תוצאות חיפוש

אבא של עטקא אמר לה "על גופתי את תתגייסי לצבא", וכעבור שנה הגיע אליה לבסיס, עם אחיה הצעיר וארגז סופגניות; שי נפרד מהצבא בהסכמה הדדית, כי באותן שנים שום דבר במערכת הצבאית לא היה ערוך ליוצאים חסרי עורף משפחתי; יואל טעה במבחנים בכוונה, כדי לקבל פטור, ולבסוף התגייס וטיפס בסולם הדרגות, תום החל לשרת כחרדי בעקבות שיחה קצרה ומשנת חיים עם חייל דתי, תוך כדי שירות הוריד את הכיפה ועבר להתגורר אצל משפחה מאמצת, ומוטי דסקל התגייס בהיותו נשוי ואב לפעוטות, והיום הוא רכז תוכנית "יוצאים לצבא".   ארבעת מסלולי יוצאים בצבא אין דבר הממחיש יותר את הפערים בין הקהילה החרדית לאוכלוסייה הישראלית הכללית כמו השירות בצבא. בעוד שברוב הקהילות החרדיות שירות בצבא הוא מוקצה מחמת מיאוס, עניין לענות בו, לריב עליו, לשרוף/להפגין/להימנע ממנו בכל מחיר – בקרב האוכלוסייה הכללית מדובר בחובה אזרחית, זכות מהמעלה הראשונה, מקור לגאווה ולסיפורי גבורה. הישראלי הממוצע ראה בשירות בצבא חלק בלתי נפרד ממסלול ההתבגרות של צעירי ארצנו, והפטור המוענק לחרדים הוא סלע מחלוקת שמזין מערכות בחירות ועימותים חברתיים לא מעטים. יוצאים רבים בוחרים להתגייס לצבא כדי להיטמע במהירות בחברה הכללית, וכדי לקבל את הכלים הבסיסיים הדרושים לכניסה נעימה ומוצלחת לשוק העבודה וההשכלה הגבוהה. "קודם כול, תתגייס", זו עצה ששומעים חרדים רבים ששוקלים יציאה. שירות בצבא מעניק מסגרת, תנאים, שייכות, חברה וקהילה, וכמובן, פותח שערים לחיים שלאחר השחרור. עם זאת, הקשיים העומדים בפני היוצאים הבוחרים במסלול זה הם רבים. בלי הכנה מתאימה, בלי מענים מדויקים ובלי תמיכה במצבים המאפיינים את אוכלוסיית היוצאים, הקושי הטבעי בשירות הופך לעיתים לבלתי נסבל. מה היתרונות בהתמדה בשירות, על אף הקשיים? אילו חוויות ייחודיות ליוצאים? מה אפשר לעשות במקרה שרוצים לשפר את הציונים במבחנים לפני הגיוס ולהשפיע על השיבוץ? האם כדאי להתגייס גם בגיל מאוחר יחסית, ומה השיקולים שכדאי להביא בחשבון לפני שבוחרים "להילחם על ביטול הפטור"? עטקא דיקשטיין (29) לא חלמה להתגייס. היא גדלה בקהילת חב"ד, למדה במוסדות הקהילה, יצאה לשליחות באוקראינה, ושם החלו לפעפע בה ספקות על הדרך. כשחזרה ארצה לא מצאה את עצמה וכעבור כמה חודשים עזבה את הבית ועברה לגור בשכונת נחלאות בירושלים. הרצון להתגייס החל בעקבות היציאה לשוק העבודה. "בכל מקום שאליו הלכתי שאלו אותי מה עשיתי בצבא, ככה הבנתי ששירות צבאי לבנות הוא דבר מקובל והתחילו אצלי המחשבות שגם אני רוצה". העבודה הראשונה שלה הייתה בקפיטריה באוניברסיטה, ורוב חברותיה לעבודה היו לפני שירות או מייד אחרי שירות. השיחות, הסיפורים והאווירה הכללית בקפטריה חיזקו אצלה את ההחלטה להתגייס בשביל כניסה חלקה וטובה לעולם החדש. "רציתי לרכוש ידע, שייכות, ניסיון וחיבור חזק לחברה הישראלית, ואת כל זה אפשר להשיג רק בצבא", היא מסבירה את החלטתה להתחיל לפעול, בגיל 21, לביטול הפטור שהוענק לה כתלמידת סמינר. "לא גדלתי על שנאת חיילים או שנאת צה"ל", היא מדגישה. "בחב"ד אוהבים חיילים. הרבי קרא לפצועי צה"ל 'מצויני צה"ל', ובאופן כללי היחס כלפי הצבא הוא יחס טוב ומוקיר". אביה של עטקא ממשיך לשרת במילואים (הוא התגייס כחרדי לאחר שנישא והקים משפחה), ואחד מאחיה משרת בקבע בתפקיד בכיר. שאר אחיה בחרו שלא להתגייס. אף שלבישת מדי זית לא הייתה חריגה במשפחה, שירות לבנות היה בגדר גזרה שאין ההורים מוכנים לעמוד בה. "ידעתי שתהיה התנגדות", מספרת עטקא, "ולכן ביקשתי להעביר את התיק שלי מלשכת הגיוס בבאר שבע ללשכת הגיוס בירושלים". לדבריה, היא הבהירה לפקידות הצבאית שהנושא רגיש וצריך להיעשות בדיסקרטיות, ולכן אין להתקשר להוריה ולבשר להם על כוונתה. בקשתה זו לא נענתה ומלשכת הגיוס התקשרו להורים, לספר להם על בקשתה של עטקא לבטל את הפטור. "הם עשו כל שביכולתם כדי לשכנע אותי לוותר על הרעיון", נזכרת עטקא, "סיפרו לי שאין תפקידים טובים לבנות בצבא, שאני אעשה קפה כל היום ואזיז ניירות מכאן לכאן. כשזה לא עזר, אבא שלי ניסה לטרפד את הגיוס בכך שטען בלשכת הגיוס שאני סובלת מבעיות נפשיות שיקשו עליי ועל המערכת. הייתי צריכה להיפגש עם הפסיכיאטר הראשי כדי להוכיח שאני פיקס". מהרגע שבו היא החלה בתהליך לביטול הפטור עד לביטולו בפועל עברה כשנה, וכעבור עוד כמה חודשים, סוף סוף, זכתה להיכנס בשערי הבקו"ם. בזמן הזה קיבלה עצות מכאן ומכאן, היו שאמרו לה לוותר על הרעיון משום שהצבא הוא מסגרת לא מתאימה ליוצאים. אחד מהם הוא שי (39) מתל אביב. שי התגייס בגיל 19 מחוסר ברירה. "העיפו אותי מהישיבה, בבית לא הייתי יכול להיות, אז התגייסתי". שי שובץ לתפקיד קרבי בחטיבת גבעתי, ומהרגע הראשון הרגיש חוסר התאמה. בצבא לא ידעו להתמודד עם החייל הרגיש, שלא היה יכול לחזור לביתו בחופשות, שהיה זקוק לכסף כדי לשלם שכירות, שלא הצליח להתחבר לשאר החיילים בעלי הרקע השונה כל כך משלו. הוא הועבר מתפקיד לתפקיד, ניסה להסביר מה הם הצרכים המיוחדים שלו, ולא נענה. לבסוף, בהחלטה משותפת, הוא שוחרר מהצבא לפני תום תקופת השירות הסדיר. עטקא, לעומת זאת, התרגשה מניצחונה במאבק הפרטי שלה, וכשהיא מלאת מוטיבציה ורצון לשרת שירות משמעותי, שובצה לתפקיד סמב"צית, רכשה חברים וסיגלה לעצמה כלים והתנהגות שסייעו לה רבות גם בהמשך, בחיים האזרחיים. רוב המפקדים הזוטרים בבסיס היו צעירים ממנה, אך לדבריה הדבר לא הפריע לחוויית השירות הטובה. "זה תרם לי, להיות מעט מבוגרת יותר מכולם. הייתי האוזן הקשבת לחיילות ולמפקדים והרגשתי שהגיל שלי מפצה מעט על חוסר הפז"ם שלי בדברים אחרים". בחיוך היא נזכרת בכינוי שהוצמד לה "סבתא עטקא". כעבור זמן מה כחיילת גם הוריה השלימו את החלטתה, היא ביקרה בביתם בעודה במדים ובחנוכה הגיעו אביה ואחיה לשמח את ליבה ואת לב חבריה בסופגניות ובחנוכיות. עבורה – זו הייתה סגירת מעגל מרגשת. גורלו של תום (29) ממרכז הארץ לא שפר בעניין זה. במשך שנה שלמה אחיו לא ידעו שאחיהם הגדול, הנערץ, משרת בצבא. הוא היה מחליף בגדים לפני שנכנס לרחובות המובילים לביתו, ואימו נהגה להסתיר את המדים שכיבסה עבורו בין סדינים ארוכים שהתנופפו בחבלי הכביסה. אסור היה לאיש לדעת שהבן המוכשר, גאוות המשפחה, שנה ופירש. תום למד בישיבה ליטאית וסומן כעילוי. הוא הקפיד על קלה כבחמורה, ואף הקפיד להוסיף לעצמו חומרות מחומרות שונות. בגיל 17.5 התחילו תהיות וספקות בקשר למקומו בעולם החרדי. הוא הסיק שהוא לא מעוניין להמשיך בישיבה הנחשבת, ולחיות חיים מוכתבים מראש. באחד הלילות טייל עם חבריו ליד מחסום צבאי, ושם פגש חייל דתי, חובש כיפה סרוגה. לדבריו, השיחה הקצרה עם אותו חייל הייתה נקודת המפנה בחייו, ובעקבותיה הוא החליט להתגייס. "החייל שאל אותנו למה אנחנו לא ישנים. הוא אמר שאם הייתה לו אפשרות לישון עכשיו, המפגש הזה קרה באחת וחצי בלילה, זה בדיוק מה שהוא היה עושה ולא משוטט ברחובות. השאלה הזאת העירה אותי, פתאום הבנתי שאני חי בבועה, שיש אנשים ששומרים עליי ומשוועים למיטה, בעוד אני מסתובב ללא מטרה. השאלה השנייה שהוא שאל הייתה, 'מה פרשת השבוע?' וזאת בכלל הייתה התקלה, כי לא ידענו. פתאום תפסתי שאני מבזבז את הזמן שלי, מדבר גבוהה-גבוהה אבל מה פרשת השבוע איני יודע". את השנתיים הבאות העביר תום בניסיונות לשכנע את אימו לא להתנגד לגיוסו, והיא, מצידה, שיגרה אליו רבנים, אנשי ציבור – "מאורי זוהר ועד חיים ולדר" כדי להניע אותו מהרצון להתגייס. מסע השכנועים לא הועיל, ולאחר עיכובים מעיכובים שונים היום המיוחל הגיע ותום עבר שרשרת חיול. את השירות תום התחיל במסלול החרדי. "הייתי חרדי, שחור-לבן, הקפדתי על הכול, אבל בתוכי הרגשתי שהאמונה מתחילה להתערער, וזה היה קשה", אומר תום, כיום סטודנט לתואר במדעים מדויקים. "אני זוכר שהלכתי לכותל, החזקתי את האבנים ובכיתי להשם שיציל אותי מלאבד את האמונה. אני רגיל לדבר עם אלוהים 3 פעמים ביום, ופתאום אני מתחיל להרגיש שאין לי על מה לדבר איתו. זה היה מפחיד לחשוב שבמשך כל כך הרבה שנים התפללתי סתם, שאין שם כלום. לא הייתי יכול להכיל בכלל את המחשבה הזאת. תוך כדי תפילה הבנתי את הפרדוקס, אני מתפלל לאלוהים, שאני לא בטוח שהוא קיים, ומבקש ממנו שיעזור לי להאמין בו". במהלך השירות התחזקו הספקות והפקפוקים, עד שתום הרגיש שאמונתו אבדה לחלוטין. לאחר שסיים קורס קצינים הבין שגם הכיפה הסמלית שהשאיר לראשו חסרת משמעות עבורו, והחליט לוותר עליה. סיפורו המיוחד הגיע לאוזניה של אשת חינוך מהעיר מודיעין, ולאחר שתום סיפר לה שהוא מוכרח להתחפש לחרדי כדי לחזור הביתה, היא הציעה לו להגיע לביתה בחופשות, לבוש במדים ומעוטר בדרגות. משפחתו, עד היום, אינה יודעת על כך. גם המסלול שעשה יואל (35), כיום עובד הייטק בתחום רגיש, הוא דוגמה ומופת לאפשרויות הרבות הטמונות בשירות צבאי משמעותי. יואל נולד וגדל בקהילה חרדית-ספרדית בדרום הארץ. מהישיבה פרש בגיל צעיר, בגלל ספקות באמונה, והחל לעבוד. תחום המחשבים קרץ לו, ובהיותו אוטודידקט לימד את עצמו אנגלית, טכנאות מחשבים ורשתות תקשורת, ובעיקר – השלים השכלה שלא במסגרת קונבנציונלית. גם את ההחלטה להתגייס קיבל יואל, כדרכו, באופן מושכל. הוא התייעץ עם שני חברים שייצגו, לדבריו, שתי אסכולות בקרב היוצאים. "לפי אסכולה אחת, הצבא יעזור, יתרום, יפתח דלתות, הזדמנויות וכן הלאה, והדעה האחרת היא, המדינה לא עזרה לך, לא תרמה לך, לא נלחמה עליך כאזרח שמגיעות לו זכויות בסיסיות כמו השכלה רלוונטית והכנה לחיים, ולכן אין שום סיבה לתת למדינה. בפרט שכאשר תגיע לצבא המעמד שלך שם יהיה נמוך מאוד, בגלל אותם חוסרים, שהם, כאמור, באשמת המדינה". יואל התבונן בחייהם של שני החברים, זה שצידד בשירות וזה שהתנגד לו, והחליט שהוא שואף לחיות כמו החבר שעשה צבא, עבד ולמד והתברג היטב בחברה נחשבת, ואינו מעוניין בחיים כדוגמת אלו של החבר שהתנגד לשירות, שגם דעותיו בנושאים אחרים אחרות משלו, ושהוא "עדיין מחפש את עצמו". נקודת הפתיחה של יואל בצבא הייתה גרועה למדי. כיוון שהרצון להתגייס התעורר אצלו אחרי שעשה מבחנים שבהם טעה בכוונה מתוך מטרה להיפטר מהשירות הצבאי, וכיוון שנשר מהישיבה, נתוניו במערכת הצבאית היו נמוכים מאוד. הוא שובץ למסלול שלא הייתה בו כל אפשרות להתקבל לתפקידים משמעותיים. יואל יצא למאבק על זכותו לשרת שירות משמעותי. בעצמו רקם קשרים, כתב מכתבים, התראיין שוב ושוב, ובעיקר, הוכיח את עצמו כחייל מצטיין בכל מסגרת שבה שירת. המאמצים נשאו פרי, הוא שובץ לתפקיד משמעותי ביותר, יצא לקצונה ובסופו של דבר שירת בקבע כקצין באחד החילות הנחשבים. הכלים שקיבל בצבא, תפקידיו המגוונים, הקשרים שיצר סייעו לו רבות בחיים האזרחיים. למרות זאת, יואל אינו ממהר להמליץ לכל יוצא להתגייס, אלא רק לאלו הרואים בשירות בצבא הזדמנות טובה ותקופת חיים מכוננת, שבה הם מתכוונים להשקיע ולהיות נכונים לבקש ולקבל כל מה שהצבא יכול להציע למשרתים. אחרת, הוא מדגיש, "חבל על הזמן. לכו ללמוד". הדגשה נוספת שלו נוגעת למקרים שבהם היוצא מבקש להתגייס לאחר שטעה בכוונה במבחני הסיווג. "עדיף לפעול כדי לשפר את הציון לפני הגיוס בפועל. זה אפשרי, תתייעצו עם גורמים מקצועיים המבינים היטב את נבכי הבירוקרטיה הצבאית, תעשו שיעורי בית ותשפרו את הציון. יהיה קשה הרבה יותר להיבחן שוב לאחר שהתחלתם כבר את השירות. אם החלטתם לפעול כדי לשפר את הציונים, קחו את זה כפרויקט חייכם והשקיעו בהכנה בכל הרצינות. המבחנים האלה יקבעו גורלות עבורכם". מוטי דסקל, רכז תחום "יוצאים לצבא" התגייס בגיל 23, בהיותו נשוי ואב ל-2. גם הוא, בדומה לתום, התחיל את השירות בתוכנית ייעודית לחרדים והמשיך במסלול כללי. סיפורו האישי, המסלול שעבר בצבא והמסלול שלו ב"יוצאים לשינוי" הובילו אותו להיות אוזן קשבת ותומך פעיל למען מיצוי הזכויות של חיילים בוגרי החינוך החרדי, וזאת בלי קשר לרמת הדתיות שלהם כיום. המענים המרכזיים עבור אוכלוסייה ייחודית זו הם: הכרה כבוגרי החינוך החרדי, מיונים מותאמים לפני השירות, הכרה כחייל בודד, דבר המעניק שכר גבוה יותר, פתרונות מגורים ומלגות לאחר השחרור, וכן אפשרות לצאת ללימודים לקראת סוף השירות, הטבה שזכאים לה חיילים חרדיים. אומנם רשויות הצבא מכירות היום בצרכים המיוחדים של חיילים יוצאים, אך לדברי מוטי, המצב רחוק מלהיות משביע רצון והמאבקים להשוואת זכויות חיילים יוצאים לאלו של חיילים חרדים עדיין נמשכים, כמו גם ההכרח הבהול להכיר בצרכים המיוחדים של חיילות יוצאות, ולהשוות את התנאים שלהן לאלו של חיילים יוצאים. כל המרואיינים דיברו על הצורך בהכנה טובה לפני הגיוס, וזו אחת המטרות של תחום "יוצאים לצבא". "תקופת השירות אינה דומה לשום דבר אחר, שום דבר המוכר ליוצאים מחייהם הקודמים, והכנה טובה תסייע להם להיות חיילים טובים יותר ולהפיק מהשירות את המרב", מסביר מוטי, וממשיך לפרט את התוכניות לליווי, קידום ותמיכה במועמדים לגיוס (מלש"בים) ובחיילים המשרתים בפועל. "אני רוצה לתת להם כל מה שלא היה לי", הוא אומר, ושי מסכם, "בזמני לא הייתה שום תוכנית ושום מענה לנער חרדי שנזרק מהישיבה ומהבית. אם היה לי למי לפנות, אם מישהו היה מקשיב לי, הכול היה נראה אחרת".

הנחרצות של הכותרת הולכת ונעשית ממשית ומציאותית בכל נובמבר, בכל פעם שאני מטפסת שלב נוסף בסולם הגיל ורחמי נותר ריק. בעוד כמה שנים, לא הרבה, יופסק גם האורַח וחוסר השארת צאצא בעולם יהפוך לעובדה קיימת ובלתי ניתנת לשינוי. האם אני שלמה עם זה? יצאתי לבדוק, מסע פנימי עם שאלות לאחרים. גילוי נאות ומהותי, אני לא מאלו שידעו מגיל צעיר שילדים זה לא בשבילם (פגשתי כמה כאלה בקבוצות פייסבוק ובראיונות לכתבה הזאת) להפך. כשהייתי ילדה דמיינתי אותי כאם מסורה למספר לא גדול (אבל גם לא קטן) של ילדים, בוחרת בחינוך ביתי, מתווכת להם את העולם, מלאת אהבה וחיבוקים ורצון טוב ואוהב ומארגנת להם ילדות חלומית והתבגרות קלה וחיים טובים ונהדרים ועננים ורודים ודובוני אכפת לי. זה השתלב נהדר עם התוכניות שלי להיות שליחת חב"ד באיזה טיזנבי. שהרי חינוך ביתי הוא צורך נפוץ ולא יגונה בקרב משפחות של שלוחים. כך היה פעם, לפני שהמציאו בית ספר מקוון ובינלאומי לילדי השלוחים. יש כזה. בכל מקרה, ראיתי את עצמי שליחה מסורה ואם מסורה עוד יותר. הסימנים הראשונים לחוסר הרצון שלי להביא ילדים הגיעו שנים אחרי היציאה. בתקופה הראשונה הדבר בכלל לא עלה במחשבתי, היא הייתה תפוסה בדברים דחופים ובוערים יותר: מי אני, במה אני מאמינה ובמה לא, איפה לישון, כמה זמן אפשר להחזיק על חצי מנת פלאפל. גרתי אז בכל מיני חורים מסריחים שלא היה מצב להביא לשם שום נפש חיה שלא חטאה, בטח שלא ילד. ובכלל, ההיזרקות לעולם גילתה לי את פניו הכעורות, יחד עם שאלות קיומיות, תחושת תלישות וסוגיות זהות מהותיות – כל אלו ערערו אצלי את מה שנחשב לאקסיומה ותאווה אבולוציונית, השארת צאצאים. האינטרנט היה אז בחיתוליו ולא היה לי מושג שיש מגמה עולמית כזו, של מחשבה שנייה ושלישית בקשר להבאת ילדים לעולם, ושהטריוויאלי בעולם שממנו הגעתי הוא בהחלט לא מובן מאליו בעולם שמחוץ לחומות הקודש. הייתי לבד עם המחשבות שלי. מפעם לפעם יצרו עימי קשר אחיי, לבקש שאאשר להם להתחתן לפניי, כדי שלא תהיה קפידה ובעיות בשלום בית ובזרעא חיה וקימא שלהם. אישרתי להם ברצון. פרו ורבו ומלאו את הארץ, אם בא לכם. אני מחוץ למשחק הזה. לי זה לא מתאים. נצנוצי המחשבה האלה, קצת מכאן וקצת מכאן, הובערו לבסוף למדורה שורפת במיוחד כאשר התעברתי בטעות. אוקי, זו הפעם הראשונה שאני חושפת ככה את הטראומה המצלקת של ההיריון הלא-רצוי שלי. אז עדינות, בבקשה. כקלולסית גמורה לא הקפדתי על אמצעי מניעה. מטורף לחשוב על זה עכשיו, על חוסר ההקשר שהמטתי עליי בין יחסי מין להיריון. היריון זה דבר של מבוגרים, שעושים אחרי החתונה, של נשים שיודעות מה הן רוצות ומעוניינות במשפחה. מה לי ולכובד הזה. אני רציתי לפרוע הכול, לפרוץ הכול, תנו לי לחיות, תנו לי סקס ושטויות. כאמור, לא היה מספיק אינטרנט ולא היה לי שום חונך בתחילת הדרך, והטבע עשה את שלו ונקלטתי. קצת לפני גיל 24, גיל מבוגר מדי כדי לא לדעת איך הדברים עובדים ושאין דבר כזה באמת "משגל נסוג". אחרי כמה שבועות שהרגשתי מאוד מאוד רע, הלכתי להיבדק. הרופא שאל אם אני בהיריון. אמרתי שלא. ברור שלא. מה הקשר. היריון זה של נשים שקולות ובטוחות ויודעות. לא שלי. ואז התברר שאני דווקא כן בהיריון, ושאני חייבת להחליט מה לעשות כי בעוד שבוע כבר לא אוכל לעשות דבר. זאת הייתה כאפה מהדהדת, בעיטה מטלטלת וחד-משמעית שהכריחה אותי לעוף מהעולם חסר האחריות שבו חייתי ולהתאפס על עצמי תכף ומייד. בדמעות ובגרון חנוק ביקשתי מהרופא לקבוע לי תור להפלה. השלב שבו הייתי חִייב הרדמה מלאה. וכך היה, נסעתי לבית חולים, עברתי ועדה משפילה, נכנסתי לחדר מלא מיטות ונשים ששיקרו כדי שיאשרו להן להפיל, המרדים הזריק משהו, העיניים שלי נעצמו, והתעוררתי עם תחבושת מדממת ובלי הבוטן שצמח לי בבטן. מאז התינוק מופיע לי בסיוטים והחלל שהותיר בקרבי הוביל אותי למחשבות שאולי בעצם אני כן רוצה להביא ילדים, אולי זה משהו שאני הרבה יותר צריכה, פיזית, מכפי שחשבתי. בסדר, אבל בשביל להביא ילדים צריך כסף, נכון? אז אני צריכה מקצוע מכניס. ובשביל ילד צריך הורים, אז אני צריכה פרטנר. וילד צריך אימא שפויה, אז אני צריכה לטפל בעצמי. פתאום עניין השארת הצאצא הפך להיות משהו שהוא בין תרגיל מחשבתי לכוח מניע. לא הצלחתי להגיע לדעה נחרצת בנושא. בזוגיות הארוכה האחרונה שהייתה לי העניין עלה לא פעם, ולא הצלחנו להגיע לעמק השווה בנושאים רבים שקשורים לחינוך. נפרדנו. מייד אחרי הפרידה התחלתי בתהליכים של הקפאת ביציות ולהתעניין ברצינות בנושא תרומת זרע. הרגשתי שאני כבר מוכנה ורוצה, יותר ממה שאהיה כל חיי. ואז התחלתי לקבל מושג מה זה אומר כלכלית (המון כסף) ומה זה אומר מבחינת הגוף (לשגע אותו עם הורמונים, וזה עוד לפני ההיריון עצמו) והחלטתי לדחות את זה עד שארגיש שלמה עם הרצון להביא ילדים. תחושה שעדיין לא הגיעה. ספק אם תגיע. ואז היה איזה דיבור על הבאת ילד לזוג גייז וגידול משותף. שקלתי ברצינות, והחלטתי לוותר. זה מחייב מדי ואני מתקשה בעניין זה. גם כך ילד זה דבר מחייב באופן אבסולוטי, אז גם להתחייב לחיים בשלישייה. פחות. העובדה שאין לי ילדים מנסה להתביית אצלי בראש כבחירה. זה מורכב יותר, כפי שוודאי הובן עד כה, והביולוגיה כבר די הכריעה. ואז אני מוצאת צידוקים באמצעות התבוננות בחיי אנשים שיש להם ילדים. תשמעו, בפרמטרים שלי, חיי טובים בהרבה. אני נהנית מחופש מוחלט, הכישלונות, האכזבות, הדאגות, החרדות – כל אלו קשורים אליי וממוקדים בי. מטריף אותי רק לחשוב שיצורים חיים נוספים היו שותפים בזה. בעברית קוראים לאנשים כמוני, שבחרו לא להביא ילדים "אל-הוריים". אני לא מתה על הכינוי הזה, מעדיפה את התרגום החופשי מאנגלית "חופשייה מילדים". זו התחושה בדרך כלל, אבל לא אכחיש שאני לא מרגישה צביטות פנימיות כאלו ואחרות, שאריות מאותו היריון עקור, ולפעמים בא לי, ממש בא לי, להיות המבוגר המשמעותי והאחראי בחיי ילד, ואני גם טובה עם תינוקות. מאוד מאוד טובה. אחותי עטקא, לעומת זאת, נחרצת הרבה יותר ממני. היא מעולה עם ילדים, ממש ממש מעולה, לא רק עם האחיינים (אני, לדוגמה, נוטה להתחבר לילדים בעלי קרבת דם אליי או לתינוקות של חברות, כשהם כבר גדלים תניחו לי בבקשה ותתמודדו בעצמכם עם המפלצות שיצרתם) ובטוחה לחלוטין שלא תביא ילדים. בעוד אני מפחדת, ממש מפחדת, מהשמות שההיריון מחולל בגוף, המכאובים, הבחילות והדברים שצומחים והדברים שנושרים, היא לא מעוניינת לגדל משהו בגוף שלה. היא אוהבת אותו ככה ולא רוצה שישתנה. היא חושבת שהעולם מלא בילדים עוזבים ונטושים "כמו שאין סיבה להרביע כלבים ולהביא גורים, אלא חשוב לאמץ, ככה בדיוק עם ילדים". כחרדית היא לא חשבה על זה בכלל, אבל ככל שיצאה לעולם וגילתה את זוועותיו, היא החליטה לוותר על ילד משלה, וכאשר תימצא את הפרטנר המתאים – היא תאמץ. אין לה ספק. התפיסה הזאת, שלא להביא ילדים, קנתה לה שביתה בקהילת היוצאים. כך התגלה לי כשכתבתי פוסט בעניין באחת הקבוצות. יש לא מעט כאלה, נחושים בדעתם ונחרצים בנושא. מינה סיפרה לי שתמיד ידעה שאין מצב שתביא ילדים. היא, כמוני, זוכרת מילדותה הרבה חיתולים, מוצצים והררי כביסות. "היה לי ברור שזה לא מה שאני מאחלת לעצמי, והודעתי על זה כבר מגיל צעיר. כולם אמרו לי שאשנה את דעתי כשאגדל. גדלתי ודעתי לא השתנתה." מינה, כיום בת 29, בזוגיות עם גבר גרוש ואב לשניים. "לא פגשתי עוד את הילדים שלו, וזה לא בוער לי לפגוש אותם. אני שמחה שעניין הילדים הוא לא אישיו ביני ובין בן הזוג, כי ברור לשנינו שזה לא יקרה. הוא מבחינתו לא מעוניין בילדים נוספים." ולא מפריע לו שאת לא פוגשת את הילדים שלו? הקשיתי. "ממש לא. להפך. יש גבולות ברורים. הילדים שלו לא צריכים אותי, יש להם אימא. עדיף כך עבור כולם. שלא יהיו בלבולים." ריתק אותי להבין שיש כאלה שפשוט נולדו בלי רצון להביא ילדים. שזו לא סוגייה עבורם, לא שאלה שהם התחבטו בה, אלא פשוט ידיעה ברורה, גמורה ומושלמת. האם זהו מאפיין של יציאה? כמה חרדים חיים כך, אל-הוריים במהותם, אבל נאלצו לכוף את הראש וליישר קו עם המוסכמות החברתיות ולהביא ילדים רק כי – כי מה? כי צריך? כי ככה זה. כי מי שואל אותנו בכלל. דיברתי על ההתפכחות הזאת, מעניין המובן מאליו לבחירה אישית, עם גאיה. את גאיה הכרתי כשהייתה צחי, יוצא טרי שיצא עם בת הזוג שלו, והם היו מגיעים למפגשים המחתרתיים של היוצאים, הרבה לפני שלהיות יוצא היה דבר להתגאות בו. אז היינו נפגשים במקומות סודיים ומתגאים בכך שלא רואים עלינו שהיינו חרדים. צחי ואשתו היו זוג חרדי, מודרני אומנם אבל חרדי. זמן קצר לאחר הנישואים התחילו הלחצים מהמשפחה והמבטים על בטנה השטוחה של האישה. הזוג החל בסדרת טיפולים, שלא צלחו, אבל התקופה הותירה בהם טראומה קשה. "בגלל התקופה הזאת לא היינו מסוגלים לחשוב על ילדים אחרי שיצאנו," מסבירה גאיה את התהליך שעברה. הטיפולים והלחץ מהסביבה השפיעו קשות על אשתו של צחי, ואחרי כמה שנים הם נפרדו. כאמור, צחי הפך לגיא, בחור חילוני סקרן וחובב בעלי חיים ואנשים מעניינים. הסקרנות של גיא והמחקרים שאהב לעשות לגבי סגנונות חיים שונים הובילו אותו לסצנת הפסטיבלים ולהיכרות עם אישה אחרת, מבית דתי. כנראה שקשה לנו להתנתק לגמרי מהמקורות. סוגיית הילדים עלתה כבר בתחילת הקשר, וגיא הסביר שהוא לא מעוניין בילדים. עדיין התקשה להתגבר על המרורים שהואכל כחרדי נשוי ללא ילדים. עם התקדמות הקשר, ולאחר שהשנים נישאו, העניין צף שוב ושוב, וגיא נדרש להתבוננות פנימית ולחקר עצמי כן ועמוק – ילדים כן או לא, ואם לא – למה לא? "כך גיליתי שאני בעצם לא מעוניינת בילדים. לא קשור לטיפולים כאלה ואחרים, לא קשור לדת, לא קשור לאישה שאני נמצאת איתה, אני פשוט לא מעוניינת בילדים," מסבירה גאיה. אז עוד הייתה גיא, ושיתפה את האישה במסקנות שלה, ובני הזוג נפרדו. גיא המשיך לחקור את עצמו, את הרצונות הפנימיים האמיתיים שלו, את המהות שלו, את הזהות שלו, והמחשבות האלה הובילו אותו להבנה של הזהות הטרנסג'נדרית. גיא הפך לגאיה, אישה מקסימה שחיוכה זהב, רעמת שערה השופע בגון הכסף, שהואילה ברוב נדיבות וכנות לשתף בתהליך שלה. הבחירה לעסוק בכלל בשאלה אם להביא ילדים או לא, רק היא יכולה להוביל למקומות מהותיים מאוד, להיכרות עמוקה ויסודית עם מי שאנחנו, לניסוח מחודש של עקרונות, של רצונות, של התבוננות על העולם ועל הדברים שהופכים אותנו למי שאנחנו. אני הבנתי שעקרון החופש חשוב לי יותר מכול, ושאני מוכנה לשלם את מחיר הכאב והוויתור על הבאת ילדים, מאשר לעשות צעד שהוא בלתי הפיך. וחוצמזה, הייתי מספיק אימא במשך כל שנות ילדותי. עכשיו אני אימא של עצמי.

המקום: רחבת הדגל בבט"ר (בסיס טירונים) ניצנים. הזמן: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. השעה: 04:00-02:00 בלילה. אני בתפקיד החיילת הדנדשה ממש. מצאתי עצמי חמושה ב-M16 ארוך, עושה פטרולים סביב פלוגת "הראל", הפלוגה שאליה השתייכתי. כמצופה מאותה שעת לילה, השקט שלט באוויר, מה שנתן לי מספיק זמן לעסוק במחשבותיי. לפני שבוע בערך עליתי לראשונה על מדי צה"ל. עבדתי קשה מאוד להגיע לדרגת "חיילת" מאז שהחלטתי לבטל את "פטור הדת" שקיבלתי אוטומטית כיאה לילדה חסידית. אבי שליט"א שמע בטעות על תוכניותיי להתגייס, והכריז "על גופתי המתה את תהיי בצבא!" (אבא עד היום עושה מילואים, למרות גילו המבוגר). גילוי נאות קטנטן: המשפט הזה הכניס לי כוחות, רצון ומוטיבציה גדולה יותר להתגייס.   בתחילה ראיתי בגיוס שלי דרך להיכנס לעולם החדש שצנחתי אליו בגיל 20. אחרי שפגשתי במסגרת העבודה בנות לפני גיוס, הבנתי שזה לא ראוי להמשיך להשתמש בפטור דת בזמן שרוב הבנות בסביבתי עסוקות במיונים לצבא או בשנת שירות שלפניה. מפה לשם, כעבור שנה וחצי מרגע ההחלטה שלי להתגייס, הייתי בשרשרת חיול שבסופה קיבלתי תלבושת בצבע ירוק זית, מדים שיהפכו להיות לי עור שני בשנתיים הקרובות.   אני זוכרת את המסדר הראשון שלי; נזרקו שם המון מילים שלא הבנתי את פירושן, וצעקות צעקות צעקות. מהלחץ פעלתי כמו תוכי חרוץ, וחיקיתי אחד לאחד את החיילת שעמדה לפניי. בסוף המסדר העלו את הדגל לראש התורן, ופתאום ראיתי עשרות חיילים בכל הגילים עומדים ברצינות רבה, משל היו בתפילת נעילה בסופו של יום הכיפורים, ומצדיעים לדגל בקדושה. ככה זה היה נראה לי, והצחיק אותי ממש. אימצתי את כל כישרון המשחק החבוי בי, ועוד קצת, כדי שפרצופי לא יסגיר את שמוחי חושב. לא הבנתי את העניין, כולה חתיכת בד לבן עם קצת צבע כחול. מה כל ההצגה הזו? כיוון שהשחרור לשבת היה חשוב לי (היה טיול של הל"ל באותו סופ"ש) שמרתי את מחשבותיי לעצמי וכיבדתי את חוקי הפורמט בעמידת דום ובהצדעה.   אחר כך, ברחבת המסדרים, בעודי מפטרלת בחושך הרהרתי בחוויה המשונה הזאת. חשבתי על המשמעות של יום הזיכרון, על האנשים שחיים ציונות ויונקים אותה מגיל קטנטן, כמו שאני ינקתי רבי, תניא ושאר דברי חסידות. בשנים עברו היחס שלי/של סביבתי לימי זיכרון ועצמאות היה ביטול מוחלט, אלא אם כן נמצאים ברחוב בשעת הצפירה וצריך למצוא חן בעיני החילונים ומכבדים אותם בעמידה ואמירת פרק תהילים. זהו, אלו היו הלכות החג+זלזול חרדי-חב"די אופייני. באותה שמירה ניסיתי להתחבר לחיילים שנהרגו. חשבתי על דוד יוסי, דודה חני ובנם שובאל שנהרגו בפיגוע. חשבתי על סבתא שולה, ששכלה בן, כלה ונכד, ובכל שנה הייתה הולכת לטקס של המדינה, עד שנפטרה.   אולם מחשבותיי נגדעו למשמע קולות מוזיקת טראנס, ובאחת נזכרתי, אם אתמול היה יום הזיכרון הרי שכבר נכנסנו ליום העצמאות. כעת המצווה היא לשמוח. עד שהצלחתי להתחבר לאנשים שמתו בשביל שאני וסביבתי נחיה במקום בטוח יחסית, פתאום זה נגמר. עכשיו אנחנו שמחים, יש אפילו מסיבת טבע מעבר לגדר הבסיס. הידקתי את הקסדה לראשי ואת האפוד לגופי והתחלתי לרקוד, כאילו אני לא לבד ברחבה.   מאז הצבא היחס שלי ל"חגים של הציוניים" השתנה מזלזול ולעג להערכה והוקרה. על כך אני מלאה בהודיה. חג עצמאות שמח!

יום חמישי, 22.06.2023 למניינם, וג' תמוז למנייננו. צמד מילים שמעביר צמרמורת, לא משנה מאיזה צד של המפה החב"דית אתה. גם אצלי. גם עשור לאחר היציאה. זה הסיפור שלי עם חב"ד ב-770 מילים (הנה לי, אתגר!) אקדים רגע את המאוחר, לטובת הציבור שלא מעורה בתאריכי לוח השנה החסידי. בתאריך ג' בתמוז, שנת התשנ"ד (1994) התבקש לבית דין של מעלה (לכאורה, כמובן) הרבי מליובאוויטש. רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי והאחרון בשושלת חסידות חב"ד. תם עידן האדמו"רות והחל עידן המשיחיות והאמונה, המבוססת על רגש חזק ועל קריאת משנתו ככתב סתרים ומציאת רמזים ברמת אמינות גמישה למדי לכך שהרבי – הוא ולא אחר – מלך המשיח וגואל העם. הבה לא נתווכח על נקודת המוצא הזאת. היא הבסיס. ובאשר אליי, נולדתי למשפחה חב"דית בשליחות בעיר באר שבע. לרבי שליט"א מלך המשיח התוודעתי ברגע צאתי מרחם אימי, כך לפחות מעידות התמונות. כשהייתי בת שנתיים הרבי לקה בשבץ מוחי. שנתיים וחצי לאחר מכן אלונקה הובלה לבית העלמין ברוב עם והדרת מלך (המשיח!). אם עדיין לא הובן, הזרם שאליו משתייכת משפחתי (ואני עד גיל 21-20) מאמין שהרבי קם, שב אל בית מדרשו, המכונה 'בית רבנו שבבבל', בברוקלין, ונמצא שם מאז ועד עתה. לימים, כשגדלתי והתבגרתי, גם אני האמנתי בכל גופי ונפשי שהרבי חי וקיים בגוף גשמי. נהגתי להגיד בכל יום לפחות ג' פעמים, ובכל הזדמנות דקדושא, "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" הפעם הראשונה הייתה בדרך כלל מייד לאחר נטילת הידיים שליד המיטה, מעל קערת ה'נעגאל וואסר'. חייתי בתחושה חזקה מאוד שהאמת נמצאת אצלנו, ותכף-תכף יבוא היום שבו הרבע יתגלה, ואז כל העולם כולו ידע שהמשיחיסטים צדקו. בתיכון הייתי המשיחיסטית הראשית, הייתי נעמדת תחת (ומעל) כל במה רעננה ונואמת בלהט קדוש ומסבירה ומפרשת ומביאה ציטוטים ומדגימה לכל מי שהעזה לא להאמין – למה הרבי בעצם חי וכי אנו בזמן הגאולה ממש. פשיטא. אני עדיין זוכרת וחשה בעצמותי את האמונה היוקדת ללא פשרות שליוותה את נעוריי ובגרותי. האמונה התחזקה וקיבלה משנה תוקף בעזרת סיפורי מופת מופתיים במיוחד שקרו לחסידים בכל הזמנים, ובאופן ספציפי לבני משפחתי. אחד מהם צרוב אצלי באופן חזק, כי הוא קרה לאחותי הגדולה, והגיע לאוזניי שלא ממנה. והנה הסיפור: אחותי הייתה קצת לפני בת המצווה שלה, וחלתה במחלת ילדים זוטרה כלשהי. חום גופה עלה והיא נרדמה. ובחלומה ענן "בקע" מתוך הקיר של חדר בנות, הענן התפזר ופניו של הרבי התגלו (זה היה בשנה הראשונה "לפטירתו") הוא שאל לשלומה, היא תיארה את מצבה, הוא איחל לה רפואה שלמה, היא ביקשה ברכה לבר המצווה של אחינו, והרבי, ברוב נדיבות, איחל לה מזל טוב חסידי לבת המצווה ומזל טוב חסידי לאח לבר מצווה, חזר לעננו והענן נעלם בתוך הקיר. אחותי קמה כחדשה, מחלתה כבר לא הייתה לה. ומכל האירוע נותר סימן כחלחל על הקיר, כצבע הענן של הרבי. הוכחה ניצחת לביקורו בביתנו. את הסיפור, כאמור, לא שמעתי מאחותי, היא עזבה את חב"ד (ואחר כך גם את ה') כשאני הייתי בערך בגיל עשר. שמעתי אותו בהתוועדות מיוחדת שהייתה במדרשה שבה למדתי בגיל 19, בצפת. כלומר המופת הנפלא הזה שרד לפחות שבע-עשרה שנים. מובן שאין להפריך את המופת בכמה עובדות, כמו שייתכן מאוד שהילדה הייתה בהשפעה חזקה מאוד של פטירת הרבי, שחום גבוה גורם להזיות, שייתכן שהתרופות שקיבלה הן היו אחראיות על ירידת החום ולאו דווקא הברכה המופתית, ושיש סיכוי לא רע בכלל שהכתם הכחלחל היה על הקיר קודם. בית של ילדים, הם מקשטים לפעמים את הקירות. לא משנה. לא הורסים סיפור טוב. בטח שלא מופת נהדר ושורד כזה. גם לי היה סיפור מופתי של ממש. בגיל 15 איבדתי את ההכרה בגלל התייבשות ופוניתי לבית החולים סורוקה. הוריי לא היו בבית, וחברת משפחה הגיעה איתי למיון. לטענתה, כאשר הניחה תמונה של הרבי על מצחי פקחתי עיניים. הנס הזה ליווה את שנותיי בתיכון. הורי הגדילו לעשות, ודאגו לפמפם לי שאני חבה את חיי לרבי שליט"א. את הסדק האמוני הראשון שלי אני זוקפת ''לזכותו'' של הפיגוע בבית חב''ד במומבאי, הודו. סמכתי על הרבי שלא ייתן ששלוחיו יינזקו, זאת הייתה אמונת יסוד אצלי, למדתי שהרבי הצהיר שהוא שומר על השלוחים שלו. איזו אכזבה קשה. הרי גם אני, שגרתי עם משפחתי בלב שכונת פשע בעיר הדרומית, סברתי ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקין", ואם השליחים הצדיקים והקדושים נרצחו, שמא אני עצמי כבר לא מוגנת? אולם אמונתי גברה לבסוף. לאחר כמה ימים ואינספור שיחות חיזוק וגאולה מצד הצוות החינוכי התחזקתי עוד יותר בענייני גאולה ומשיח. כאשר נשאלתי בהתרסה מה קרה בג' בתמוז, הייתי עונה שהרבי שליט"א השתחרר מבית החולים וחזר ל-770.   בשנים הראשונות לצאתי מארון הקודש ניסיתי להסביר לחברותיי וחבריי בוגרי החברה החרדית מהי משנתם של החב"דניקים המשיחיסטים, ולרוב נתקלתי במבט תוהה בואכה מרחם על אותם ''משוגעים'' המאמינים. איני חושבת שמדובר במשוגעים, אלא באנשים הנלחמים על אמונתם וחייהם בדרכם. אני מכירה מקרוב מאוד את האמונה היוקדת הזו, את סיפורי הניסים והנפלאות שחולל הרבי, שתמיד חיזקו את האמונה, ולעיתים אני מתמלאת בגעגועים אליה. יש בה, באמונה, משום הקלה גדולה. -זר לא יבין זאת-

שבת, ראש חודש כסלו תשס"ט, 770, בית רבנו שבבבל זו הפעם הראשונה שלי אצל הרעבע. תפילת שחרית של שבת וראש חודש התארכה לה, לקראת סוף "מוסף" ניסיתי לאתר את אביגדור, שהיה בשנת "הקבוצה" שלו, דרך חריץ המחיצה בעזרת הנשים. כמה שניות אחרי אמירת "יחי אדוננו" בפעם האחרונה הודיע השליח ציבור כי הקהל הקדוש מתבקש להישאר עוד שעה למען אמירת תהילים עבור יהודי ארץ הקודש והחיילים הנלחמים בשעות אלה בדרום הארץ. כך נודע לי על מבצע "עופרת יצוקה".   יום חמישי בערב, 12/06/2014 אני בתחילת השירות הסדיר. אחרי טירונות וקורס, שובצתי לתפקיד סמב"צית בבסיס תחמושת אי שם בדרום הארץ. אני מתכוננת לעלות למשמרת לילה, ולפתע קול אזעקה נשמע ברחבי הבסיס, ומייד לאחר מכן קריאות "הקפצה!" ככתוב בנוהל וכיאה לבת של מלך של צה"ל, רצתי לחמ"ל, ושם בישר לנו שגיא המ"פ שיש דיווחים על פיגוע חטיפה, ושאנחנו נכנסים למצב כוננות בבסיס. משמע, נהלי הבטיחות והשמירה מוכפלים ומתהדקים יותר. מאותה השבת ועד לסוף מבצע "צוק איתן" הבסיס שבו שירתי הפך להיות מוקד מרכזי של קבלה והוצאת תחמושת לשטחי הכינוס בעזה. מאחר שעברו מעל שבועיים מחטיפת שלושת הנערים ועד לגיוס והגעת כוחות המילואים, התייצבנו – פלוגת ההגנה והשמירה על הבסיס לצד בוחני התחמושת ופלוגת התובלה. בנות החמ"ל לקחו פיקוד על ליווי המשאיות נושאות התחמושת (על פי פקודות, אסור לנהג להוביל לבדו תחמושת ממשקל מסוים, והוא חייב מלווה לנסיעה). כך הכרתי את שטחי הכינוס של עזה.   יום שישי אחר הצהריים, ערב שמחת תורה 06/10/2023 התעוררתי משינה הנחשדת כחוסר הכרה מפני ריבוי השעות והמחסור בתזוזה, חרף העולמות הנבנים והנחרבים והנבנים שוב ושוב סביבי. לזכותי אספר שהייתי אחרי שלושה ימי קמפינג של חול המועד שבהם שימשתי יד ימינה של מנהלת צוות המטבח. במשך שעות רבות עבדתי מתוך שמחה וריקוד במתחם המטבח וזנחתי כמעט לחלוטין את תחום השינה, כך שהגעתי למעמד הנכבד של קימה בשעה שש אחה"צ של יום שישי בהשתאות וגאווה על יכולת השינה שלי. תוך דקות ספורות חישבתי מסלול שבת-חג מחדש. התגעגעתי בליבי, נשמתי ועוד כמה איברים בגופי למשפחתי מבחירה מלאה, והחלטתי לשים בצד את תוכניות הפסטיבל בדרום לטובת שהייה ביתית כולל ארוחת חג בחסות הנשמות הטהורות שלא פגשתי זמן מה. אזכיר, התקופה הייתה עידן הדילמות הפוליטיות של כן-לא-רפורמה-הפגנה-דיקטטורה-דגלים-ביבי-אנרכיסטים. מפני ריבוי הדעות בעם ורפיון העצבים הוחלט שאין פוליטיקה על שולחן שבת ולא פותחים טלוויזיה ולא בודקים חדשות בטלפון. מכאן ואילך היה לנו נחמד ונעים מדי, ניקינו, שרנו, רקדנו, שיחקנו, בישלנו, אירחנו, אכלנו, חפרנו, טיילנו, נפגשנו, נסענו, נישקנו, חיבקנו, עישנו, חזרנו והתפצלנו במסדרון הבית. הזוג המלכותי המארח הלך לחדרו, ואני הלכתי לחיים טובים ארוכים ולשלום במקלחת. היה נדמה לי ששמעתי אזעקה. נתפסתי בשביב התקווה הזעיר של "זה בטח רעש של אופנוע חולף" והגברתיו באמצעות סיבוב מלא של הברז והצנחת אשד מים אדירים על ראשי. לקחתי את הזמן באמבטיה בהגזמה של ממש, דחיתי את הקץ של הצצה בטלפון עד האזעקה החדה והברורה, ובעיקר המקפיאה, מעל שמי פתח תקווה. בדרכי למרחב המוגן הדירתי שאלתי את ראש המשפחה על-אודות רצינותה של האזעקה. הוא מצידו הרים מבט קפוא מהנייד שהחזיק ואמר בקול חלוש, "נכנסנו למלחמה. יש חדירה של מאות מחבלים בדרום הארץ. טוב עשית שוויתרת על המסיבה." מאז עולמי שהכרתי, על שלל דעותיי, תמימותי, רצונותיי, משבריי, חרדותיי, אהוביי, משפחתי, חבריי, שכניי ועמי נחרב, נהרג, נסקל, נשרף ונחנק. *** השעות האלה, של שבת בבוקר, היו השעות המסויטות שלי בכל שנות בגרותי. הידיעות על המתרחש בפסטיבל נובה וביישובי הדרום; אין לי את המילים המדויקות לתאר את תחושת האימה והחרדה מהמחשבה שהייתי צריכה להיות שם, ברחבה, ליד הבוקסה השמאלית, תוך כדי עלייתן של הפטריות הקסומות שנשמרו מבעוד מועד לרגע הזריחה – לולא ישנתי עד כלות ביום שישי בצהרים. חברותיי וחבריי המתוקים אכן היו שם, ליד הבוקסה השמאלית תוך כדי עליתן של הפטריות שנשמרו מבעוד מועד למעמד הזריחה, ומצאו עצמם נמלטים על נפשם תחת גשם של טילים משמיים ושריקות כדורים רצחניים מהאוויר ושדה זרוע באנשי חופש צעירים ויפים כמותם, נטולי רוח חיים. אני לא מצליחה לאסוף אותיות שיתארו את הפחד שחשתי כאשר חשבתי על אביגדור, האיש שלנו באוגדת עזה. אחי הגדול, האיש שחיפשתי בעזרת הגברים ב-770 לפני 14 שנים. ידעתי שהוא קצין תורן בחג שמחת תורה בבסיס רעים. ידעתי שהבסיס תחת מתקפה של מאות מחבלים. ידעתי שאין ביכולתי לעשות דבר או מחציתו למען שלום אהוביי. כל הידע הזה תקף אותי מכל פינה בנפשי וגופי ונותרתי חסרת אונים, חרדה. בעיקר חשתי עצבות עצומה שהתבססה לי עמוק בעצמות. כן, מאז אותה שבת איומה העצבות פרושה לה בכל נימי נפשי, וקבעה לה שם משכן קבע.

זאת הייתה "שבת תיכון", אירוע המתרחש אחת לשנה. כל בנות התיכון (120 צדיקות) מתאספות בקעמפ באורך סופשבוע ומתפנקות בשלל תכנים תורניים וחסידיים. באותו שבת היה לי תפקיד מרכזי, מתנה של משמעות שקיבלתי מהמנהלת המופלאה. היא הורתה לי להיות אחראית על כל הצד הגשמי של השבת, החל מחיתוך מפות הניילון לשולחנות הארוכים, וכלה בתפעול הפלטות של שבת. בת דודתי, שהייתה גם המחנכת שלי, הייתה אחראית על הדגים. היא המטירה עליי הוראות איך בדיוק לשמור על הדגים שהכינה. בלב זעמתי עליה, הרי אני במטבח מגיל אפס בערך, מה את באה עליי בפוזה? השבת ירדה. התפללנו בשירה, קידוש, המוציא – ואז הגיע זמן הדגים. בדחילו ורחימו הגשתי את המגש לשולחן, כמו תלמידה כשרה העושה רצון מורתה, וכל שראו עיניי היה פירורי לחם ושבבי כוסברה. לרגע התביישתי, חששתי שבנות התיכון האציליות יעלו על נס ולעג את עניין המזון האפרפר של יהדות מזרח־אירופה, ומיהרתי להסיר אחריות בדמות הכרזה קולנית, "תודה למורה רבקה'לה על הדגים!" ואז התגלתה הפתעה – הדגים של המורה רבקה'לה היו מהמנות הטעימות שאכלתי מימיי. משהו אחר לגמרי כאשר חושבים על "דגים של שבת". בירור קצר העלה שמדובר במתכון שנלקח ממלון כלשהו שבו שהו דודה מירה ודוד קלמן, הוריה של המורה רבקה'לה. מאז ועד היום אני מעלה על נס, בכל מקום שמאפשר לי זאת, את מנת הדגים והפירורים. הכי מוצלח יוצא לי עם דג "מושט" או בשמו היהודי "אמנון".   מתכון לשש מנות טעימות וממכרות 6 יחידות של דג מושט (כדאי ואף ראוי להשרות במים עם לימון ומלח גס טרם ההכנה) 3 בצלים גדולים קצוצים לקוביות חבילת כוסברה קצוצה דקין־דקין חבילת פירורי לחם מוזהבים 3 כפות כמון מלח ופלפל לפי הטעם   משמנים סיר ומטגנים את הבצל. כשהבצל מזהיב בואכה משחים מוסיפים את פירורי הלחם. מערבבים, מוסיפים 3 כפות כמון ומערבבים היטב. מוסיפים כוסברה קצוצה ומערבבים כמה דקות עד שהפירורים מקבלים נגיעה קריספית. מתבלים במעט מלח ופלפל. מרפדים תבנית בנייר אפייה, מניחים את חתיכות הדג כשהעור כלפי מטה. מפזרים את התערובת ביד רחבה ובזרוע נטויה עד שלא רואים את הדג. מכסים בנייר כסף וממתינים רבע שעה–חצי שעה לפני ההכנסה לתנור. בינתיים מחממים את התנור ל-180°. אחרי שהדגים העטופים נחים קצת מכניסים לתנור ל-20 דקות. מוציאים את התבנית, מסירים את נייר הכסף ומחזירים לתנור ל־10 דקות נוספות.   מומלץ להגיש עם פלח לימון טרי. בתיאבון!

היחסים שלי עם חודש החגים מורכבים מחיבה, תסכול, שנאה. ואהבה. האני העצמי שלי אהב את חודש "תשרי" בכל הגוף והנפש, והוא, בתגובה החזיר לי משברים רבים, ובסופו – תחושת חשיבות עצמית שמאז ועד היום איני יכולה לשחזרה. בגדול, אצל אנשי חב"ד החודש הזה עמוס בפעילויות של קירוב לבבות, נחת לרֶעבֶּע וניחוחות של 770 תוצרת ברוקלין. את ראש השנה עוד היה ניתן לחוג עם המשפחה, אבל החל מעשרת ימי תשובה נהרו החסידים לניו יורק, ל"בית רבנו שבבבל". בבית שבו גדלתי, בית חב"ד בזעיר אנפין בשכונה ד' בבאר שבע, היה נהוג שבראש השנה וביום כיפור גברברי המשפחה נשארים בארץ, כדי לשמש חזנים ומשלימי מניין בבתי הכנסת הפזורים בשכונה, ואילו לקראת סוכות הותר להם להגשים את משאלת ליבם ולנסוע לרעבע. כיוון שכך, את חג סוכות אני זוכרת לטובה וברכה עד מאוד. בשנות ההתבגרות שלי, שכולן עברו עליי בעיר האבות, לא הייתה שום אחות לרפואה בקלחת החגים. אחותי הגדולה כבר פרשה לעולם שאז לא הייתה לי כל גישה אליו, וחוץ מלהתפלל למען נשמתה וחזרתה בתשובה לא היה לי קשר איתה, אחות אחרת נישאה זה מכבר, והאחות השלישית הקפידה שלא להיות בבית בזמנים לחוצים. מפה לשם, יצא שבמשך ארבע שנים (כיתה ט' עד יב') עמלתי בשיא השטורעם והחיות החסידית שהיו לי לבנות סוכה מייד בצאת יום חתימת הדין הגדול והנורא. הבנים היו בדרכם לשדה התעופה, ואני ניצבתי עם הפטיש והמסמר. אני זוכרת היטב את תחושת העונג והזכות לקיום שהתפשטו בעצמותיי בליל חג ראשון של סוכות. אחרי שהמשלחת חזרה מבית הכנסת, אבא, האחים הקטנים ועוד כמניין אורחים שנאספו מבית התפילה. אבא היה מסדר את הנוכחים סביב השולחן תוך כדי שירה, ואז הגיע זמן הקידוש. כולם נעמדו דום, ואבא בירך את האושפיזין בחגיגיות והוסיף את ברכת "שהחיינו". מיד לאחר ברכת "המוציא" ולפני אכילת הסלטים, הדגים ושלל התוספות, אבא ביקש מכולם להיות רגע בשקט, ואמר: "כל מי שנמצא פה, תחת כפות התמרים, צריך להגיד לעטקא תודה. בזכותה יש לנו סוכה". עד עצם היום הזה איני מצליחה לשחזר את תחושה ההיא. תחושה של להיות נצרכת ובעלת משמעות גדולה, שהרי בזכותי בני הבית והנלווים קיימו את מצוות "לישב בסוכה" למהדרין. באותם הרגעים הייתי מאושרת מעומק נשמתי.

השלבים הראשונים וחסרי הוודאות של תהליך היציאה מאלצים כל יוצאת ויוצא לקפוץ יותר מפעם אחת למים העמוקים ולקוות לתוצאות טובות, או לכל הפחות מספקות. "סימפטום העבודה הראשונה" ממחיש היטב את התסבוכת – שאם לא הייתה כל כך אמיתית ומטרידה היא הייתה יכולה להישמע כמו תקציר לסרט קומדיה מטופש: היעדר הכשרה מקצועית וחוסר היכרות בסיסית עם שוק התעסוקה פוגשים את הצורך המיידי להתפרנס ולהתקיים, ומעל כל אלו שוררים בלבול כללי של "מה אני רוצה לעשות" או לחלופין תסכול של "אני יודע בדיוק מה אני רוצה אבל אין לי מושג איך". המצב הבהול של "אפטר יציאה" לא תמיד מותיר יותר מדי מרחב לדיוק. הזמן קצר, הפועלים ממש לא עצלים וחשבון הבנק דוחק. והתוצאה? עבודה שאולי "מכבדת את בעליה" אבל לא את כישוריו ושאיפותיו ובעיקר לא את אישיותו. כך, מכורח הנסיבות, יוצאת שרוצה להגשים את היצירתיות שלה יכולה למצוא את עצמה בעבודה משמימה ומרוקנת, ויוצא שהיה רגיל "להמית את עצמו" באוהלה של תורה נאלץ להתמודד עם עבודה פיזית קשה ולא מותאמת.   "העבודה הזאת לא הייתה קשורה אליי בשום אופן וצורה" הסיטואציה מאתגרת. צריך להיות ריאליים. אבל לא פעם החלטה לא מושכלת יכולה להוביל לתוצאה כלכלית ורגשית מורכבת עוד יותר. רסל דיקשטיין היא עורכת לשון, עורכת ספרות, יועצת ומלווה תהליכי כתיבה ו"עורכת גאה ונרגשת של מגזין התקופה". לפני כעשרים שנה, מייד לאחר יציאתה מהעולם החרדי, נקלעה ל"משרה עם הילה". כמה ימים אחרי שהתחילה לעבוד, הלכה ההילה ונשארה העבודה. "התמיינתי והתקבלתי לעבודה במוקד המידע של ההוצאה לפועל", היא מספרת. "השכר, התנאים והילת 'עובד מדינה' קסמו לי ולא הבאתי בחשבון את טיב העבודה ואת הקושי המנטלי והרגשי הכרוך בשיחה עם אנשים שמתקשרים למוקד. נזרקתי מהמוקד אחרי שבוע וקיבלתי שכר חלקי על קורס ההכשרה שארך כחודשיים, מה שהוביל לתסכול עמוק ולהעמקת המינוס. "העבודה הזאת לא הייתה קשורה אליי בשום אופן וצורה. היה אסור – לפי הנהלים – להגדיל ראש, הסביבה הייתה לחוצה ומלחיצה, העבודה הייתה משמימה, לא מצאתי שפה משותפת עם אף אחד סביבי ולמעשה היה אפשר להחליף אותי ברובוט".   "אם זו רוטינה בלי תוכן - אני מתחיל להרגיש עול" במקרים אחרים, הניסיון התעסוקתי שכבר נרכש עומד גם הוא למבחן המציאות שהשתנתה. אדם, עורך תוכן ולשון מחיפה, עזב את החברה החרדית רגע לפני גיל 33, עם מקצוע אבל בלי תעודות. הוא איבד את מקום העבודה החרדי, חתם אבטלה עד שבן משפחה הציע לו עבודה בחברה המסחרית שבה הוא עצמו הועסק בתפקיד בכיר. "אמרתי שאין לי שום ידע והכשרה, אבל הוא אמר לי שזו משרה פקידותית ועם היכולות שלי אלמד אותה מהר מאוד". שלושה חודשים אחרי שאדם התחיל לעבוד הוא הבין שבן משפחתו צדק, אבל שלושה חודשים נוספים גרמו לו להבין שהוא ממש לא נהנה מהעבודה. "הייתי צריך להזמין סחורה ולהוציא הזמנות ללקוחות. ישבתי במשרד, בדקתי מלאי והזמנתי סחורה. אני זקוק ליצירתיות בעבודה, ואם זו רוטינה בלי תוכן – אני מתחיל להרגיש עול. בימים אלה אני מסכם שלושה חודשי אבטלה, ועדיין ממשיך לשלוח קורות חיים". אז איך לא נקלעים מראש לעבודה לא מתאימה ומה אפשר לעשות כדי שהעבודה הראשונה לא רק שלא תשחק את הכוחות, אלא שאף תהווה מקפצה לשלב הבא במסע התעסוקתי? שבילים – תוכנית ההכוון של "יוצאים לשינוי" נועדה בדיוק לשלב הזה. "מגיעים אלינו יוצאות ויוצאים שלא יודעים להגיד מה מתאים להם ובמה הם רוצים לעסוק בעתיד", אומר לנו דור בן דוד, מנהל התוכנית. "בשלב ראשון אנחנו ממפים יחד את הנטיות, הצרכים והיכולות ואז בודקים ברמה המעשית מהן האפשרויות - הן בכל מה שקשור לרכישת ידע כמו לימודים אקדמיים או הכשרה מקצועית לצד האופציות התעסוקתיות שרלוונטיות כרגע, כולל עבודה על כתיבת קורות חיים והכנה לראיונות".   האם כבר בשלב הכי ראשוני אפשר להתחיל לעבוד במה שבאמת מתאים לנו? "השאיפה היא שהניתוב המיידי לתעסוקה יהיה קשור ל'תוכנית הגדולה'. אנחנו בונים מסלול ארוך טווח שמתחיל עכשיו ומתפתח עם הזמן. יש לא מעט מקרים של יוצאים עם יכולות גבוהות אבל חסרי הכשרה מקצועית, למשל יוצא עם יכולות אנליטיות גבוהות שרוצה לעסוק בתכנות. במקרה כזה צריך לבנות את המסלול באופן מדורג, במקביל להכשרה המקצועית. מה שהכי חשוב לבדוק הוא האם בסל הכלים הנוכחי אפשר למצוא את העבודה שמתאימה ליכולות האישיות ושתהווה כבר עכשיו מצע להמשך. "יש לנו גם חיבור למרכזים בירושלים ובתל אביב, שמסייעים לנו בתחום התעסוקה וליווי יוצאים בשוק התעסוקה".   מגיע יוצא ואין לו עדיין את "החלום הגדול", מה עושים? "להרבה יוצאים אין את המודל הראשוני שיכול לכוון אותם ואת השאיפות שלהם למקום מוגדר. אבל כמעט אין מצב של חלל ריק של 'אין עם מה להתחיל ולעבוד'. אנחנו מקשיבים לסיפור החיים של היוצא.ת, וכך, ביחד, מגלים הרבה איכויות שיכול להיות להן ביטוי בעולם התעסוקה. לא מעט אנקדוטות אישיות משקפות משהו על האופי, על הנטיות ועל היכולות, התפקיד שלנו הוא למצוא אותן בהיסטוריה האישית של כל אחד ואחת ולאחר מכן להמיר ולתרגם אותן לשוק העבודה". לפרטים נוספים על תוכנית ההכוון "שבילים" לחצו כאן.   עשרת הדיברות לקורות חיים מדויקים / איתי אביתר, רכז תעסוקת יוצאים קורות החיים הם כרטיס הביקור שלנו וההזדמנות הראשונית לשווק את עצמנו, לעורר סקרנות ולגרום למעסיק הפוטנציאלי לרצות להרים אלינו טלפון. במקרה של יוצאות ויוצאים בתחילת דרכם לפעמים התחושה שאין באמת מה לכתוב, נכון, זה יכול להיות מאתגר יותר אבל לכל אחד ולכל אחת יש "קורות החיים" ייחודיים ורק צריך לדעת להציג אותם נכון על הדף. מבנה. שמרו על סדר ומבנה נכון, בהתאם לקורות החיים שלכם ולמשרה שאליה אתם שולחים אותם. קורות חיים בנויים ממספר חלקים וצריך להפעיל שיקול דעת ולבחור את הסדר בין ניסיון תעסוקתי, השכלה, שירות צבאי/לאומי, קורסים, הכשרות - לפי הרלוונטיות ולפי מה שמקדם אותנו מבחינת דרישות המשרה. ספציפיות. התאימו מילות מפתח למשרה המבוקשת – חשוב להדגיש ניסיון/מיומנויות/ כישורים רלוונטיים ולשתול מילות מפתח שהוזכרו במודעה ומתארות את מה שהמעסיק מחפש. נתחו שלוש-ארבע מודעות דרושים וזהו מהן מילות המפתח החשובות שיופיעו. נראות. בחרו עיצוב אחיד וברור, לכו על פונט אסתטי ובגודל נוח לקריאה (למשל david/ariel; גודל 11/12). הצגה עצמית. תמצית בראש הדף – כתבו שתיים-שלוש שורות שמסכמות את הניסיון שלכם תוך הבלטת היתרונות האישיים, המוטיבציה והמכוונות שלכם לתפקיד הספציפי. בטרם כתיבת התמצית שאלו את עצמכם/ן: במה אני טוב? מה הערך הייחודי שאני מביא? מה יש לי שיכול להוות יתרון? מה המוטיבציה שלי? לאילו תפקידים אני מכוון? מעורבות חברתית. ציינו ניסיון התנדבותי שקשור למעורבות חברתית, במידה ויש לכם. זה מעיד על ערך מוסף ובחלק מהמקרים יכול להיחשב כניסיון תעסוקתי למשרה מאותו תחום. "כל" ניסיון רלוונטי. גם אם הניסיון התעסוקתי מצומצם – הדגישו ופרטו על ניסיונכם ההתנדבותי, הצבאי, על פרויקטים לימודיים רלוונטיים, על תפקידים שמילאתם במוסד הלימוד או בקהילה וכיו"ב, וכל דבר שיכול להעיד על הכישורים שלכם והיכולת לבצע משימות שונות. ככלל, לפעמים יוצאים שהתנדבו או שעבדו בקהילה החרדית לא מחשיבים את זה כניסיון, אז דווקא כן חשוב לציין את זה. דברו במספרים. קל יותר לקלוט מידע כמותי. ציינו מספרים שממחישים את תחומי האחריות שלכם. במקום "אחריות על טיפול בפניות מלקוחות" – "אחריות על טיפול בכ-1000 פניות מלקוחות בכל חודש". חסכו פרטים לא רלוונטיים. אין צורך לציין פרטים אישיים שאינם רלוונטיים לתהליך המיון למשרה ועלולים ליצור הטיות כמו גיל, מצב בריאות, מצב משפחתי וכדומה. שפות. יש לציין את שם השפה ורמת שליטה – עברית, אנגלית, יידיש ועוד. שליטה ברמה "בינונית" יש לציין אם היא רלוונטית לדרישות התפקיד. כנ"ל לגבי יישומי מחשב. אם הרמה כרגע בסיסית אפשר לציין שאתם בתהליך למידה וחיזוק של מיומנויות אלו. 10. תחביבים. ספרו על תחומי עניין או תוכן שיש לכם. למשל: חובבי פילוסופיה, משחק, גלישת גלים, בישול וכדומה. אתם יותר זכירים כשיש לכם תבלין שאין לאחרים בקורות החיים, בפרט אם מדובר בתחביב רלוונטי למשרה שאליה אתם מתמיינים. להרחבה צפו בסדרת הרשת שלנו. הטור הראשון בסדרה - עבודת חלומות. הטור השלישי - עבודות זמניות.

פודקאסט "שאלה טובה" נולד מתוך הצורך לענות על השאלות הטובות שהיוצאים והיוצאות נשאלים בכל מקום שאליהם הם מגיעים. לכל יוצא ויוצאת יש את הסיפור הייחודי שצובע את תנועת היציאה בצבע חדש ומיוחד, סיפור שמהווה מודל מיוחד להשראה. חלי עובדיה - יוצאת החברה החרדית, פרסומאית ואשת תוכן, ועדי גורל - חילונית מלידה, בימאית ויוצרת, משוחחות עם יוצאות ויוצאי החברה החרדית, על הדרך שעברו ועוברים, על הלבטים, על האתגרים, על הניצחונות הגדולים והקטנים ועל המקום שיצרו לעצמם בעולם. עדי, שגדלה בבית חילוני שמקדש את האינדיבידואליות, וחלי, שגדלה במשפחה חרדית שמקדשת את הקהילתיות, בודקות עם האורחות והאורחים מה דומה ומה שונה במסעות החיים של בנות ובני התקופה, וכיצד אפשר לצמוח ולשגשג דווקא מתוך משבר זהות ומעבר בין העולמות. כל פרק בפודקאסט מוקדש לנושא שכולנו עוסקים בו בחיינו: ערכים, משפחה, אוכל, תרבות, מיניות ועוד... אהממ, מומלץ להאזין בנחת עם כוס תה ועוגיות עד חצות ☕ פתיח הדמיון והמוח איך מגיעים מבית ספר "בית יעקב" למחקר במעבדת מוח? שאלה טובה! תמר טרוזמן עשתה את זה והתארחה כדי לספר. שומרת אחותי מה עושים כשאחותך הקטנה והחרדית מגיעה אלייך ורוצה לראות סרט? שאלה טובה! רסל דיקשטיין קפצה לאולפן כדי לדבר על זה עם חלי ועדי. מזון לנפש מה לבחור ישיבה ולתבלינים מהמזרח? שאלה טובה! חיים שולמן שף פרטי שסלל את דרכו בעולם הקולינריה, התארח כדי לספר. תאוריית הקשר האם אפשר לתקן דפוסי היקשרות שקולקלו בילדות? שאלה טובה! מיכל שוורץ פסיכולוגית, יועצת זוגית ומנחת קבוצות בשיחה מרתקת ומלאת תיקון ותקווה. העולם הוא במה איך נערה חרדית הצליחה להתקבל לבית הספר למשחק הנחשב בארץ? שאלה טובה! טס מאיר שחקנית ויוצרת, משתפת בדרך הארוכה מכיכר החתולות בירושלים עד לבמות התיאטרון. שירת חייה מה לשירי שבת ולבמות האופרה? שאלה טובה! שני אושרי זמרת אופרה ויוצרת עצמאית, מספרת על המסלול המרתק של חייה, על גילוי שורשים והתחברות למקורות מבלי לוותר על הדרך העצמאית, על שירת הנשים התימניות, על ניצול משברים לצמיחה ועל המוזיקה המרפאה. אבות ובנים מה עושה מעצב פנים חרדי שאינו מסוגל עוד להמשיך להעמיד פנים? שאלה טובה! יוסי ואבי בניש אב ובנו שיצאו מחסידות גור, מספרים על הנתיב שפילסו לעצמם מעולם של שחור-לבן לעולם של צבע ואינספור אפשרויות. תיקון עולם האם החברה החרדית עוברת שינוי בשנים האחרונות? שאלה טובה! יהודה שוחט עיתונאי, עורך, מרצה ומהפכן מלידה, בשיחה על הכוח המניע למהפכות ותיקונים. הבגד עושה את האדם? איך מאפשרים ליוצאות ויוצאי החברה החרדית לגלות את הסטיילינג האישי שלהם? שאלה טובה! תמי מונטאג צלמת וסטייליסטית יוצאת החברה החרדית, מספרת על המשמעות הגדולה שנמצאת דווקא בפרטים הקטנים. זמן לצלול מה מסמלים מים בחברה החרדית וכיצד הם יכולים לייצג חופש? שאלה טובה! חלי עובדיה מגישת הפודקסט בשיחה עם עדי גורל על בחירות טובות ועל הורות חדשה. פרק בונוס עם איזי פוליאס מין ומיניות - חקירה ודרישה.

השינוי של יוצאים לשינוי מתבטא, בין השאר, בקבלת אחריות של היוצאות והיוצאים על חייהם, בתביעה לקבל את הזכויות המגיעות להם, לא כטובה, בדין, ובידיעה העמוקה והמכוננת – ליוצאים יש הרבה מה לתרום לחברה הישראלית. עזיבת העולם החרדי ופריצת הגבולות האישיים והקהילתיים לא מרוקנות את הזהות, להפך, הן מעשירות אותה.   דמיינו לכם תסריט: חבורת צעירים חדורת מוטיבציה אך נטולת ניסיון והכשרה, עוול זועק לשמיים, כוחות גדולים שמתנגדים לתיקונו, מאבק עיקש ורצוף דרמות שמתנהל במסדרונות בית המשפט, בתקשורת, באקדמיה, בצבא ובברים ברחבי העיר, גיוס דמויות מפתח מפה ומשם, ישיבות מחתרתיות, מהלכים מתוכננים, מהלכים בהחלט לא מתוכננים, והנה, תנועה מתעוררת וגדלה ומתרחבת, קוצרת הצלחות, הישגים ותעודות הוקרה, נעשית שם דבר בהוויה הישראלית וצומחת כל העת, מתמודדת עם ביקורת פנימית וחיצונית, מהלכת בין הטיפות בנושאים הרגישים ביותר, זהות ושייכות, מטביעה חותם ומשנה סדרי בראשית. ובכל זאת, ועל אף כל זאת, בשורה התחתונה, משאלתם הגדולה של המקימים ושל העומדים בראש העמותה כיום היא: להביא לסגירתה. בטח הייתם רוצים לצפות בסרט הזה. ברכות! אתם חלק ממנו.   נופלים בין הכיסאות קצת קשה להיזכר במציאות שבה נולדה יוצאים לשינוי, שהרי כל כך הרבה השתנה מאז, אבל ננסה. לצורך כך, אשתמש בסיפורי האישי: נערה חרדית מתבגרת מתחילה לעמוד על דעתה ולתהות על אמיתות, להרהר אחר מוסכמות ולבחון גבולות. אין באמת את מי לשאול ועם מי להתייעץ, אין שום הדהוד בסביבה לאפשרות ששאלות כאלה הן לגיטימיות, וכמובן – שום סימן להימצאותן של דמויות ששנו ופרשו. בעצם, היו כמה סיפורים, על אחת שעזבה והתאבדה, על אחד שיצא וחזר ונעשה חוזר בתשובה מוביל, ועל זו שיצאה ואיבדה את דעתה. אלו היו הסיפורים המוכרים. במחתרת סופר על יוצאים (למעשה, קראו להם "מקולקלים, אבל ממש") שהפכו לחסרי בית, למסוממים, לעובדים בעבודות כפיים קשות ולא מתגמלות, זרוקים אי-שם וסובלים, אוהו – כמה הם סובלים. היוצא המפורסם – כי הוא היה מפורסם – ישראל סגל ז"ל נחשב ליוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, והנה, אפילו הוא, תראו כמה הוא מתייסר. בעולם החרדי לא מכירים במושג "מורכבות", ובטח שלא ב"זהות מורכבת ואינדיבידואלית". על הרקע הזה, מה הפלא שלקח לי המון-המון זמן להגדיר, לעצמי קודם כול, שאני, כן גם אני, יוצאת? להכיר בכך ולמצוא לעצמי מעגלי תמיכה. אבל אלו היו מותרות, הקשיים היו בסיסיים הרבה יותר. בסמינר לא מכינים אותך לחיים שמחוץ למסגרת העוטפת של הקהילה, והיציאה אז הייתה מאופיינת בקשיי הגירה בלי שום פתרון שיכולתי לחשוב עליו. מאחר שלא תפסתי את עצמי כיוצאת והייתי עסוקה בענייני הישרדות, לא נעזרתי בעמותות שהצהירו שהן מסייעות ליוצאים שההחלטה לעזוב את הקהילה בשלה בקרבם. לצה"ל לא יכולתי להתגייס. הצבא לא ידע אז איך להתמודד עם צעירות וצעירים במצב רגיש כשלי. ביררתי על האפשרות להיחשב "חיילת בודדה", ולפי המידע שקיבלתי הדבר כרוך בפרוצדורה לא פשוטה. נודע לי שאין אפשרות להסתיר מההורים את דבר גיוסי ושאין שום מערך מתאים ומקדם לחיילות עם בגרות במקצועות קודש, ושתהליך ביטול הפטור ייקח זמן וכלל אינו מובטח, ובקיצור – רדי מזה. אחר כך, כשהתחלתי ללמוד, לא יכולתי לקבל מלגות שנועדו לבוגרי החינוך החרדי, כי כבר לא הייתי חרדית, ולא יכולתי לקבל מלגות שבין התנאים לקבלתן היה שירות צבאי. וכך, על אף המוטיבציה העצומה ותאוות הידע והחלום להתברג בעולם האקדמיה, החובות העצומים ופערי ההשכלה והתרבות ניצחו. נשרתי מהלימודים. במוסד אקדמי אחר, שנים ספורות לאחר שנאלצתי להשתעבד כל-כולי לסתימת הבור הכלכלי שנקלעתי אליו בשל היעדר תמיכה, הקושי של סטודנטים יוצאי הקהילה החרדית צד את עינו של ליאור קול, סטודנט ירושלמי לכלכלה וחשבונאות באוניברסיטה העברית, שהיה אז בן 24, נטול כל קשר לעולם החרדי וחסר כל היכרות עם קשיי היציאה. "עבדתי אז באיזו עבודה סטודנטיאלית, והכרתי שם סטודנט נוסף, יוצא החברה החרדית. מובן שהסתקרנתי לשמוע את סיפורו, ותוך כדי השיחה הוא אמר לי שהוא עובד בשלוש עבודות כדי לממן לעצמו את הלימודים. שאלתי אותו אם זה בנוסף על התמיכה שהוא מקבל מהמדינה, והוא שאל אותי, 'איזו תמיכה? על מה אתה מדבר?' בתמימותי חשבתי שכבוגר החינוך החרדי מגיעה לו תמיכה מהמדינה, והוא הסביר לי שמרגע שהוא הוריד את הכיפה הוא כבר לא זכאי לשום תמיכה. נחרדתי מזה". אני מקשיבה לליאור ומחייכת, כי כשהדברים נשמעים מפי אדם שאינו חרדי ושמעולם לא היה חרדי, האבסורד אכן זועק לשמיים והאפליה מומחשת במלואה. אבל אז, בזמנו, כאשר אני הייתי סטודנטית, המציאות המפלה נראתה לי ברורה מאליה, וההתנערות ממני, היוצאת, התקבלה על דעתי בהשלמה עצובה; הבחירה שלי הייתה לצאת, ובין הזכויות שנשללו ממני נמנית גם הזכות להשלמת השכלה ומיגור הפערים שנוצרו מכיוון שנולדתי למשפחה חרדית. סה לה וי. מחיר הבחירה. למרבה המזל, העין החיצונית של ליאור לא ראתה את הדברים באופן הזה. "הבחור שפגשתי אמר חצי בצחוק שהוא והחברים היוצאים שלו משתעשעים במחשבה לתבוע את המדינה, כגורם שהוביל למצבם. 'אז למה אתם לא עושים את זה?' שאלתי, והוא חייך ואמר שזה חסר סיכוי. כאן נדלקתי. 'אתה יודע מה', אמרתי לו, 'תן לי לבדוק כמה דברים. אתה יכול לארגן לי כמה יוצאים לתביעה?' הבחור, עדיין סקפטי, אמר שאין בעיה. הוא יארגן כמה מחבריו". זרע ראשון נזרע בערוגה ראשונה.   נפגשים אצל בוז'י במרחק כמה מסדרונות משם, באותה אוניברסיטה, רעיון דומה הדהד במוחו של משה שנפלד, יוצא שהתגייס לצבא, השלים בגרויות והתקבל למכינה קדם-אקדמית. "קיבלתי מלגות בגלל השירות בצבא. לא הופליתי במלגות אחרות, בגלל שפשוט לא הגשתי בקשה. ראיתי מלגות שמיועדות לחרדים ובכלל לא העליתי על דעתי להגיש בקשה. בשנה הרביעית ללימודים פגשתי בחור שלמד איתי בישיבה. בזמן שאני עשיתי צבא הוא התחתן ולמד תואר בפיזיקה באוניברסיטה הפתוחה, קיבל מלגה מקרן ידידות טורונטו ומלגה מהכולל – במקביל, כמובן. וזהו. הוא הסתדר. רק כשהוא סיפר לי על כך התחלתי להבין שמשהו לא תקין בכל הסיפור הזה". במבט לאחור, אפשר להניח שליאור ומשה, וצעירים נוספים שנפגוש בהמשך, היו האנשים הנכונים במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים. התקופה הייתה פוסט מחאת 2011, אקטיביזם חברתי היה הדבר החם ביותר, ובזכות פורום היוצאים בפורטל תפוז (ז"ל) יותר ויותר בוגרי החינוך החרדי הכירו זה את זה, יצרו מעגלי תמיכה, שותפות ושיח, דיברו על האתגרים, הכאבים, הניצחונות הגדולים והקטנים, ההתמודדויות בצבא, באקדמיה ובתעסוקה. ההסתרה של היציאה הלכה והתפוגגה. אם בעבר מפגשי הפורום נערכו תחת מעטה חשאיות וכל המשתתפים נשבעו לשמור על סודיות גמורה, באותן שנים האווירה השתנתה והיוצאים הפסיקו להתחבא. גולת הכותרת הייתה מפגש שנערך בבית הספר לאומנויות "מנשר". אז, לראשונה, התקיים אירוע פומבי של יוצאים. בלי הסתרות, בלי כתובת עלומה שנמסרת רגע לפני תחילת האירוע, בלי חשש מחרדים שיבואו לפוצץ את המפגש ובלי לאסור על צילומים באירוע עצמו. השטח בעבע. המהפכה החלה. ובחזרה למסדרונות האוניברסיטה העברית. שנפלד, שהיה מעורב עמוקות בהווי היוצאים והכיר רבים מהם, מסביר שהרעיון להתאגד לעמותה עלה באמצע שנת 2012, והתנהל למעשה בכמה צירים. "בציר אחד שלמה פשקוס, אז כלכלן במשרד האוצר, מחליט לפעול למען היוצאים. כששלמה היה סטודנט הוא היה פעיל בתא אופק, והעיסוק בעניינים חברתיים כבר היה טבוע בו. בעקבות פקיחת העיניים הקולקטיבית גם הוא הסיק שזה לא בסדר שמפלים אותנו. הרעיון של שלמה היה לפקוד יוצאים למפלגות, וכך, כשיהיה לנו כוח פוליטי, נוכל להגיע לח"כים ולהתחיל לפעול. הוא פנה אליי מכיוון שאז ניהלתי את הפורום בתפוז והכרתי לא מעט יוצאים. ואכן, יצאנו למבצע התפקדות מהיר. מהיר כי תוך זמן קצר השגנו פגישה עם בוז'י הרצוג, אז חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה". לפשקוס ושנפלד, מארגני הפגישה, היה חשוב שיגיעו אליה כמה שיותר יוצאים. הם הפיצו את דבר הפגישה ברחבי האוניברסיטה והדהדו אותה ברשתות החברתיות. וכך ליאור, שכאמור באותה עת פעל כדי לגייס יוצאים ותורמים לטובת תביעה ייצוגית נגד המדינה בגין הזנחת חינוך, חבר ליוזמה המתגבשת, וב-27 ביוני 2012 כולם הגיעו, חדורי מוטיבציה ורצון לשנות, לפגישה ההיסטורית עם הח"כ. בין 50 היוצאים שהגיעו למפגש היה יוצא צעיר ולבוש מדים, יוסי קלאר. קלאר שירת אז ביחידה לגיוס חרדים. "הייתי במדור שאחראי על כתיבת המדיניות לשילוב חרדים", הוא משחזר, "משמע, הייתי במדור שאחראי למעשה על אפליית היוצאים בצה"ל. הייתי חתום על המדיניות שקבעה מתי חייל מודח משח"ר (מסלול שילוב חרדים. ר"ד), ואפילו בסוף השירות שלי אני זה שחתם על הדחות כאלה". קלאר, לדבריו, לא חש דיסוננס. "הבנתי מה דרישות המערכת והנחתי את האנשים לפעול בהתאם. לחבר יוצא שרצה להגיע למודיעין יעצתי לחבוש כיפה, ועדכנתי אותו שבעוד כמה חודשים אדיח אותו ממסלול שח"ר, והוא ימשיך במסלול רגיל. ליוצאים אז לא הייתה אפשרות להתגייס למודיעין, האופציה הזאת הייתה שמורה לחרדים בלבד. כשהתחילה ההתארגנות נגד אפליית יוצאים, היה לי ברור שאני רוצה להשתלב בזה. התחלתי להציק למפקדים שלי, הסברתי להם שזה לא הגיוני מה שקורה, למה חייל שמוריד את הכיפה מאבד אוטומטית את כל הזכויות שלו. מה הקשר?"   יוצאים עם נתונים המפגש עם חבר הכנסת הרצוג היה מוצלח. בסיומו ביקש הח"כ מהמארגנים להגיע אליו לפגישה מעשית יותר. "הגענו והוא התחיל לשאול שאלות ענייניות. כמה יוצאים יש? אילו תוכניות יש לחרדים שיוצאים לא נהנים מהן? במה בדיוק מתבטאת האפליה בצבא ובאקדמיה? אילו פערי השכלה ספציפיים יש ליוצאים? שאלות כאלה, בסיסיות למדי. ואז הבנו שלמעשה אין חומר. אין לנו נתונים מדויקים", נזכר שנפלד. "וכך, במקום להתכונן למבחנים של סוף התואר, ישבתי והכנתי נייר עמדה. קראתי, חקרתי, מצאתי מקורות, חפרתי בנתונים, בדקתי בנתוני הלמ"ס ובאתרים של קרנות ומכללות ואוניברסיטאות. לבסוף הגעתי לנייר עמדה מסודר וממצה שאנשים קראו, הזדהו והבינו את הצורך בשינוי". בדיעבד, שאלותיו של הח"כ הקשוב, שלימים מונה לנשיא המדינה, הניחו את אחד היסודות המרכזיים של עמותת "יוצאים לשינוי" – התבססות על נתונים.   יוצאים לשינוי משקיעה רבות במחקר על תופעת היציאה מהמגזר החרדי והבנתה וכן בהנגשתה לתקשורת בישראל ובעולם, מתוך ההבנה כי כדי ליצור מענים הולמים, חשוב להבין לעומק את הצרכים, ולאחר מכן להנגישם לכלל האוכלוסייה. (מתוך אתר "יוצאים לשינוי", אזור "מחקר ותקשורת")   מאחדים כוחות "במקביל להתארגנות לקראת הפגישה ההיסטורית עם בוז'י, ישבה באבולעפיה ביפו קבוצת אנוסים (אנשים החיים בחברה החרדית ושומרים בפומבי על אורח חיים חרדי, אך אינם מאמינים בדרך חיים זו. ר"ד), וחגגה על ערמת פיתות ודברים לא כשרים נוספים", ממשיך משה לתאר. "זה היה בפסח. בשולחן ליד ישבה העיתונאית והבימאית ענת גורן, ואחרי לבטים רבים היא ניגשה אליהם וביקשה להבין את פשר העניין, איך ייתכן שיושבים פה חרדים ואוכלים חמץ. הם הסבירו לה על מציאות חייהם ועל תופעת האניסות, והיא – התפוצץ לה המוח. בו ברגע החליטה לצלם על כך סרט דוקומנטרי וביקשה לשמור עימם על קשר. היא חיברה אותם לאנשים שלה, וככה גם הם התחילו לפעול למען היוצאים. בציר הנוסף – ליאור קול מנסה לקדם את עניין התביעה ההמונית. בוז'י קישר אותנו לקרן החדשה לישראל, ושם פגשנו את החבר'ה האנוסים מהמסעדה ביפו, והתחברנו כולנו למיזם משותף. הדברים התגלגלו לאיטם, היינו סטודנטים, והחבר'ה האנוסים בעלי משפחות. אבל התקדמנו. בסופו של דבר קיבלנו מהקרן סכום ראשוני, ובמרץ 2013 הוקמה העמותה". אחת היושבות בשולחן הפיתות המפורסם הייתה בת אדלר, שבאותה תקופה נאלצה לשמור על חזות חרדית בשל מאבק גירושין ארוך וחששהּ לאבד את בנה. בת מספרת על ילדות חרדית רגילה וחסרת תהיות אמוניות. "מבחינתי, היה ברור שיש מסלול חד-סטרי, לא היו שאלות. בגיל 19, אחרי כמה פגישות קצרות, התחתנתי ודי מהר הגיע ילד ראשון. אף פעם לא האמנתי באלוהים", היא אומרת ועיניי שלי מעט נפערות. "זאת אומרת, אמונה לא הייתה חלק מהחיים שלי", היא ממהרת להסביר, "אלא יותר המשימות שצריך לבצע, הדברים שצריך לעשות כחלק מהמרקם החברתי. לא חשבתי הגות". נקודת המפנה של בת התחוללה בעקבות משבר חריף בזוגיות. "בדיעבד, הגילויים הקשים שגיליתי והגירושין המאוד לא פשוטים שעברתי היו הדבר הכי טוב שקרה לי. חטפתי את הבעיטה שהייתי צריכה לחטוף כדי להעיף את החיים שלי קדימה". בת התמודדה עם לחצים אדירים מבית ומחוץ עד שהצליחה להיחלץ מהקשר המזיק. תוך כדי תהליך היא עברה מסע פנימי לגילוי מחדש. "רק אחרי שהוא עזב את הבית באופן סופי התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, למה אני בעצם לא מדליקה אור בשבת, הרי אני לא חושבת שיש אלוהים ואין עכשיו אף אחד בבית שיראה שאני מדליקה אור, אז למה לא להדליק? השאלות האלה מעולם לא צפו, כי התנהגתי כמו שהחברה סביבי דרשה ממני, וזה היה בסדר מבחינתי. הפעם הראשונה שבה התאפשר לי באמת לחשוב על הדברים התרחשה כשהייתי, לראשונה בחיי, אני מול עצמי בלי הורים, בלי אחים, בלי בעל".   מה יוצאים צריכים? בתקופה שבת טורטרה בדיונים ארוכים ומתישים בעניין הגט, תוך שהיא מגבשת לעצמה את זהותה החדשה ורוקמת תוכניות לחיים שלאחר הגירושין, היא ניהלה את פורום "חרדים בעל כורחם" בפורטל תפוז, ויזמה מפגשים של נשים וגברים כמוה, חרדים בתחפושת. מה היה החיבור הרעיוני שלך עם יוזמת "יוצאים לשינוי", שאז עוד הייתה רק רעיון במוחם של כמה אנשים? "החבר'ה שהתחברתי אליהם ואני הרגשנו שיש משהו לא תקין בתהליך היציאה כפי שהיה באותה תקופה. הרבה יוצאים התנהלו ממקום מתמסכן, וכזה שלא לוקח אחריות על הבחירות שלו. ולנו, כמי שמתמודדים עם הבחירה ומשלמים עליה מחיר גבוה מאוד, זה הפריע. דבר נוסף, הייתה לנו בעיה עם הסיוע שהיה מוצע אז, שהוא כלל בעיקר מעין קהילה חליפית לקהילה שהיוצאים עזבו, ולא היה שם דגש על מתן כלים לחיים עצמאיים. ולתפיסתי – זה מה שחשוב, וזה מה שקסם לי ביוזמה של יוצאים לשינוי. הרעיון הוא לתת חכה, לא להאכיל בדגים". בת רואה קשר ישיר בין התנהלות חרדית טיפוסית ובין הסרת אחריות. "יש משהו בחינוך החרדי ובהתנהלות החרדית שמוריד מאנשים את הדאגה האישית לגורלם, ולרבים זה מאוד נוח. אלוהים דואג לנו, הקהילה דואגת לנו, הרב דואג – חיים קלים ומתגלגלים. אנחנו רצינו לייצר מצב שלאנשים יש כלים להטיס את החיים שלהם קדימה. לדוגמה, אני רציתי ללמוד לתואר ולא יכולתי כי לא הייתה לי תעודת בגרות. האפשרויות שלי היו לעבור מסלול ארוך של השלמת בגרויות, או לחכות לגיל 30 וללמוד במכינה. רצינו שיכירו במצב של בוגרי החינוך החרדי ויקימו מכינות ייעודיות שאפשר להתקבל אליהן לפני גיל 30. רצינו שתהיה הכרה בצרכים הספציפיים של יוצאים, ושהסיוע יהיה יעיל באמת. ואז, כשפגשנו את פשקוס ואת ליאור ואת שאר החברים – זה היה בינגו. כולנו דיברנו באותה שפה, כולנו חלקנו אותן תובנות". החבורה התאחדה במטרה לפעול לקידום מה שנקרא לימים "תביעת הליבה", וכן כדי להניע תהליכי שינוי בתוך המערכות השונות: הצבא, האקדמיה ושוק התעסוקה. לראשונה בתולדות המדינה, יוצאי החברה החרדית התאגדו, הרימו ראש ותבעו זכויות בריש גלי, תוך הדגשת היתרונות שלהם כיוצאים והתועלת שהם מביאים לחברה הישראלית הכללית. "בגין התרשלות המדינה סיימו התובעים את לימודיהם כשברשותם ידע בסיסי בלבד במקצועות חיוניים, אולם לאחר שבגרו התברר כי חסרים להם הכלים הנדרשים לרכישת השכלה ומיומנויות אשר יאפשרו להם לעמוד על רגליהם ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית" (מתוך "תביעת הליבה" שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 2015).   "יוצאים לשינוי הוקמה במטרה לשנות מדיניות, ולא כמקום שמעניק מענים מסוג רווחה", מחזק שנפלד. "יותר מכך, המשפט הקבוע שלנו היה 'המטרה העיקרית של יוצאים לשינוי היא שהעמותה תיסגר'. שנצליח לשנות את המציאות עד כדי כך שכבר לא יהיה צורך בעמותה. ככה פעלנו לאורך כל הדרך, עד שנדב (רוזנבלט, מנכ"ל העמותה כיום. ר"ד) ואיציק פשקוס, אח של שלמה, הגיעו עם הרעיון לפתח את תחום הסיוע הפרטני ולספק מענים קהילתיים. היו דיונים ארוכים מאוד, ויכוחים של ממש, בנושא. יוצאים לשינוי, ביסודה, לא חשבה לגעת בתחומי פרט וקהילה, אלא לפעול לשינוי מדיניות. ואכן, כמה חברי ועד פרשו בעקבות ההחלטה להרחיב את תחומי יוצל"ש מעבר לפעילות המאקרו".   תובעים ליבה הסיקור התקשורתי העצום והעיסוק הציבורי בתביעה של העמותה הצעירה אינם ברורים מאליהם. המייסדים בחרו, במודע וגם בהמשך הדרך, שלא לשים בחזית המאבק סיפורים אנושיים קורעי לב על התמודדות עם ניתוק מהמשפחה וקשיי התאקלמות גרפיים מדי, אלא לדבר על מהות, על אפליה ועל צורך בשינוי מדיניות. מדובר בריקוד עדין במיוחד שכולל ניסיונות ליישוב בין אינטרסים מנוגדים. בסופו של דבר, היוזמה המקורית והבועטת משכה תשומת לב רבה וסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת הכלליים וגם באתרים חרדיים.   חרף הפערים – אחים אנחנו! השינוי שחוללה העמותה מתפרש למישורים רבים, לא רק פעילות לשינוי מדיניות, לא רק תחום פרט וקהילה הולך ומתפתח, לא רק העלאה למודעות הציבורית אספקטים נוספים של יציאה, אלא גם דחיפה לשינוי מנטלי שנוגע למרקם היחסים העדין בין יוצאים לחרדים. "אחד הדברים החשובים שיוצאים לשינוי עשתה בעשור החולף הוא לגרום לעולם להבין שיוצאים הם לא אנטי חרדים", אומר יוסי קלאר. "היציאה היא דבר שעשינו למען עצמנו, ולא נגד אף אחד. אנחנו בקשר עם האחים והאחיות שלנו, אנחנו אוהבים את המשפחות שלנו, ואנחנו לא נגדם. התנערנו מהתפיסה הרווחת שיציאה היא אקט פוליטי ומתריס. מבחינתי, יוצאים לשינוי היא ארגון חרדי. פילוסופית אפשר להתווכח על הקביעה הזאת, אבל עובדתית היא נכונה. חרדים הקימו את יוצל"ש, חרדים עובדים ביוצל"ש והלקוחות שלנו הם חרדים. אין לנו לקוחות חילונים. אז מה אם אנחנו לא נראים כמו חרדים? מלבד זאת, הרי ברור שגם המשפחות שלנו נהנות מפעילות העמותה, שבזכותה הילד שיצא יכול למצות את הפוטנציאל שלו ופחות סובל בתהליך היציאה. יוצאים וחרדים הם לא אויבים – הם אחים. והשינוי הספציפי הזה, שיוצל"ש היא חלק אינהרנטי בו, מורגש בשטח; אם במפגשים של הורים חרדים וילדים יוצאים, אם במעגלי שיח ואם בפעילויות נוספות שמתרחשות באופן מוצנע יותר".   רוקמים נרטיב חדש הקו הפייסני שמובילה העמותה, לצד הדגשת היציאה כסיפור הצלחה מעוררים תרעומת בקרב חלק מהיוצאים. האבות המייסדים של "יוצאים לשינוי" מודעים לכך ומסרבים להתנצל או לסגת מעמדותיהם. "יש מצב שהעמותה לא מתאימה לכל היוצאים, וזה בסדר גמור. 'ברוך השם', יש היצע של עמותות וארגונים, ויוצאים שלא מזדהים עם הקו של יוצל"ש יכולים למצוא לעצמם בית חם במקום אחר", אומרת בת, ומציינת שלדעתה העמותה התרחקה מעט מהכוונות המקוריות שהיו בעת ההקמה, וכבר אינה מתמקדת רק במתן כלים שיאפשרו ליוצאים סלילת דרך עצמאית. "הפוקוס שלנו מההתחלה היה להדגיש את הכוחות האדירים של היוצאים, להוכיח שאפשר להצליח למרות תנאי פתיחה קשים", מסביר ליאור קול, שמשמש כיום חבר בוועד המנהל ומייעץ לעובדי העמותה במגוון תחומים. "מן הסתם, ככל שגדלנו כעמותה התחלנו להכניס עוד ועוד פעילויות, דברים שקשורים יותר לענייני רווחה והיו רחוקים מאיתנו בעבר. אבל הקו הראשי בשום אופן לא השתנה. אנחנו רוצים להעצים את היוצאים, והדגש ימשיך להיות על סיפורי הצלחה והתמודדות מוצלחת, ופחות על הקשיים והכישלונות". לפי משה שנפלד, שאף הוא מעורב עמוקות בפעילות העמותה גם היום, הטענות נכונות בחלקן, אבל ביוצאים לשינוי יש מקום לכולם. "יש פה מתח מובנה. שהרי מעצם הגדרתם, מובילי תנועה חברתית הם אליטה, וככאלה – ייטו להדגיש את הדומה להם. עם זאת, יוצל"ש תמיד ראתה בעצמה נציגה של כלל היוצאים והתאמצה לייצגם נאמנה. זו שאלה קשה, איך מעבירים מסר שמעודד כל אדם למצות את יכולותיו, בלי ליצור רושם שמצופה ממנו להגיע לסטטוס חברתי זה או אחר. אני יודע שעוד לא מצאנו את הנוסחה, אבל אנחנו בוודאות מנסים". "גם אני ער לביקורת", מציין יוסי קלאר, ששימש במשך שנים בתפקידי מפתח בעמותה וגם היום הוא פעיל ומעורב בה. "ומבין שיש יוצאים שתופסים את יוצל"ש כמי שמנסה להכתיב מיהו היוצא הנכון ומיהו היוצא המוצלח, בזמן שיש כל מיני סוגים של יציאה. זה נכון. אנחנו מאדירים יוצאים שהגיעו רחוק באקדמיה, שקוצרים הישגים בצבא ובתעסוקה, ופחות מפנים זרקור לעבר אנשים שהקשיים שלהם הישרדותיים יותר. אנשים אומרים שאנחנו מתעסקים בעוגות בזמן שיש יוצאים שזקוקים ללחם. במובן מסוים אני מסכים עם הביקורת הזאת, אך חושב שלא הייתה לנו ברירה, ועדיין אין לנו ברירה. חשוב להזכיר באיזה אקלים צמחה יוצל"ש. התחלנו לפעול בזמנים שהייתה תדמית אחת של יוצאים, והיא של נחשלות, של כישלון, של מסכנות, של אובדנות ותלישות. יוצאים התביישו להודות שהם יוצאים, כדי לא להיות מזוהים עם התדמית הזאת. כדי לתקן את המצב המאוד לא אידיאלי הזה היינו צריכים למשוך את החבל לצד השני, ואפילו באגרסיביות. להראות שיש צד אחר, מואר יותר, של היציאה".   יוצאים לשינוי - מילים אישיות