תוצאות חיפוש

שלום וכמה כיף להיפגש. אני מריה אסטריכר, בת 31 מתל אביב טבחית, שחקנית ובעיקר – יוצרת יש מאין. יוצאת בשאלה מהמגזר הליטאי, אחת מ-12 ילדים, וכבשה שחורה לנצח...   במדור כאן אחלוק הגיגים, סיפורים ומתכונים ששזורים במסע האישי שלי. נתחיל? הימים ימי חמסין וצנע בפנימית "קוממיות", לשם התגלגלתי אחרי תחינות והפצרות מצד אימא ושתיקה רועמת מצד אבא. אני כבת 15 וכבר יודעת משהו על העולם הזה. אחרי כמה סיבובים לא מוצלחים במיוחד בסמינרים קונבנציונליים ודירות אומנה, נפל הפור על הפנימייה הנידחת הזאת, בדרום הצחיח. הגעתי מזיעה וחוששת, חמושה במשקפיים חמורי סבר ובסנדלי כסף שזיכו אותי בצחקוקים ובכמה כפכופים מצד הבנות שהיו, איך לומר... מעט יותר גבריות. מובן שמהר מאוד זנחתי את המשקפיים, הספרים והסטייל לטובת "אבו עגילה" ("קוקס" גבוה ומתוח, כצו האופנה), חצאית פליסה כעורה בגובה הברך, ומתחת ירכונים מרובי דנייר. וגולת הכותרת: גרבי ספורט לבנים וקצרים, שנתנו תחושה מדומה כאילו ח"ו אני גרובה גרביים קצרים בלבד. את ההופעה סגרו נעלי פומה מחרידות בצבעים שחור ואדום. כל זה לא עזר, עדיין הייתי חריגה עד מאוד בנוף. הייתי חייבת משהו להתבלט בו. לטובה. לא הייתי מגניבה מספיק, לא יפה מספיק ולא נועזת מספיק. אבל מהר מאוד נמצאה החוזקה שלי: אוכל! ובכן, קשה מאוד לקרוא לדברים הדלוחים והתפלים שהוגשו במשורה בחדר האוכל "אוכל", אך אני למדתי חיש קל איך לשדרג ארוחות בוקר חיוורות מראה, איך לגנוב מעט חמאה מהמקרר המוסדי ולזרות תועפות מלח ופלפל על כל דבר. מסתבר שהמומחיות שפיתחתי כבר מגיל צעיר, לשדרג את האוכל התפל של אימא, השתלמה ובגדול. כיום אני יודעת להכין ארוחה נהדרת ממינימום מצרכים ותבלינים, ואחת האהבות שלי היא ליצור ארוחות מופת ממקררים עצובים בדירות רווקים של חברים, אבל זה כבר לסיפור אחר... בכל אופן, באחד הביקורים בבית לקחתי לי טוסטר משולשים קטן, ובפנימייה התחלתי בניסיונות שכללו את הפרודוקטים הבסיסים ביותר: פרוסות לחם אחיד, עגבנייה, בצל, וכמובן – חמאה גנובה. אני יודעת שזה לא נשמע מדהים, אבל נשבעת שהטוסטים שיצאו היו הכי טעימים ומוצלחים שאכלתי. בחיי! השמועה שאסטריכר (במלרע מודגש כמובן, כפי שנהגו לקרוא לי בפנימייה) יודעת להפוך את האוכל הבלתי נסבל למשהו שעומדים בתורות בשבילו, רצה במהירות במסדרונות. אפילו הבנות הסקפטיות ביותר, אלו שלא האמינו שאפשר להוציא טוסט מדהים בלי גבנ"צ – מרכיב שעליו יכולנו רק לחלום – היו משכימות קום ונעמדות בתור בכניסה לחדרי, כדי לאכול את אותם טוסטים מופלאים. פרק הפנימייה בחיי הסתיים תוך זמן קצר, אבל אספתי לי כמה חברות נפש שעד היום מתענגות על זכר הטוסטים של אסטריכר, ובימים שהכבשה השחורה שבי מרימה את ראשה, אני נעמדת ומכינה לי ערמת טוסטים אסטרייכרים, שחומים ומנחמים, ונזכרת שהכול מתהפך לטובה. ואחרי כל הלרלרת, הנה המתכון: (נשמע פשוט נורא, מבטיחה שזה טעים למות) מצרכים: 2 פרוסות לחם לבן אחיד (לי היה פטיש לקצוות השמנמנים, אבל לא חייב) עגבנייה קטנה בצל חמאה שעמדה בחוץ והתרככה מלח פלפל שחור.   הוראות הכנה: מורחים בנדיבות את פרוסות הלחם בחמאה, מבפנים ומבחוץ. פורסים את העגבנייה ואת הבצל דק-דק ומסדרים על אחת הפרוסות. זורים מלח ופלפל בנדיבות. מניחים את הפרוסות זו על זו ומעבירים לטוסטר לחיץ. לוחצים על הטוסט בלי רחמים, נותנים כמה דקות יפות של השחמה, עד שמתקבל טוסט זהוב ופריך מבחוץ ורך ומענג בפנים, והאוויר מתמלא ניחוחות עזים של עגבנייה, חמאה ובצל. אם בא לכם ממש שחיתות, אפשר לטגן ביצת עין, להניח מעל ולהגיש.   בתאבון!

ושוב אחרי החגים, ואני נוחתת, אחרי מסע משנה חיים, חזרה לדרום תל אביב; אל השמש והחיבוקים והחיים עצמם, ואז נתקלת בטקסטים הדרמטיים להחריד של מריה בת ה-16, ופורצת בצחוק גדול, וגם בוכה קצת-קצת. כי בכל זאת, אחרי החגים כבר כאן.   ושוב היו חגים, ושוב באה השואה על בית משפחת אסטריכר הכבודה. ואפילו יביאו את כל קני הסוף הרעננים והמבושמים ביותר, אלו לא יצליחו לגבור על עננת הצחנה התמידית, צחנת הדברים ששכבו בצד יותר מדי זמן ואיש לא שת ליבו אליהם.  ושוב לבשו הכול ארשת פנים שמחה חגיגית, ואף צדקנית-מה, וישבו אל שולחן החג הערוך למשעי; איש-איש בחיוכו הריקני, איש-איש ומטענו על כתפו, המטען שהלך וצבר אבק עם השנים. והאל – האל השקיף ממרום וזמזם לעצמו נעימות יווניות.  ושוב, כמו בכל שנה בתקופת החגים, מנסה אימא דבורה לאחד את כל בני השבט תחת קורת גג אחת. ללא הצלחה. עיתים נדמה כי הדבר מגוחך – כאילו נטלה אימי פיסת בד קטנטנה וניסתה לכנס את כל ילדיה תחתיה. ופיסת הבד זעירה היא. לא משנה כמה תמשוך אותה אימי לפה ולשם, אנה ואנה, תמיד יבצבצו להם ידיים, רגליים וחלקי גוף אחרים. היא מושכה לפה, וחושפת שם; מסתירה טפח ומגלה טפחיים. וחוזר וחלילה. אם זר גמור ייכנס בשעה של רוגע מדומה זה, הכול יראה לו מסודר, ואולי אפילו מעורר קנאה, אבל אם יתעכב האורח ויבחן בעיניים פקוחות לרווחה את המארג העדין, ישים לב מייד לקרעים ולריקבון שפשו באותו מעון, המכונה "בית". אבל בעיני אימא דבורה זה לא חשוב, כל עוד כלפי חוץ נראה שהכול בסדר, "טיפ-טופ", כמו שהיא אוהבה להגיד, מה לה כי תלין... וכך, במשך שנים ואף דורות, היא מתנהלת בצורה זו. מושכת לפה ולשם, מנסה לכסות את הזוהמה ולהחריש את הרעש, אבל כמו תמיד לא עולה הדבר בידה – חלקי סיפורים ומעשים מסואבים גולשים החוצה, מאיימים להפר את חלומה הענוג. מבחוץ נחות העיניים על משפחה גדולה ומאושרת, אבל בפנים – הלב מאיר על תהום. תהום כה אפלה ועמוקה – שום סוד לא יכול להסתתר מפניה. לב התהום רחב כליבה של אימא דבורה, הוא סופג וסופח אליו את כל המורסה המוגלתית הזאת, ושותק. אבל לא לנצח. לעיתים הלב עולה על גדותיו ומנפק אי-אילו פרשיות עסיסיות, שתורמות להווי הבית המטולא בלאו הכי. לעיתים הפרשיות עסוקות במאבקי אגו וקטנוניות בין האחים, או בין ההורים – ולהפך. לעיתים הפרשייה עסיסית ממש, נוטפת דם כמו הרומן האסור בתכלית האיסור של אחותנו הקטנה, שתחילתו מלבבת וסופו מר כלענה. ולא ארחיב בדברים של מה בכך ובזוטות, רק אומר זאת: עולם כמנהגו נוהג והחיים נמשכים: יום בא ויום הולך, קיץ וחורף, סתיו ואביב משמשים בערבוביה. הזמן זולג לו בטיפות, פעם עכורות ופעם צלולות, ולעולם אינו נח. וכך, משעבר לו הקיץ הלום השמש ושטוף האור – שוב באים החגים. ושוב באה השואה על בני משפחת אסטריכר הכבודה. מריה, 2007.   אחרי החגים עולים אצלי מן השאול נמשכים בפירורי הנפש שהותרתי מאחוריי. ניזונים מקיץ ארוך מדי וחיבוקים שנמשכו אך רגע קט.   המים במקלחת אפורים עצלים ניגרים בחוסר עניין בין בלטות א-סימטריות דמותי לא נשקפת בהן.   בשום פנים ואופן לא.   עייפה ודרוכה אני מדשדשת בין תשרי לאוקטובר. היהודי הגלותי שבתוכי משהק מארוחה אחרונה של חג.   אני נר זיכרון שקפצה עליו הדמנציה.   אחרי החגים עולים אצלי מן השאול בעננה של שדונים עם זיק זדוני ותל אביב מקבלת אותי אליה בידיים מצולקות וחיוך חסר שיניים.   אלוהים, כמה שאני רוצה להתמסר לחיבוק הזה. מריה, 2018.   והיום (2022): מתכון קליל לסלט סלקים צלויים לאחרי חגים טיפה יותר שמח: מצרכים: 3 סלקים מבושלים בוואקום, או סלקים שצליתם בעצמכם על מלח גס עד לריכוך. 100-50 גרם גבינה שאתם אוהבים. אני אוהבת גבינות מסריחות וחריפות, כמו רוקפור או גורגונזולה, אבל הסלט עובד טוב עם כל גבינה: פטה, מוצרלה, ברי וכו'. חופן אגוזי מלך קלויים או שקדים או כל אגוז שיש בבית. פרי סקסי אהוב: כוס גרגירי רימון, כמה תאנים קרועות ביד, נקטרינה פרוסה או תפוח עץ ירוק ופריך חתוך לקוביות. חופן נדיב של כוסברה, נענע ובצל ירוק קצוצים.   לרוטב: 1 כף חרדל 1 כף סילאן 1/2  כף חומץ בלסמי 1 כף שמן זית נדיבה 1 כף מיץ לימון 1/2 כף רוטב סויה מלח ופלפל לפי הטעם.   הוראות הכנה: חותכים את הסלק לחתיכות גסות. קורעים ביד את הגבינה לחתיכות נדיבות. מוסיפים את חתיכות הפרי ומתבלים בעשבי התיבול. את המצרכים לרוטב משקשקים היטב בצנצנת קטנה, ויוצקים מעל. בתיאבון!   נשיקות.

זה לא שאי אפשר ללכת ביום חמישי לבר הקבוע ולהזמין את אותה בירה, באותו גודל ולהזמין את אותם נשנושים, אבל הנפש זקוקה לגיוון... אחת לכמה שבועות ניפגש בסלון התל אביבי ובמקומות אחרים בעיר, ונקיים את אשר ציוו אותנו אבותינו "לקחת ברייק מהשגרה השבועית העמוסה". והפעם: ליין "יוצאים בחמישי" מארח את מיטב הכישרונות של תנועת היציאה בערב של במה פתוחה. אוהבת לשיר? יודע לקשור עניבה ביד אחת? אתם סטנדאפיסטים ועוד לא מכירים אתכם? הבמה שלכם ל 7 דקות לכל מטרה! בהנחיית מריה אסטריכר שלנו, הלו היא זלדה שושה. מועד הפעילות: יום חמישי, 10.8 בשעה: 20:00 מיקום: הסלון התל אביבי, שטרוק 21. עלות: ההשתתפות הינה ללא עלות אך כרוכה בהרשמה מראש, במקרה של אי הגעה יש לעדכן את הרכזים. לכל שאלה או התלבטות יש לפנות לרכז הסלון רותם קפלינסקי בטלפון: 050-2213705 בואו עם החברים, עם בנות ובני הזוג שלכם ועם קיבה מוכנה לבירות ונשנושים.

בחורף הזה שוב הלכתי לאיבוד עם עצמי. שוב איבדתי נפשות קרובות לטובת חיפוש עצמי שוב נותרתי בקלוני בבדידותי המזהירה ושוב הפך החורף בוצי, עכור ואפרורי.   אז עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב. פניתי לחיפוש פנימי עמוק בין המילים והאותיות, חברותיי הנצחיות. ואז מצאתי את זה: "לא כיף לאבד. הרגע הזה אחרי שגילית שאיבדת משהו הטעם המר הזה בגרון וחמיצות מיצי הקיבה. לפעמים אני תוהה איך זה שעוד לא התרגלתי לשורש המחומש המחורבן הזה א.ב.ד.ו.ן והיו את החברות בגן מינה שאיבדתי בגלל היגיינה לקויה שאבדה בגלל אמא שבדיוק איבדה דרכה בבית ההחלמה טלזסטון. ואבא שאיבד את זה והעלים דרכו למנחם שהתנשף אובד ואבוד בתחתית שרשרת המזון. ואני אבדה לי דרכי באותיות העקמומיות הנפתלות הנבזיות בשיעורים הארוכים של אופק כיתה א' באוהלי ספר.   פוטנציאל מבוזבז צקצקו כולם, ואני רק שקעתי עמוק יותר במלתעות הכורסא ונאבדתי לתוך הספרים הולכת בשבילים חשוכים בתום ארוחות השבת מאבדת דרכי בנחרצות. לפעמים צירפתי עוד נפש תאומה לאיבוד הזה, כמובן רק כשידעתי מראש  את התוצאה אבל לרוב, האיבוד בא לי במפתיע.   הכול חומק ממני מתמוסס אפילו זיכרונות על שאבדו ונאבדו והתאבדו ואלה שאבדה דרכם-דרכי, מתחילות להיערם בתהום הנשייה שלי.   לאבד את זה, חשבתי. איך זה מרגיש? נבהלתי ושמטתי את הרעיון. אללי, האל.אס.די הארור כמעט ואבדה לי דרכי, ונעתקה נשימתי. לעולם לא הרגשתי את האבדון קרוב כל כך ומפתה, נושם עלי בכבדות.   למה לך? למה לך חשף האבדון שיניים מבריקות? שלום מחשבות אובדניות, גיחכתי. אתן לא באמת חושבות שאחרי שנים של איבוד וערפול אקנה את המושלמות של הסוף המהורהר שבכן חרצתי לשון לעברם.   זה קצת כיף להיאבד להיאחז באי הודאות,   אבדה לי דרכי כמעט כל החיים. ואבדה לי רוח נעורים ואבד לי בית ולחם וזיכרון ואומר ודברים.   וטעיתי, טעיתי כשה אובד בארץ לא זרועה, ובאו נידחים והתחבקנו והחזקנו חזק חזק ידיים. לבל יכרסם האבדון דרכו למעגל הנשמות האבודות". (מריה 2015)   ***   אני עפה על זה שמריה של העבר כתבה מסרים למריה מהעתיד ועל איך שתמיד אני מוצאת אותם בזמן שאני הכי זקוקה להם. מכירים את זה שפותחים תהילים ונופלים תמיד על פסוק רלוונטי? או כמו הטקס החב"די של לפתוח  איגרות קודש? אז ככה אני והמחשב שלי. והיומנים. והפתקים הלא נגמרים בנייד. תמיד כשאני מעט אבודה, בודדה או סתם זקוקה למשמעות נוספת בחיי, אני פותחת אותם, מרפרפת בין אלפי טקסטים שונים ומשונים עד שנעצרת באופן כמעט מיסטי על איזה טקסט שרלוונטי לי לאותו הרגע בצורה מופלאה.   יש בי הכול. אני ספר תהילים. אני אגרות קודש. אני הדבר הכי טוב שיכלתי לעשות לעצמי. הללויה.   ולענייננו, קבלו מתכון לא פחות ממושלם של בר, אחותי הקטנה, לסופלה שוקולד חמים שהוא קצת כמוני.  מערבולת של מריר, מתוק ושואב אבל גם קליל ומעלה חיוך.   מצרכים: 3 חפיסות שוקולד מריר 1 חפיסה של שוקולד לבן או בלונדי (אפשר גם מריר במקום) 50 גרם חמאה 3 ביצים 4 כפות סוכר 2 כפות קמח   הוראות הכנה: להמיס בקערה את שלושת החבילות של השוקולד המריר יחד עם החמאה, על אש נמוכה או בבן מארי. לטרוף היטב את הביצים בכוס ולהוסיף לתערובת השוקולד והחמאה תוך כדי בחישה מהירה. חשוב לשים לב שהתערובת לא מבעבעת כדי שלא תצא לנו חביתה! להוסיף את הסוכר ואז את הקמח ולהמשיך לבחוש היטב עד שהתערובת חלקה ואחידה והסוכר נמס. להעביר לכוסיות קטנות מנייר או לתבנית שקעים מסיליקון (התערובת הזו מספיקה לכ-10-12 מנות). חשוב! לא למלא עד הסוף את הכלי בו אתם אופים את הסופלה כי העוגה תופחת. למלא חצי עד שלושת רבעי מהכלי. ועכשיו לחלק הכיפי – לוקחים את חפיסת השוקולד ודוחפים בעזרת סכין, קוביית שוקולד אחת לכל כוסית. מכניסים לתנור שמחומם מראש על 180 מעלות לכעשר דקות או עד שנוצרים סדקים עדינים בקרום החיצוני.   זהו נשיקות לכל הנשמות האבודות שאנחנו.

חלק ראשון אני בת 19. גרושה. חיה על החוף כבר כמה חודשים. ולבד. מאוד מאוד לבד. שניים-שלושה אנשים שהכרתי הם סוג של משפחה עבורי כרגע, אבל מדובר בתחליף די עלוב. אז אני לבד.   רוב היום אני יושבת על החוף וכותבת לעצמי יומנים, פוגשת תיירים מכל העולם, ובעיקר מנסה לעכל מה שעבר עליי עד הלום. וזה די הרבה, בטח יחסית לבחורה בגילי. הלבד היה הרבה וכבד, וכל הזמן חשבתי שברגע שיהיה לי כסף אלך לטפל בעצמי. זה לא קרה. מצאתי את עצמי צורכת לא מעט משני תודעה וממלצרת על החוף. זו למעשה הייתה העבודה הראשונה שלי במקום שאין לו שום קשר לדת. הצגתי את עצמי בשם החדש שבחרתי לי, מריה, וכן, לא הייתה לי שום בעיה למלצר בחוף בבגד ים בלבד, לפי דרישת המקום. להפך, זה מרגש ומסקרן אותי. אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הגוף שלי. את החודשיים האחרונים שלי באילת ביליתי בבגד-ים בלבד. ואז זה הגיע. יום שישי, קיצי ועמוס בחוף. אני מתזזת לי בין השולחנות, הלקוחות, החול והבירות – וכבד לי. כבד לי ביד ובלב, ואני מתגעגעת למשהו לא ברור. הראייה נעשית מטושטשת, הרגליים כבדות ומנהל המשמרת נושף לי בעורף שאני חולמת. וזהו. פיצוץ. אני מטיחה את ערמת הצלחות שבידי על הרצפה ומתחילה לבכות. לבכות ולצעוק על כולם. על הבוס החרא, על העבודה הקשה ובעיקר על עצמי. איך יכולתי לא להאמין כל הזמן הזה? איך יכולתי לחשוב שיש לי עתיד בתור חילונית? "אתם לא יותר טובים מבהמות!" צעקתי על הלקוחות. "אוכלים, שותים ומזדיינים. מה אתם, קופים?" הלקוחות הביטו בי, המומים. מנהל המשמרת ניסה לברר אם אכלתי איזה "טריפ מקולקל", ואני הייתי עמוק בהתקף. כל הלבד, אי-הוודאות והריקנות עשו את שלהם. אני חוזרת הביתה, אני חוזרת בתשובה. העולם הזה ריק לי מדי. אני בוכה, צועקת ומאשימה. ואז הולכת משם לכיוון הבית שלי. בחודש האחרון היה לי מספיק כסף כדי לשכור חדר קטן במרתף של משפחה אילתית. מבט בשעון, עוד חצי שעה שקיעה. אני משנה כיוון ורצה לקיוסק, להספיק לקנות כמה דברים לשבת. את השבת הזאת אני מתכוונת לשמור. אין מצב שלא...   לקריאת חלק שני הקליקו כאן אבל אל נא תמהרו, קבלו מתכון לחלות של בית, שבתיות ומנחמות. מצרכים: 1 קילו קמח 2.5 כפות שמרים יבשים 4 כפות סוכר 1 שקית משפר אפייה 470 מ"ל מים כחצי כוס שמן (מעט יותר מחצי) 1 כף מלח   הוראות הכנה: מערבבים בקערה את השמרים, הסוכר, ומשפר האפייה. מוסיפים מים ומתסיסים כ-10 דקות. מוסיפים קמח, יוצקים מעל שמן, ומתבלים במלח. לשים את הבצק כעשר דקות. מניחים לבצק לתפוח כשעה וחצי. קולעים חלות ומניחים בתבנית כחצי שעה, עד להכפלת הנפח. מרססים מעל מים ומפזרים שומשום, או כל תוספת אחרת שאוהבים, ומכניסים לתנור שחומם ל-160-150 מעלות. אופים כחצי שעה, או עד שהחלות נראות מוכנות וטובות. טיפ של שרי אחותי: אם אתם אוהבים חלות במראה של חלות ויז'ניץ, חום-כהה ומבריק, לפני ההכנסה לתנור למרוח מעל בלילת ביצה רכה מעורבבת בכף סוכר חום וכף מים   גיט שאבעס 3> לקריאת חלק שני הקליקו כאן  

או: סיפור ישן-חדש, זיכרונות, מסעות ומה שביניהם   מריה 2015 הלילה חלמה על השעונים הנמסים של סלבדור דאלי. היא נאנחה, התהפכה ובעטה במיטה עד שגופה רעד, אבל זה לא עזר לה. היא התעוררה, שוב, באנקת בהלה ולחששה לעצמה: זמן... אני חייבת לקנות זמן. בשפתיים חרבות ולב דופק גיששה דרכה אל הכיור הקטן, צחצחה שיניים עד זוב דם, ובמוחה הקודח השעון מתקתק. יש ללכת לבנק ולסדר את המינוס שרק העמיק ושאב אליו את כל הסובב אותה; יש ללכת לפסיכולוג שיתקן ויאבחן וינחם ויאמר שיש, יש עוד תקווה; יש ללכת לעבוד כדי שכל המערכת תוכל להתקיים; יש לאכול משהו, וכמובן לא לשכוח לשתות הרבה מים; יש להתקלח ולסדר מעט את החדר העמוס; יש לקום ולעשות. "לקום ולעשות," חזרה ושיננה לעצמה. ואל יהא הדבר פשוט בעיניכם, כי בכל פעולה, ותהא זו הפשוטה והיומיומית ביותר, המפלצת מתעוררת לתחייה, נוטלת שתי משקולות אימתניות וכורכת אותן סביב המשימות הפשוטות לכאורה. ושוב ושוב הופכות הפעולות הבנאליות והיומיומיות למשימות קשות עד בלתי נסבלות. כל ארוחה וכל טבילה באמבט כרוכות במלחמה, כל עניין בירוקרטי מתיש אותה. חשבון הטלפון, הוצאה חריגה שהגיחה לה פתאום – כל אלו פערו תהום מתחתיה. ובעיקר, מה שאכל אותה מבפנים, היה הזמן שהתפתל לו בלחישה חרישית מרגע שפקחה עיניים עד פקיחת העיניים למחרת. הכול בער בה. היא רצתה כוחות על, או אפילו סתם כוחות פשוטים כמו של כולם. היא רצתה לטוס, לטייל, ללמוד, לשיר, לרקוד. בעיקר רצתה להשאיר חותם פה, בכדור. היא לא רצתה להתמוסס ככה, כמו הזמן, להיעלם בלי שמישהו ידע בכלל שפעם הייתה פה מישהי עם עיניים גדולות ולב קרוע ורצון גדול פשוט להיות. הימים רדפו אותה כרדוף חתול אחר זנבו, במעגלים גדולים שהלכו וקטנו סביבה עד מחנק. הכול עורר בה קנאה והתפעלות, ואז תחושת החמצה. כל שיר ששמעה בעיניים מצועפות עורר בה רצון עז ליצור ולעשות, אבל אז הגיעה מפלצת המשקולות ולפתה אותה במבט קפוא, מצקצקת בלשונה ומורה באצבע תקיפה על שעון ענק שמרחף לו מעל כאומר: הרפי מחזיונות השווא שלך, ילדה טיפשה, אין לך זמן לזה. יש לשרוד. לשרוד! כל פנס רחוב היה בעיניה תעלומה: מי היוצר המוכשר שהרכיב והנדס ותרם את תרומתו לכדור? היא שוטפת כלים ונאנחת אל הסקוצ' והסבון. היא אף פעם לא תצליח לעשות משהו יעיל כמו שני אלה. ובכלל, מה היא חולמת בהקיץ? יש ללכת ללמוד, ויש ללכת לרופא, והכביסה לא תתלה את עצמה. ויש, כמובן, לפחד מההתקף הגדול שקרב ובא, החור השחור שמתקרב אליה בצעדי ענק. וככה התהלכה לה סהרורית בעולם, טרוטת עיניים וקצרת נשימה, ורק הלילות היו מספקים לה נחמה, כי מדי פעם, כשהכול בה בער וגעש ורתח, היא הייתה מקבלת מתנה בדמות חלום אמיתי עד כאב. בחלום היא טסה למקומות מופלאים, בחלום לא הייתה שום תחושת זמן. כאילו הזמן שכב שם בערמות ענק, וכל מי שרצה נטל לעצמו חופן גדוש ממנו. זמן לחיות וזמן לנשום, ולעשות וליצור. אפילו סתם זמן כדי להיות האדם עם עצמו, בלי התקתוק המקפיא של אל השעון הגדול, ומפלצת המשקולות שם למעלה. והודו ופריז ויוון, כמו שכבו שם נינוחות בשבילה, רק שתתהלך בהן. תטייל, תחקור ותנשום... הן היו כבדות וחמימות כמו שדיים ענקיים, אבל אפילו שם, בין חמדות הערים וקסמי הזמן, צל התקרב ושיחר לפתחי נשמתה הקרועה. ושוב הייתה קמה בשפתיים חרבות, ומילה אחת עמדה שם, צחיחה ומצחינה כהבל בוקר: זמן. זמן --- הזמן שלי נוזל לאט. הוא זולג לו בטיפות מגושמות ועכורות. אל האין. הזמן שלי נוזל לאט ומכתים בדרכו דפים לבנים שהולכים ומצהיבים. הזמן שלי משטה בי כמו מאהב עם לשון חלקלקה, והוא ממשיך ומהתל בי משל הייתי השטן בכבודו ובעצמו. וכשאינו ניגר לו בעצלתיים, הזמן שלי מתכנס בתוך עצמו ונאסף לשלולית מרקיבה של חלומות, תוכניות, ופיסות נשכחות של חיי. והנה עכשיו, בעיצומו של מסע בין פריז יוון והמון זמן לחשוב ולנשום, אני שולחת חיבוק עז למריה של 2015. ושולחת לכם מתכון קיצי ומרענן לסביצ'ה דג לבן, שאפשר להכין מהר או לאט, ואז לזלול ולהרגיש לשנייה שהזמן נעצר ואפשר פשוט להיות.   מצרכים: 1 רצועת פילה שמנמנה של דג לבן, טרי ככל האפשר (דניס, מוסר ים, לוקוס, וכל דג טרי) 1 נקטרינה קצוצה לקוביות קטנות 1 בצל סגול קטן קצוץ דק 1 זוקיני (קישוא ירוק וצעיר) 1 גביע יוגורט בעל אחוז שומן גבוה 1/2 עגבנייה בשלה חופן קטן של צנוברים שמן זית, לימון, מלח ופלפל לפי הטעם מעט עלי זעתר טריים, אם יש בנמצא. אם לא – כוסברה קצוצה לגמרי תעשה את העבודה.   הוראות הכנה: קוצצים את את פילה הדג לקוביות קטנטנות. מקלפים את הזוקיני ומסירים את הקליפה, ואז ממשיכים לקלוף בקולפן ליצירת רצועות זוקיני דקיקות. מניחים בקערה את כל הרכיבים, חוץ מהיוגורט והעגבנייה. מערבבים, טועמים את הסביצ'ה ומתקנים תיבול. יוצקים את היוגורט לצלחת נאה ויוצרים שלולית סקסית. עורמים את הסביצ'ה על שלולית היוגורט, ומעל סוחטים את העגבנייה בתנועה מיומנת, כאילו אתם מינימום אייל שני. נגיעה קלה של שמן זית, ויאללה. מומלץ לטרוף בתוספת פרוסות לחם קלויות, קרקרים או כל פחמימה קראנצ'ית אחרת. בתיאבון!

"בתור ילדה חרדית, כשהייתי שומעת את המילה 'בית', מייד הייתה עולה לי בראש תמונה של בית חד-קומתי, קטן, שמהחלונות שלו בוקע אור צהוב. אורה של התורה הקדושה... ודמויות של משפחה שיושבת סביב שולחן האוכל ומכולן בוקע אור יקרות של קדושה ושכינה. התקופה היא חנוכה כמובן, חג האור והמשפחה והיהדות החמימה. כיום – אם אומרים לי את המילה 'בית' אני רואה את אותה התמונה רק עם כתם כהה ומטושטש במרכזה. הכתם הזה הוא אני." (מריה, מתוך out of mea shearim, 2004) *** חנוכה 2010. אולם בית כנסת גנרי כלשהו. כיסאות כתר פלסטיק. חמגשיות עם סלט פסטה קר. ירוחם מסתבך עם המצגת במקרן. צרחות צחוק של להקת ילדים עולות מהרחוב. אבא יושב על כיסא כתר לבן ומעשן בשרשרת בכניסה לאולם. חיה ושרי מתנצחות בלהט במטבחון, רכונות על פלטת שבת שמנונית מכוסה בתבניות אלומניום ענקיות וגדושות ב... *** חנוכה 2014: השעה שלוש אחר הצהריים, אמא במטבח מעלעלת בעיתון בידיים שמנוניות, אבא כרגיל בעיצומו של שלאף שטונדה ארוך (מנוחת אחר הצהריים), כולם טרודים בלימודים או בעיסוקיהם, אני לחוצה קצת. אני אוספת את השיער לקוקו הדוק וגבוה כמו שאמא אוהבת, או יותר נכון – בצורה היחידה שאמא מרשה. אני מביטה בהשתקפות שניבטת אליי מן המראה בחוסר חשק מופגן. פנים עגולות ומנומשות, משקפיים עם טביעות אצבעות והחיוך העקום הזה שלי, זה שמנסה ללא הצלחה לחייך בחן עם השיניים עטויות הברזלים. נשימה עמוקה, ויאללה, תיק – לוקחת תיק גב ששימש פעם כילקוט של שרי ומתחילה להעמיס בבלבול חצאיות וחולצות, תחתונים וגרביים. אנחנו הולכות ליום אחד בעיקרון אבל רק השד יודע איך זה יתגלגל עם שרה. אני גונבת לברכי חצאית שבטח תיראה קצרה על שרה. אני לא מבינה את הקטע שלה עם החצאיות הקצרות האלה, אני חושבת שהעיניים שלה הרבה יותר יפות מהרגליים שהיא כל כך אוהבת לחשוף. ובכלל, עניין הביגוד אף פעם לא משך אותי כל כך. שרה פשוט ידעה לקחת כל בגד ולשוות לו את האופי שלה – קצר, צמוד, שובב... אני עדיין התהלכתי בחצאיות ג'ינס ארוכות וכבדות וחולצות טריקו עם שרוול דמוי קצר שהיה מחובר לשרוול ארוך יותר. אני מסיימת להעמיס את התיק. דוחסת הכול בכוח. תמיד הייתי גרועה בלארוז. יוצאת מהחדר בפרצוף סמוק מעט, כמעט מסגיר. מזל שאף אחד לא פה כדי לשים לב. זורקת לאימא בחיפזון: "אני הולכת לעשות שיעורים עם מלכי". היא מהנהנת באפטיות ורק מציצה לראות שלא עוללתי כלום בשיער ושאני לבושה כהלכה. "תכניסי את החולצה", היא צועקת מאחוריי. "ותחזרי להדלקת נרות". מטומטמת שאת, אני מגחכת בלב. את לא זוכרת שאני כבר שבועיים בבית ושאין שום שיעורים? אני טורקת את הדלת ומדלגת שתיים שתיים במדרגות. יוצאת מהבניין ונתקלת במבטיהן של ילדות הבניין שבוהות בי ומשפדות אותי בעיניים המומות. יוצאת אל השמש ממצמצת תוך כדי חציית הכביש ומרימה מבט אל המרפסת. לא טעיתי, אני שומעת את שרה צועקת לי מלמעלה.   המשך יבוא... ובינתיים, קבלו מתכון מהיר וממכר לסופגניות ריקוטה שמלטפות מבפנים.   מצרכים: 250 גרם ריקוטה 2 ביצים שלמות + חלמון אחד 70 גרם סוכר 1 כפית מחית וניל או תמצית וניל 1 כף רום 2 כפיות אבקת אפייה 175 גרם קמח   הוראות הכנה: בקערת מיקסר מניחים את כל הרכיבים הרטובים ואת הסוכר ומערבלים קלות, מוסיפים את אבקת האפייה ואת הקמח וממשיכים לערבל עד להתאחדות וקבלת בלילה סמיכה וחלקה של בצק (אפשר בהחלט לעשות זאת גם ידנית). מעבירים למקרר למשך שעה. מחממים שמן לטיגון עמוק בסיר רחב. מוציאים את העיסה מהמקרר ובאמצעות שתי כפיות יוצרים מעין עיגולים ובזהירות מפילים אותם לשמן הרותח. מטגנים עד שמתקבלים עיגולים קטנים שמנמנים וזהובים. מוציאים מהשמן עם כף מחוררת, בוזקים אבקת סוכר וזוללים.   חנוכה שמח באשר אתם.ן 3>   לפרק הבא: https://bit.ly/3YHyzxp

אחרי הפרק הראשון: https://bit.ly/3PyssYh ... הנה המשך עלילותיה של מריה: אני מכסה את העיניים בידיים ומנסה לראות מה קורה שם אצל הדוידוביצ'ים מבעד לדמעות השמש, ואז אני רואה בחטף את שרה עומדת בקצה המרפסת, את הכובע השחור של אברהם נבלע באפלולית הבית ואת דלת המרפסת נסגרת מאחורי שרה. אני מאמצת את אוזניי תוך כדי שאני תוהה למה היא לא למטה כמו שסיכמנו. אני מרגישה שמשהו השתבש. ובכלל, אם אברהם בתמונה אין מצב שהיא תצליח לצאת. שרה צועקת לי: "נעלו אותי במרפסת. אברהם הלשין עליי". אני שונאת אותו. את האח המעצבן הזה שלה עם הפאות המסולסלות והכובע המטופש. הוא בכלל רוסי, מה הוא מנסה להתנהג כמו חסיד? אני מתחילה להתמלא מתח ועצבים, כי רק חסר לי עכשיו שברכי ובלה יחזרו מבית הספר ויראו את כל הסצנה הזאת, רק זה חסר לי. שאמא תדע שהלכתי לפגוש את שרה. את המחשבה על אבא הדחקתי בנתיים בתאים הכי שחורים של מגירות המוח שלי. אני מנסה לתקשר איתה בצעקות לא חזקות מדי, אבל זה קשה כי היא בקומה חמישית ואני למטה על המדרכה מזיעה ומבולבלת. ואז אני רואה אותה מטפסת בקלילות על גדר המרפסת ומכווננת את עצמה כלפי המרפסת של השכנים שנמצאת שתי קומות מתחתיה. אני בהלם, בולעת רוק בגרון ניחר ומנסה לשכנע את עצמי שהיא בטח רק מאיימת על ההורים שלה שתקפוץ כדי שיפתחו לה את דלת המרפסת. כמה אומץ, אני רועדת בלב. מצמוץ אחד ושרה קופצת. אני המומה. לרגע לא העליתי על דעתי שהיא באמת תקפוץ. אני לא בטוחה אם היא התכוונה לקפוץ אל מותה או לקפוץ בניסיון לברוח ושתי האפשרויות מהממות אותי. אני חונקת דמעות בגרון ומנסה להבין מה קורה, ואז שרה צצה לידי מחויכת, תופסת ברגל ימין ומחבקת אותי. אני בהלם. משתרכת אחריה לכיוון בר-כל  והיא מספרת לי בשקט איך שנייה לפני שהיא התכוונה לצאת מהבית אברהם תפס אותה ונעל אותה במרפסת. בהוראת ההורים הוא נצטווה להשאיר אותה שם עד שיחזרו בערב להדלקת נרות. היא מתארת לי איך כיווננה את עצמה לנפילה טובה, איך קמה על רגל אחת, קיפצה אל סלונם של השכנים ההמומים, פתחה את דלת הבית שלהם ונמלטה. אנחנו צוחקות ובוכות יחד אבל לא יותר מדי כי בכל אופן זאת שרה ושום דבר הוא לא הזוי מדי או בלתי נתפס. היא רוסיה, היא פשוט לא עושה עניין מכל דבר. אנחנו עורכות התייעצות בבהילות, אבא שלה בטח בדרך הנה וצריך לצאת מהשכונה בכל מחיר. קובי מחכה לנו בבני ברק, ופארק מרום נווה מחכה לנו, על גבעותיו הירוקות והקניון מלא האורות והחנויות שסמוך אליו. שרה מפלחת שני זוגות של משקפי שמש מבר-כל, ואני מחכה לה בחוץ מצחקקת בעצבנות, לא מבינה מאיפה שלוות נפש הזאת של השרה הזאת שלי.   המשך יבוא. מאפה פסטה, בטטה וערמונים מפנק מושלם לחנוכה, גרסה משודרגת לפסטת השמנת פטריות שהייתה הדבר הכי אהוב בעולם על שרה ועליי (חוץ מבריחות דרמטיות והתקפי לב להורים שלנו).   מצרכים: 1 חבילת פסטה קצרה מבושלת רק חצי מזמן הבישול שכתוב על גבי האריזה ומסוננת 1 חבילת פטריות טריות פרוסות דק 1 חבילת ערמונים בוואקום קצוצים גס 1 בטטה בינונית חתוכה לקוביות קטנות 1 בצל גדול קצוץ דק 2 שיני שום כתושות 1 חבילת שמנת מתוקה לבישול 150 גרם גבינה קשה מגוררת (צהובה, פקורינו, מנצ'גו, גאודה או כל דבר אחר שיש במקרר) 3 כפות שמן זית 1 כף נדיבה של טימין טרי או יבש (לא חובה) מלח, פלפל, אגוז מוסקט לפי הטעם 50 גרם גבינת פרמזן מגוררת   הוראות הכנה: בקערה גדולה מערבבים היטב את כל המרכיבים עם הפסטה, למעט הפרמזן. יוצקים את התערובת לתבנית גדולה ועמוקה יחסית מרופדת בנייר אפייה. מפזרים את הפרמזן בנדיבות ושולחים לתנור מחומם מראש ל-180 מעלות לחצי שעה או עד שמתקבל קראסט שחום וריח של אהבה עצמית בכל הבית. בתיאבון! לפרק הבא: https://bit.ly/3YGFwiq

אתמול היה ללא ספק יום למרק בצל. מרק בצל אמיתי. כזה שמריחים אותו מתחילת הרחוב. כזה שחודר את האף הגדוש והסתום שלי (עניין של קבע בחורף). אני חושבת שיצאתי ונכנסתי מהבית משהו כמו שבע פעמים רק כדי להתרגש מהריח הזה שהציף את הבית וחדר לי אל הלב והזכיר לי טקסט ישן על ריחות וחיים אחרים. אז מצאתי אותו, וקראתי אותו תוך שאני מכורבלת על הספה עטופה בעננים משכרים של ריחות. קצת מחייכת וגם בולעת דמעות בגרון. מרק הבצל לא יצא טעים כמו שדמיינתי, אז בינתיים אני לא נותנת את המתכון, אבל קבלו את אסופת המילים הזאת ומתכון למרק תירס שתמיד מצליח.   אני רוצה נורא להריח טוב. אז אני מורחת על עצמי שלושה קרמים בחדר מול המראה: קרם פנים, קרם גוף, קרם שיער. לכולם יש את אותו ריח שמנוני תעשייתי מבחינתי וכולם נועדו לדבר אחד – לסמל את יציאתי מעולם הרחוב וכניסתי הריחנית לעולם הזה – העולם הבורגני, עולם שבו אנשים נמדדים לפי ריחם ותקציב מותרות הבושם שלהם. בתור ילדה שגדלה עם פוליפים גדושים, אף סתום ואבא שעישן שתי קופסאות של טיים בתוך הסלון הסגור – לא ממש בא לי לדבר על ריחות. אני רוצה לדבר על אף סתום. בצורה מאוד מוזרה אני מבינה פתאום שכנראה לא אכתוב קטע נוסטלגי ומרגש על ריח משום שהמפלט מריחות היה ההישרדות שלי. לברוח מריח השתן והמחנק של חדרי ילדותי. לברוח מריח הסיגריות של אבא. לברוח מריח שקיות השמיטה שהעלו צחנה במרפסת השירות. לברוח מצחנת הקירות העבשים בסקוואט (דירה נטושה) באגריפס. לברוח מטחב המצעים בזולות ובמדבר. לברוח מריח החנק במערה ההיא באילת. לברוח מריחות גוף שלא ראה מים עידן ועידנים. לברוח מהבל פה חמוץ וארסי בעשרות נקודות ומפגשים שונים. לברוח מהבל פה מצחין שלי אחרי לילות ארוכים נטולי צחצוח שיניים ושינה טרופה וקימה בהולה וגנטיקה מחורבנת. בתנועה העדינה הזאת של אטימת החלק האפי והמריח שלי מתקפלים כל חיי בפרקים פרקים, ניע קל, קימוט של קצה האף ויצירת מחיצה עדינה בין פה לאף לגרון – והנה יצרתי לי עולם אחר, בועה ניטרלית בלי שום ריח שיזכיר, שיפצע. לא הייתי בן אדם של ריחות וגם לא אהיה אף פעם כנראה. אז אני יושבת באמצע השוק – קלישאתי ככל שיהיה – מוקפת דוכנים עבשים, ריחות של לחם וקפה טרי ועץ מיושן, אוטמת את חלקת הריח שבי ונכנעת לניטרליות של המחשב שלי, לפלסטיק של המקשים הלבנים שלי ששום ריח לא נטמע בהם. רק ככה זה מצליח לי. רק ככה זה הצליח לי עד היום. מריה 2015   מרק תירס שתמיד מצליח רכיבים: - כ-400 גרם גרגרי תירס (טרי, קפוא או משומר) - 1 כרישה בינונית קצוצה גס - 1 שורש סלרי מקולף וחתוך לקוביות (נשתמש גם במקלות של הסלרי חתוכות לטבעות וגם בעלים) - 3 שיני שום כתושות - 1 גמבה אדומה חתוכה לקוביות קטנות - כ-3 ס"מ של שורש ג'ינג'ר מקולף וחתוך גס - 1 תפוח אדמה בינוני חתוך לקוביות בינוניות - ביצה אחת או שתיים - שמן זית, מלח פלפל, רוטב סויה, צ'ילי מתוק הצעת הגשה: כוסברה קצוצה או תלתלי בצל ירוק   הוראות הכנה: בסיר בינוני בעל תחתית כבדה מחממים כשלוש כפות שמן זית. מוסיפים את הכרישה, השום, הג'ינג'ר, הגמבה ושורש הסלרי ומזהיבים היטב. מוסיפים את תפוח האדמה, גרגרי התירס וגבעולי הסלרי. מכסים במים וכשמגיעים לרתיחה הגונה מתבלים כטוב ליבכם במרק – רוטב סויה, צ'ילי מתוק, מלח פלפל ואפשר גם כף אבקת מרק. קוצצים היטב את עלי הסלרי, מוסיפים ומנמיכים את האש. נותנים למרק לבעבע בעדינות כשעה ורבע. טוחנים מעט בעזרת בלנדר מוט עד לקבלת מרקם גס ועשיר של המרק. עכשיו החלק הכיפי – כשהמרק רותח עדיין טורפים היטב ביצה לתוך הסיר כדי לתת סמיכות, טעם ומרקם נהדר לכל הסיפור הזה. בוחשים היטב עד שהביצה נטמעת כלא הייתה במרק ומתקבל מרק סמיך ומפתה. יוצאים מהבית לרגע רק כדי לחזור ולהתפעל מהריח שיוצא ממנו. יוצקים מרק לקערה וזורים מעט כוסברה קצוצה או בצל ירוק. זהו. ניצחתם את החורף.

הכול יצא מכלל שליטה. היד שאחזה בעט הלבינה והאדימה לסירוגין, ונתזים של דיו נחתו באוושה רכה על הקפוטה הלבנה והמשיית ובין השורות של המחזור. שם הם דווקא השתלבו היטב, נספגו בדפים המוכתמים ועשו בהם כבשלהם. איזו ערפילית בעין גרמה לו למצמץ מהר. דמעה נשרה, ישרה ושקופה, על הדפים המהוהים. לא היה בה שום רגש. רק רפלקס. אבל האקט הזה הצית אותו פתאום, והוא נחפז לנגב ולתקן. המים רק החמירו את המצב. העט הוטח בזעם לקיר, ופאה נמרטה בעצבנות. והאשמה... אוי, האשמה. אלוהים, בכבודו ובעצמו, זקר אצבע מורה וירד לייסר אותו בשוטים. לפני יום הדין. השורות במחזור חרצו לעברו לשונות שובבות של דיו, והבל הפה המצחין הבהיר לו שאכן לחטא יש טעם של חרא. התיישב אפוא בתבוסתנות על הספה החומה, אם כי שמץ של חדוות החטא עדיין הקשה את עורפו, וליטף בהיסח הדעת את העיטורים הישנים. צלצול טלפון רועם הלם באוזניו, והוא זקף אוזניים כמו גור שועלים במעבה היער. הולצמןןןןןן. יש לך טלפווווןןןן... הוא קם באחת. נאחז בקרנות הציצית. נשימה שננשמה בחיפזון עברה בו שורקת ויבשה: "חג שמח, זיידי." "שנה טובה." קולו נשמע סדוק וגבוה מדי. הוא ידע שהובס במערכה הזאת.   כל האלוהים המאושרים מאושרים בדרכם, וכל רוצחי האלוהים אומללים, כל רוצח בדרכו שלו. חייך חיוך מריר של השלמה ונעלם במסדרון הישיבה... השמועה אומרת שהוא עלה השמיימה בקול גדול, אבל חולות סיני מלחשים על הבדווי הלבן, טרוט העיניים ואדום האף, שבכל ערב שנה חדשה משוטט, צרוב שמש, ומקלל את האלוהים בעגה אשכנזית סדוקה. מריה. ---- הטקסט הזה צף אצלי בכל שנה בתקופת החגים, ומעלה זיכרונות מאובקים וחמצמצים. בתקופת המגורים שלי בנחלאות הכרתי הרבה הולצמנים שכאלו. זה קרה כשהייתי עמוק בנתק מהמשפחה, והחגים היו תהום-כאב פעורה שהיה עליי לחצות מדי שנה. גם היום התהום קיימת, אבל אני צועדת לשם בראש זקוף ובידיעה ברורה שבמשחק הזה יש רק מנצחת אחת. אפילו עכשיו, ממרום חדרי הקטן בעליית הגג של בניין רכבת ישן, אי-שם במערב גרמניה, מנותקת לחלוטין מכל סממני חג – בחירה מוחלטת שלי – אני מחייכת חיוך קטן מתוך הדמעות. מפעילה "משפחת מלבסקי" בקולי קולות, ויודעת שהמשחק ייגמר בקרוב ואשוב להתרפק בזרועות חברים, משפחה ואחיינים אהובים. ובא לי לברך ולהזכיר לכל מי שהייתי ועודני, לכל הנשמות האבודות, הצרובות מבדידות וייאוש: יש עניין שנתהפך הכול לטובה. חג שמח ❤   והפעם, קוגל תפוח אדמה זהוב ומנחם, שגרם לגדוד גרמנים שלם לרייר ולבקש מתכון. מתאים לכחמישה סועדים.   מצרכים: 1 קילו תפוח אדמה אדום 1 כוס שמן 2 ביצים 3 כפות קמח 1 כפית אבקת אפייה 1 כף פלפל שחור גרוס (בנדיבות) 1 כף מלח (בנדיבות) 1 כף אבקת מרק (אופציונלי. לא לשפוט. כך מקובלני מבית אבא)   הוראות הכנה: מקלפים ומגרדים, או טוחנים, את תפוחי האדמה. מגירים נוזלים כמה שאפשר. לא נורא אם נשאר קצת. מעבירים לקערה רחבה ומוסיפים את שאר המצרכים. מערבבים היטב ויוצקים לתבנית בינונית משומנת, או מרופדת בנייר אפייה. מעבירים לתנור שחומם מראש (180 מעלות) לכ-40 דקות, או עד שהקוגל מקבל מרקם זהוב, והריח הזה, של חגים ושל כל מה שטוב בעולם, מתפשט ברחבי הבית. אפשר לאכול קר או חם, כמנה עיקרית – אני אוהבת להוסיף שמנת חמוצה ובצל ירוק – או כתוספת למנת עוף/בשר, כמובן לצד מלפפון חמוץ.   בתאבון וחיבוקים לכולם.ן באשר תהיו.