אבודים בסבך הג'ונגל המוזיקלי, רוצים להבין בז'אנרים אבל אין לכם כל כך את מי לשאול, הנפש כמהה למוזיקה איכותית אבל ההשכלה מסתכמת בבקיאות ברפרטואר של אברהם פריד (המלך!) ומוטי שטיינמץ (הנסיך!), נהורא שגב, חיה מוזיקלית במלוא מובן המילה, בסדרת טורים מלאי קצב וידע שנשפך בצלילים ובחן. כתבה ראשונה – נוסעים לפסטיבל וורכטר (Werchter) בבלגיה! מדריך למפסטבל המתחיל אם חשקה נפשכם להשתתף בפסטיבל מוזיקה כלשהו, לבד מהמהלכים הברורים כגון רכישת כרטיסים, ארגון מקום לינה ודרך להגיע אל הפסטיבל (במקרה שבחרתם שלא לישון שם) יש להצטייד במנות גדושות של סבלנות, כמובן. ואם היא אוזלת, כדאי שיהא איזה כדור רגיעון בהישג יד. ואם הפסטיבל באירופה (או בכל חו"ל שאינו מאופיין במזג אוויר מדברי) רצוי גם מפת ניילון דמוית מעיל גשם, שמסתבר טרנדית למדי בקרב חובבי הז'אנר. מדובר בפיסת פלסטיק דקה שאפשר לקפלהּ לריבועון קטן ונטול משקל, ולהוסיפה לאמתחת בקלות. ולכל מרימי הגבה האקולוגית, הרי זו פיסת הניילון הרב־שימושית ביותר בעולם. מלבד כל זאת, חשוב להיסגר על הליין־אפ. אם אתם אנשים המתורגלים ב"חרדת החמצה" (FOMO) נסו לבחור להקות שהכי חשוב לכם לנכוח בהופעות שלהן, ולשחרר את השאר. "תפסת מרובה לא תפסת" זהו ביטוי מכאיב שבהחלט יכול להתגשם לכם בחוויה הזאת. בין שמדובר בפסטיבל להקות רוק ובין שמדובר בפסטיבלים בז׳אנרים מובחנים אחרים, כגון "טראנס", "טכנו" , "בלוז" או "גאז'", חשוב להציב יעדים ברורים ולתרגל גמישות, כדי שלא תמצאו את עצמכם מתעכבים יתר על המידה על הקטנות, בעוד הסטנדרט הגבוה מדי שהצבתם אינו מצליח לעמוד בציפיות. ואז תגיעו לשם, לבמה המרכזית, להופעה הראשונה שרציתם לראות. לאלו מכם שאינם משתמשים בקיצורי דרך המביאים לשינוי או לזינוק התודעה, נדרשת סבלנות והתמסרות; לעמוד מול הבמה שעות ולהזין את הנפש במוזיקה שבחרתם. וכך, לאט לאט, גם בלי הדרכים המקוצרות, הקסם יתרחש ותרגישו את החיבור הזה. הטבעי. הרגוע. והלב ירגיש שהוא מונח בדיוק במקום שלו, וזה קורה ברגע שמסיימים לתכנן מה אמור לקרות – ומתחילים לקרות. והחיבור הזה, זה הדיבור! אז מה קורה שם, בהופעות? אתם משלמים כסף בשביל חוויה שאינה דומה לישיבה בבית מול מרקע, או להאזנה למוזיקה באוזניות. הקהל הרב שמסתנכרן איתכם באותו התדר, על אותה אנרגיה, זה מה שמייצר את ההבדל ואת החוויה האנרגטית המופלאה הזאת. והכול תלוי בחיבור, חיבור של הקהל אל הלהקה וחיבור של הלהקה אל הקהל. אפשר להרגיש מתי הלהקה באה לתקשר ולשתף את הקהל במופע, ומתי היא סתם באה לדפוק שואו וללכת. לפעמים יש דיסוננס בין הציפיות של הקהל ובין מה שהלהקה רצתה להביא לבמה. (קראתי פעם בכתבה על ג'ים מוריסון, סולן "הדלתות", שבמהלך שנות הפעילות שלו הוא יצר לעצמו דמות פרובוקטיבית מאוד, ובהופעות הוא היה כל כך מחוק מסמים ומאלכוהול שבהרבה מהן הוא פשוט דיבר והטיף ממשנתו, במקום לשיר. לימים הסביר שהיה בטוח שהקהל בא כדי לראות את הפרובוקציה, ולא בשביל לשמוע את המוזיקה שלו. וכך, בניסיון לרצות את הקהל, הוא הקצין את הדמות שלו, דבר שגרם לו לשכוח את העיקר, את הסיבה שלשמה החל לעסוק במוזיקה). חיבור נדרש נוסף הוא בין חברי הלהקה. לא היינו רוצים לצפות בקבוצת אנשים שאנו מעריצים את פועלם מנגנת כאילו כפאה שד. אנו נוטים לשאת עיניים אליה, אל הלהקה, כחבורה מגובשת והרמונית. החיבור בין החברים חשוב והיעדרו – או קיומו – מורגשים מאוד. אנרגיה של פסטיבל פסטיבל הוא אירוע הכולל מספר רב של הופעות חיות, משמע, הוויה מתמשכת של החוויה האנרגטית החזקה הזאת. דבר שמתעצם אם בחרתם גם ללון במתחמי השינה בשטח האירוע, וכך אתם סופגים את ההוויה בימים ובלילות, עד לנעילת הפסטיבל. הפסטיבל שעליו אספר, פסטיבל רוק, הז'אנר המועדף עליי, נערך בעיירה וורכטר בבלגיה, ומכאן שמו. לא ישנתי במתחם הקמפינג, כי רציתי להפריד את חווית הפסטיבל משנת הלילה שלי. רצון זה הביא אותי ואת חברתי להתגלגל בתחבורה ציבורית ובהסעות ברחבי בלגיה, שזוהי חוויה בפני עצמה. שתי מטרות־להקה מרכזיות עמדו לנגד עיניי: ארקטיק מאנקיז (Arctic Monkeys) – שהוקמה בשנת 2002, להקת רוק אלטרנטיבי, ו-מיוז (Muse) – להקת רוק אלטרנטיבי ותיקה יותר, ששיריה גולשים לאזורי הרוק סימפוני והפרוגרסיב מטאל. מובן ששמות נוספים הכריעו את הכף למען רכישת הכרטיס, כמו להקת רד הוט צ'ילי פפרס (Red Hot Chili Peppers) שהיא עבורי נוסטלגיה מתוקה, המוזיקאי איגי פופ (Iggy Pop), עקב אותה סיבה, וסטרומאה Stromae)), שאומנם שר בסגנון היפ־הופ אלקטרוני, אבל מהסוג שאני אוהבת. רשמים ודוח מצב בגדול, היה נהדר! תקצר היריעה מלתאר את החוויה המעצימה שהייתי שרויה בה. אלו ההופעות שמבחינתי העפילו לטופ: מיוז, רד הוט צ׳ילי פפרס, אוסקר אנד דה וולף וליאם גלאגר. מיוז: עלו על כל ציפיותיי והופיעו נהדר. היה חיבור מלא בין חברי הלהקה, למרות שהסולן שלהם (במפתיע) נראה יותר כמו מורה לתושב״ע מאשר הרוקיסט המושחז והווקליסט שהוא. זה לא הצליח לפגום בחוויה ההרמונית, המטורפת, שהם הצליחו לייצר ולהביע על הבמה. לחלוטין היה שווה את הסבל של התאפקות לשירותים במשך כל השעות הארוכות של הציפייה וההופעה. רד הוט צ׳ילי פפרס: פשוט מושלמים! דוגמה נהדרת ללהקה שהתבגרה בכל כך הרבה חן. התקשורת ביניהם מזכירה תקשורת של זוגות שנשואים שנים רבות והגיעו למסקנה שבטוב, ברע, במכוער ובשיניים תותבות הכי נינוח להם זה עם זה. אבל בקטע של "ובכן, ראינו עולם! העולם כרגע רקע מתחלף, ואנחנו נשארים עם הגיטרות ביד והמוזיקה האלמותית שלנו". הסולן גורר רגל, הגיטריסט עם הסולואים הכובשים ופרצוף שכבר לא טורח להסתיר את המאמץ, והבסיסט שרואים שהוא הבוגר והרגוע שבחבורה, ושיש לו קול של דבש. בקיצור, הופעה מושקעת ומרגשת. נהניתי ברמות של גולדן רינג, וזאת לאחר שעות של ציפייה והשתחלות לא הכי חוקית עד הגדר, היה שווה כל תו ותו. אוסקר אנד דה וולף: הבחור המתוק הזה! בהתחלה הופיע על הבמה עוטה מסכה נוצצת, ועיניי התגלגלו. אבל הוא נכנס לזה לגמרי, באופן שגרם לי להעריך את הדמות על כל תנועותיה החינניות, כי החיבור שלו לעצמו היה בולט וניכר. ואז, כשהורדה המסכה, הופתענו לגלות נער שופע חיוכים. העיניים שלו היו כה יוקדות ומלאות הבעה שנשביתי בקסמו לחלוטין. בבת אחת התפוגגו בי מתחים רבים והוחלפו בנעימות הנעה בכיוון הרוח. לצערי לא הכרתי אף לא שיר אחד שלו, אבל זה לא מנע ממני להכיר להבא. וכמובן, להישאב לתוך האנרגיה החלומית שיצר, לבהות בו מפזז בשליטה מלאה על הגוף, בשילוב של חדות ורוגע והכי חשוב – מיקוד. היה נהדר לרקוד מולו בלי הפסקה ולהתמלא מחדש בכוחות שהיו צריכים להיות לי, ושהתגלו מחדש. ליאם גלאגר: כשהוא עלה התבהרה בי מחשבה, כי בניגוד לאלו שמזדקנים בנחת, הבחור הזה הוא מאלה שבאים בפוזה ישנה, שאולי שגשגה באייטיז אך כשמנסים להשליט אותה על הדור העכשווי זה יוצר תמונת מצב תמוהה, בין קורעת מצחוק למעוררת השתאות (אגב, הלכתי על שתי האופציות). טוב, אחרי הכול הוא בא מלהקת "אואזיס'", שהיא בין להקות הרוק הנחשבות והאהובות ביותר של שנות התשעים. הוא ואחיו היו חברים מייסדים בלהקה. האחים ידעו ריבים וחילוקי דעות עד שבסופו של דבר נפרדו והתחילו להופיע כל אחד עם הרכב משלו, וחלקו ביניהם את זכויות היוצרים לשירים. למרות הפוזה שלו, ההופעה הייתה מדהימה, ובחלק של שירי אאוזיס נמסתי כליל. ובל נשכח את המוסכמה האירופאית שנקראת דיוק בזמנים. בליין אפ צוין שההופעה בשמונה ורבע, והפלא ופלא – היא באמת מתחילה בשמונה ורבע! זה תענוג שהיה קשה להתרגל אליו, אבל עוד יותר קשה להיפרד ממנו. ועכשיו לחלק הפחות חביב. נתחיל בסטרומאה, שכלל לא הופיע ובדיעבד הסתבר שבתיבת המייל שלי הסתתרה לה סיבה מעורפלת לכך, אכזבה מרובה. נמשיך לאיגי פופ, שהופיע ביום הראשון של הפסטיבל. כמחדל הפקתי עצום הוחלט לשבץ את ההופעה הזאת באחד הביתנים הסגורים, המוגבלים בכמות האנשים. המקום התפוצץ כשעה לפני ההופעה, והדלתות ננעלו מול פנינו הנדהמות. לפתע החל לרדת גשם זלעפות ונאלצנו לרוץ כדי לתפוס מחסה, ולצפות בהופעה דרך מסך שהוצב בדשא. מאכזב למדי. אבל האכזבה האמיתית הייתה ארקטיק מאנקיז! אזכיר, זו ההופעה שלמענה בכלל באתי (לפחות חצי מהסיבות, ושמתי בה לפחות חצי מיהבי). יצאתי מאוכזבת ברמה של ריסוק מיתוסים. (בשביל לתפוס מקום שווה קרוב במה נמנעתי מהליכה לשירותים במשך שש שעות!) הם עלו עם שיר די מייבש ולא מוכר. בגדול, רוב ההופעה כללה שירים חדשים ולא מלהיבים בעליל מאלבום חדש כלשהו, שלא הספקתי לשמוע. אך כשהגיע הזמן ללהיטים ישנים, ההגשה הייתה מנותקת מרגש וחיבור. זה היה נשמע כמו דקלום יבשושי, שמנסה להדביק את הקצב של המוזיקה, והיא בורחת לו, וכל זה בכריזמה של טייפ חלוד. הלהקה עצמה לא תקשרה כלל, היה נראה שכולם שם "ברוגז", וזה הורגש ממש. שום דבר לא תאם את הציפיות שלי, אפילו לא במעט. למרות האכזבות, בסיכומו של פסטיבל – נהניתי מאוד. לאחר כמה ימים באמסטרדם, לריפוי, נחתי בארץ אל מלתעותיה של השגרה, ואני חייבת להודות שלקח לי בול יומיים מנוחה עד שהתחלתי לברר על הפסטיבל הבא.
תוצאות חיפוש
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי יוצאת! אם להיצמד להגדרה הוויקיפדית, פגשתי ודאי אין-ספור לפניה ורבים כדוגמתה סבבוני, שמא הייתי אחת כזאת בעצמי. לא שמרתי שבת אז, וחזותי הייתה חילונית למדי. עד היום תמהה אני למה דווקא אל מול זאת נפעמתי ואמרתי לעצמי בקול: "וואיי, הנה דתל"שית!" הייתה זו תקופה של לפני יותר מעשור, הלכתי לי בעולם בתחושה מסוימת של בת חורין, למעט אחזקות שוטפות של תשלומי דירה, מיסים, עבודה וחברה. לא בגבהים ולא בקרקעית, שורדת פלוס. גם מבחינה רוחנית לא היו תנודות קיצוניות, התהליך שלי התפרש על פני שנים, אם לא עשורים. הקונפליקטים הנושנים כבר דהו מפאת חוסר תרגום למציאות יום-יומית, חיה בחוויה, בהוויה, משתדלת להישמר מהדיוטות התחתונות, כי רק שם מתחוורת לי מציאות היותי האחראית הבלעדית על עצמי. כך שאם כבר ביצעתי את הנטישה, שלא יהיו פדיחות! אני חושבת שהדבר העיקרי ששמר עליי מפני נפילות הייתה הבושה שמא לא אשרוד את העצמאות הזאת. מה גם שהרגשתי שהתחושה ההישרדותית היום-יומית מזוהה בצורה שווה עם המציאות של כל אדם באשר הוא, ללא היבדלות מטעמים אלו או אחרים. אני אדם אמיתי, תפקידי הוא לשרוד, וכל השאר – בונוס. באותה התקופה היינו חבורה של ארבע בנות, החברות הכי טובות. כולנו היינו פליטות הקהילה והמוסדות החרדיים, לא הזדהינו כיוצאות. אני חושבת שבגלל העובדה הפשוטה שזה פשוט לא העסיק אותנו יותר מדי, לא הגדיר ולא הוביל ולא תרם. מבחינתנו, היינו סקרניות מדי לחיות את החיים עצמם. למעט אנקדוטות הומוריסטיות פה ושם, אפילו לא העלינו את הנושא בפוגשנו אנשים מרקע חילוני, בייחוד בהתחשב בכך ששתיים מאיתנו עוד בכלל שמרו שבת. אז בשבת ההיא, לפני 12 שנה, פגשנו את הדתל"שית ההיא, וכנראה זו הפעם הראשונה שהכרנו מישהי שכנראה עונה להגדרה הזאת. לכן נפעמנו. רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
אדם קם בבוקר, מצחצח שיניים, עושה קפה וסיגריה. יש לו חלון של שעתיים עד העבודה. בזמן הזה הוא צריך להכין לו משהו לאכול, לאכול אותו, להתלבש ולחפש משמעות. אז הוא עושה את כל הדברים הנ״ל, תוך כדי שהוא רואה פרק באיזו סדרה שלא תאתגר לו את המוח ותטרגר לו את הנפש. אופס, נשארו לו רק עשר דקות לחפש משמעות. הוא יושב, כוסס ציפורניים היטב, אבל אז, ממש באמצע הלחפש משמעות, הוא מעלעל בטלפון שלו ורואה בשיין כפפות מטריפות שיכולות ללכת פגז עם הז׳קט שקנה בבלאק פריידי. אז הוא מכניס לעגלה לעוד 24 שעות של אי ודאות, להבין עם עצמו אם הכפפות אכן נחוצות או שתשוקתו אליהן תתקרר. ואז הוא קולט שעברו עשר הדקות והוא צריך לצאת לעבודה. אז בודק במוביט ורואה שבעוד שש דקות יש אוטובוס מתחנה שהיא במרחק שש דקות הליכה. אז הוא מתחיל לרוץ כדי שיישארו לו שתי דקות שבהן הוא יחפש משמעות. אבל אז, בדיוק בשתי הדקות האלו, באה תיירת ושואלת אותו בשברי עברית רצוצה איזה אוטובוס נוסע אל "חמת גדר". אז הוא מנסה להסביר לה באנגלית שאין לו מושג ושתיגש למודיעין בתחנה המרכזית, אך הודות לתיירת חדורת המוטיבציה, שהתעקשה לתרגל את העברית המשובשת שלה דווקא איתו, גם הלכו לו שתי הדקות וגם הוא כמעט פספס את האוטובוס. בבת אחת סיים להיות נחמד, אמר לה שתסתדר ורץ לאוטובוס כל עוד רוחו בו. נהג האוטובוס ניאות לפתוח לו את הדלת. הוא עלה והתיישב, פלט נשימה עמוקה, ואמר לעצמו שאולי עכשיו, בחצי השעה של נסיעה לעבודה יש יופי של פס לחיפוש משמעות, אבל אז הבין שבזמנים המתים בעבודה קל הרבה יותר לחפש משמעות, ועכשיו זה זמן נסיעה, וזמן נסיעה הוא בעצם זמן מוזיקה! ומי שלא מכיר את החוק הזה הרי הוא בחזקת שאינו יודע לשאול. אז הוא היטיב את האוזניות והפעיל פלייליסט שמתאים להלך רוחו של האדם המחפש, האדם התוהה, האדם שכלו קיציו ובאמצע מסע חיפושיו זורק את תרמיל הנדודים שלו ונזרק מטה, להרגיש אדמה לכמה דקות של נחת. אין באמת פלייליסט שמדמה הרגשה כזאת באף פלטפורמת מוזיקה, אבל אם ההרגשה היא ממילא כזאת, ובכן הפלייליסט יכול להתגמש קצת. עברו חלפו להן הדקות, והוא מוצא את עצמו בפתח מקום העבודה, מרגיש שלעולם לא יהיה מספיק מוכן לעמל יומו, אם יש בכלל כזה דבר. אולי המוכנות אמורה להגיע דווקא מתוך היסח הדעת של עשייה אחרת. במהלך העבודה אכן היו חלונות זמן שבהם היו לו הזדמנויות לחפש משמעות, אך הוא העדיף למלא אותם במשימות אלה ואחרות, ואפילו לקרוא ספר שלא נגע בו הרבה זמן. באוטובוס שנסע ממקום העבודה ללימודים שמע את פלייליסט "האדם העומד מול תהום", אך במקום להציף את החוויה ביללות נוגות החליט לרקוד בפראות יתרה את תמצית החיים שנותרה בו, אגב סיכוי קלוש שמא עקב להט ריקודיו ייפול על האדמה הרוויה או ישירות אל התהום. וכמובן בל נשכח כי בחיים אין פלייליסט מדויק, יש פלייליסט שמדויק לו. הלימודים עברו בנחת חלקית, הוא הרגיש מודע מאוד לעובדה שחלק מן המידע מוחדר בו וחלק פורח כלעומת שבא, כחלום יעוף, ואפילו לא התווכח עם המציאות הפשוטה הזאת. אלו החיים שהוא מכיר, והאמת היא שאם הוא חושב מספיק טוב, אין יותר מדי תלונות. רק לאחר ארוחת הערב, בירה עם חברים, סבבי שש-בש שבהם נוצח שוב ושוב ועדיין המשיך לשחק, כשרוחו כבר פיזית התפוגגה מעצמותיו, קלט שכל היום לא חיפש משמעות. "טוב, תמיד יש את מחר," הפטיר אגב פיהוק. "עכשיו אני חי. כשיהיה לי זמן – אחפש משמעות!"
היום כמעט פספסתי את התחנה. נסעתי באוטובוס וריחפתי אל תוך הטלפון שלי. כשהרמתי את עיניי גיליתי כי הנהג כבר סגר את הדלתות והחל בתזוזה איטית לעבר התחנה הבאה, המרוחקת מאוד מהיעד שלי. זינקתי במהירות ממושבי, נעמדתי מול הדלתות כמו שמשון הגיבורה ובמילים מתנצלות, מהולות בחיוך אשם, ביקשתי מהנהג לפתוח שוב את הדלת, כי לא שמתי לב. הנהג הביט בי בעיניים חמורות של "חושך שבטו" ועצר שנית תוך שהוא מגדף את הדור הזה, שתקוע בטלפון כל היום. ירדתי מהאוטובוס בתחושה חמוצה-מתוקה של "הספקתי לרדת בזמן" ושל "זו באמת בעיה, הטלפון הזה..." תוך כדי ריצה לתפוס את האוטובוס הבא, רצו אצלי מחשבות נוספות על הסמארטפון הזה, האיום והנורא, הטוב והגואל. שאלתי את עצמי אם אני בעדו, נגדו או ניטרלית. החלטתי שאני ניטרלית באופן הפגנתי, כי אני לא מתכוונת כרגע לחקור את החירות לעומת השעבוד בעידן הטכנולוגי של המאה ה-21, אבל הרגשתי צורך לשתף בתחושותיי בנושא: בשבוע שעבר ביליתי בבר האהוב עליי עם אחי וחברותיי. ניגשנו לדלפק להזמין בירה. הברמנית הייתה עסוקה קמעה בטלפון שלה וכשהבחינה בנו זרקה אותו לצד וניגשה לחבק ולדבר. מבטי נמשך לכיוון שאליו זרקה את הטלפון ולתדהמתי נוכחתי לראות שהמכשיר שלה הוא טלפון "מאושר", כזה שמשמש את הקהילות החרדיות עבור שיחות, יומן ושעון מעורר – בלבד. מאחר שהברמנית היא חילונית מובהקת שהגיעה מעיר שבה גרים חילונים מובהקים, הבעתי בפניה תמיהה עמוקה: על מה ולמה היא רכשה, מבחירה, מכשיר שכמוהו שימש אותי לפני יותר מעשור; מכשיר שנועד אך ורק לשיחות, בעלות חודשית אסטרונומית של עשרה שקלים, כי זה הדבר היחיד הכרוך שאימא שלי בזמנו הסכימה לממן. הברמנית צחקה באושר, הרימה את הטלפון בשתי אצבעותיה (כן, הוא כזה קטן) ואמרה: "ככה אני אוהבת". ככה, פשוט... גבותיי נותרו תוהות בקשת, וכשהבנתי שהיא לא יוספת הסקתי שהגיע הזמן להוריד אותן חזרה אל מעל העיניים. חשבתי על זה, האם אני מסוגלת לחזור אל הטלפון הטיפש? מחשבה מהירה אמרה "בקלי קלות", והמחשבה המעמיקה החלה ליילל כשנזכרה שחוסר סמארטפון יגרום לי, בין השאר, להיגרר לסניף הבנק שלי בשוק, להמתין בתור נצחי, מיוזע ונרגן עבור הפקדת צ’ק, במקום לעשות זאת בלחיצת כפתור באפליקציה. ומה לגבי המוזיקה? הפלייליסטים המושלמים שטרחתי לייצר מאפס, שמותאמים לכל פעולה, לכל מוד, לכל עונה ושעה. והרי הכול טמון במכשיר. איך אסתדר ללא המוזיקה שלי? ומה עם הדפים המלאים בהגיגיי, שיריי וסיפוריי? שלא לדבר על שתיקות קטנות של מבוכה, שהעיסוק הסתמי בחיטוט בטלפון ממגר היטב. אז כדי להרגיע את עצמי, הזכרתי לי שלאחרונה הרגל שלי מורדת וחוזרת לפרקים מגז הרשתות החברתיות, וכעת אני משייטת בין רפרוף לא מחייב לבין רפרוף קצת מחייב. אבל זה יחסי, כמובן, כי רף הרשתות הנמוך שלי בטח ירקיע שחק עבור מישהו אחר. וכמו שאני מסתכלת בטרוניה על עיניים של אחרים שמרוכזות יותר מהממוצע במסך במקום לשים לב למה שקורה סביבם, כך הנהג הביט בי בטרוניה כשהתרכזתי במסך במקום לזכור לרדת בתחנה (למרות שזה היה רק בשביל להחליף שיר בפלייליסט, מבטיחה! ) ובל אשכח את החלום המזעזע שחלמתי השבוע, שבו אני נמצאת בקרב חבר מרעיי הקרוב ביותר ולפתע בא נחש, ובעודי קפואה על שמריי הוא מכיש אותי. והארס מתחיל לפעפע ולהרדים את רגלי ומתפשט לשאר גופי, שפתיי דלות מצעקה וגבותיי מורמות בהפתעה, ואני נזרקת גוססת ושותתת אל תוך באר ללא תחתית, בעוד מוקיריי ומקורביי אינם מתיקים עיניהם ממסכי הסמארטפון שלהם. התעוררתי שטופת זיעה, ונכונותי לזעום בכל תוקף על חבריי על מה שעשו (או לא עשו) לי בחלום, אבל אז חשבתי על כל עניין השתלטות המכשיר על האדם במרחב הציבורי, והבנתי שאין מנוס מלפטור את עצמי שוב בלא-כלום. הכיצד אוכל לשפוט אחרים במה שאני עצמי נופלת בו? ואז חשבתי על זה עוד קצת, על האנשים, איך הם נראים כשהם מתכנסים אל תוך-תוכי הסמארטפון שלהם, על עיניהם המהבהבות והריקות, על כתפיהם השמוטות, על המציאות והסביבה המתבטלים בעיניהם כליל באותם הרגעים. יש משהו חשוף, ועם זאת – נבוב, בחוסר היכולת לאחוז במציאות. בעודי חושבת זאת עוטפת אותי בושה גדולה ומודעות יתרה כל אימת שאני נזקקת לסמארטפון ברשות הרבים. האם לזו תיקרא חירות? או שמא העיסוק באחר או העיסוק בעצמי בעיני האחר או עיסוק האחר בי הם מבזבזי האנרגיה הגדולים מכולם? ובאשר להחזקת הסמארטפון בימים אלו, כמו לכל דבר בחיים, גם לזה יש יתרונות וחסרונות. הייתי שמחה לומר שכמו דברים אחרים התיקון הוא המינון. אך כיצד ניתן למנן את אשר מונח בכף ידך? את אשר הפך לחלק ממך? בנימה זו, מי ייתן ונדע להפיק את התועלת המרבית ממה שניתן להפיק, בזמן ובמינון הנכונים, ונטיב לשלוט בעצמנו ולא נאפשר לאף עזר חיצוני (דיגיטלי ככל שיהיה) לשלוט בנו.
יום אחד, כשהייתי בכיתה י', קבעתי עם חברה שנלמד אצלה למבחן באנגלית. בסיום הלימודים עלינו יחד לאוטובוס, וכשהגענו, לצערה המוגזם של חברתי, התברר כי ביתה נעול ואין בפנים איש. לשווא נקשנו עוד ועוד על הדלת. בעוד חברתי מתכוננת להתיישב מחוץ לדלת ולקונן על שלא לקחה מפתח, עלה לי רעיון. "בואי ניכנס מהמרפסת!" הצעתי לה. החברה הנידה ראשה בפחד נחרץ. "מה פתאום!" הכיצד יישמע כדבר הזה... הסברתי לה באדיבות כי מדובר בקומת קרקע ושלא יקרה לנו דבר. בראשי עלו תמונות ילדות של אחי, שהשתלשל בחבל ממרפסת הבית אשר בקומה השנייה, קסדת אופניים לראשו, ובכוונתו לברוח מהבית. מה זה כבר קומת קרקע? מה, היא עושה צחוק? חברתי נגררה בעקבותיי בהבעת אי-רצון גלויה, והביטה בי נדהמת כשבדקתי את חוזקה של גדר הברזל שהקיפה את הבית והתנשאה לגובה של כולה שני מטר. השרשרת שכבלה את שערי הגדר הייתה קשורה ברפיון יחסי, והיה אפשר למשוך את הדלתות כלפי חוץ וליצור רווח קטן למעלה. ביקשתי מחברתי למשוך ולהחזיק, ואני טיפסתי על הגדר, השתחלתי ברווח וקפצתי לצד השני. נכנסתי לביתה דרך דלת המרפסת, שלא הייתה נעולה, ופתחתי מבפנים את הדלת הראשית. החברה נכנסה, המומה לחלוטין, והשביעה אותי לא לגלות לאף אחד. אמרתי – סבבה, והתחלנו ללמוד. כעבור כמה שעות אימא שלה נכנסה לחדר ואמרה בדאגה, "שכחתי לתת לך מפתח היום. איך הסתדרת?" דממה. חברתי הביטה בי ואני בה ושתינו שתקנו. נשבעתי ואקיימה. האם נבהלה ופקדה על בתה להגיד מייד. הילדה הסמיקה, הרכינה ראש והתחילה לתאר בגמגום איך טיפסתי דרך המרפסת ופתחתי את הדלת. במהלך הסיפור הבטתי באם בהתרגשות, ציפיתי לתשואות נלהבות על התושייה הספונטנית שהפגנתי. לרוע המזל, התבדיתי. האם התעוותה בזעם והחלה לשאוג על בתה, ככה, מולי. בצרחות מקפיאות דם זעקה על הטמטום וחוסר האחריות, ועל איך יכולנו להיפגע וליפול, ומה היא הייתה אומרת לאימא שלי אם היה קורה לי משהו. הזדרזתי לומר בהומור שמבחינת אמא שלי זה בסדר גם בלי ביטוח, היא זרקה לעברי מבט מצמית, ואני השתתקתי בבהלה. ואז, כשהסתיימה מסכת התוכחה, האם זינקה החוצה, הידקה את השרשרת הנעילה בסיבוב נוסף, לוודא שהמקרה האיום והנורא הזה לא יחזור על עצמו. חברתי קמלה מבושה, ואני לא הבנתי על מה ולמה הבלגן. מובן שידעתי שעשיתי מעשה שבימים כתיקונם מוטב לו שלא ייעשה, אך האם איש לא עדכן את אמה של חברתי בדבר קיומה של סקאלה התנהגותית שלמה שנקראת ׳שעת הדחק׳, שבה אני בדרך כלל מככבת. ואז התחלתי לחשוב כיצד אימא שלי הייתה מגיבה. אימא שלי הייתה משתעשעת, אומנם לא לפני שהייתה מזייפת חרדה תיאטרלית, ומייד לאחריה הייתה מקוננת על העובדה שמכיתה של עשרים וחמש בנות נורמליות רק הבת שלה חייבת להיות הכי מג׳נונה. ואז, באין-רואים, הייתה מבליעה חיוך מרוצה על שהבת שלה מגלה יצירתיות ותושייה. עקבתי במבטי אחרי אימהּ של חברתי, היא שוטטה בעצבנות ברחבי הבית, ולא הצלחתי למצוא אצלה צל של חיוך או אישור על היצירתיות והתושייה האמורים לעיל. פתאום הרגשתי שאני לא יכולה להיות במצב שבו מה שאני רואה כתושייה מתפרש אצל אחרים כחוסר אחריות. התנצלתי רדודות וברחתי בכלימה לביתי. באוטובוס הוגעתי מוחי בסוגיית הורים וגידולם: האם אנו שיבוטים התנהגותיים של תוצאות החינוך של הורינו, או לחילופין, הם נדרשים להתחנך מחדש עקב ההתנהגות שלנו? תגובות התנהגותיות של הורים יכולות להשפיע על עיצוב החינוך, לחיוב ולשלילה. לדוגמה, אם במהלך הצבת גבול לילד, או הטפת מוסר על משהו בלתי הולם שהוא עשה, ההורה מאבד קצת מהאסרטיביות ומבליע חיוך שמעיד (או אפילו רק רומז) על קו חשיבה שונה ממה שחייבים לומר, הילד מריח את התנודות האלה. כך הוא גדל ולומד להבחין בין הדברים הנאמרים לסאבטקסט. יתרה מכך, הוא עשוי להתנהג בצורה הפוכה מכפי שהתבקש, ולצפות לחיוך ההוא, המתגנב, המאשר. לבסוף, פטרתי את עצמי באנחה ובהנחה שכולנו שונים ויש לנו הורים שונים, שמחנכים ואף חונכו באופן שונה, ותושייה וחוסר אחריות אינם בהכרח הפכים, השאלה היא במי מהם בוחרים להתמקד בלהט הרגע. וחוץ מזה, למרות שכולנו שונים, נו באמת, אפשר לחשוב מה כבר עשיתי...
המילה "אלול" מעלה אצל רוב היוצאים קונוטציה כבדת משקל, עתירת קונפליקטים, צלילים, צבעים וניחוחות רבים. "אלול" תמיד היה ריח של סידורים, קולות של מזמורים, קינוחי אף, שחוק ילדים, גערת אב לבנו, גערת אלוהים לבניו, גערת בת לאמה. בקיצור, נפלא ואיום. נצרבו אצלי בזיכרון שני אלול'ים, האלול שבפנים והאלול שבחוץ. האלול שבחוץ היה אלול בבית הספר, שלא היה עליז במיוחד, בלשון המעטה. האווירה הייתה של חרדת הקודש, המדוברת והידועה, סביבי נראו פנים נכאות, באוזניי נשמע טון כנוע ואסוף, לצד קולות שיעורי המוסר "המעוררים", שאופיינו בדציבלים מעוררים לא פחות. אימת הדין, מידת הדין, יום הדין, משפט ודין, ודין ודין ודין.. דמיינתי את עצמי הקטנה מדלגת בשדות של דינים, קוטפת לי דין קטן וכחוש מעץ דינים אימתני במיוחד, מברכת "בורא פרי הדין" ואוכלת לאט, בשקט ובדין. בין כל סופות הדינים המשתוללות בחוץ הייתי ילדה קטנה ומבוהלת שנדחקה פנימה לתוך הבית. היה לי מזל. אלול שבפנים, בתוך הבית, היה נעים יותר. מצחיק לעיתים, ובעיקר מלא בציפייה. הוא היה מבשר חודש שובר שגרה ומרגש. הרי לא בכל יום צועדים לבית הכנסת בנעלי בד, או בנעליים דמויי קרוקס בצבע ורוד בוהק. לא בכל יום הרחובות מלאים באנשים לבושי לבן, ולא בכל יום מחכה לי בבית הכנסת כיסא כתר ועליו מדבקה קטנה עם השם שלי! זה היה נעים ומרגש. סליחה מכבוד המורה שהשתדלה בכל כוחה להשליט בי חרדת קודש בחודש אלול. איך אפשר לתת לתחושה הזאת להשתלט כשאני מלאת התרגשות? איך אפשר לבכות ברתחת קודש (שוב, כציווי המורה) כשאני למעשה די שמחה מהסיטואציה? בשלב מסוים הבנתי שאלוהים מעדיף חוסר דמעות על פני דמעות תנין, ושכדאי לי לשחרר את עצמי מהכעס על חוסר החיבור שלי לאווירת החרדה הכללית. הייתי סקרנית מדי ונרגשת מדי לפגוש את חברות בית הכנסת שלי, ילדות ונערות שלא היה שום סיכוי שיהיו חברותיי ללימודים, מאחר שבית הכנסת שלנו נהג לספח אל כיסאותיו אנשים ונשים בסגנונות שונים, מאלו שכיסאות "בית יעקב" פחות קיבלו לשורותיהם. חיכיתי בקוצר רוח להליכה המדודה לבית הכנסת, לבושה בשמלה בהירה – בדרך כלל עקב צבע מקורי שדהה – אוחזת בידי מחזור תפילה בצבע שמנת ושמה של אחותי הגדולה חרוט עליו באותיות זהב, ובתחושה עילאית שמתכתבת עם כל מי שהולך ברחוב ומביט בי. מובן שנדרשתי להכנה גדולה לפני הצעידה הנ"ל, והיא התבטאה במסע האלול שלי. הרשיתי להטפות המוסר של המורות לחלחל בי מעט, אך לא מעבר לגבול המעיק והלא-מקדם, עברתי בין כל החברות וביקשתי את סליחתן על דברים קלים וחמורים. אני זוכרת את עצמי מעפילה לביתה של חברה שגרה במקום מרוחק רק כדי להחזיר לה חוב של חצי שקל. בחודש אלול המשימה הייתה כדי להגיע לחודש החגים בתחושת ניקיון כפיים של נפש חדשה וטרייה שנכונה לצאת לדרך. פלא עצום. ואת הפלא הזה לא יכולתי לאפשר לאיש לקחת ממני. אז אצלי, בניגוד לאנשים רבים, המילה "אלול" לא גוררת שובל של זיכרונות קשים, מרסקים וסוחטי דמע. כילדה הצלחתי למדר ולמנן את השפעת בית הספר באופן בלתי מודע; מנגנון נפשי שפותח כדי שאוכל לחיות בתואם עם האדם שאני והנפש שבתוכי. למזלי, אלול שבפנים פתח לי דלת, כדי שאוכל לברוח אליו מהאלול הסוער שבחוץ.
לשושי הותר לבחור רק כשהגיעה לגיל שלוש-עשרה. עד אז לא הייתה לה זכות בחירה. הוריה עשו הכול עבורה, הם ידעו היטב מה היא אוהבת ומה טוב לה ונקטו פעולות מרובות בשמה. ברור שהיא ידעה, כבר מגיל צעיר, מה היא אוהבת, במה היא טובה ומה גורם לה להיות הכי מאושרת, חוץ מהעניין הקטן ההוא... שזאת לא היא שבחרה את כל הדברים הללו. אבל אימא שלה לא תמיד דייקה. בימי ההולדת של שושי, למשל, אימא הייתה מספרת לכולם בהתרגשות שהעוגה בצבע ורוד עתיק כי זה הצבע האהוב על שושי, ללא ספק. רק ששושי חשבה שהעוגה היא בכלל בצבע שקוף. בוקר אחד, כשבועיים לאחר בת המצווה של שושי, הוריה קראו לה לפגישה חגיגית. לבסוף רק אימא הגיעה, אבא הבריז כי הוא היה צריך ללכת לבחור לאחיה הקטן נעליים כחולות, כי זה הצבע שהוא הכי אוהב – כמו כל הבנים. אימא הושיבה את שושי על כיסא "כתר", מול שולחן עמוס בכל טוב: עוגיות עבאדי ומבחר סוכריות עטופות בהכשר מהודר. שושי פזלה לעבר סוכרית דבש אחת, ואימה הנהנה לאישור. שושי לקחה את הסוכריה, קילפה את העטיפה בהיסוס, בירכה ומייד החלה לכרסם. איזה אושר! אימא פתחה: "שושי יקירתי, בהגיעך למצוות רציתי לבשר לך, שנוסף על המעבר שלך מילדה לנערה עצמאית דיה כדי להיות אחראית על כל מעשיה, ובזאת את משחררת אותי מן התפקיד, בעוד שנה יחול יום הבחירה שלך!" היא נשמה נשימה ארוכה, מניחה לדממה להימשך עוד קצת, בשביל הפאתוס. שושי הצטמררה מהתרגשות. מילות הפסוק "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע" חלפו לנגד עיניה כבני מרון, בקטע טוב. היא לא האמינה שהרגע הזה יגיע, סוף כל סוף. היא ידעה שיום הבחירה מגיע לכולם מתישהו, אך חשבה שהיא, בהיותה נערה רגישה ובוגרת מעל הממוצע, תקבל את האחריות לבחור בעצמה יחד עם עול המצוות, במעין עסקת חבילה. השנה זחלה לאיטה, כי ככה הזמן עובר כשמצפים. ביום הבחירה עצמו שושי התעוררה נרגשת עד כדי קשיי נשימה. לאחר שאמרה בכוונה "מודה אני", התיישבה בקצה מיטתה לכמה נשימות ארוכות וקצובות. כשנרגעה, לבשה את בגדי השבת החגיגיים ביותר שלה ויצאה מהחדר. הבית כולו קושט בבלונים ובשלטים. "מתי אלמד לבחור נכון", "טול בחירה כי אין ברירה", ו"בחירה הבאה לידך אל תחמצנה" נכתב בטושים מנצנצים. היא פסעה בחרדת קודש ובלב פועם, הוריה צועדים משני צידה, נרגשים לא פחות. אימה אחזה בכף ידה המיוזעת ואמרה בקול מבודח: "יקירתי, אני שומעת את הלב שלך עד פה." שושי שאלה את הוריה היכן תתבצע הבחירה. אביה חייך כממתיק סוד ולא ענה (מפאת המתקת הסוד), ושושי הניחה להוריה לכסות את עיניה ולהוביל אותה. כל המשפחה נכנסה לסובארו החבוטה והצטופפה בה, נרגשת וחבוטה. לא כל יום הוא יום הבחירה! הרכב נעצר, כולם ירדו, וכיסוי העיניים הוסר. שושי הופתעה לגלות כי הם עומדים מול פתח הצרכנייה המעטירה הידועה בקהילתם: "אימפריית החסד". "כאן תתרחש הבחירה שלך!" הודיעה אימא בקול רשמי. שושי פסעה מדודות על השטיח האדום, המקושט, נאחזת בהוריה. אחיה ואחיותיה וכל המשפחה צעדו בעקבותיהם. וכך פסעו לאורך המסלול המקושט, עד שהגיעו אל תוככי החנות. שם, בתוך ארון ויטרינה מוזהב, ניצבו להם בנחת, זה לצד זה, שני ילקוטים חדשים ומבהיקים, מדיפים ניחוח טרי של "שהחיינו". שושי הביטה בילקוטים בהשתאות אין קץ; עיניה התעגלו והיא לא התיקה מבטה מהם. כה יפהפיים, כה חדשים ונאצלים. על חזית אחד מהם דוגמת אגרטל חמניות על רקע צהוב, ועל השני דוגמת עפיפונים צבעוניים על רקע סגול שושי לא האמינה שהגיע התור שלה לבחור ביניהם! פשוט לא הייתה מסוגלת להאמין. היא המשיכה לבהות בהם ממושכות. אימה, המבינה והמכילה, קלטה בחושיה החדים כי בתה נזקקת לזמן עיכול של הרגע האיום והדגול הזה. היא הרכינה ראשה ואפשרה לשושי לשהות בתוך ההוויה העצומה הזאת. והרי גם היא זוכרת את יום הבחירה שלה כיום משמעותי מאוד בחייה. כעבור זמן מה התקמט מצחה בדאגה, שושי עדיין דוממת. חלפו דקות ושעות ארוכות כנצח, חלף גם הנצח. אנשים הלכו לישון, ובאו וחלפו, והגיעו אנשים חדשים. אחיה הקטנים של שושי גדלו, נישאו וילדו ילדים. בחירות רבות נעשו במחולות בהרבה-הרבה מקומות, השמש הפציעה ושקעה אינספור פעמים, כדור הארץ הסתובב עד כדי סחרחורת, אבל שושי – היקרה והרגישה, שמעולם לא הצליחה לגבש איזו החלטה לגבי שום דבר – לא הרגישה מאום. כחולמת ומשתאה המשיכה לעמוד מול ארון הוויטרינה המוזהב. רק לאחר שנים רבות מאוד, ביום סגריר אחד, שושי התעוררה. אף אחד לא יודע לספר בדיוק איך ומה קרה, אולי זאת השלכת הצולפת בחלונות הצרכנייה או שמא חיוך ממיס של ילד קטון. קמטי הזמן שנחרשו בפניה של שושי זעו קמעה, היא הסיטה שערת שיבה מפניה, ולאט לאט התקרבה לעבר הארון המאובק, הושיטה יד רועדת לכיוון ילקוט העפיפונים הדהוי, שצבעו הסגול האפיר כמו פניה. וצלעה לעבר היציאה, בעודה מתחרטת על שלא לקחה את שניהם ודי.
פעם חברה אמרה לי שהיא לא מבינה מה זה בכלל אומר "לצאת בשאלה", אז פתחתי ויקיפדיה והקראתי לה בקול את ההגדרה שבעצם מתארת מצב שבו אדם עוזב את הדת ועובר להיות חילוני. היא הקשתה בפניי: האם האדם הזה שעוזב את הדת, עוזב מפאת שחדל להאמין באלוהים או שחדל להאמין בדת? אז אמרתי לה שתעזוב אותי ודי והלכתי לשתות שוקו (כי עברו שש שעות מאז הקציצות ועכשיו אני כבר לא בשרית). החברה הזאת החליטה שהיא לא מגדירה את עצמה כ"יוצאת בשאלה", כי זו הגדרה הגדרתית מדי, והרי חלק מעניין ה"יציאה בשאלה" שלה (אופס) הוא לא להידחק להגדרות. אמרתי לה שסבבה, נשמע טוב. החברה הזאת לא אוהבת להיקרא יוצאת בשאלה. אני חושבת שאולי כי היא לא מוכנה להתחייב לתהליכים. היא לא באמת הרהיבה ולו טיפת עוז כדי לחקור את הנושא המופלא הזה שנקרא "אלוהים". הנושאים היחידים שבהם היא מוכנה לגבש החלטות מוצקות קשורים בעיקר לעצם הדתיות, בפרט בענייני חברה ומוסר. שאלתי אותה פעם מה עם האלוהים שלה, אז היא ענתה לי שכרגע הוא בחופשת פסח, אמרתי לה שכבר ל"ג בעומר, אז היא אמרה: "נו עכשיו את מבינה?" אמרתי שכן למרות שלא הבנתי כלום. חברה שלי היא חברה טובה כי היא קורצה מחומר נאמן. אני חושבת שככל שהדורות מתחדשים לנו מתחת לאף החומר הזה הולך ומתפוגג. אפילו הדיסוננס הזה שבין הנאמנות לבין חוסר הרצון להתמגזר מתמזג אצלה איכשהו. היא טובה בלהסביר את עצמה, עוד לפני שבכלל צצה לך בראש שאלה לגביה. כך שאפילו השאלה הזאת שהיא מסרבת לחזור בה, והאלוהים המופלא שלה שנח יותר מדי, וההסתייגות הזאת מהדת משתלבים אצלה ללא צרימה. לי כל התערובת הזאת לא מובנת כלל. כלומר את ההסתייגות מהדת אני אולי קצת מבינה, כי בואו, זו דת... בגדול אם אספר לכם קצת עליה תבינו שהיא עוף מוזר מעורבב כזה. אורח חייה ייראה למישהו מבחוץ כחילוני למדי. לבושה וחזותה יעידו על כך ואפילו מעבר. אך אם אי פעם תשאל אותה מדוע חדלה מלעבוד את הבורא, היא תאמר שכואב לה הגב. קצת מובן, לסחוב תרי״ג זה לא קל. ההורים שלה חרדים, הם ראו את האור והוכו בסנוורים, תרגומו: חזרו בתשובה בכל הכוח ובקולי קולות. מה שגרם לרגרסיה כמעט משפחתית כה אמיצה, היא טוענת שכבר בתור ילדה קטנה היא החלה לפתח תסמיני זרות בדת. אומנם מעשית היא תמיד חששה לפעול בנדון, אך בליבה גרה ההתנגדות, במוחה שכן הספק, ורק אלוהים אורח, יוצא ובא כראות עיניו. הרמז היחיד שניתן להתנחם בו הוא שכאשר הוא היה בא לבקר, השולחן תמיד היה ערוך בפניו כדי לטעת רושם עמיד. לא משנה אם הביקור הוא חטוף או בהול מדי. שאלתי אותה על תקופת המעבר, כיצד בוצע המהפך. היא המהמה כמה דקות ארוכות מאוד וסיפרה לי כי בתור בת של חוזרים בתשובה יצא לה להציץ קמעה לכיוון העולם החילוני, אף שהוא היה לה זר וקצת מאיים. אז היא החליטה שלא תיגש לחקור אותו כל עוד אין מי שיחכה לה שם בצד השני ואין מי שיחכה לה בצד הראשון למקרה שתחזור, מן זהירות בסיסית כזאת. והרי מדובר בסיכון גבוה של אובדן זהות, רצוי שתמיד יעמדו אנשים בשני הצדדים שיזכירו לה מי היא. "אבל איך ידעת מי את?" המשכתי. היא אמרה שבסופו של דבר התשובה היא עמוק בתוך הבן אדם. ככה היא אמרה. "אבל איך צוללים לעומק הזה שגורם לעצמך להיות מובנת לך?" לא הבנתי בכלל. "זה לא שהכול נהיה מובן, אלא מה שחשוב לך באמת מבפנים נהיה מספיק בהיר כדי שתוכלי להגיע לנקודת חקירה בחוץ," היא ענתה. "תביני, העולם שבחוץ והעולם שבפנים, באילו שמות שתבחרי לקרוא להם, אלו שני עולמות שנוכחים בקיום שלנו. הם שונים נורא זה מזה, לפעמים נדמה שהם סותרים זה את זה, אבל עם השנים מצאתי כלים כדי לבנות ביניהם גשר צר מאוד ומדי פעם לדלג מזה אל זה. העניין שלי הוא לא לבטל אחד מפני השני או להרוג את זה לטובת ההוא, הרעיון הוא להציב בכל אחד מהם דבר אחד שחשוב מספיק כדי לא לוותר על הכול. אומנם בעולם אחד אני יותר נוכחת ובעולם השני יותר אורחת, אך מוטבת לי הידידות על פני הבדידות. ואם תשאלי אותי מה עם האמונה שלי, והרי זו אמונתי!" וואלה, רק ככה עונים על תשובה שאין עליה שאלה. אז עכשיו באמת, מה זה בעצם לצאת בשאלה? שואלת בשביל חברה.
היא ישבה ובהתה דקות ארוכות בדף ורוד, עטור לבבות, שכותרתו נכתבה באותיות גדולות: "תעודת זהות". מנסה לחשוב כיצד תתאר את עצמה. ואז חילקה את הדף לשתי עמודות, עמודה אחת תחת הכותרת: "אחרים" ועמודה שנייה תחת הכותרת "אני". בשורה הראשונה של כל אחת מהכותרות כתבה את שמה, תיאורה החיצוני, מקום מגוריה ותאריך לידתה, ואף הוסיפה משפט קצר בנוגע למשפחתה. בשורה השנייה, תחת כל אחת מהעמודות, כתבה היכן למדה, מהמעון עד התיכון, ואז את המקומות שעבדה בהם, המקומות בעולם שטיילה בהם, מערכות היחסים שהיו לה במהלך השנים, תחביביה ונטיותיה. בשורה השלישית העמודות החלו להיצבע בכנות: תחת הכותרת "אחרים" כתבה: "מצחיקה, שמֵחה, מלאת חיים", ותחת הכותרת "אני" כתבה: "מצחיקה לעיתים, נוירוטית, משוגעת, מעוננת חלקית, בעלת נטייה מגונה להביט על חצי הכוס מלאה", ובצד ציירה עיטור קטן של כוס בירה. מהכוס זלגו להן טיפות לא מזוהות. בשורה הרביעית, תחת הכותרת "אחרים" כתבה: "חכמה, חדה, טובת לב", ותחת הכותרת "אני" כתבה: "שמה לב לדברים הנמצאים בשוליים, חדה, קהה, לב סבבה", וציירה לב פוזל. היא קראה את מה שכתבה עד כה, המהמה בשביעות רצון והמשיכה לשורה הבאה. תחת הכותרת "אחרים" כתבה: "שמרנית, מוחצנת, חרוצה, אקטיבית עד גבול מסוים, צבעונית", ותחת הכותרת "אני" כתבה: "מקדשת את עצמה באסור לה, מוחצנת עד גבול הטעם הטוב, ולעיתים מעט מעבר לו, חרוצה רק באיומי דד-ליין, פאסיבית עד גבול מסוים, צבעונית בעולם של שחור לבן, אפרורית קמעה בעולם צבעוני". אחרים: "כשרונית, נעימת סבר, רואה את הנולד". אני: "יוצרת פעם בירח מלא ובהשפעת הרוחות, נעימת סבר כשהסבר נעים לה, נוטה לראות את הנולד לאחר מעקב אדוק באולטרסאונד שלו, אם כי מפעם לפעם היא זקוקה למשקפיים בעשותה כן". אחרים: "לבושה בטוב טעם, מסודרת, דייקנית, נחלצת לעזרת חבר, דוברת אמת". אני: "מתהדרת בטקסטיל זול ובגחמות אופנתיות עונתיות עם טוויסט שישבור את אפקט העדר, פעם בכמה זמן נוטה להסתער על סדר חתרני, אך בינתיים מומחית לטשטוש עקבות, שונאת לאחר כדי לא להגיע באמצע משהו, לא מרגישה הכי בנוח עם המילה 'לא', מתחברת מאוד לצמדי המילים: 'דבר אמת', 'עיסוק באמת' ו'העלמת האמת'". המילים המשיכו לזלוג... אחרים: "קלה להשפעה, קלה להסחה, קלה להזחה". אני: "קלה להשפעה, קלה להסחה, קלה להזחה, קלה לזחיחה, קלה להזנחה". אחרים: "רחפנית, חולמנית, מפריעה לסדר תקין, לא מרוכזת, חולת שליטה". אני: "בדרך כלל נוכחת, אך כשצצה האפשרות מייד בורחת אל החלומות. למרות שהעולם האמיתי לא פחות מרתק מהחלומות, אבל בחלומות אפשר לעוף". היא הוסיפה וכתבה: "בעלת קשיי קשב וריכוז בכל מה שקשור לדברים פורמליים ולתיאורים מפורטים מדי של משהו, ובכל מקום שבו המילה 'לפיכך' צצה לה". היה לה דבר נוסף לכתוב: "חולת שליטה. סדר? תקין? נו באמת..." לצד זה ציירה סמיילי קטן ולחוץ מאוד. פתאום שמה לב שהמקום בדף הולך ואוזל. אז החלה לכתוב, באותיות קטנות וצפופות יותר: אחרים: "קמצנית, בורחת מהתמודדויות, דלת אמצעים, אמיצה, בדרך כלל בריאה". אני: "חסכנית, מעדיפה לבחור את הקונפליקטים בעצמי, איזהו עשיר השמח בחלקו – לא כולל שמחה עקבית, לא כולל חלק מובטח. לרוב פחדנית, עד שבא הטריגר שמעיר את גוליית. סובלת ממחסור בברזל, שההתמודדות איתו היא ההפנמה של המחסור בברזל". בשורה האחרונה בעמודת "אחרים" כתבה: "סבלנית, קולנית, טרחנית, זורמת", ובסוף עמודת "אני" כתבה: "משתדלת לספור עד עשר בשקט לפני כל תגובה, אבל לפעמים סופרת רק עד שתיים. קולנית בחוץ, הכי שקטה בבית. לא טרחנית בכלל, זורמת רק במי מנוחות". הדף התמלא עד אפס מקום. היא הפכה אותו לצד השני, ומאחורי עמודת "אני" כתבה באותיות גדולות: "לא אוהבת צבע ורוד!"
לבשתי חולצה משובצת בצבעי כחול ותכלת, כי התבקשתי לבוא בחולצת תכלת. ככה אני, חיה על הקצה. הלכתי מדודות, בצעד כנוע קמעה, משכנעת את עצמי שאולי גם זו לטובה, כי אחרי הכול, אני בעצם די אוהבת צבע כחול. הייתי לחוצה נורא. גם כי לא ידעתי אם אמצא לי שם חברה, וגם כי לא באמת הספקתי להקנות לעצמי דבר ממה שהעזתי לחלום עליו, למעט שק מלא התנגדויות, שק בינוני של סנטימנטים והשכלת בסיס של הארי פוטר. עם זאת, ידעתי היטב כי הציפיות שלי אמורות להיות תחומות בגבולות ההיגיון, אז בניתי לי בראש רעיון מעורפל של מי שאמורה להיות החברה הטובה שלי במקום הזה, תוך התעלמות מוחלטת מהשאלה אם אתקבל בכלל. ושם במסדרון הצפוף, מכווצת מרוב מודעות ומלווה באימי הרוטטת מהתרגשות (מוגזמת לטעמי), ראיתי אותה יושבת ליד אימהּ. מבטה אטום, כמעט אדיש, ואני סיננתי לעצמי שהצליח לה – היא לבשה חולצה משובצת בכחול ותכלת, בדיוק כמו שלי. הסקרנות ניצתה מייד. אמרתי לה שלום בנימוס, ושאלתי אותה אם גם היא באה לריאיון. היא הנהנה. אמרתי לה שהחולצה שלה יפה. היא חייכה בחצי פה, משמע הבינה את הבדיחה ההורסת מצחוק שנתתי פה עכשיו. אמרתי לאימא שלי שאני חייבת לשירותים, למרות שלא באמת הייתי חייבת לצאת אבל כן הרגשתי צורך חזק לחתוך את המתח הזה, כי אם רק בפרוזדור יותר מדי כבד לי, מה לא עלינו יהיה בטרקלין? אימא שלי אמרה לי שמהר, כי ממש תכף תורי והיא לא תזרום עם הפדיחה. אז הלכתי מהר. כשחזרתי – מייד הגיע תורי. בפנים ישבו רב ומנהלת (לא זוכרת מי מהם היה מרתיע יותר). הריאיון כלל שאלות כמו איך לדעתי נראה העתיד שלי ומה אני מצפה לקבל מהסמינר שלהם. וואלה, נשבעת שאני לא זוכרת מה חרטטתי שם. בעיקר רציתי להתקבל לסמינר שלהם, כי לא התקבלתי לשום מקום אחר, וכבר אחרי תשעה באב וכולן יודעות לאן תלכנה. רק אני משנה נושאי שיחה סדרתית. באמת, מגיע לי פרס על זה! ברצינות. עוד כישרון מיותר לסלסילת הנצרים המחוררת שלי. לאן אני שייכת? בינתיים, לאן שמקבלים אותי! לא הייתי בעמדת סינון או בחירה או ברירה. רק תקבלו אותי כבר, סבבה? אני לא אעשה בעיות שתדעו עליהן, מבטיחה! מפה לשם התקבלתי. וגם את הקבלה, בצעד לא הכי הוגן, קיבלתי באדישות. הרי לא באמת רציתי ללכת לשם. לאן רציתי ללכת? שאלת השאלות. בינתיים הכי חשוב לא לעורר חשדות ולא שאלות חדשות! פרה-פרה, ככה אימא אומרת, אז יאללה. גם ההיא התקבלה. התברר שהכיתה החדשה שלנו מאוכלסת בכל אותן בנות שלא התקבלו למקומות אחרים. ודאי תטעו לחשוב שחבורת המאוכזבות, פליטות המקומות האחרים, דווקא תידבקנה במוסד האחד היחיד שכן קיבל אותן, ותהיינה פטריוטיות לו ולשמו החדש והרענן. אך לא כך היה! כיתה שלמה של כל הדחויות מהמקומות האחרים, פניהן חצפו, עורפן נתקשה וצחוקן התגלגל מקצה המוסד ועד קצהו. מעשה בצוות שישב וקדח מה יעשה באותו מושב לצים, כיתת הליצניות הטורדנית והמיותרת: עונשים קלים וחמורים, הוקעות מסגנונות שונים וסתם הטלת אימה למרחקים. כי למה לא? זה הספורט הכי מתגמל שאי פעם נוצר, כלפי כל אלו שאינן מתוודעות לרשות ואינן מאפשרות לרשות לרשת את כל ישותן. אחרי חצי שנה שם, נזכרתי איך הרגשתי בפרוזדור ההמתנה לריאיון הגורלי, נטע זר, עם אימי מורתי – כמורתי! האמ-אימא של הנטע זר! ואז התחברתי לנטע הזר ההיא מהמסדרון, היחידה שדיברה הארי-פוטר'ית מובהקת, כאילו הרגע נשלפה מתחנת הרכבת בקינגס קרוס, והכרנו עוד הרבה נטעים זרים, זכים ונהדרים והפכנו למעין חממה. כך, גם בתנאי צמצום ולחץ הקשוחים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, מצאנו לנו אוויר.
