תוצאות חיפוש

בְּדִירָה קְטַנָּה חֲשׁוּכָה מְעַט, בַּבִּנְיָן הַפִּנָּתִי הַצָּמוּד לַתַּחֲנָה, גַּלִּי יוֹשֶׁבֶת עַל הַסַּפָּה בַּסָּלוֹן, וּמְחַכָּה לַאוֹטוֹבּוּס שֶׁיַּחֲזִיר אֶת הַבָּנוֹת מִמֶּרְכַּז הָעִיר.   הַתְּמוּנוֹת שֶׁל הַיְּלָדוֹת הַצְּעִירוֹת, מֻנָּחוֹת בְּאֹפֶן בּוֹלֵט וּמְכֻוָּן, בְּפִנַּת הַזִּכָּרוֹן עַל הַמְּזָוֶה בַּצַּד, וּמְחַיְּכוֹת אֵלֶיהָ כָּל הַזְּמַן, כְּדֵי שֶׁחָלִילָה לֹא תִּשְׁכַּח אוֹתָן, וְשׁוּב תִּזָּכֵר, וְאָז יִהְיֶה לָהּ קָשֶׁה מִדַּי.   הַשָּׁנִים חָלְפוּ, אוֹטוֹבּוּסִים עָבְרוּ, וְגַם רַכֶּבֶת קַלָּה, וּכְבָר נָטְעוּ לְזִכְרָן גַּן בַּשְּׁכוּנָה. יְלָדֶיהָ הָאֲחֵרִים כְּבָר בָּגְרוּ, חֶלְקָם בִּתְשׁוּבָה חָזְרוּ אוֹ לְתַלְמִידֵי כַּהֲנָא הִצְטָרְפוּ.   וְגַּלִּי...   גַּלִּי לֹא חָזְרָה בִּתְשׁוּבָה, לֹא הִצְטָרְפָה לְשׁוּמָקוֹם, לֹא נָטְעָה שׁוּם דָּבָר, וְלֹא נָקְמָה בְּאַף אֶחָד...   מֵאָז הַפִּגוּעַ, גַּלִּי יוֹשֶׁבֶת עַל הַסַּפָּה בַּסָּלוֹן, וּמְחַכָּה לַאוֹטוֹבּוּס שֶׁיַּחֲזִיר אֶת הַבָּנוֹת מִמֶּרְכַּז הָעִיר.   צילום: נתי גלזר

איציק מסלסל את פאותיו ומתיישב על ספת הקטיפה המשופשפת בבית של חבר של חבר שלו, נתי. זו דירת חדר וחצי עתיקה. יש בה מקרר משרדי שרוט, פיסת שיש בצבע שחור דהוי עם נקודות לבנבנות, וכל מה שהוא זקוק לו; כולל מחבת משומנת שעומדת על כירה יחידנית בעלת מידות רחבות. הוא מניח את הכיפה על בועת פורמייקה שבורה בשולחן הלבן העומד במרכז החדר, וממלמל אל עבר התקרה הגבוהה: מזל, מזל, מזל. הוא מאגרף את ידו, מצמידהּ אל ליבו וחושב על כמה בר-מזל הוא, שאתמול החליט נתי לסבלט את הדירה לחודש ולחזור לבית הוריו בבני ברק. איפה הייתי ישן אם לא... חושב איציק ברתיעה. "אין לך בית לחזור אליו," אמר אבא לפני חודשיים, לאחר שאיציק נתפס בפנימיית הישיבה כשהוא מתגפף עם בחור בן גילו. מאז צבר איציק חוויות רבות, עם בני ובנות גילו. הראשונה שלו הייתה גילי, נערה בת שבע-עשרה. גבוהת קומה, שערה השחור ארוך וחלק, עיניה עגולות ומודגשות יתר על המידה וגופה מפוסל בצורה נשית-ציורית. הוא פגש אותה בתחנה המרכזית בירושלים ואמר לה, בגמגום ובחשש, "את יפה." היא חייכה אליו ומשכה בפאותיו ואמרה לו, "בוא איתי." לא היה סנטימטר בגופה שהוא לא ליטף. ידי בחור הישיבה הרכות טיילו להן מעל בגדיה ומתחת להם, חדרו לכיסי חצאיתה ההדוקה ולרעמת שערה. גילי הזמינה אותו לישון איתה בבניין נטוש, סמוך לשוק מחנה יהודה. שם היא מצאה לעצמה פינה שבורה להניח בה את גופה היפה בלילות הירושלמיים, היא ועוד נערים שמיטותיהם בחדרי ילדותם החרדית לא יכלו עוד להכילם. עכשיו נזכר בה. הוא ניגש לחדר השינה של נתי, בודק באפו את ריח המצעים במיטה הזוגית, מאוורר קצת את הפוף הגדול המונח ליד השידה במרכז החדר, מתיז לחלל כמות נכבדה מבקבוק הבושם המאובק המונח על קרש המיטה, ומתקשר לגילי בשיחת וידאו. היא בשירותים של התחנה המרכזית, הוא מזהה, ולידה גבר מבוגר, מחויך, מכנסיו מופשלים. מאחוריה, הוא מבחין, על קיר השירותים הונצח באותיות גרפיטי: "גילי היא הכי יפה בתחנה המרכזית!" הוא אומר לה: "אני אוהב את העגילים שלך, הם ממש יפים לך." "תודה," היא עונה. "אבי, תגיד שלום לחבר שלי." בנחמדות היא מפנה את המצלמה לכיוון המבוגר החשוף. איציק מנסה לשוות לשפתיו המשותקות צורת חיוך ואומר לה: "גילי, אני מחכה לך היום בלילה בדירה אמיתית." "אני באה מייד אחרי הזיון עם אבי," היא עונה. פעם היא אמרה לו, "רק איתך אני מזדיינת בחינם, כי אני אוהבת אותך." זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו ששמע את המילה הזאת, "מזדיינת". זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו ששמע את שורש המילה א.ה.ב בהקשר אליו. הם לא יוצאים בשאלה, הם פשוט יוצאים.

היום מציינים במגזר החרדי, עשור לפטירתו של המנהיג הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב. האחרון שאיחד תחת הנהגתו את הרוב הגדול של המגזר הליטאי. אחריו כבר בלתי אפשרי לדבר על הליטאים כמקשה אחת. הזרם המרכזי והפלג הירושלמי, נפרדו בגירושין מכוערים שכללו חסימות כבישים והרבה דם רע. בשעה ששורות אלו נכתבות, יורש יורשו של יורשו, הדור הרביעי בשרשרת ההנהגה, הרב גרשון אדלשטיין (בן ה-99), מאושפז בבית חולים. מסתבר שתנאי הסף למנהיג של 90 פלוס, מוביל לתחלופה גבוהה של מנהיגים ליטאים. אולי הגיע הזמן לחשוב על מודל יציב יותר. יד הרב הרצוג הרב יוסף שלום אלישיב, נולד בליטא בשנת 1910. בן יחיד להוריו לאחר 17 שנות המתנה. ייחוסו, לסבו מצד אמו, המקובל הרב שלמה אלישיב, מחבר סדרת ספרי הקבלה: "הלשם". את שם המשפחה "אלישיב" אימצה המשפחה בעלותה ארצה בשנת 1924. כמו גם את הלבוש הירושלמי ואת שם משפחתו של הסב, שבזכות קשריו ומעמדו, הצליחה המשפחה  לקבל אישור עלייה לארץ ישראל. [caption id="attachment_16430" align="alignnone" width="182"] הרב יוסף שלום אלישיב בבחרותו (ויקיפדיה)[/caption]   נוף מולדתו של יוסף שלום, לא הכיל רמזים על כך, שדווקא הוא עתיד להנהיג את התנועה הפוליטית: "דגל התורה", תנועה שהצירים המרכזיים שלה הם ישיבות וכוללים. הדמות המרכזית במשפחה, היה הסבא. שהיה מושקע כל כולו, בפרויקט סידור ופירוש הקבלה על פי תורתו של הגאון, בו נטל חלק גם הנכד הצעיר. הפרויקט הפך לסדרת הספרים שעל שמו נקרא הסבא 'הלשם'. הנתיב בו צעד הנער יוסף שלום, היה מנוגד לנתיבים בהם התעצבה ה"ליטאיות" בימים של טרום הקמת המדינה. הנער ניסה למצוא את מקומו בישיבת חברון אולם כעבור חצי שנה עזב את הישיבה ושב אל מודל הלימוד העצמאי. יש הרואים קווי דמיון בין המנהיג החרדי הראשון בארץ ישראל: החזון איש, לבין הרב אלישיב. שניהם גדלו במחוזות בהם הייתה הערצה גדולה למורשתו של הגאון מווילנה, עסקו בעיקר בלימוד ההלכה וניסו את מזלם בישיבות ללא הצלחה. נתיב נוסף בו צעד אלישיב הצעיר בניגוד לחרדיות המתהווה, היה הקשר החם עם הרב אברהם יצחק הכהן קוּק, מנהיגה לעתיד של הציונות הדתית, שהיה ידיד של 'הלשם' ואף שימש כמסדר קידושין בחתונתו. יוסף שלום נהג להשתתף מידי שבת בסעודה שלישית בביתו של הרב קוק, שם נשא הרב תכנים מעולמות הקבלה. חשוב לציין, כי חרף הסביבה הקבלית שבה גדל, לא הייתה לכך השפעה על הגותו ותפיסת עולמו של הרב אלישיב. עם נישואיו לביתו של הרב אריה לוין, החל הרב אלישיב ללמוד בכולל שהקים הרב הראשי לישראל הרב יצחק. הרצוג ביקש לכונן דור של פוסקי הלכה בארץ ישראל, פוסקים שיחליפו את הדור האבוד שנספה באירופה בתקופת השואה. בכולל שהקים בירושלים, למדו בין השאר, הרבנים: שלמה זלמן אוירבך, שמואל הלוי וואזנר ואלישיב - שלושתם קיבלו לימים את התואר פוסקי הדור. באותה העת, מעמדה של הרבנות הראשית היה נתון בוויכוח פנים חרדי. חלקים בהנהגה החרדית דוגמת הרב מבריסק, ייחסו לראשיה רצון לכונן מחדש את הסנהדרין ולהכפיף את העולם היהודי לפסיקותיה. לעומת החזון איש שהיה מתון יותר בהתנגדותו. עמדתם השלילית של המנהיגים החרדים ביחס לרבנות הראשית, לא מנע מהרב אלישיב להתמנות בגיל 40 לתפקיד דיין בבית הדין הגדול. גוף שהיה ראש החץ של הביקורת הפנים חרדית על הרבנות הראשית.   האח והאחות - לידתו של פוסק הדור פרשייה אחת הוציאה את הרב אלישיב מאלמוניותו היחסית, פרשת האח והאחות. לא מן הנמנע, כי אילו פרשיית האח והאחות לא הייתה באה לעולם, היה הרב אלישיב מסיים את כהונתו בבית הדין הגדול בגיל 70, ושמו היה נכרך ברשימה אחת של דיינים בכירים שפרשו כמו הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב שלמה פישר ואחרים. אלו, חרף גדלותם בתורה וכישרונם הרב, לא הצליחו להגיע למעמד אליו הגיע הרב אלישיב. פרשיית האח והאחות, פרצה בשנת 1972. הרב הראשי לישראל באותם ימים, הלא הוא הרב שלמה גורן, הקים בית דין מיוחד, לדון במעמדם של אח ואחות לנגר. השניים נולדו לאמם לאחר שנפרדה מאביהם בלי לקבל ממנו גט וחיה עם גבר אחר. השאלה שעמדה במרכז הסערה, האם ניתן להתיר את השניים מחשש ממזרות, בטענה שגיורו של הבעל הראשון לו הייתה נשואה אמם, היה מוטל בספק. הרב גורן בלחץ פוליטי של ממשלת גולדה מאיר, הקים בית דין מיוחד, שפסק, בניגוד לפסיקות חוזרות של שורת ערכאות בבתי הדין שדנו בסוגיה, כי הגיור בטל והאחים מותרים לבוא בקהל. הפסיקה של הרב גורן גרמה לסערה בעולם הדתי והחרדי. הרב אלישיב נעמד בראש החץ של המאבק והתפטר מתפקידו כדיין בבית הדין הרבני בירושלים כמחאה על פסק הדין. המאבק הארוך והקרבה למובילי המאבק הרבנים שך וקנייבסקי האב, הביאו לפרסום שמו של הרב אלישיב במגזר החרדי והפכו אותו לדמות ציבורית מוכרת. בתוך מספר שנים, שמו של הרב אלישיב לצד שמו של מחותנו הרב שלמה זלמן אוירבך, הפכו  שמות נרדפים לפוסקי הדור.   ההימור הפוליטי-הקמת דגל התורה לקראת בחירות 1988, דרש המנהיג הליטאי הרב שך, להשפיע באופן משמעותי יותר על ההרכב של רשימת אגודת ישראל לכנסת. ניצני הפילוג בין החסידים לליטאים, נראו עוד קודם, בהופעתו של העיתון הליטאי "יתד נאמן", שהוקם על ידי הרבנים שך וקנייבסקי האב ובערוב ימיו של זה האחרון. עד להופעתו של יתד נאמן, היה עיתון המודיע, היומון החרדי היחיד. הרבנים הליטאים חשו שכוח השפעתם על העיתון הולכת ונחלשת לטובת חסידות גור ששלטה בעיתון, ולכן החליטו לצאת עם עיתון חדש. ככל שהתקרבו הבחירות, עסק הרב שך בשאלות האם להקים מפלגה חדשה, לתמוך במפלגת הלוויין שהיה שותף להקמתה, ש"ס, או להגיע לשותפות הוגנת יותר עם החסידים ובעיקר עם חסידות גור, ששלטה במפלגה, בעיתון ובמוסדות החינוך. כותבי קורות העיתים חלוקים בשאלת האחריות לפילוג. הרב שך יצא לדרך חדשה והחליט על הקמת מפלגת "דגל התורה", חרף הסכנה שלא יחצה אחוז החסימה. הקמת המפלגה דרשה גיוס של כל הרבנים המשפיעים בזירה החרדית. הרב שך ניסה בתחילה להשפיע על הרב שלמה זלמן אוירבך להצטרף למפלגה החדשה, אך הוא סירב. (יש התולים את סירבו בקרבת משפחה שלו למנחם פורוש, נציג אגודת ישראל אחרים סבורים כי אוירבך התנגד לפיצול שהחזיר לחיים את המחלוקת בין חסידים לליטאים, אחרי עשרות שנים של שקט) הרב שך היה זקוק לדמות רבנית הלכתית, שתעניק גושפנקא הלכתית לצעד הפוליטי שנעשה. בשם זיכרון המאבק המשותף שניהל יחד עם הרב אלישיב בפסק האח והאחות, החליט לנסות את מזלו ולהפתעתו של הרב שך, הסכים הרב אלישיב להעניק את חתימתו למפלגה החדשה, ואף ניאות להשתתף במסע הבחירות. [caption id="attachment_16432" align="alignnone" width="715"] הרבנים אלישיב ושטיינמן לימינו של הרב שך (ויקיפדיה)[/caption] בתום מסע בחירות רווי השמצות ומחלוקות פנים חרדית נוקבת, הצליחה המפלגה הצעירה להכניס שני נציגים לכנסת. אחד מהם משה גפני, המכהן בה עד היום. השתתפותו של הרב אלישיב בכינוסי הבחירות, לא תורגמה למעורבות פוליטית אקטיבית בחייה של המפלגה הצעירה. בניגוד לעמיתו, הרב שטיינמן, שהפך לחבר מועצת גדולי התורה שהקים הרב שך, הרב אלישיב נותר מחוץ לקבלת ההחלטות במפלגה.   הבחירות לראשות עיריית ירושלים-אולמרט זה טוב לחרדים בבחירות לראשות עיריית ירושלים שהתקיימו בשנת 1993, התמודד אהוד אולמרט, אז חבר כנסת מטעם הליכוד, נגד ראש העיר המיתולוגי של ירושלים טדי קולק. אולמרט ניצל את קשריו עם החרדים, במטרה לרקוח הסכם שיבטיח את תמיכתם בו. התמיכה הרבנית נתקלה בבעיה: האיסור לתמוך באופן ישיר במי שאינו חרדי. עד לאותה מערכת בחירות, החרדים בחרו את נציגיהם לרשימה העירונית ולא התערבו בשאלת הבחירה לראשות העיר, שכן זהות המנצח הייתה ברורה. לא כך הפעם, היה צורך להכריע בשאלת התמיכה הישירה במועמד חילוני למהדרין. היות והיה מדובר בשאלה של פוליטיקה מקומית, השאלה הגיע לשולחנו של הרב אלישיב. הרב הפוסק הכריע: צרכיה של היהדות החרדית מחייבים אותנו לתמוך באופן ישיר באהוד אולמרט. במילים צופות פני עתיד "אולמרט טוב לחרדים". לוחות המודעות של ירושלים כוסו במכתבו של הרב אלישיב. הבחירה באולמרט הפכה מ"ספק עבירה" למצווה גדולה. תושביה החרדים של ירושלים יצאו בהמוניהם לקלפיות והביאו את הניצחון למועמד הצעיר. שנתיים מאוחר יותר, הפסק שהכתיר את אולמרט לראש עיריית ירושלים, יהיה הפסק שיכריע בתמיכה האקטיבית במועמד צעיר אחר, הפעם בנימין נתניהו, תחת הסלוגן 'נתניהו טוב ליהודים'. עמדתו הריאל-פוליטית של הרב אלישיב, הביאה אותו ב-2003 לתמוך במועמדותו של נציג חרדי לתפקיד ראש עיריית ירושלים, חרף הדילמות הכרוכות במעמד של ראש עיר עורבת.   מנהיג שוקע מנהיג נולד בשנותיו האחרונות של הרב שך, הסתגר הרב בביתו וסירב להתערב בנושאים ציבוריים. ההחלטה לומר "איני יכול עוד", התקבלה לאחר שהרב שך נתקל בקואליציה של רבנים, שהתנגדה למינוי שביקש לכפות על תושבי העיר החרדית החדשה מודיעין עילית. את הקואליציה נגד המינוי הובילו הרבנים שטיינמן ואלישיב. עם שקיעת מנהיגותו של הרב שך, נראה היה כי כתר ההנהגה יעבור לידיו של הרב שטיינמן. בישיבה שקיימו חברי מועצת גדולי התורה בשאלה מי ימונה לנשיא הבא, נבחר שטיינמן, לתפקיד אותו מילא הרב שך. אחד מחברי ה"מועצת" סימן את מעבר ההנהגה במילים הבאות: 'הרב שך היה מדינאי, הרב שטיינמן הוא פוליטיקאי'. אנשיו של הרב שטיינמן, החלו להעמיק את אחיזתם במוקדי הכוח של המפלגה. עיקר המאמץ הושקע בביצור כוחם של אנשי הרב שטיינמן, בעיתון יתד נאמן. מול העורך החזק של העיתון נתי גרוסמן, שהתנגד לתפיסת עולמו של הרב שטיינמן אותה כינה 'פשרנית', ניצבו רבנים שמונו על ידי הרב שך לפקח על הנעשה בעיתון. אלו צדדו במנהיגותו של הרב שטיינמן ונתנו לכך ביטוי בקו שנקט העיתון. הוויכוח המרכזי נסוב סביב שאלת גיוס חרדים לצה"ל. בשלהי שנות ה-90, הוקם הגדוד החרדי הראשון בצה"ל, שכונה באותם ימים "הנח"ל החרדי", מה שהפך עם הזמן לגדוד "נצח יהודה". הקמת הגדוד החרדי כפתרון לבעיית נוער השוליים, הסעירה את הרחוב החרדי. מקורביו של הרב שטיינמן היו בין מייסדי הגדוד ולדבריהם הוא העניק להם את ברכת הדרך. הדיון סביב הנח"ל, זרע את ניצני המחלוקת שפרצה 15 שנה מאוחר יותר, בין הרב שטיינמן לרב אוירבך הבן. אנשי הרב שטיינמן דאגו לכך, שביקורת נגד הגדוד החרדי לא תקבל ביטוי פומבי בעיתון שנחשב למתווה הדרך של הציבור הליטאי. תחושת שיכרון הכוח של אנשי הרב שטיינמן, הביאה אותם לפסול פרסום של מכתב שכתב הרב אלישיב וממנו השתמעה ביקורת נגד הגדוד החרדי. המכתב פורסם לבסוף בעיתון 'בקהילה', תחת הכותרת 'המכתב שלא פורסם ביתד נאמן'. הסערה שפרצה הביאה את הרב אלישיב לאיים כי יעזוב לאלתר את כל תפקידיו בדגל התורה. האולטימטום עשה את שלו. שטיינמן ואנשיו הרימו דגל לבן והעבירו את השליטה במוקדי הכוח, לידי עושי דברו של הרב אלישיב. מנקודה זו ואילך, נדדה ההנהגה החרדית הליטאית מבני ברק לירושלים. לאורך כל תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, הוא ניסה לרוב לחתור להסכמות עם חצרות הרבנים בבני ברק, בדגש על חצרו של שטיינמן. קשה לומר שניסיונות אלו צלחו  ובין ירושלים לבני ברק, הלכה ונבנתה חומה של עוינות.   שמרנות וכניעה לקיצונים סיכום תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, מתאפיינת בניסיון לשמר את מורשתו של הרב שך. התנגדות נרחבת לשינויים כמו לימוד ליבה במוסדות החינוך. התנגדות לכל ניסיון לגיוס חרדים לצה"ל. מאבק עיקש נגד האינטרנט. נכונות לזרום עם הקצנה פנים חרדית, כמו בסוגיית הטלפון הסלולרי הכשר. שם נכנע לדרישתם של חסידי גור להסיר את האופציה לשליחת הודעות בטלפונים הכשרים. שמרנותו לא סייעה לו להעביר לדור הבא, את מה שהוא קיבל, ציבור ליטאי מאוחד וגאה. יורשיו קיבלו לידיהם ציבור ליטאי מפוצל, וחסר הסכמה כלפי הרבנים המובילים אותו. הניצחון שנחל במאבק על הטלפון הכשר, הולך ומתברר כניצחון פירוס. החדירה של הטלפונים החכמים למגזר החרדי, שוברת שיאים. אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, בעוד כחודש תצא תעודת הפטירה של הקומה הכשרה, ועוד הצלחה ממנהיגתו של הרב אלישיב תרד בתהום הנשייה.   'היורשים' הגרסה החרדית   אחד מראשי הישיבות אמר פעם: 'אם ישיבת פונביז' היא אם הישיבות, כולנו ממזרים!' בדיחה או לא בדיחה, פונביז' הרתה וילדה את המחלוקת שקרעה את החברה הליטאית מבפנים. צאצאיה של המחלוקת הם רבים. הירידה במעמדם של הרבנים, הפיצול הפנים חרדי ועוד. עוד לפני שנגיע לקשר של הרב אלישיב למחלוקת, קצת רקע על איך הפך סכסוך משפחתי בין אח לאחות, למחלוקת שפיצלה חברה שלמה. ישיבת פונביז' הוקמה שנים אחדות לפני הקמת המדינה, על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, רב חרדי נמרץ שאיבד את ישיבתו, קהילתו ורוב משפחתו בשואה. בתוך מספר שנים בודד, הפכה הישיבה למובילה בארץ, תוך שהיא עוקפת מתחרות ותיקות כמו ישיבת חברון. ראשי הישיבה זכו להשפעה ציבורית והחלו לצבור כוח פוליטי. הדמות הבולטת והידועה בין ראשי הישיבה, היה הרב שך. הקמתה של תנועת דגל התורה בסוף שנות ה-80, הדקה את הקשר בין כוח פוליטי לתפקיד ראש ישיבת פונביז'. עם המעמד והכוח, באו המאבקים על הירושה. הרב כהנמן המייסד, הותיר אחריו בן אחד, הרב אברהם כהנמן. מאבק הירושה התגלגל לפתחו של הדור הבא. הבן אליעזר והבת ציפורה. ציפורה התחתנה עם הרב שמואל מרקוביץ בן למשפחה ליטאית שורשית. בראשית הדרך הגיסים חיפשו, כל אחד בדרכו, את הקרבה אל הרב שך. השניים סייעו לו במאבק שניהל מול משפחת פוברסקי על השליטה בישיבה. אחרי הניצחון על משפחת פוברסקי, החלו הגיסים לריב בינם לבין עצמם. הסכסוך לא פרץ את גבולות הישיבה, עד לאירועי שמחת תורה שנת 1998. האירועים האלימים ושורה של רעשי משנה, הכריחו את הרבנים אלישיב, שטיינמן, ואחרים לנסות ולפשר בין הגיסים הניצים. לתפקיד הבורר נבחר על ידי אלישיב, הרב גדליה צימבליסט, בוגר ישיבת חברון, כיהן כדיין בבית הדין הגדול והיה בקשרים טובים עם הרב אלישיב. חוסר היכרותו עם הצדדים הניצים, נחשב בראשית הדרך ליתרון. במבט לאחור הייתה זו השגיאה הראשונה בשרשרת אין סופית. פסק הדין שפרסם לבסוף, זכה לחתימתם של הרבנים אלישיב, שטיינמן, לפקוביץ וקרליץ. הפסק הותיר מעמד חלקי לחתן שמואל מרקוביץ בעוד רוב הזכויות הוענקו לאליעזר כהנמן. [caption id="attachment_16434" align="alignnone" width="715"] פוניבז': מלחמה ללא הפסקה (מתוך סרטון)[/caption] פסק הדין כיבה את אש המחלוקות, אך הותיר גחלים לוחשות, ממתינות לשעת הכושר לפרוץ שוב. הטריגר היה בשנת 2004, בהחלטה של הרב גרשון אדלשטיין למנות לתפקיד ר"מ בישיבה את חיים פרץ ברמן. המינוי נתקל בהתנגדות נחרצת של מרקוביץ. המינוי לווה באלימות קשה שעליה נמתחה באופן חריג ביקורת פומבית בעיתון יתד נאמן, שנשלט על ידי מקורבי הרב אלישיב. השיא הגיע בפרסום מכתבו של הרב אלישיב המתנגד למינוי. מול מכתביהם של רבני בני ברק, קנייבסקי הבן, לפקוביץ, קרליץ, שצידדו במינוי. בתווך ניצב הרב שטיינמן, שהביע תמיכה שקטה במינוי. התערבותו של הרב אלישיב במה שנחשב בעיני רבני בני ברק כמעוז שלהם, יצרה קרע בינו לבינם, קרע שלא התאחה עד לפטירתו בשנת 2013.   פסיקה מחמירה יבול דל למרות שהיה מתמיד והגה כל ימיו בתורה, לא חיבר הרב אלישיב ספרים. התוכן הכתוב היחיד הוא תשובות ופסקי דין שכתב בתפקידו כדיין בבית הדין הגדול. השיעורים שהעביר מידי יום בבית הכנסת הסמוך לביתו, עובדו לסדרת ספרים. השיעורים לא נועדו במקורם לתלמידי חכמים, אלא לאנשים העמלים לפרנסתם. בתחום הפסיקה התאפיין הרב אלישיב בדרישה מחמירה. בניגוד לעמיתו הרב אוירבך, נטה הרב אלישיב בכל מקרה של ספק להחמיר. יש מתלמידיו הסבורים שנטייתו להחמיר באה בד בבד עם תפיסה שמרנית כללית שאימץ לעצמו, כחלק ממעורבותו בתנועה הליטאית-דגל התורה. כך או כך, ברוב השאלות ההלכתיות בהם ישנו ויכוח בין הרב אוירבך לרב אלישיב, באופן כמעט ודאי, הרב אוירבך יפסוק לקולא ואילו הרב אלישיב לחומרא.   בבחירות 2009, רבים מחסידיהם של רבני בני ברק, הצביעו למפלגת ש"ס, במחאה על הצבת נציגו של הרב אלישיב ברשימת יהדות התורה, איש העסקים מנחם כרמל. שבועות ספורים לפני פטירתו של הרב אלישיב, השלימו מקורביו של הרב שטיינמן, את השתלטותם המחודשת על יתד נאמן. בניגוד לסיבוב הקודם, הפעם הם לא לקחו שבויים והביאו לפיטוריו של עורך העיתון נתי גרוסמן.   ימים אחדים לפני פטירתו של הרב אלישיב, הקים גרוסמן בתמיכתו של הרב אוירבך הבן, את עיתון 'הפלס'. הקמת העיתון סימנה את הפילוג בתוך היהדות הליטאית. מצד אחד הזרם המרכזי שראה ברב שטיינמן יורש של הרב אלישיב. מהעבר השני הפלג הירושלמי, שראה ברב אוירבך הבן, יורשו של הרב אלישיב. הקרבות בין הניצים נגררו לאלימות, לסכסוכים משפטיים ולמשפחות שנקרעו בוויכוח סביב שאלת היורש. עם פטירתם של הרבנים שטיינמן ואוירבך הבן, שקטה הארץ מעט. עשור אחרי פטירתו של הרב אלישיב, מצויה ההנהגה החרדית בשבר חסר תקדים. פטירתו של חתנו, יורש, יורשו, הרב קנייבסקי, הותירה את הליטאים במשבר ירושת ההנהגה, משבר שסופו אינו נראה.

לפני שנה וחצי ליווה הילו גלזר את מאי פלג, טרנסג'נדרית שנאבקה על הזכות לפגוש את ילדיה. היא סיפרה לו שבכוונתה להתאבד, אבל מצאה גם הנאה בחייה, ונראה היה שהיא מתרחקת לאטה מהחלטה זו. לפני שבוע שמה קץ לחייה. חבריה משוכנעים שניתן היה למנוע את מותה. אנו מפרסמים כאן לראשונה את הראיון הגנוז על ספינת קרטון ירוקה, עם תורן שסביבו מלופף חבל בצבעי הקשת, התנוסס דגלון לבן ועליו הכיתוב: "שוּטי אהובה". את הדגם הזה, יַלְדִּי אך מושקע, קיבלה מאי פלג במתנה מבת זוגה הטרייה פנינה (שם בדוי, כמו יתר השמות בכתבה פרט למאי), במהלך שהותן המשותפת באיתנים, בית חולים לבריאות הנפש בשיפולי ירושלים. פלג התאשפזה שם במחלקה א', הסגורה, ואילו פנינה היתה אז במחלקה ב', הפתוחה. את ספינת הקרטון הזאת הביאה פלג לפגישתנו הראשונה באיתנים. פנינה ניגשה מדי פעם, ליטפה את פלג והאכילה אותה בכדורי שוקולד. שתי נשים צעירות חבוקות על ספסל עץ שניצב על צלע הר, ביניהן ספינת קרטון ירוקה ובונבוניירה – תפאורה של פיקניק רומנטי בין ערביים. אלא שדי היה במבט חטוף בפיג'מת בית החולים של פלג, שכיסתה בקושי את פרק כף היד המחורץ שלה, כדי למקם את הסיטואציה בהקשרה הממשי.   תגיות: מאי פלג, טרנסג'נדרית, להט"ב, התאבדות תאריך הכתבה: נובמבר 2015

הָמוֹן אָדָם גּוֹעֵשׁ טּוֹבֵעַ בְּיָם טֶסְטוֹסְטֵרוֹן מְחַבֵּק וּמְנַשֵּׁק מַּתִּיז זֵיעָה מַסְרִיחָה בְּרֵיחַ גּוּף גַּבְרִי רוֹקֵד בִּדְבֵקוּת נוֹאֶשֶׁת לְאַהֲבָה אֱנוֹשִׁית פְּשׁוּטָה שָׁתוּי אוֹ מִתְחַזֶּה בְּאַהֲבַת בָּנִים מִכָּל הַבָּא לַיָּד נְעָרִים מְפֻוּצָּצִים בְּהוֹרְמוֹנִים לֹא מְמֻוּמָּשִׁים שֶׁיָבְשׁוּ כָּל הַשָּׁנִים אֲשֶׁר בְּלַהַט הַיּוֹם וְהַשְּׁתִיָּה בְּפֶתַע נֵעוֹרוּ לְחַיִּים וּמִסְתַּחְרְרִים בְּרֶגַע שֶׁל שִׁחְרוּר לִתְשׁוּקָה אֵרוֹטִית מְעֻוּרְטָלִים מִגִּינּוּנֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ מוּטָלִים שִׁיכּוֹרִים בּוֹכִיִּים כְּמֵהִים לְמַגַּע יָד עֲנֻוּגָּה מִתְיַפְּחִים מְעֻוּרְטָלִים לְרֶגַע מִגַּבְהוּת לֵב בְּחִירֵי הַיְּקוּם וְצִימָּאוֹן לְשִׂיחַת נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ קְרוֹבָה עֲצוּבָה וּמִתְגַּעְגַּעַת מוּדָעִים עַד כְּאֵב לְפִסְפוּס יוֹפִי הַנְּעוּרִים הַמוּחְרָם עוֹטִים מַסֵכַת חִיּוּךְ מְאֻוּלָּץ שֶׁל מִפְתָּן בְּהִתְדַּפְּקוּת עֲלוּבָה וּמְאֻוּמֶּצֶת עַל דַּלְתוֹת בּוֹגְרֵי יְשִׁיבָה חֲמוּצִים וְאַבְרֵכִיּוֹת כְּנוּעוֹת וַעֲשָׂרָה שְׁקָלִים לַתַּתִּי"ם וְגִילּוּי שִׂמְחָה לֹא רְצוֹנִית אֵצֶל נְדִיבִים שְׁמֵנִים וְעַקְרוֹת בַּיִת נוֹעָזוֹת וְלֹא פָּחוֹת מֵאֶלֶף וְתִּזְכּוּ לְמִצְווֹת וּפוּרִים שָׂמֵחַ   הציור: סעודת פורים, 1873, מוריץ דניאל אופנהיים

אוּלַי נַחֲזֹר וְזֶהוּ. בִּשְׁבִיל מָה אֲנַחְנוּ צְרִיכִים אֶת כָּל הַבָּלָגָן הַזֶּה. הֲרֵי יֵשׁ חֲתֻנּוֹת, בַּר מִצְווֹת, מִשְׁפָּחָה חַמָּה וּמְגוֹנֶנֶת. רֵיחוֹת וּמַאֲכָלִים, מַנְגִּינוֹת וַחֲבֵרִים. נַחֲזֹר לַנּוֹחַ, לַמֻּכָּר וְלַיָּדוּעַ. נִתְלַבֵּשׁ כְּמוֹ כֻּלָּם. נַעֲשֶׂה מָה שֶׁצָּרִיךְ. פָּשׁוּט נִזְרֹם. לָמָּה לֹא. נִהְיֶה חֵלֶק. נַרְגִּישׁ שֶׁאֲנַחְנוּ רְצוּיִים. כְּמוֹ פַּעַם. כְּמוֹ שֶׁהָיָה כְּשֶׁרַק הִתְחַלְנוּ. וּכְשֶׁנָּשׁוּב, בֶּטַח יְקַבְּלוּ אֶת פָּנֵינוּ בְּהִתְפַּעֲלוּת וְהַעֲרָצָה. וּנְמַלֵּא אוּלַמּוֹת עִם הַרְצָאוֹת עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁעָשִׂינוּ. וְהַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ יִמְחָא כַּף. וְיָרִיעַ בְּהִתְלַהֲבוּת מְרוֹמֶמֶת. וְנִתְחַזֵּק וּנְחַזֵּק. וְיִהְיֶה כֵּיף. וְאוּלַי בְּעֶצֶם לֹא.   קולאז': רוני דגן

חלפו שלוש שנים... בכל פעם שאני חולף בכביש גבעת שאול בית זית, אני נזכר בו, בשייקה, ותכף תבינו למה. הוא היה הדבר קרוב ביותר למה שקראנו אז בישיבה 'חוזר בשאלה'. אהבה גדולה היתה לו, לדבר ב'לימוד', ובכל נושא תורני שהוא. ובעיקר לשקוע בעיון בספר 'קצות החושן' או 'קצויס' בעגה הישיבתית, כשסיגריה נצחית תלויה לו בזוית הפה, בפוזה אופיינית. אבל בלילות, הוא הוריד את הכיפה.. והלך לנגן בגיטרה בס שלו עם להקת רודיג'יה, במועדונים האפלים של ירושלים. ולא היה מאושר ממנו. וואוו... איך הוא אהב מוזיקה. כל מוזיקה. עם העדפה לג'אז, ופאנק רוק כבד, הכי כבד שיש, והתענג על זה... בבקרים 'חילטר' כמלצר בקפה עגנון, ולתדהמת הבנות שעבדו שם, לא נענה לחיזורן... והוא לא היה כמו אף בחור ישיבה שהכרתי. היו לו עיניים ירוקות, מבריקות וטובות שהיית יכול לטבוע בהן, ולו בגלל העומק. ישותו אמרה, עצור! יש כאן משהו אחר, ולא רק אחר אלא גם משהו... מפתה... זיכרון הילדות שלי ממנו, ילד חרדי עם מכנסי גומי, ולשון פאותיו מבצבץ בהגזמה מאחורי האוזניים, נשרך אחרי אביו המגיד שיעור של הדף הַיָּוֹימִי ביציאה מבית הכנסת צא"י בשכונה שלנו, וכבר אז היה נראה לי כחידה. לא עוד ילד. מין עוף מוזר. נרקומן של לימוד, ידע ואינטלקט. עילוי. גיק מחשבים. התפעל ממילים סתומות בפיוטי הסליחות, ושלט בתוכנות על ובשפת המחשבים. ותמיד תמיד ידעת, שלא ידעת את כולו. וזה למרות שהוא לא היה בונקר. הוא היה חברותי, רגיש וממיס לב באישיותו. ביום שלישי השישי בדצמבר אלפיים ושש עשרה, מישהו ראה אותו ביער בית זית, כשראשו מונח בזוית משונה, והוא תלוי על עמוד חשמל... במותו לא הפך למרטיר ולא לְיֶשׁוּ... ואין כמעט מי שיספר שהיה כאן פעם מישהו שקראו לו שייקה, ו... וכל מה שנשאר ממנו זה, זיכרון חולף במוח עייף.

יוֹסִי אוֹהֵב דְּבָרִים. יוֹסִי לְמָשָׁל אוֹהֵב לֶאֱהֹב, אֲבָל זֶה אָסוּר. יוֹסִי אוֹהֵב עוֹד דְּבָרִים שֶׁאַף אֶחָד בַּסְּבִיבָה לֹא מְדַבֵּר עֲלֵיהֶם. יוֹסִי גַּם לֹא מֵבִין לָמָּה מְכַבִּים לוֹ שׁוּב וָשׁוּב אֶת יֵצֶר הַחַיִּים. יוֹסִי הָלוּם הוֹרְמוֹנִים, וְאֵין לוֹ מֻשָּׂג מָה עוֹשִׂים אִתָּם. יוֹסִי נוֹבֵר בַּעֲרֵמַת הָעִתּוֹנִים שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַקִּיּוֹסְק כְּשֶׁאַף אֶחָד לֹא רוֹאֶה. יוֹסִי יוֹצֵא לְחַפֵּשׂ אֶת תֹּם נְעוּרָיו... יוֹסִי יוֹדֵעַ. יוֹסִי חָכָם. תִּהְיוּ יוֹסִי.