תוצאות חיפוש

הדבר שאני משתתף בו הוא אני / כותבות וכותבים בעקבות פרננדו פסואה המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה (1888–1935) כתב לאורך השנים בקולות רבים ובשמן של יותר משבעים דמויות בדיוניות. הוא היה רב-אומן בזיהוי שינויים העומדים ביסוד כל קביעוּת ועמד על תנאי היציבות השורדת בתום כל התפרקות; ברבגוניות קולותיו היטיב להמחיש את כוחה של השפה בפתיחת אופקים נפשיים חדשים, שכולם שכנו זה לצד זה וחסו תחת זהות אחת. בטקסט הבא, הלקוח מספרו "ספר האי נחת", פסואה מתאר איך דרך הכתיבה הוא מזהה את המופע שנקרא "אני", זה שלא משתנה גם כשהפעולות משתנות והשנים חולפות. בהשראת הטקסט של פסואה, משתתפות ומשתתפי סדנת הכתיבה של הסלון בתל אביב כתבו על העבר האישי שלהם, שמתחבר ומתנגש עם ההווה, העתיד ומה שביניהם – אני.   האי נחת / פרננדו פסואה  הכול מתאייד לי. חיי כולם, זיכרונותיי, דמיוני ומה שהוא מכיל, אישיותי, הכול מתאייד לי. אני חש כל העת שהייתי אחר, שחשתי אחר, שחשבתי אחר. הדבר שאני משתתף בו הוא מופע עם תפאורה אחרת. הדבר שאני משתתף בו הוא אני. לעיתים אני מוצא, בבלבול ההמוני של מגירותיי הספרותיות, ניירות שנכתבו על ידי לפני עשר שנים, לפני חמש- עשרה שנה, אולי לפני שנים רבות יותר. ורבים מהם נראים לי של אדם זר; אינני מזהה את עצמי בהם. היה מי שכתב אותם, וזה היה אני. אני חשתי אותם, אך זה היה כמו בחיים אחרים, שכעת אולי התעוררתי מהם כמו מחלום של מישהו אחר. לעיתים קרובות אני מוצא דבר שכתבתי כשעוד הייתי צעיר מאוד – קטעים מגיל שבע-עשרה, קטעים מגיל עשרים. ולאחדים מהם יש עוצמת ביטוי שאינני זוכר שיכולה הייתה להיות לי בשלב ההוא בחיי. יש במשפטים מסוימים, בתקופות שונות, מתוך דברים שנכתבו במרחק צעדים ספורים מגיל ההתבגרות שלי, שנראים לי תוצר של מי שאני היום, לאחר שחינכו אותי שנים ודברים. אני מזהה שאני אותו האדם שהייתי. ולאחר שחשתי שהיום אני אחרי התקדמות גדולה לעומת מה שהייתי, אני שואל היכן נמצאת ההתקדמות אם הייתי אז אותו אדם שאני היום. יש בכך מסתורין שמפשיט אותי ממעלותיי ומדכא אותי. (תרגם מפורטוגזית יורם מלצר, בבל הוצאה לאור, 2000)   מילה זו מילה / מירי אברמוביץ מחכה / התלבשתי יפה / ככה יצא היא מאחרת / אני קצת מתעצבנת קבענו שעה / תכבדי. מילה זו מילה. מנסה להרפות / מתרכזת בנשימה והיא עדיין לא מגיעה / תמיד הייתה לה נטייה להבריז. נזכרת שהכרנו / בכיתה א' / תחילת שנה היא קורצת בחיוך שובבי / אני בחזרה הרגשתי קירבה... התחברנו / אהבנו / רבנו / נפרדנו / חזרנו / נפרדנו / חזרנו.   עכשיו שוב מחכה / בקפה של השכונה המלצרית פוזלת / אני מבינה אמריקנו קר / מזמינה / שותה מדליקה מחשב מנסה לכתוב פרק בסדרה והיא עדיין לא מגיעה שולחת אנרגיות חמלה אולי תבוא בכוח המשיכה. פותחת ספר / לשיקום היחסים: "מה מונע מכם קירבה?" הסופרת שואלת – אני עונה: הפחד שתגידו –" מירי, את ילדה קטנה וטיפשה". לא תראו שאני / חשפתי בשביל לגעת נגעתי בשביל לתת נתתי בשביל להיטיב.   שוב ללא הגנה / שוב פוחדת / אז אל... תאמינו למילה / אני לא באמת עירומה זה סתם תרגיל כתיבה.   בשם המעשים הטובים / בשם היצירה שובי אליי שובי אליי כתיבה.   העבר ממני והלאה / יענקי גולדברג יום יבוא ויתחולל זעזוע. ההווה כבר טעון בארוטיות תקיפה של מבשר בשורה. האילמות האלימה של מה שעדיין נוכח ממשיכה להתקשט בואכה בקיעה. פירורי הזמן ממשיכים להימתח עוד ועוד לקראת לְשַׁד מזומן מראש. כל עוד העתיד לא כאן אין אלא להתנועע בתוך פי הטבעת של הכאן ועכשיו, ולו כדי לדמות צליל של תנועה. כרגע אפשר רק לצחוק את ההתפרצות המתנקזת, עוד לא לבכות עונג בר קיימא. נותר העבר הנוטר טינה. טינה המקבעת בקשר בלתי ניתן להתרה. קל יותר לחזות פני עתיד מאשר אחורי עבר. קל יותר לחרוץ את גזר הדין על המשפט שטרם החל מאשר להעריך את השפעתו של העונש שכבר בוצע. קל יותר להכריע שמה שהיה לא יהיה, אבל איך ניתן להכריע את מה שכבר היה?   אני היום. אני אז / אביה אל הכול התאייד לי. הכול הרגיש כל כך לא יציב, כאילו נעקר לי מתחת לרגליים. כל מה שלמדתי להאמין בו התברר לי כלא אמיתי. התהליך קרה בהדרגה, אך ההלם נשאר לאורך זמן ולקח לו זמן לפנות את הדרך. האמונה התחילה לפקוע, ואיתה עזבו אורחות חיי החרדיים. לבושי ומעשיי שינו צורתם. מסתכלת על איפה הייתי אז. בחורה תמימה שמאמינה בכל ליבה כי יש אלוהים והוא טוב. ואם רק אגיד לו מה אני רוצה אז יהיה בסדר. אבל אף פעם לא היה בסדר. יש משהו באמונה שהוא נורא נוח, ואתה משליך מעליך אחריות לחיים. ובעצם, ככה ניתבו אותך. ככה חינכו אותך. ולא תקום להגיד אחרת בגיל שבע-עשרה, כי לא יכול להיות שמשקרים לך, ומה תעשה אם תישאר לבד. ואתה ממשיך כי ככה אתה רגיל. ואז, בשלב כלשהו, הבנתי שאני לא יכולה להאמין. לא יכולה להמשיך. כי אני לא מאמינה שאלוהים הוא טוב. ואם באמת אלוהים שסיפרו לנו עליו הוא אבא טוב, למה הוא מביא רע לעולם. הרי במצב תקין אבא מתעלל יושב בכלא ולא ממשיך להיות אבא. אז אני מבינה שמשהו לא תקין. וזה הרגע שהחיים כאילו מתחלקים לשניים. לא באמת, אבל יש משהו בקו הזה שהוא קצת כמו קו גבול. שני אנשים שונים באדם אחד. אני של "אז" ואני של "היום". וזה קצת מפחיד. זה מזעזע את מה שגדלת עליו. זה מפחיד להפסיק להאמין שמא יכה אותך ברק וזה מפחיד לחלל שבת שמא תידרס ביום למחרת. אבל אתה מבין שאתה של אז הוא לא אתה של היום. ואז, כמו במילותיו של פסואה, חיי כולם מתאיידים. זיכרונותיי מעט מיטשטשים, אישיותי משתנה. אני לא רק חשה אחרת. אני אחרת. וטוב לי להיות אחרת.   אהבת הכתיבה – אהבת החיים / ידידיה וייסברג תמיד תמיד אהבתי לכתוב. כשהעט היה מגיע לידיים שלי הוא היה יוצא במחול, רוקד ורוקד ללא הפסקה. לא תמיד היה קשר בין המילים, לא תמיד הן היו ברורות, אבל תמיד הן הביעו רגש, זעקו משהו. כשהייתי צעיר ובן ישיבה הייתי כותב המון, חידשתי חידושים, חיברתי ספרים (על ה"תלמוד בבלי" בעיקר) ובגדול, ניסיתי תמיד להיות עבד נאמן. העמוד האהוב עליי היה השער, אף שכביכול לא היה בו שום חידוש, רק קצת מילים אישיות והתפייטויות. הייתי מצטט שירים ומודה לאלוהים בכל מיני מילים רומנטיות. כנראה זה היה הדבר היחיד שבאמת עניין אותי. אני לא זוכר כלום ממה שכתבתי בשנים האלה, כאילו מלאך נגע בי והשכיח כל תלמודי. את כל מה שכתבתי אחרי הישיבה אני זוכר. הדברים שכתבתי בתהליך היציאה כנראה נגעו בי באמת, כל הרגשות שיצאו לי מהלב הם עדיין פה, חרוטים עמוק-עמוק. בכל פעם אני חווה מין תחושת מראה על החיים שלי. 23 שנים מהם נעלמו, 23 שנה לא הייתי אני, לא הרגשתי. ולהרגיש זה טעם החיים.

השעה תשע בערב, שלושים דקות לאחר "כיבוי אורות" לתלמידות כיתות ז'-ח'. אצלנו, בקומה השלישית, קומת כיתה ט', תכונת סוף יום הייתה בשיאה. התכנסות הערב הסתיימה, קראנו "קריאת שמע" מסידור (לא כולל ברכת "המפיל", כמובן) ואת אגרת הרמב"ן. התור למקלחת החל, ומדריכת הלילה החלה להאיץ בבנות המשוחחות בטלפון הציבורי – "אם את לא מסיימת תוך חמש דקות, אני מנתקת לך. זה לא טלפון פרטי!" בהמולה העליזה והלא-חרישית בכלל הסתובבה מדריכת הלילה של כיתה ז', פניה עגומות וקומתה כפופה. "הנה את," היא אחזה בי, נרגשת. "את חייבת לעזור לי, דיברתי עם נחמי, את משוחררת מכיבוי אורות היום." על קצה לשוני עמדה תשובה מתחכמת ומפולפלת, כפי שנהגתי להשיב באותם ימים, עם משפט סיום מוחץ ואירוני על תפלות החיים וחוסר הטעם בכול והניחי נא לי להרהר את הרהוריי הנוגים, אך היא הקדימה ואמרה, "מירי רוצה שתבואי לספר לה סיפור. היא לא מוכנה ללכת לישון וממרידה לי את כולן. תעשי לי טובה."   מירי, אחותי הצעירה ממני בכמעט שנתיים, הגיעה לפנימייה אחריי. קסם לה הרעיון של שחרור כולל ממטלות הבית, ארוחות מתוזמנות 3 פעמים ביום ושינון של מעשיות חסידיות מחורזות בלחנים של ניגוני חב"ד ושירי הלל לרבי ולרבנית. היא לא הביאה בחשבון דבר אחד, פנימייה זה חרא גדול. זה כלא לנפש. בעוד אני יכולתי ליצור לעצמי עולם פנימי עשיר ומגוון, מקום משלי ועבורי בתוך בית הבלהות הזה, הפנימייה, מירי הייתה זקוקה למבוגרים שיראו אותה. ובאין כאלה, היא עשתה מה שבראש שלה. אין דבר מלחיץ מזה עבור צוות ממשטר, ובנקודה הזאת נקראתי לדגל. הדבר היחיד שהיה מרגיע את מירי ומחזיר למדריכה את השליטה היה סיפור, ולא סתם סיפור, סיפור שלי.   וכך הייתי מגיעה לחדרה של אחותי, משדלת אותה להיכנס למיטה, מכסה אותה בשמיכה, דוחקת את השוליים היטב-היטב, שהשמיכה לא תישמט במהלך הלילה, ומתחילה. "לפני שנים רבות, בכפר קטן ומרוחק מכל מקום יישוב..." פעם התעוררו תושבי הכפר למראה שמיים ירוקים, שדות כחולים, שמש חומה ואדמה צהובה. פעם התעוררו התושבים וגילו שמישהו גנב להם את האותיות פר"ח – ויצאו להשיב את הגזלה. פעם הירקות בגינת הירק המטופחת שלהם, מקור המחיה של הכפר כולו, החלו לדבר ולא התכוונו לאפשר לבני האדם לאכול אותם. פעם כל המבוגרים של הכפר נעלמו והילדים היו צריכים לנהל את המקום בעצמם. אף פעם לא ידעתי איך הסיפור יתפתח; העלילות המשונות התגלגלו מפי לפי מידת הערנות של אחותי. עלילות מסמרות שיער ומפותלות במיוחד אם היא הייתה ערנית ודרוכה, ועלילות רכות וקצרות כאשר זיהיתי שעפעפיה כבדים ונעצמים.   נשק "הכפר הקטן והמרוחק" היה שמור למקרים כאלה, של צורך בהרגעה, אבל הסיפורים שפעו ממני תמיד. האחים שלי אף פעם לא שבעו מסיפוריי, ולי אף פעם לא נמאס לספר.   מובן שגדלתי בסביבה מטפחת סיפורים ומספרי סיפורים. בילדות המוקדמת, כשנחה הרוח על אימי, היא הייתה מכנסת אותנו, דרדסיה הרבים, ומקריאה לנו סיפור מספריית מחניים. הפריץ הרשע, היהודי עדין הנפש, האוצר מתחת לגשר, הדוב המרקד, יהלום בבטנו של דג, הילד שניצל, צדיק בגוב האריות, דמא בן נתינא, ר' עקיבא והנר, סעודת העכברים, סוחר העתיקות, קריאת תהילים שהצילה ממוות – ועוד ועוד. שבילי כפרים באוקראינה נסללו בדמיוננו, שווקי איזמיר גדשו לנגד עינינו ונפרשו נתיבים בערים יהודאיות קדומות. האיורים הוסיפו לחוויה, ובהיעדר מכשירי טלוויזיה סיפורים אלו נחקקו במוחותינו – לתמיד.   במוצאי שבת, בנוהל החסידי, אבא היה מספר מסיפורי הבעש"ט. גם אצל מייסד החסידות ההתחלה הייתה זהה בדרך כלל: החסידים מתיישבים בעגלה, אלכסיי, העגלון, מניף את השוט ומסתובב בגבו אל נתיב הנסיעה, הסוסים דוהרים לדרכם וההרפתקה מתחילה. עיתוני הילדים שפעו סיפורים. סיפור בהמשכים ב"זרקור", ב"מרווה לצמא" וב"במחנה צבאות השם", עיתון הילדים של חב"ד. הייתי שולחת לשם יצירות כתובות שלי, ונרגשת כל כך כשראיתי שם את מילותיי מודפסות ואת שמי מככב במדורים.   (מתוך "במחנה צבאות השם" – שנת ה'תשנ"ב – ככל הנראה)   האקלים הסיפורי הזה עודד אותי להמציא סיפורים מבוססי מציאות, או לפחות מבוססי סיפורים ששמעתי שקרו במציאות. וכך, לפי הצורך ולפי מידת העניין של מאזיניי, המצאתי סיפורי צדיקים (לכו תוכיחו שלא היה האדמו"ר מפלוטכשקנט) סיפורים על גבורת ילדים יהודים בשואה (חומר לפיתוח סיפורים כאלה לא חסר) וסיפורי מופת שלא היו ולא נבראו. וזה היה טוב. זה היה טוב מאוד. זה יצר לי מקום בעולם וארגן לי את המציאות.   את הטכניקה הזאת, של חיבור סיפורים, שכפלתי לטיפול עצמוני בטראומות. הדברים שקרו – קרו, אין לי דרך לגזור חלקים מהביוגרפיה שלי ולהעלימם. מנגנוני ההדחקה שלי לא פעילים במיוחד, להפך. כל שנותר לי הוא להחליט איך אני מספרת את הסיפור שלי, איזו נקודת מבט אני מאמצת לי. האם אני בוחרת לראות את הנערה הדרוסה שהייתי בפנימייה, או את האחות הגדולה שנקראה לדגל והייתה האדם הנכון במקום הנכון; האם אני מספרת את סיפור היציאה שלי כזריקה מהבית והתגלגלות ברחובות ובמאורות שהמילה אורווה הולמת אותן יותר מדירה, או כסיפור של גילויים חדשים, למידה והתגברות על בסיס יומיומי. והיום, איך אני רואה את חיי, האם כסיפור של החמצה והתאיידות של חלומות (ראבק, רציתי להיות דוקטור לפילוסופיה בגיל 40) או של היפתחות לעולמות חדשים, תרגול של גמישות מחשבתית ואימוץ נקודת מבט של ילדה תמידית. אפשר להתבאס ממה שקרה וממה שלא קרה, תמיד אפשר, ואפשר גם שלא. יצירת נרטיב – זה כל הסיפור.

ביום שאהיה ראשת הממשלה אבקש מכל אזרח ואזרחית בישראל: שמרו עליכם מפניי. אנא דאגו להזכיר לי מהי הסיבה ואילו מניעים גרמו לי להחליט להיות חלק מההיסטוריה. בלעדיכם – סיכוי גדול שאשכח. בבקשה הזכירו לי אם יראה ששכחתי והכוח סנוור את עיניי; שימו לי מקלות בגלגלים כשאצטרך תזכורת לכך שאיני כל יכולה; דאגו להזכיר לי שאני על תנאי ושאתם – כן, כן, אתם, אזרחי ישראל, לא שוכחים לבדוק בציציותיי, לבדוק שאני פועלת ביושר, בנאמנות ובכפוף ליסודות שעל בסיסם הוקמה מדינת ישראל, כפי שהבטחתי לעשות. הקפידו להזכיר לעצמכם ולי שאני בסיכון גבוה לפעול ממניעי אגו ולהשתמש בכוחי לרעה, גם אם אישיותי טובה בבסיסה ומניעי היו טהורים. בדקו כל עת האם אני ראויה להמשיך בתפקידי.   סיבה ותוצאה – חוקיות בהתנהגות האדם כוח ההרגל מייצר לנו אשליה, שמה שהיה ימשיך להיות. אחד המקומות שבהם אנחנו "נופלים" הוא כשאנחנו מאמינים וסומכים יותר מדי על בני אדם בכלל ועל מנהיגים ובעלי כוח בפרט, ושוכחים כי כגודל כוחו של האדם כך גודל יכולתו להזיק. ידוע שמעמד גבוה וכוח לאורך זמן מחזקים מאפייני אישיות ספציפיים. הנחת היסוד החשובה ביותר של מדע הפסיכולוגיה היא שישנה חוקיות בהתנהגות האדם ואין בה שום דבר מקרי. לא צריך להיות גאון גדול בשביל לדעת שילד שגדל להורים מפנקים יתר על המידה, עלול לגדול להיות שתלטן ועריץ, או לחילופין ילד שסובל מהזנחה יכול להתפתח לאדם שמתנצל על עצם קיומו. נסו להיזכר, אם בילדותכם הייתה ״מלכת כיתה״? אילו מאפייני אישיות היו לה? האם היא ידעה להפסיד במשחק? מי היו "המקורבים" אליה, אלו שהיא הרוויחה מהם, אלו שהחמיאו לה ואמרו לה כמה שהיא מדהימה...? איני מתכוונת לבקר ילדים, הלוא ילדים גדלים ומשתנים (או שלא), אבל ילדים הם אנשים קטנים ותהליכים שקורים אצלם קורים גם אצלנו, המבוגרים, רק בתוספת של קצת יותר תחכום ומסיכות. כשבאתי לכתוב את דעתי על הרפורמה המשפטית, אלוהים עדי שהדבר הראשון שעשיתי היה להקשיב. להקשיב באמת. הקשבתי ליריב לוין, שר המשפטים. הקשבתי לטענות בעד ונגד הרפורמה. שמעתי את כאבה של יד ימין. הבנתי. הזדהיתי עם תחושת האפליה בבחירת השופטים המכהנים. מערכת משפט שיש לה חלק רחב ודומיננטי בחוקת המדינה ובקבלת החלטות היא פריווילגיית במובנים רבים. הבנתי את כאבם של אנשי הפריפריה, את התסכול שמלווה כבר שנים רבות את אנשי הימין ושאין להתכחש לו. ומנגד, שמעתי את הפחד של יד שמאל. את הפחד מהניסיון לשינוי מעמדה של בית המשפט, את הפחד לאבד סמכות מאזנת. איני רואה את עצמי כשייכת באופן מובהק לצד שמאל או ימין, אני גם לא יודעת אם בני ברק, העיר שבה גדלתי, נחשבת לפריפריה, אבל מה שבטוח הוא שבבית הספר שלי – אזרחות לא למדתי מעולם. לא למדתי מהי דמוקרטיה, מהי חוקה, מהם מושגי היסוד בדמוקרטיה, כמו למשל הפרדת רשויות. באיחור למדתי כי במגילת העצמאות, שהוקראה ביום ההכרזה על הקמת המדינה, נקבע אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. נבחרי הציבור הבינו את חשיבותה של היהדות בחיי המדינה, ולא פחות מכך את ערך הדמוקרטיה. לאורך ההיסטוריה לא תמיד היה ברור שזכויות אדם וחופש בחירה הם עניין בסיסי ושלאף אדם אין רשות לכפות את דעתו או לשלוט באדם אחר. עקרון "הפרדת רשויות" נועד למנוע מצב שלאדם יחיד או לרשות אחת יש כוח רב מדי, דבר שעלול להמיט חורבן. בשתי מילים "חלוקת הכוח", כדי שלעולם לא ייוצר מצב שבו יהיה בידי מערכת אחת כוח רב מדי, וכך הסיכון להפרת זכויות אדם יקטן בהרבה. יש שיגידו שהיעדר המידע הוא הגורם לכך שמעולם לא חשבתי שלי כאדם פרטי יש יכולת ואף אחריות לחשוב, פשוט לחשוב באופן עצמאי כאינדיבידואל, ולבחור במנהיגות מסוימת, בדרך ובגישה שאני מאמינה בה. לכן, דווקא היום בא לי לומר בקול גדול לך, ולך ולכן, ולכם: חִשבו, הפעילו את המוח. תנו לעצמכם זמן להתנקות – להתנקות ממחלוקת, להתנקות מזרם או שייכות, להתנקות מאמונות שמנהלות אותנו ולחשוב. שחררו מהשיח את צד ימין וצד שמאל. שחררו את הצד הפוליטי. עשו ריסטרט והפעילו את המנגנון הביקורתי – כי תוספת כוח היא לא עניין של צד פוליטי היא שאלה אנושית: מה עלול לקרות כשנותנים למישהו כוח מופרז?   השתמשו באינטואיציה הבריאה שלכם ושאלו את עצמכם: האם נכון לתקן אפליה במחיר של נתינת כוח רב יותר לממשלה? האם זה שווה את הסיכון? האם סביר שמקדמי הרפורמה הם אלו שהולכים להרוויח ממנה באופן אישי? האם הם יכולים להפעיל שיקול דעת אובייקטיבי ולחשוב על טובת הציבור כולו? האם נכון לבטל את ה"מניפולציה" (השיטה) שמשמרת את הדמוקרטיה הישראלית ואת ערך הפרדת הרשויות? ככלל, מה מבטיח לנו שאנשי השלטון לא ישתמשו בכוחם לרעה? כשאהיה אני ראשת ממשלה, עִמדו על המשמר ושמרו על כוחי מוגבל. למענכם, למעננו.   #הרפורמה_המשפטית

בכל בוקר מתעורר בי הצורך להציל את העולם, שילוב כזה בין הרצון להיטיב לבין הצורך להיות משמעותית. בדרך כלל אני מתאפקת מלתת ביטוי מוגזם לצורך הנ״ל, אבל הפעם, לכבוד השנה החדשה, זה גדול ממני. משהו בי חייב לשתף במתכון הסודי שלי לשנה טובה. ומי שמכיר אותי יותר מחמש דקות יודע שאני בת 70 עם רזומה של 120. אז תרימו כוסית, תסתכלו לי בעיניים, ו–צ׳ירסס! אה. רגע אחד, כמו לכל מתכון, יש סיפור מאחוריו.   בני אדם לא באמת מצפים לטוב יותר מהחיים שקיבלו בצעירותי היה לי קשר מעניין עם מורה בסמינר. איני יודעת מי יותר נהנתה מהקשר הזה, אני או המורה אסתר. היא הייתה אוהבת לשמוע את דעתי ולנתח איתי סיטואציות. באותה תקופה הייתי מדריכה בפנימייה טיפולית, היו שם מקרים קשים ביותר, בנות שבאו מרקעים מורכבים. באחת השיחות שאלה אותי המורה אסתר, "איך את מסוגלת לחיות 24/7 בסביבה טרגית כל כך?" עניתי לה: "גם לאסיר בבית סוהר יש ימים שבהם הוא מנצח בשחמט. הנפש מתרגלת, הציפיות הן רק בהתאם לחוויית החיים. החניכות שלי לא כואבות את מה שלא היה להן, כי הן לא מכירות משהו אחר..." הוכחה מטלטלת לכך קשורה לאחת הבנות שהכרתי במסגרת העבודה, יעל (שם בדוי). יעל שהתה ברחוב, בחברת מלאי שקיות שאנשים טובים השאירו לה. באחד הלילות היה לה קר, והיא החליטה ״להשתדרג״ לשינה בבית הכנסת, שם פגש אותה גבאי בית הכנסת, שהכיר את מנהלת הפנימייה, וביקש לסדר לה מקום בדחיפות. יעל הגיעה עם עגלת תינוק ישנה ומלאי שקיות שרק אלוהים יודע מה היה שם. היא עמדה בכניסה, שקטה ומכונסת. נודע לי על הגעתה כיוון שהחניכות רצו אליי וביקשו "שהחדשה" לא תהיה איתן בחדר. כשהתקרבתי לקבל את פניה של יעל הבנתי למה. לא היה אפשר להתעלם מהריח... באופן חריג אפשרתי לה לשהות בחדר לבד, במחשבה שלאט לאט תתאקלם ותלמד להיות נעימה לסביבה. למחרת יעל נעלמה, ואיתה גם השקיות. בערב חזר הגבאי עם יעל והשקיות, לאחר שסחב אותה מספסל בית הכנסת. כך כמה פעמים. יעל הוחזרה לפנימייה שוב ושוב, עד שהבנו שהיא מעדיפה את הספסל בבית הכנסת. חשבתי לעצמי, כל אחד – ציפיותיו בהתאם לנקודת הפתיחה שלו, כל אחד ויכולת ההכלה שלו לטוב שיש לעולם להציע. האם יש דרך להתגבר על מגבלה זו ולחיות חיים מלאים? האם הסביבה תקבע את הציפיות או את יכולת ההכלה שלנו לטוב? החיים, כמו החיים, לוקחים אותנו למקומות שלא תכננו. יש שיקראו לזה "השגחה פרטית" ויש שיקראו לזה "קארמה" ויש שיאפשרו לביצת ההפתעה הזו פשוט להיות.    לא דמיינתי שאצא בשאלה, לא חשבתי שיום אחד אעזוב את בני ברק ואנהל אורח חיים שאינו דתי. מצאתי את הנישה שלי בתוך החברה החרדית, מצאתי את הסיפוק המאוד ספציפי שלי וחלמתי "חלומות חברתיים" – חלומות כמו שכולם חלמו סביבי... התחתנתי, הבאתי לעולם ילדה מתוקה. הנישואים לא צלחו והגירושים פתחו לי את היכולת לראות את עצמי באור שונה, כבר לא במסלול הצפוי והמוכר שחשבתי שאבלה בו את חיי. השינוי הזה גרם לי לראות מסלולים שלא הכרתי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי עם זוהר לים. זוהר, חברה שהיא לב. אה, והשם ישמור, גם חילונית, ועוד מתל אביב. זה היה ביום שישי בצוהריים. יצאנו מדירתה שביפו, לאחר שעשתה לי סיור בבית וראיתי את פחי המחזור שהיו רהיט בפני עצמו במטבח המאוד עתיק שלה (ועתיק זו מחמאה, כן?) חיפשתי כוס חד־פעמית למים, וקיבלתי הסבר אקולוגי למתחיל על החור באוזון ועוד דאגות קיומיות, ועל כך שבבית הזה השימוש הוא בכלים רב־פעמיים בלבד. על הדרך הכרתי את לונה, השותפה החייכנית שלימדה אותי כמה מילים בערבית, וגם את אמיר, השותף השלישי, ובן זוגו הספקתי להכיר. תוך שאני טועמת מהמידע החדש, חשבתי לעצמי כמה רחוק ממני העולם של זוהר וכמה קרוב אליי העולם של זוהר, הרי כולנו בני אדם, במלבושים שונים, תרבויות שונות. וכך הבליחה לי מחשבה: רגע, אז גם חרדיות זו תרבות? האם הרוחנית שאנו מייחסים לאורח החיים החרדי אינו אלא יציקת משמעות פרי ידינו? מיהרתי לסלק את המחשבה האיומה הזאת, כי בכל זאת, זה לא כיף גדול לאבד את כוח ההרגל. זוהר אפשרה לי לבחור בגד ים, ולראשונה בחיי לבשתי ביקיני והבטתי במראה (תהיתי האם אני אוהבת את מה שאני רואה) ולבשתי מעל את השמלה שהגעתי איתה. לפתע הרגשתי מוזר לחבוש את הפאה בחזרה. התלבטות קצרה, ובעידודה של זוהר ההחלטה התקבלה. פיזרתי את השיער, קצת חוששת, עדיין לא בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון. בדרכנו לים טיילנו בשוק הפשפשים, זוהר רצתה שניכנס לחנות חפצי נוי, לבחון וילון חרוזים עם הדפס של פרידה קאלו. ואני, אני רק ראיתי אישה שלא סידרה גבות. ואז קיבלתי הסבר על פרידה וכמה פמיניסטית היא הייתה (גם למילה פמיניסטית הייתי צריכה תרגום). היה לי נעים כל כך. התקרבנו לים והרוח העיפה לי את השיער. אמרתי לזוהר, בהתרגשות, "אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי את השיער שלי ככה, נושם את הראש, מאוורר." הגענו לים, ואני דמעתי. חוויית החופש הציפה אותי ברגע של חיבור לטבע, ככה, בלי מסיכות, בלי פאות.   לומדת ללמוד ולשאול שאלות משהו בחוויה העמוקה הזאת גרם לי להתחיל לחשוב, לערער, להתבונן פנימה והחוצה, ובעיקר ללמוד אותי. הנחתי את אלוהים על Hold ונתתי לעצמי להרגיש, לשאול, איך אני רוצה את החיים שלי? האם זה בסדר לרצות שיהיה לי נוח? האם זה בסדר לרצות לפעול שונה מאיך שחונכתי? פתאום ידעתי, אני רוצה להרגיש שוב את השיער שלי ככה, משוחרר ברוח, שזה לא יהיה אירוע מכונן חד־פעמי, אני חולמת על להיות נאהבת מבלי להתחתן, חולמת לחזור אל הבמות, לשיר כמו פעם, כשעוד היה לי מותר, לפני הבת מצווה, לפני שנחשבתי לאישה. החלטתי – אני עוברת לפתח תקווה ואלוהים נשאר בבני ברק.   אחרי שלוש שנים, שבהן הספקתי ללמוד שקיימות עוד הרבה אמונות מגבילות מעבר לדת, כאלו שמנהלות לנו את החיים מבלי שנשים לב, הבנתי שהדרך אל האושר רצופה בעבודת הלב: להרחיב את נקודת הבחירה ולתת לאופציות להישאר פתוחות, לאפשר לטוב להגיע ולהיות נוכח. אז, אחרי ניסיונות רבים, קבלו בחום את המתכון שלי לשנה טובה: חממו תנור ל־365 מעלות הרתיחו אמונות מגבילות, ורק אחרי שהתנור חם מאוד הכניסו אליו בכל יום: 10 דברים טובים שאתם מלאי הודיה עליהם 15 משפטים של אמונות חיוביות, לפי הצורך 20 דקות של התמקדות בנשימה *לשנה טובה ומתוקה יותר מומלץ להכפיל כמויות.

עולם הקולנוע הוא אחד העולמות המופלאים אשר נפתחים בפני היוצאים והיוצאות עם עזיבתם את העולם החרדי. מסרטי קלאסיקה וותיקים ועד אלפי הסרטים שיוצאים מידי שנה וממלאים את בתי הקולנוע. הקסם הקולנועי קשה להגדרה, אך אין ספק כי רבים מזדהים ומתחברים רגשית לעלילות וגיבורי הסרטים השונים, חיבור שלפעמים נותן השראה לצופים בחייהם הפרטיים. מירי מילשטיין- משתתפת בפרויקט 'יוצאים יוצרים קולנוע' התראיינה בכאן 11 על הסרט שהפיקה וצילמה במסגרת הפרויקט שהתרחש בסלון ת"א. לצפייה בתכנית המלאה לחצו כאן! (האייטם מתחיל ב1:15:23)

לאדם הראשון לא היו פיאות. לאברהם אבינו לא היה מושג מי זו מירי רגב. רחל אימנו לא הלכה עם בובו, משה רבינו לא הכיר את הכשר הבד״צ, או בית יוסף, ודוד המלך לא התחתן כדת משה וישראל עם כל אישה שהוא פגש. הבעל שם טוב המציא את החסידות כי נמאסו עליו הדינים והתגברו עליו הרחמים. סטיב ג׳ובס המציא לאימהות דרך לתקשר עם הבנים שלהן שנמצאים רחוק בצבא (עיינו ערך אייפון). רבי נחמן מברסלב אמר שימשוך אותנו בפיאות, גם אם אין לנו כאלה. הדלאי למה לימד אותנו ללמוד מכל כישלון ושהדאגה היא מיותרת אם הדברים כבר קרו. רבי שלמה קרליבך ידע והבין, שחיבוק זה פיקוח נפש לפעמים, וסכנת חיים דוחה שמירת נגיעה. ועכשיו, שמאלנים רוקחים תרופות שמצילות אלפי ימנים ימנים ממציאים פתרונות לאלפי שמאלנים חרדים מתגייסים חילונים משתמטים ילדים קטנים מכל הארץ שותים שוקו בבית מול התנור כשקר, בלי קשר לאיזו חסידות/מגזר/עדה/דת הם משתייכים כשמישהו חולה הוא ישמח שיכינו לו תה כשהוא יהיה עצוב הוא יצטרך חיבוק, לא משנה מהן דיעותיו הפוליטיות.. ואנשים מתאהבים ונשברים כל יום, כל היום. העולם הזה אבוד כמעט כמו האנשים בתוכו, ועדיין, כמו אז כן עכשיו כך יהיה תמיד - מה שמשנה זה הלב. וכשמישהו מעם ישראל צריך משהו - כולם יתגייסו עבורו. גם ״הפרזיט״ עם הגארטל גם זאתי עם הג׳ינס גם הבחור עם השטריימל או החבוב עם הסירטוק זאת עם העגילים באוזניים ההוא עם השורטים וכל המעצבנים או הבדחנים אלו המחמירים במטבח אלו שמקלים בפסח אלו שאוהבים שניים סוכר אלו שלא בכלל כי דיאטה החבר׳ה שגרים בגבעה בשומרון או אלו שמשכשכים בבריכה בסביון אם מישהו מעם ישראל יצטרך אותם - הם יהיו שם עבורו. ביחד. הכל מתחיל מבפנים, ומה שטוב באדם מתגלה בכל מעטפה - בין אם מאחורי ג׳ינס וסניקרס, מעיל שחור עם חולצה לבנה וכובע קנייטש, או קעקוע ועגיל באף. מכולם יש מה ללמוד, מכל דבר יש לקחת מעט. כי העיקר זה הלב, והטוב, בעצם. לשכן החילוני שלי אין כיפה, ועדיין הוא מדליק לי את האור כשאני עולה במדרגות לבד בלילה. לבחורה הדוסית שעובדת איתי יש יותר מושג בעולם החילוני ממני, למרות שאני זו עם הג׳ינס שמקשיבה לאליס קופר. לבעלת הבית שלי יש דיעות פוליטיות שונות ממני ועדיין אני היא שולחת לי אוכל כשהיא מנחשת שאני עייפה, לפי הצעדים בכניסה. מה אני רוצה לומר, בעצם? חיצוניות זה פאסה, ויש לשים לב אל הנשמה.

הוא חזר בשאלה, התגרש ויצא מהארון, אבל את הפריצה הגדולה של חייו חב המעצב בן ה-29 לשרת התרבות, שלבשה בקאן את שמלת הערב הראשונה שלו. איך נראה יומו? משעות הבוקר המוקדמות הטלפון בסטודיו של מעצב שמלות הכלה דרור קונטנטו לא מפסיק לצלצל. מאז פרסמה אמש שרת התרבות והספורט מירי רגב את תמונתה הזוהרת מהשטיח האדום של פסטיבל קאן בעמוד הפייסבוק שלה, הפך קונטנטו בין רגע ממעצב שמלות כלה אנונימי בן 29, עם סטודיו במתחם הדואר ביפו, לגיבור האופנה של המדינה.     תגיות: סיפורי יציאה, סיפור אישי תאריך הכתבה: מאי 2016

צעירות? צעירים? במרכז? הכירו את הקהילה הצעירה שלנו, קבוצה חזקה ופעילה של צעירות וצעירי יוצאים לשינוי במרכז הארץ. תחת מטריית הקהילה מתקיימים מפגשים חברתיים, פעילויות שונות ומגוונות וכן קבוצת וואצאפ פתוחה לשיח והיכרות. את הקהילה מנהלים ארי, בני, יסכה ומירי בתמיכת צוות הסלון התל אביבי, מוזמנים להציע להם רעיונות לפעילויות, למפגשים ולכל מה שקשור לצעירים   המפגש הקרוב:  ערב חורפי עם מחשקי קופסה כשבחוץ קר והשמש מתחבאת בעקשנות בשמיכת עננים, אנחנו מתכנסים ביחד לאכול מרק חמים. נתכרבל לצד משחקי קופסא שמיכות, ועמדת שוקו חם, כי החוכמה היא לא לצחוק ביום שמשי ומאיר אלא ביום גשום וקר. מוזמנות ומוזמנים להביא משחקי קופסא ישנים או חדשים, מוכרים או זרים, אנחנו מקבלים.      איפה ומתי: יום חמישי 28.11, בסלון התל אביבי - שטרוק 21. 19:30 - התכנסות ומינגלינג | 20:00 - תחילת הפעילות  משך הפעילות כשעתיים.   לכל שאלה או התייעצות בקשר לקבוצה או לאירוע ניתן לפנות אל: יסכה: 058-665-3190 | מירי: 058-450-0128   שימו לב הקבוצה מיועדת לצעירים בגילאי 18-27. מספר המקומות מוגבל, מהרו להירשם! ההרשמה למטה ⬇️⬇️

צעירות? צעירים? במרכז? הכירו את הקהילה הצעירה שלנו, קבוצה חזקה ופעילה של צעירות וצעירי יוצאים לשינוי במרכז הארץ. תחת מטריית הקהילה מתקיימים מפגשים חברתיים, פעילויות שונות ומגוונות וכן קבוצת וואצאפ פתוחה לשיח והיכרות. את הקהילה מנהלים מירי, בני וארי בתמיכת צוות הסלון התל אביבי, מוזמנים להציע להם רעיונות לפעילויות, למפגשים ולכל מה שקשור לצעירים :)   המפגש הקרוב: ארוחת שישי ברוח צעירה שישי בערב בסלון זה תמיד אווירה נהדרת, מהמינגלינג והקידוש ועד לשירים והמוזיקה אל תוך הלילה, והפעם כל זה רק בשבילנו, ארוחת שישי של קבוצת הצעירות והצעירים. כמו כל מפגש הולך להיות מיוחד!   איפה ומתי: יום שישי 5.4 בשעה 19:00 בסלון התל אביבי (שטרוק 21). עלות: 20 ש"ח בלבד.   הקליקו כאן והצטרפו לקבוצת קהילת הצעירים בוואצאפ.   שימו לב, לא תתאפשר כניסה ללא הרשמה מראש! ההרשמה למטה ⬇⬇

צעירות? צעירים? במרכז? ערבי הצעירים חוזרים והפעם רעננים ומחודשים! הגיע הזמן לצאת מהתבניות, ואיזו דרך יותר טובה להכיר מחדש מאשר לשבת ולשחק משחקי קופסה, עם נשנושים ופיצה?   למי? קהילת הצעירות והצעירים, גילאי 20-29 מתי? יום חמישי 08.05 בשעה 19:30 נתכנס, ב-20:00 תתחיל הפעילות איפה? סלון תל אביב ההרשמה למטה ⇓     את הקהילה מנהלים ארי, בני יסכה ומירי בתמיכת צוות הסלון התל אביבי, מוזמנות ומוזמנים להציע להם רעיונות לפעילויות, למפגשים ולכל מה שקשור לצעירים   ארי: 050-291-7498 | בני: 053-522-9168 | יסכה: 058-665-3190 | מירי: 058-450-0128