילו הייתה נפתחת תיבת הפנדורה של זיכרונות אותנטיים על תקופת השואה, אילו נישאו קינות המתארות את אונס הנשים, את פירוק המשפחות, את הרעב האיום, את חוסר התקווה ואת הייאוש, את אלו שבחרו לאבד עצמם לדעת, ועוד; ההשפעה של כל אלו על בני הנוער עלולה להיות הרסנית. משכך, בחרו הסופרים החרדיים, שמתכתבים עם הלך הרוח החרדי, להציג את השואה בזווית ערכית-מוסרית, ולהתמקד בשמירת מצוות. ומנגד, להדגיש שהעונש בא עלינו בשל פריקת העול ההמונית, ולתלות את האשם בתנועה הציונית, הכתובת לכל מדווי עולם.

ביום חמישי, כט תמוז תשע"ב התקבלה הידיעה "גדול הדור הרב אלישיב נפטר!" אחד מן הניסים הגדולים שאירעו בהלוויית הרב אלישיב היתה העובדה שהיא נערכה בלילה. אלמלא זאת הרי אנו ובנינו ובני בנינו נצלים היינו בחומה היוקד של השמש הירושלמית בשלהי תמוז בואכה חודש אב. מעודי תמהתי, עוד בהיותי אברך – סמוך ונראה לקבלת כושר לדיינות - מה ראה הציבור הליטאי להכתיר לראשו את הרב אלישיב המסוגר, שמעולם לא למד בישיבה, ולא חיבר שום ספר? יתירה מזו, זוכר אני את אותם פעמים שנכנסתי לקודש פנימה; פעמיים ביחידות, ועוד פעמיים עם בני הכולל לדיינות שבו למדתי; ההתרשמות שלי היתה שהנוכחות שלנו מעיקה עליו, הוא מעדיף שנצא ונלך משם. התמיהה אם כן מתעצמת, מה ראה הציבור הליטאי לקחת אדם מנותק חברתית ולהכתיר אותו כפוסק הדור? כאשר אנחנו קוראים את תולדות חייו מתעוררת בנו תחושת אי נוחות. וכי כך היא דרכה של תורה? הרב אלישיב היה אדם מסוגר במיוחד. על פי הסיפורים אודותיו הוא לא הכיר את בנותיו. הפעמים היחידות שהוא שוחח עמם היה לפני תפילת ערבית במוצאי שבת, שאז היה יוצא להליכה קצרה (הבית אז היה חשוך בשל הקפדתו לא ליהנות מחשמל בשבת). גם כשנפטרו ילדיו לא הזיל דמעה, רק החליף את ספר הלימוד שלפניו להלכות אבלות, בשל האסור על האבל ללמוד פרט להלכות אבלות. ניתן לשער שאם היה מותר ללמוד כרגיל גם אקט סמלי זה לא היה נעשה. במאמר מוסגר, זו היתה הסיבה שבגינה לא השתתפתי בהלווייתו. מלבד הרתיעה הטבעית שלי מהתחככות המונית, ומשמיעת פרקי תהילים ברמקול מיושן, תוך כדי יללות באידיש; הצטרפה לכך התחושה שבנקודה זו אני מאמץ את דרכיו והנהגותיו, ולא משנה מסדר יומי במאומה. על פי המסופר בקרב בני המשפחה, רעייתו של הרב אלישיב התקשתה להסתגל לאורח חייו הסגפני והמסוגר. היא גדלה בבית הוריה – ר' אריה לוין ורעייתו, שהיה בית תוסס ושמח, ומיד לאחר חתונתה נשארה עגומה ובודדה בביתה. אביה, ר' אריה, היה נכנס לביתה לשוחח עמה ולהשיב את רוחה. בימי ערב פסח העמוסים והמבולגנים היה יוצא הרב אלישיב לבית מרגוע, כדי שיוכל ללמוד שם ביישוב הדעת. וכאן הבן (או הבת) שואל: וכי זו הדרך? אלמלא שהציבור החרדי היה מגדיר אותו כמנהיג הדור, היה ניתן להגיב למעשיות אלו בסלחנות ולתלות במבנה אישיות, ישנם אנשים סגורים רגשית, וישנם קרי מזג בעולמנו. אבל משעה שהציבור הליטאי ענד את הנהגותיו כנזר לרגליו, מוכרחים אנחנו להתחקות על שורשה של התופעה. אסור לנו לפטור הנהגות אלו בהינף יד. אנשים רבים חונכו לראות בדרך חייו אידיליה נכספת, משאת חיים. נראה שהנהגותיו של הרב אלישיב תאמו את אורח החיים הליטאי, המעודד התנזרות וסגפנות, פרישות וצמצום. זו הסיבה שבמקום להעלות על נס את רבי משה פיינשטיין הידוע במידותיו התרומיות ובליבו הרחב; בחר הציבור הליטאי ללכת אחרי הרב שך, התקיף והקיצוני (כמובן שלאחר מותו הפכו אותו לסבא חביב, רק בני דורי זוכרים את הקרבות שהוביל); לאחר פטירתו של הרב שך הוכתר הרב אלישיב על הנהגותיו הבלתי מתפשרות וחסרות האנושיות והרגש, לשמש כאב-טיפוס מייצג ליהדות הנאמנה "כזה ראה וקדש". הרב אלישיב התאים למשרת הדיינות ככפפה ליד. דיין צריך להיות תקיף ובלתי מתפשר, אבל לעמדת הנהגה צריך משהו אחר, ועם תוצאותיו של הפער הזה אנחנו מתמודדים עד היום. המלחמה הנחושה באקדמיה, שיש מקום לתהות עד כמה הבין את משמעותה; ההתערבות החד-צדדית בסכסוך בישיבת פוניבז' ועמידתו לצד ה"מחבלים", שגרמה למחלוקת להתמשך עוד ועוד; המאבק על עיתון משפחה, שנראה היום כל כך מגוחך, שגרם לעיתון למתן את דעותיו. לשבחו יאמר, שהוא ניסה ללחום נגד אפליית הסמינרים בקבלת בנות מעדות המזרח, אבל מנהלי הסמינרים לא צייתו ל"דעת תורה", שהרי דעת תורה נועדה לאנשים הפשוטים.