התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

תוצאות חיפוש

מצאנו 55 תוצאות עבור המונח "יצחק זייט":

מקובל לחשוב שחג השבועות הוא חגן של המאפיות השכונתיות המתמחות בהכנת עוגות גבינה משובחות, אבל רבים מאיתנו שוכחים, או לא יודעים, שחג השבועות הוא חג קבלת התורה – החג של בחורי הישיבות. בכל שנה בחג השבועות מדירים בחורי הישיבות שינה מעיניהם, ובמשך כל הלילה עוסקים בתורה בחשק רב, המתומרץ ברוגלעך, בורקסים ושתייה מוגזת בשלל צבעים. זהו חג שבו מושם דגש על העיסוק בתורה; חבורת הלומדים מקבלת על עצמה לשקוד בתורה לאורך כל השנה ומבקשת מאלוהים שימתיק את לימוד התורה עבורה ועבור כל בני ישראל. בתקופתי בישיבה אהבתי מאוד את החג הזה. אהבתי את התורה, את סיפוריה ואת הלכותיה, את הגיגיה ואת פרפראותיה. שאבתי ממנה עונג וסיפוק רב. אבל היה לי חבר ששמו חיים, והוא התברך בקוצים בחלק האחורי של המכנסיים. הוא לא היה מסוגל לשבת מול ספר. הוא לא היה איש ספר. התיאור "איש מזגנים וגמילות חסדים" התאים לו יותר. הוא היה שיפוצניק עם נשמה. כל תקלה שהייתה בישיבה, חיש מהר היה מתנדב לתקן. הוא היה בונה סוכות, פותח סתימות וצובע קירות, ורק מחפש איך לעזור. כשכולם היו יושבים ולומדים, יכולתי לראות איך הוא מנסה למצוא את הרווחים שבין הקוצים שנתקעו במכנסיו. כך במשך שנים, אך ללא הצלחה. הוא היה נעמד, לא מוצא מנוחה, מסתכל ימינה ושמאלה, בוהה בבחורים הנמרצים והמרוכזים, ומתמלא קנאה ואכזבה. אפשר לומר שתורתו לא הייתה אומנותו. לאחר עשר שנים, אחרי שכבר זנחתי את אומנות התורה, הלכתי לבקר את הוריי בבני ברק ועצרתי לפוש בחנות פלאפל באחד הרחובות המרכזיים. כשהרמתי את הפנים מהפיתה ראיתי מולי את חיים בעל הקוצים, לבוש כאברך מן המניין ומוקף בארבעה ילדים מתוקים. "אווו, שלום חיים, מה שלומך?" שאלתי תוך שאני מנגב את הטחינה. "ברוך השם, אתה יודע, יש לי ארבעה ילדים כמו שאתה רואה, אני לומד בכולל, הכול כרגיל". "אני רואה, אני רואה, איזה יופי", אמרתי בקול, אבל לעצמי תהיתי מה קרה לקוצים שבאחורי מכנסיו. גלגלנו דיבור על הא ועל דא. לא רציתי לשאול אותו אם טוב לו, זה היה עלול להתפרש כמעשה גאוותני או שמא מסיונרי. "כל טוּב, חיים, תהיה בריא, בשורות טובות!" הפטרתי לבסוף והמשכתי בעיסוקיי. ליבי יצא אליו. הייתי רוצה שיספר לי שהוא איש המזגנים המבוקש ביותר בבני ברק, קיוויתי שהוא מתקין המזגנים של כל הישיבות באזור. הייתי רוצה לשמוע אותו אומר: "אני מודה לאלוקים על שנתן לי כישרון כזה, ואיזו זכות יש לי שאני יכול להתקין מזגנים בישיבות ולדאוג שלבחורים יהיה נעים בלימוד התורה". אילו כך היה אומר לי, הייתי מחבק אותו מייד, שמח בשמחתו, וקונה לארבעת ילדיו חמצוצים בטעם קולה. אבל מסתבר שתורתו נשארה אומנותו, לפחות על הנייר, ולמרות המשפחה היפה שהקים, היה לי קשה לשמוח בשמחתו. הוא לא היה נראה כל כך שמח כמו שאר האברכים שתורתם אומנותם (במחשבה שנייה, הייתי צריך בכל מקרה לקנות חמצוצים לילדיו). ובכן, חבר שלי חיים אינו היחיד. בכל ישיבה ישנם בחורים שהאזור העסקי במוחם מבריק למהדרין, וכישוריהם יכולים לחולל פלאים לטובתם, לטובת שוק העבודה ולטובת קופת המדינה, יש להם פוטנציאל לקבל את התואר "חרדים עובדים", כמו חרדים רבים הנושאים תואר הזה. אבל... היציאה לשוק העבודה איננה פשוטה כל כך. לצד האתגר לעשות שינוי מהותי בחיים ולצאת אל עולם חדש ולא מוכר, יש גם פחד גדול מבית הדין של מעלה. יש סיפור אחד טוב שיכול להסביר מדוע אותם בחורים אינם מנצלים את כישוריהם ואינם משתלבים בשוק העבודה.   מסופר ש... "יושבים בבית ומחכים לילד טהור וזך מתי נזכה לילדים רכים ביתנו יאיר ויזרח מזל טוב מזל טוב לאחר שנים רבות תינוק חדש לב כולם מלא ונרגש נס של ממש בברית עומדים כל הקהל עיניהם דומעות במחזה אליהו הנביא מצטרף ממעל קיים את הילד הזה ויקרא שמו יצחק אלחנן ויגדל להיות בין צדיקי רבנן בצל מרנן ואימא ליבה כל הזמן מתפלל לזכות בנחת לרוות מתחננת יום יום לפני האל דמעותיה אותה מלוות גיל שלוש יום קדוש מלווים אותו לחיידר ללמוד להתייגע בתורה עוד ועוד להשקיע מאוד יצחק אלחנן ללמוד מנסה בקושי יושב על הכיסא מה יעשה הרב מבאר את הגמרא אבל הוא לא מבין את הסברא גם לא בחזרה יצחק אלחנן בקושי מתפלל בחיידר משתולל, רבות מעולל בחיידר לא מצליח גם אחרי שמבטיח, הלימוד מזניח אוֹי אבא אוֹי אמא ליבם בוכה בתוך הלב פנימה הם מחליטים החיידר לא מתאים נשלח אותו מחר לעבוד עם הסנדלר 'אוֹי אוֹי אוֹי אבא, אוֹי אוֹי אוי אמא' יצחק אלחנן מבקש 'תשאירו אותי בחיידר' הוא גם מתעקש אבא ואמא בטוב טעם מסבירים 'אולי שם תצליח' הם אומרים למחרת יצחק אלחנן לעבוד התחיל התקדם מאוד מהר את העסק של הסנדלר מתאים על תורה הוא לא מוותר לעבוד, קצת ללמוד לפחות אגדל יהודי טוב אעשה מצוות וחסדים לרוב אל ה' אהיה קרוב יצחק אלחנן, כולם יודעים איש חסד שלא מקבל פרס בכל האזור מגדולי המתנדבים הקים גמ"ח וחבורת ש"ס חברא קדישא, חברת תהילים ממנו כולם מתפעלים יצחק אלחנן אוהב לצבור מצוות רק לעשות טובות הקים משפחה מפורסמת בכל העיר מנכבדי הקהילה עם כל הערכה משפחה של חסד תדיר כל עצה אצלו נמצא לכל אלמנה ויתום העניק סכומים נכבדים עם כל החום לשם שמים למרום יצחק אלחנן הגיע לגבורות כל בניו בדרך הישר איזו נחת הוא רואה גם פירות עד אותו יום מר ונמהר 'שמע ישראל ה אלוהינו ה' אחד' כולם דיברו על יצחק אלחנן המיוחד ייזכר שמו לעד נשמתו עולה לשמי שמים יחד עם כל המלאכים מעשיו הטובים כפלי כפליים כולם אותו משבחים המצוות משולבות, כל מעשיו נאים ומתוקים בטוח זוכה הוא לגן עדן עם הצדיקים לחיי נצח ארוכים. גן עדן נמצא בצד ימין והוא מאמין לשם אותי ה' יזמין הגהינום נמצא אי שם בשמאל זה רק ליורדי שאול אך לפתח שומע קול 'יצחק אלחנן שמאלההה' 'ריבונו של עולם' זועק הוא בבכיות 'איפה כל החסד? איפה כל הזכויות?' 'יצחק אלחנן, שמאלה אתה נשלח כי בגללך גדול הדור נרצח' 'ריבונו של עולם את מי רצחתי? הרי את כל הלב לאחרים תמיד נתתי' 'יצחק אלחנן רצחת את גדול הדור את הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור את הספרים שהיית צריך להוציא לאור אותם אתה מחקת השיעורים שאמורים היו להאיר את הדור אתה בעצמך ביטלת אילו היית משקיע, היית מגיע להיות רבן של ישראל להקים לה' משכן ואוהל ממש להתפעל'" -סוף-   בלדה זו מבוססת על סיפור חייו של הרב יצחק אלחנן ספקטור (1869-1817), רבהּ הראשי של העיר קובנה שבליטא, מגדולי הפוסקים בדורו, שזכה לכינוי "רבן של כל בני הגולה". בצעירותו התקשה ספקטור ללמוד וכמעט נשלח לעבוד אצל הסנדלר, אך בחר להתאמץ, לשקוד בתורה וגדל להיות רב חשוב ומשפיע. בכל פעם שאני קורא את מילות הבלדה ומאזין לביצועו של היוצר אהרל'ה וינטרוב, פי נפער ועיניי דומעות. ראשי ישיבות ומשגיחים אחרים מקפידים לספר את הסיפור הזה לבחורי הישיבות לקראת חג שבועות, לפני ראש השנה או בכל זמן שבו יש תחושה שירידה רוחנית אופפת את הישיבה, מתוך מטרה לזרוע בהם מוטיבציה להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמם, וכדי לעודד אותם לשקוד בתורה ולא להתייאש. אבל חוששני שבעוד שהסיפור מדרבן חלק מהבחורים, את החלק האחר הוא פשוט מפחיד. איני אומר שלימוד תורה אינו חשוב, איני אומר שלא צריך להתאמץ כשקשה, וקטונתי מלהמליץ לבחורי ישיבה בנוגע להתמודדות עם הקוצים שעוטפים את מכנסיהם, אבל דבר אחד אני מעז לומר בביטחון: לא מגיע ליצחק אלחנן להיות בגיהינום בגלל הבחירה שלו להיות סנדלר גומל חסדים. לא מגיע לחבר שלי חיים לשבת בבית המדרש בכל ימות השנה ולהידקר מקוצי המכנסיים כל חייו רק בגלל סיפורים מפחידים. כולי תקווה שהקוצים נעלמו או ייעלמו לו. אם אלוהים ברא את יצחק אלחנן עם כישורים נפלאים לתיקון נעליים, ואת חברי חיים עם תשוקה עצומה למזגנים ולסתימות ביוב, והם רוצים להמשיך לעשות את רצון הבורא תוך שילוב עבודה וגמילות חסדים, אני מבקש מכל הפמליה של מעלה, כולל הנציגים החרדיים, להתחשב בהם ולא להפחיד את נשמתם עם הכרוז שמודיע על פתיחת שערי הגיהינום. הם לא עשו רע, ובגן עדן צריכה להיות מנוחתם. בל נשכח שגם לומדי התורה צריכים קמח לעוגות גבינה, סנדלרים לתיקון נעלי החג ומזגנים לישיבות, כמו שכתוב "אם אין קמח אין תורה, אם אין סנדלרים אין נעליים, ואם אין מזגנים בישיבות בחודשי הקיץ שבבני ברק – ה' יִקוֹם זֵעָתָם... וְנֹאמַר אָמֵן". תודה מראש לפמליה של מעלה, וחג שבועות שמח לבעלוֹת המאפיות, לבחורי הישיבות ולבעלי המלאכה.

עברית שפת היהודים? בשנת תשע"ג (2012) הכריזה ממשלת ישראל על "יום הלשון העברית", שיצוין בכל שנה בכ"א בטבת – יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה, ממחיי השפה העברית.[1] כשהייתי ילד התגנב לאוזניי השם "בן-יהודה" ושמעתי מעט על פועלו למען תחיית השפה העברית. לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, וגם לא ממש הבנתי את ההבדל בין לשון הקודש לעברית. פה ושם הייתי זורק לאוויר את השם "בן-יהודה" ללא כל מטרה וללא כל כוונה, בסך הכול ניסיתי לשעשע את עצמי עם מושגים חדשים ששמעתי, בעת שהרכבתי מכונית מלגו. "לא אומרים פה בבית את השם הזה," אמר לי אבי ביידיש צחה ובטון אסרטיבי. הוא לא הסביר יותר מדי, אבל עם הזמן איכשהו הבנתי שבן-יהודה קשור לשפה העברית, שפת הציוֹנים, שאבי לא התחבר אליה. בחיידר שבו למדתי לא דיברו עברית, רבים מחבריי השתייכו למשפחות נטורי קרתא (המוכרים בהתנגדותם החריפה למדינת ישראל ולציונות), והקביעה כי השפה העברית היא טמאה נראתה לי הגיונית למדי. אומנם גיסיי וגיסותיי, שנכנסו למשפחה באותם ימים, דיברו עברית אבל הייתי ילד קטן ולפי תפיסת העולם שלי דאז: משפחתי שייכת לגזע העליון, ואלו שמדברים עברית הם תינוקות שנשבו ששייכים לגזע נחות יותר. מסכנים, הם אינם יודעים לדבר בלשון האמיתית של היהודים, שפת היידיש. כיום אני חובב גדול של השפה העברית, משתעשע בהלכות השפה ובגינוניה, ומתרגש מכל פוסט שמתפרסם בדף הפייסבוק של האקדמיה ללשון העברית. לפחות פעם ביום אני מספר לאנשים על העמוד הנפלא הזה, ובכך מזכה את הרבים. כדאי גם לכם לעקוב.   מיהו בן-יהודה? לקראת יום הלשון העברית עיינתי בגוגל, כדי לדעת קצת יותר על יום קדוש זה, וכך גיליתי שזהו יום הולדתו של בן-יהודה. קראתי קצת על קורות חייו, ונפעמתי לגלות כי חלקים מסיפור נעוריו דומים לחלקים מסיפור נעוריי. בן-יהודה נולד כאליעזר יצחק פערלמאַן, בבית שקיים אורח חיים חרדי-חסידי. בגיל חמש התייתם מאביו, ואימו שלחה אותו ללמוד בחיידר. בגיל 13 נשלח ללמוד בישיבה, ובעקבות ראש הישיבה, שתמך בסתר בתנועת ההשכלה היהודית, גילה אליעזר יצחק ספר דקדוק של השפה העברית ונשבה בקסמי לימוד הלשון. אט-אט, לאחר שקרא ספרים לועזיים שתירגמו סופרי ההשכלה, החל להתעניין ברעיון תחיית העברית כשפה ספרותית חדשה. לאחר זמן קצר בישיבה עבר להתגורר בבית דודו, שהתנגד לתנועת ההשכלה. הדוד ניסה לעצור את משיכתו של אליעזר יצחק להשכלה וללימוד הדקדוק העברי, אך הנער היה נחוש בדעתו ולא התנצל על כך. הוא החל להתפלל בקול רם בהברה עברית, ולא בהברה אשכנזית כפי שהיה נהוג בבית אבא ובישיבה. לימים, פרסם מאמר פוליטי ראשון, ובו טען שתקומת עם ישראל תהיה בארץ ישראל ובשפה העברית, משום שאין לאום ללא שפה משותפת. על מאמר זה חתם לראשונה בשם העט "בן-יהודה".[2] בן-יהודה, אייכה? כשקראתי את סיפור התבגרותו של אליעזר יצחק, הרגשתי שסיפורי דומה לו. גם אני נחשפתי בנעוריי לפילוסופיה אחרת מזו שגדלתי עליה, אם כי לא בהשראת ראש הישיבה שלי אלא בעקבות שאלות שעלו במוחי ככל שהתעמקתי בלימוד התורה. גם אותי ניסו לעצור כשזיהו שאני נמשך למה שהפך לימים "תנועת היציאה". אבל אני הכרזתי בקול רם שאיני מוכן להיות חלק מהחברה החרדית, ויצאתי ממנה בגאווה גדולה ובקול רעש גדול. משהו בנער הזה, אליעזר יצחק, שהתפלל בקול רם בהברה עברית, הזכיר לי את נטייתי בהשמעת קולי ואת הבערה הפנימית שלי, שלעיתים הופכת את הקול לציני ומתריס. איני יודע מה היה מזגו של בן-יהודה, אך אני יכול לדמיין את עצמי מתפלל יחד איתו בקול רם בהברה עברית, ולא אשכנזית, למען ישמעו וייראו. גם פרסום המאמר הראשון שלו, על השפה העברית, הזכיר לי קצת את עצמי. הנה אני כאן, משמיע את קולי במגזין של תנועת היציאה, כותב את תפיסת עולמי ומכריז בריש גלי על היותי חלק מתנועה. מזה אבא פחד היום אני מבין מדוע אבי התנגד כל כך להשמעת השם "בן-יהודה". ציוני זה אינו רק מחייה השפה העברית, הוא שייך לתנועת ההשכלה היהודית, או אם נרצה – הוא למעשה חלוץ של תנועת היציאה, וזאת כבר סכנה גדולה. ילד חרדי אינו יכול להזכיר שמות של גדולי החלוצים של תנועת היציאה, האנשים שחוללו שינוי כה גדול באופיו של העם היהודי והובילו להקמת מדינה ציונית, באופן הנוגד את אורח החיים הדתי. גילוי קווי הדמיון הללו חוללו בקרבי רגשות עזים, אך הדבר שהכי ריגש אותי הוא הנתון הבא: שמו של אבי הוא אליעזר, שמי הוא יצחק, וכאמור, שמו של בן-יהודה הוא אליעזר יצחק. אם זה אינו סימן כלשהו משמיים בנוגע למקומי בתנועת היציאה, איני יודע מה כן.   אליעזר יצחק, אם היית בחיים כיום, הייתי רוצה שתקרא את השורות הללו. היה שלום!   [1] האקדמיה ללשון העברית [2] ויקיפדיה רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

יצחק הוא משורר. את דרכו ותחושותיו הוא מבטא דרך שירים. דווקא מתוך נקודת המשבר והשינוי שעשה מבחינה דתית השירה שלו החלה לפרוח. לאחרונה פרוייקט הדסאטראט בדרך להוצאת הספר 'כִּמְעַט טוֹב מְאֹד'. יצחק נולד בבאר שבע ובהמשך דרכו הגיע אל ישיבת מצפה יריחו וכולל מרצ במבשרת. בשנים האחרונות הוא יצא בשאלה והיום הוא גר במושב שובה שבעוטף עזה. את הזמן הפנוי שלו הוא מחלק בין היצירה למשפחה (נשוי + 3).   לעולם השירה הגיע יצחק כהן דרך רחל, "זהו ספר השירה הראשון שקניתי" מספר יצחק, והצוהר שפתחה המשוררת הפך מאוד לגן פורה לרגשותיו של יצחק. "היכולת להביע רגשות בצורה שנותנת להם משמעות תפסה אותי חזק. כלומר, זה לא שאתה סתם מטולטל רגשית, אתה מצליח לתת לזה שמות. יש דרך יפה ועמוקה להביע את זה. הרגשות שלך פתאום הופכים מחולשה ליתרון, ליכולת. הגילוי הזה היה לי משמעותי מאד. בתור אדם שחווה רגשות בצורה חזקה, האפיק הזה קרא לי. לצד רחל, היה אלתרמן. שהיה קוסם של מילים. בתכל'ס התחלתי לכתוב בכיתה יב. ומשם זה נמשך והתפתח. הפריצה הגדולה של הכתיבה שלי קרתה לפני בערך ארבע וחצי שנים. סביב משבר שחוויתי במישור הזוגי והדתי. משהו בכתיבה שלי השתחרר וקיבל תנופה, מבחינת הנושאים שהתחלתי לכתוב עליהם, מבחינת צורת ההבעה שלי. קרה שם משהו טוב"   למה חשוב לך לפרסם את השירים שאתה כותב? האמת היא שלפני החשיבות יש צורך. פעם שמעתי ממיכאל וייגל (שחקן תיאטרון וקולנוע) שאמנים הם אנשים עם בור שחור בנפש, ושאת הבור הזה הם ממלאים בעזרת האמנות. אני חושב לפעמים שאנשים נורמטיביים לא מבינים מה המניע של החשיפה הזאת. יש משהו מאד מוזר בלהציג לראווה את האיברים הפנימיים שלך, מוזר ומפחיד. אבל כמו שמדען נדחף להבין תופעה, או שאדם שהוא יזם בנפשו נדחף להרים פרויקטים, נדמה לי שאמן נדחף בכוח להביע את עצמו. ברמה נוספת, יש כאן גם מימד של שליחות. ספר טוב, מוסיקה משמעותית, נותנים לאדם הזדמנות להעמיק את ההיכרות שלו עם עצמו ועם העולם. מפגישים אותו עם נושאים שגורמים לו שמחה, או קוראים לו לצאת לדרך של בירור. מאפשרים לו להזדהות עם רגשות, לנסח מחשבות שמעסיקות אותו. אם אני ככותב מצליח לייצר דבר כזה אצל בנאדם אחר, הרי שזו המתנה הגדולה ביותר שאני יכול לקבל.   מה העצה שלך לכותב המתחיל? העצה הראשונה שלי לכותב המתחיל היא פשוט לכתוב. הרבה פעמים לוקח זמן להבין מה מעניין אותך, להגיע לניסוחים הנכונים. צריך לעבור שם דרך. כמו בכל דבר אחר שעושים. עצה נוספת היא לחבור לחבורת כותבים. יש ערך עצום לשהייה במרחב של אנשים שמקדישים זמן לכתיבה. להיות חלק מחבורת כותבים זה בעצם להגיד- כתיבה זה דבר משמעותי בחיים שלי. והאמירה הזאת כבר נותנת ערך אחר למה שאתה עושה. כמובן שהמרחב הזה מעניק גם את ההפריה ההדדית ואת היכולת לקבל ולתת פידבק על הכתיבה שלך ושל אחרים במקום שהוא בטוח. וגם- לפרסם. בכתבי עת לשירה, ברשתות החברתיות. תמצאו לכם את המקום שבו אתם נותנים במה לכתיבה שלכם. יש הרבה דיבור על ההשפעות השליליות שיכולות להיות לפרסום הטקסטים שלכם על פעולת הכתיבה, אבל יש גם צד נוסף וחשוב לא פחות של יציאה לאור שמשדרג את הכתיבה עצמה. ולבסוף, אל תזלזלו בשום דבר. עלתה לכם מילה לראש, צירוף של שתי מילים, התחלה של משפט? תכתבו אותם. בפנקס, באפליקציית keep, כתיבה (כן, גם כתיבת שירה!) היא בכלל לא תמיד ענין של השראה ותנופה אחת מהתחלה לסוף. לפעמים דברים נבנים כמו בנין, או כמו פאזל. אתם תחזרו אחר כך לגולם הזה שהשארתם על הדף, ופתאום הוא יתחיל לזוז ולקרוא למילים נוספות שייצרו שיר חדש. וגם אם לא, פשוט תכתבו. האזינו ליצחק מבצע את את שירו 'גדול בתורה' בסגנון פואטרי סלאם>>> [embed]https://www.youtube.com/watch?v=_gxbg00XuRM[/embed]

הבחירות הסוערות מאחורינו, הכנסת החדשה הושבעה והקמת ממשלת ימין נראית כעניין של זמן וכיפופי ידיים בלבד. במערכות הבחירות האחרונות "גוש נתניהו" – המפלגות שהצהירו מראש כי ימליצו על ממשלה בראשות בנימין נתניהו – כלל את המפלגות החרדיות: ש"ס ויהדות התורה. הצהרה זו אינה מובנית מאליה וקדמה לה היסטוריה מרתקת של בריתות והפרתן, תמורות פוליטיות, מהלכים סודיים ומשחקי כוח. נקודת מפנה בראשית ימי המדינה נרקמו יחסים טובים בין החרדים והדתיים למפלגה השלטת, מפא"י – מפלגת העבודה בגלגולה הנוכחי. בן גוריון העדיף שותפות עם המפלגות הללו על פני שותפות עם מפלגה חילונית בעלת אידיאולוגיה זהה – מפ"ם, מרצ של ימינו, ועל פני שותפות עם מפלגת חירות – הליכוד של ימינו. כיוון שכך, נרקמו הסכמים ושיתופי פעולה קואליציוניים בנושאי דת ומדינה. כך נולד ה"סטטוס-קוו" הידוע. בשנת 1977, שנת "המהפך" הפוליטי בישראל, מפלגת השלטון התחלפה. אחרי כמעט 30 שנות שלטון השמאל האידיאולוגי, הוטל על מנחם בגין, יו"ר סיעת חירות, להרכיב ממשלה. המפד"ל – מפלגה דתית לאומית, ואגודת ישראל – הסיעה החרדית הוותיקה, היו חלק מממשלה זו. נתקדם על ציר הזמן עד תחילת שנת 1990. בתקופה זו, שנתיים מאז הוקמה ממשלת האחדות של מפלגות המערך (לשעבר מפא"י, כיום העבודה) והליכוד, רקח שמעון פרס, בשיתוף חברי סיעת ש"ס, מהלך פוליטי שלימים זכה לכינוי "התרגיל המסריח". מטרתו הייתה להפיל את ממשלת האחדות ולהקים ממשלת שמאל-חרדים צרה בראשותו. ממשלת האחדות נפלה, והנשיא הטיל על שמעון פרס להרכיב ממשלה חדשה. כעת היו העיניים נשואות אל הסיעות החרדיות, ש"ס – שנכנסה לכנסת בשנת 1982, ודגל התורה – שבאותה עת הוותק שלה בכנסת עמד על שנתיים בלבד. הקמת הממשלה הייתה תלויה בהסכמת רבניהן, הרב שך והרב עובדיה יוסף. במרץ 1990, בשיאו של המשבר, התכנסה הוועידה הראשונה של דגל התורה. הכנס התקיים בהיכל הספורט "יד אליהו" בתל אביב. כלי תקשורת רבים הגיעו לסקר את הוועידה, הכול ציפו למוצא פיו של הרב שך. לפני הכנס התקיימה פגישה בין יצחק רבין, אז מספר שתיים במפלגתו של פרס, לרב שך. אולם לא היה ברור אם נטייתו של הרב היא לתמוך בהקמת הממשלה הצרה או להתנגד לרעיון. נאומו של הרב שך בכנס לא הותיר מקום לשאלות. "אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה, מגדלים שפנים וחזירים – יש להם קשר עם האבא שלהם?... מערך?! מערך זה דבר קדוש? הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור – אז במה הוא יהודי?" תוכניתו של פרס נגנזה מייד, הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של ש"ס, לא רצה לפעול בניגוד לדעתו המפורשת של הרב שך, והורה לנציגיו לסגת מהמהלך. הכנסת התפזרה ונקבע מועד לבחירות. הנאום החריף של הרב שך עורר פולמוס סוער בחברה הישראלית. חברי הקיבוצים התקשו להכיל את ההאשמות, הם תפסו עצמם אידיאליסטיים, בוני הארץ שמוכנים להקריב את חייהם ואת חיי ילדיהם בצבא, בעוד תלמידי הרב שך לומדים בישיבה, ונעלבו מהאמירה שלפיה בתפיסה החרדית הם נחשבים ללא יהודים. גל אנטי-חרדי שטף את הארץ ותורגם לכוח פוליטי. במערכת הבחירות שנערכה ב-1993 הגיעה מפלגת "צומת", מפלגה ימנית-חילונית בראשותו של רפאל איתן (רפול) הרמטכ"ל ה-11, לשיא כוחה: 8 מנדטים. הנאום המפורסם חתם את הדיון בשאלה שהתעוררה בשנת 1977, עת הצטרפה אגודת ישראל לממשלת ימין בראשות בגין: האם הצטרפות החרדים לממשלה הייתה מטעמים פוליטיים או שמדובר בשותפות על בסיס מצע אידיאולוגי משותף? המילים הבוטות של הרב שך קיבעו את העמדה: החרדים והימין המסורתי הם שותפים אידיאולוגיים. בשיחות פרטיות חיזק הרב שך את השקפתו ותלה אותה במורשת הידועה מגירוש ספרד. המון העם סירב להתנצר, ואילו האליטה היהודית לא הייתה נכונה למסור את נפשה בעד אמונתה. בעיניו של הרב שך הליכוד סימל את "עמך ישראל", בעלי האמונה הפשוטה, בעוד השמאל הוא שכבת ההשכלה האליטיסטית שחיבורה ליהדות רופף ולא יעמוד במבחן הזמן. עם זאת, מבחינה מדינית, עמדותיו של הרב שך היו מתונות. הוא תמך בהסכמי השלום והתנגד להתגרות באומות העולם ולסיפוח שטחים. השותפות של השמאל והחרדים אומנם נגנזה – אך לא לאורך זמן.   ישראל מחכה לרבין לאחר בחירות 1993, בניסיון להחזיר את השלטון לידי סיעת העבודה, פנה יצחק רבין למפלגות החרדיות וביקש את תמיכתן. החרדים האשכנזים – שבאותה מערכת בחירות התאחדו למפלגה אחת – נצמדו לעמדתו של הרב שך והתנגדו. במפלגת ש"ס, לעומת זאת, מצא רבין אוזן קשבת. בניגוד לעמדה שהציג הרב עובדיה יוסף אך כמה חודשים קודם לכן, יישור קו עם דעתו של הרב שך, נתן הרב יוסף את ברכת הדרך למהלך השותפות. היכרותו האישית של הרב עם רבין ומצבה של רשת החינוך העצמאית של ש"ס היו כנראה מניעיו. ממשלת העבודה-מרצ-ש"ס יצאה לדרך. בעיניו של הרב שך החלטה זו נתפסה כבגידה ערכית. "יתד נאמן", ביטאון סיעת דגל התורה, שפע מאמרי ביקורת על המהלך. התנגדותו של הרב שך לממשלה בוטאה גם בהתנגדות נציגיו להסכמי אוסלו, חרף עמדתו הידועה התומכת ב"שטחים תמורת שלום". עמדה זו עודכנה, ולפיה רק ממשלה שיש בה "סייעתא דשמייא" תוכל להביא הסכם שלום טוב ובר קיימא, ואילו ממשלה שבה חברות מפלגות מרצ והעבודה תמיט אסון. עמדתו של הרב שך התקבלה בברכה בקרב קהילות חרדיות בעלות אוריינטציה ימנית-מדינית, ושלהבה את הרוחות הסוערות ממילא ברחוב החרדי. האווירה הלאומנית פשטה במהירות, וחרדים רבים הצטרפו למאבק נגד הסכמי השלום המתגבשים ומחו על כך בהפגנות ברחבי הארץ. מעמדם של פעילי הימין הקיצוני ברוך מרזל, שהיה קשור בקשרים הדוקים לחברה החרדית, ואיתמר בן גביר, שהכיר את השפה החרדית, החל להתקבע בקרב צעירי המגזר. במקביל לתהליכים אלו, מפלגת ש"ס המשיכה להיות חברה בקואליציה. ב-4.11.1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הרצח לא סייע בעצירת הגל הימני-לאומני ששטף את הרחוב החרדי. להפך. חרדים רבים חשבו – ועדיין חושבים – שרצח רבין היה חלק מקונספירציה שנועדה למנוע ניצחון סוחף לימין בבחירות הקרובות. ספרו של העיתונאי ברי חמיש, "מי רצח את יצחק רבין", העוסק בתאוריה זו היה להיט במגזר.   נתניהו זה טוב ליהודים במערכת הבחירות ב-96' הציבור החרדי נדרש להכריע בסוגייה חדשה: הצבעה ישירה לראשות הממשלה. בשונה ממערכות בחירות קודמות, הפעם היה על האזרחים להצביע בשני פתקים: פתק למפלגה ופתק לראשות הממשלה. המועמדים לראשות הממשלה היו שמעון פרס, מחליפו של רבין, ובנימין נתניהו, כוכב עולה בשמי הפוליטיקה הישראלית. הציבור החרדי תהה: האם ההלכה מתירה להצביע באופן ישיר לאדם שאינו שומר תורה ומצוות? מי מבין המועמדים ראוי לתמיכה החרדית? האם כדאי להימנע בכלל מהצבעה ישירה? התשובה (החלקית) לשאלה הראשונה התקבלה שלוש שנים קודם לכן, בבחירות המוניציפליות לראשות עיריית ירושלים. אז התמודד ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, טדי קולק, מול מועמד צעיר, חבר הכנסת אהוד אולמרט. אולמרט ידע כי הדרך לניצחון עוברת דרך שותפות עם החרדים. הרב אלישיב, דמות רבנית בכירה בירושלים, פסק שעל החרדים הירושלמים להצביע לאהוד אולמרט, נציג מפלגת הליכוד, לראשות העיר, נוסף על פתק ההצבעה לסיעה החרדית. אולם לא היה ברור אם פסיקה זו תקפה גם בבחירות הארציות. באותה עת הרב שך נעשה פחות דומיננטי בציבורית והסתגר בביתו, ואילו הרב עובדיה יוסף היה חצוי בדעתו. הקמפיין השולט ברחוב החרדי קרא להעדיף "פתק לבן". מובילי הקמפיין הזכירו את חטאיו של נתניהו, שאחת מנשותיו הייתה גיורת רפורמית. נתניהו, מצידו, לא חסך כל מאמץ בניסיון להטות את דעת הקהל החרדית לטובתו. בנאום שנשא בוועידת אגודת ישראל ב"כינר" סיפר נתניהו על התרגשותו הגדולה משירת "אדון עולם" של בנו הקטן יאיר, וזכה למחיאות כפיים סוערות. נוסף על כך, הגיע נתניהו לביתו של הרב קנייבסקי בבני ברק, כדי להתברך מפיו ולזכות בתמיכת הרחוב החרדי במועמדותו לראשות הממשלה. המאמצים הועילו. הרבנים החרדים אכן תמכו בנתניהו. אקורד הסיום הזכור ביותר של אותה מערכת בחירות היה הקמפיין שהפיקה תנועת חב"ד: "נתניהו זה טוב ליהודים". ניצחונו של נתניהו, על חודו של קול, נזקף לזכות החרדים. פרס התמרמר על כך. "אני עזרתי להם מול בן גוריון בפטורים של בני הישיבות מהצבא. מה לא עשיתי עבורם ומה קיבלתי בתמורה? כלום. לא בשנת 1990 ולא עכשיו ב-1996". בפרפרזה על הפסוק "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו", אמר פרס: "שלחתי להם (לחרדים) מאפיות שלמות ולא קיבלתי מהם דבר".   רק לא ש"ס מערכת הבחירות בשנת 99' התאפיינה בהתמקדות בחרדים. אהוד ברק, שהתמודד מול בנימין נתניהו על ראשות הממשלה, חזר ואמר: כסף לסטודנטים במקום כסף לישיבות. הוא הבטיח לטפל בסוגיית גיוס בחורי ישיבה והוסיף עוד שלל הבטחות בנושאי דת ומדינה. הבחירות הסתיימו בניצחון סוחף של אהוד ברק. בבחירות למושבי הכנסת, לעומת זאת, מפלגת ש"ס הגיעה להישג היסטורי: 17 מנדטים. המתח בין שני ההישגים הללו הובע בנאום הניצחון של ברק, שנקטע שוב ושוב בקריאות קצובות: "רק לא ש"ס!" לא עברו אלא כמה שבועות והחרדים, הספרדים והאשכנזים, עשו דרכם אל הממשלה. החרם על ממשלת העבודה-מרצ הוסר. הברית החדשה לא האריכה ימים. עד מהרה פרשה סיעת יהדות התורה מהממשלה, וסיעת ש"ס עשתה זאת אחריה. בבחירות 2001 התמודד אריאל שרון מול אהוד ברק, ניצח והחזיר את ש"ס לממשלה. אולם בשל משבר פוליטי פיטר שרון את שרי ש"ס. שנתיים לאחר מכן, שוב בחירות. שרון ניצח ובחר להקים ממשלה עם טומי לפיד, אביו המנוח של יאיר לפיד, שמפלגתו חרטה על דגלה מאבק באפליה לכאורה לטובת החרדים. המפלגות החרדיות עברו לספסלי האופוזיציה. שרון מינה את נתניהו לתפקיד שר האוצר, וזה, משוחרר מהברית עם החרדים, הוביל מדיניות ניו-ליברלית. בין השאר, הורה נתניהו על קיצוץ חד בקצבאות הילדים ובשירותים הממשלתיים לחרדים. בנאומים ובמסיבות עיתונאים השתלח נתניהו במשפחות ברוכות ילדים וקרא לצמצום הילודה. החברות האמיצה בין הימין לחרדים התפוררה. המהלכים הפוליטיים הבאים היו מעניינים במיוחד: הימין האידיאולוגי פרש מממשלת שרון בשל תוכנית ההתנתקות. שרון בחר להוציא את לפיד מהממשלה, להכניס את החרדים ולאשר את התקציב ואת תוכנית ההתנתקות. החלטת יהדות התורה להביע תמיכה שקטה בהתנתקות עוררה זעם בקרב ציבור המתנחלים. החרדים, מצידם, הזכירו למתנחלים את תמיכתם בהקמת ממשלה ללא חרדים. בבחירות 06' נראה כי לא נותר דבר משותפות הגורל של הימין המדיני והחרדים. ש"ס הצטרפה לממשלה ויהדות התורה תמכה בה מבחוץ.   היידה ביבי! המהלכים הפוליטיים בשנת 2009 הפכו את הקערה על פיה. כמו עוף החול, הקשר של החרדים והימין שב לתחייה. החשדות הפליליים נגד ראש הממשלה אוהד אולמרט אילצו אותו לפרוש מתפקידו. ציפי לבני, מחליפתו בראשות סיעת "קדימה", גילתה שבזמן שהייתה עסוקה בפריימריז הפנימיים, נתניהו, בתמיכת ש"ס ויהדות התורה, רקם מהלך לפיזור הכנסת. בסבב בחירות זה נתניהו הישן-חדש הרעיף הבטחות על ראשי המפלגות החרדיות: במקום קיצוץ בקצבאות, תוספת לקצבאות. במקום הפחתת תקציב הישיבות, הגדלה משמעותית שלו. האידיאולוגיה הכלכלית נשכחה, המציאות הפוליטית הכתיבה את הצעדים הכלכליים של הממשלה. החרדים שבו לחיקו של נתניהו. הממשלה שהוקמה החזיקה מעמד 4 שנים. ההשלכות לכך ניכרו בתוצאות הבחירות הבאות. מפלגתו החדשה של יאיר לפיד, שהוקמה על רקע גל המחאה החברתית, הגיעה להישג חסר תקדים: 19 מנדטים. נתניהו בחר להעדיף את מפלגתו של לפיד על החרדים, ואלה שבו לספסלי האופוזיציה. הזעם החרדי על נתניהו והימין הגיע לשיאו. יו"ר ש"ס אריה דרעי הצהיר שבסבב הבא תמיכתם של החרדים תהיה נתונה ליו"ר העבודה, יצחק הרצוג. שנה וחצי לאחר מכן פיטר נתניהו את לפיד והשיב את החרדים לזרועות הליכוד.   אויבים משותפים – מערכת המשפט, השמאל והערבים בעוד בכנסת המפלגות החרדיות נעות בין ימין ושמאל, הרחוב החרדי גילה נטייה ברורה לימין המדיני. משפטיו של בנימין נתניהו קיבעו לו ולחרדים אויב משותף: מערכת המשפט, הנשלטת, כך לתפיסתם, בידי האליטה השמאלנית ופוגעת בערכי היהדות. ממשלת השינוי שהוקמה ב-2021 שלחה את מפלגות הימין המוצהרות ואת המפלגות החרדיות לספסלי האופוזיציה. החלטות ממשלה זו, מס על כלים חד-פעמיים ועל שתייה ממותקת, פורשו כניסיון בוטה לפגוע בכיס החרדי. השותפות עם מפלגה ערבית חיזקה את הרוח הלאומנית, שנשבה ביתר שאת לאחר פטירתם של המנהיגים המתונים יחסית, הרב אלישיב והרב עובדיה יוסף. הפיגועים הקשים בבני ברק ובאלעד הובילו חרדים רבים לחשוב שרק כוח יפתור את הסכסוך היהודי-ערבי. נציג תפיסה זו, איתמר בן גביר, זכה לתמיכה קולנית כשהגיע לזירות הפיגועים. קריאות "מוות לערבים", שהתחלפו ב"מוות למחבלים" מאימת התדמית הציבורית, מילאו את הרחוב החרדי שנצבע בצבעים ימניים חזקים. אמירותיו של יו"ר דגל התורה, משה גפני, שהחרדים ישקלו שותפות עם בני גנץ זכו לביקורת פנים-חרדית. כאשר הבין גפני שמצביעיו עלולים להעדיף את מפלגתו של בן גביר, הוא מיהר ליישר קו עם קהל הבוחרים והצהיר שפניו לשותפות עם נתניהו, ואיתו בלבד. החשש מפני זליגת מצביעים חרדיים למפלגת הציונות הדתית ליווה את מערכת הבחירות האחרונה, בעיקר בקרב חברי סיעת ש"ס, שמצביעיה נוטים יותר לימין המדיני. תוצאות הבחירות הוכיחו שהמפלגות החרדיות שמרו על כוחן. סביר להניח בזכות הביטחון שהעניקו למצביעיהן, בהבטחה שתמיכה בהן פירושה תמיכה בגוש הימין. האם הברית המתחדשת בין הימין לחרדים תעמוד במבחן הזמן, או כפי שהוכיחה ההיסטוריה הפוליטית, מהלכים אלו ואחרים עלולים לפרק אותה לטובת בריתות אחרות? ימים יגידו.

עצמאות ופריחה של התרבות היהודית הן המאפיינים הבולטים של המאות הראשונות באלף השני בספרד. השלטון המוסלמי ששלט בחצי האי האיברי אפשר ליהודים חופש דת ועיסוק, ואחדים מהם אף השתלבו במשרות מדיניות. מקצועות שעד אז לא היו נגישים ליהודים נפתחו, ורבים החלו לעסוק ברפואה, מדעים ועוד. תקופה מלבבת זו נקראת "תור הזהב". העצמאות הרוחנית שהעניק השלטון המוסלמי ליהודים, הביאה להתפתחות יצירה מופלאה ולשיאים שכמותם לא נודעו בתולדות העם היהודי בגלות. תחומים רבים של יצירה, כמו פרשנות המקרא, דקדוק, לשון, פילוסופיה ומדעים אחרים. בכולם ניכרה החדשנות של האסכולה הספרדית, שהושפעה וינקה מהמקורות ומתרבות הסביבה הערבית-מוסלמית. בתחום היצירה הספרותית בולטת במיוחד שירת ספרד. סגנון שירה זה כבש לבבות ברוב ארצות הים התיכון ושינה לחלוטין את אופי היצירה שנכתבה לאחר מכן. בתוך תרבות היצירה והשירה, צמחה לה תרבות ייחודית של "שירת חול". בניגוד לשירה העתיקה יותר, שירת ארץ ישראל ובבל, שהתמקדה בשירת שבח לאלוהים ובפיוט, משוררי ספרד יצרו סגנון שירה חדש שכולו חול. החוקרת שלומית אליצור מסבירה את הקרקע התרבותית שעליה צמחה שירת החול של משוררי ספרד: "בחברה הערבית דאגו נושאי המשרות הרמות גם לטיפוח התרבות: הם יצרו סביבם 'חצר' ובה העסיקו אנשי רוח. אציל ערבי שרצה ביוקרת שמו, דאג לפרנס אנשי מדע מלומדים ובעיקר משוררים. אלו היו פנויים לכתוב את יצירותיהם, והקדישו אותן לבעל החצר הנדיב. היהודים שהגיעו למשרות רבות באנדלוס הפנימו דגם זה ואימצוהו. השכלתם הערבית המקיפה, שהייתה תנאי לקבלת משרתם, הכשירה אותם לתמוך ביצירה התרבותית בארמונותיהם, והם ניסו לחקות את אורח החיים של חבריהם הערבים, וביקשו שלא ליפול מהם בתמיכתם במשוררים ובמלומדים"[1]. אליצור מסבירה כי ההשפעה של החברה הערבית הובילה ליצירת אליטה חדשה. בניגוד לעבר, האליטה לא הייתה ממוקדת רק בלימודי הקודש. משפחות רבות ראו לעצמן חובה ללמד את ילדיהן השכלה כללית, לצד ההשכלה היהודית. במצב של השפעה חזקה כל כך של התרבות הערבית, היה בלתי סביר ששירת החול היהודית תעלה ותפרח. אליצור מכנה את התהליך שנוצר "נס תרבותי"; בנקודה זו התרחש, לכאורה, אחד "הניסים" של תרבות ישראל בימי הביניים, "נס" שחולל את קיומה של שירת החול העברית בספרד: למרות ההשפעה העמוקה של התרבות הערבית, שכללה מצע משותף של השכלה, הפנמת יסודות תרבותיים והטמעה חלקית של אורח החיים, היו החצרנים היהודים באמצע המאה העשירית בספרד יהודים הגאים בלאומיותם, והתרבות שהם ביקשו לפתח – למרות היותה משופעת מן התרבות הערבית בת אותו הזמן – הייתה קודם כול תרבות יהודית. שירת החול הכילה סגנונות שונים. החל משירי הלל לפטרונו של המשורר, שירי חשק ויין, המתארים את המשתאות שהיו חלק בלתי נפרד מחיי החצר, ועד לשירי אהבה של ממש. שירים שבהם האוהב משתוקק אל קסמה של אהובתו, וממשיל את יופייה במיני משלים ומטאפורות. בתוך שירי האהבה הללו, נחבאים אל הכלים, שירים שכתבו אחדים מן המשוררים למושא אהבתם – הגבר. בין משוררים אלו נוכל למצוא שמות מוכרים: שלמה אבן גבירול; רבי יהודה הלוי, מחבר ספר הכוזרי, ספר המוכר לרבים מבוגרי החינוך הדתי והחרדי; ועוד כמה שמות פחות מוכרים. בחרתי להביא חמישה משוררים שפרסמו קטעי שירה רבים, פיוטים שהפכו לחלק מקאנון התפילה היהודי. לצד הפיוט ושירת הקודש, יחד עם שירי החשק והיין, כמהה נפשם אל אהוב ליבם. את רגשותיהם לא היססו להעלות עלי כתב, להפוך את הרגש למילה הכתובה. חלקם היו מפורשים יותר בגילויי האהבה שלהם, אחרים התחכמו. שירת הגאווה של דמויות המופת של העם היהודי היא קול חשוב מן העבר, ששקע בתהום הנשייה. ואלה שמות: שלמה אבן גבירול ספרד, המאה-11 שלמה אבן גבירול, משורר שלאחרונה צוינו 1000 שנה להולדתו, נולד במאלגה שבדרום ספרד בראשית המאה ה-11. הוא נפטר בגיל 37. לאבן גבירול, כמו למשוררים רבים, היו פטרונים אמידים שהחזיקו אותו על חשבונם. תחילה שימש אבן גבירול משורר חצר, וחלק נכבד משירתו הם שירים שנכתבו לבקשתם של אותם פטרונים. לאחר כמה שנים נדד לגרנדה, שם היה עצמאי ביצירתו. בגרנדה פגש משורר שהיה עבורו מקור השראה. שמו של המשורר: שמואל הנגיד. גם שמואל שורר שירי אהבה לגברים. מילים: שלמה אבן גבירול תְּברַֹךְ מִבְּלִי קֵצֶה / בְּכָל תָּבואֹ וְכָל תֵּצֵא! קְרָאַנִי שְׁלוּחֶךָ / וְהוּא נֶחְפָּז וּמִתְרַצֶּה, וְשַׂשְׂתִּי בוֹ כְּאִלּוּ עַד / וְשָׁלָל רַב אֲנִי מוצֵֹא, וְהִבְעִיר אֵשׁ בְּתוךְֹ גּוּפִי / כְּמִקָּצֶה וְעַד קָצֶה, וּבָאתִי אֶל נְהַר חִשְׁקוֹ / אֲשֶׁר צַוָּאר וְראֹשׁ יֶחְצֶה, וּמִי יִתֵּן יְחָנֵּנִי / וְיֵעָתֵר וְיֵרָצֶה, וְיואֵֹל־נָא וְאֶרְדֶּה צוּף / דְּבַשׁ פִּיהוּ וְגַם אֶמְצֶה,   וְהַצּופֶֹה יְהִי נִרְדָּם / וְרואֹותָֹיו מְעַט יַעְצֶה, וּמִדְבָּרָיו מְשׁהָֹמִים / בְּעֵת יָנוּב וְעֵת יִפְצֶה, יְמִיתֵנִי בְּעֵת יִזְעַם, / יְחַיֵּנִי בְּעֵת יִרְצֶה, וּמִשַּׁחַת יְחִידָתִי / אֲזַי יַצִּיל וְגַם יִפְצֶה, צְבִי - פָּנָיו וְאורֵֹהוּ / כְּאורֹ שֶׁמֶש בְּעֵת יֵצֵא.   פירוש מילות השיר: בפתיח מברך המשורר את אהובו ששיגר לו איגרת אהבה באמצעות שליח. השליח מבעיר את אש התשוקה אל הידיד מקצה לקצה. החשק מושווה לנהר שאפשר לטבול בו את הגוף. המשורר מקווה שהשליח, המייצג את האהוב הנחשק, ייעתר לנשיקותיו. מוטיב של רדיית דבש הוא מוטיב מקובל בקרב משוררי ספרד לתיאור נשיקות של חושק ונחשק. הצופה המוזכר כאן הוא הצופה שעלול להפריע לחושקים לממש את אהבתם, לכן המשורר מבקש ממנו להירדם ולא להפריע להם בהתעלסותם. את השיר מסיימות המילים המתארות את פניו של האהוב, שאורו כאור השמש בצאתה.   השיר בביצוע ברי סחרוף שיר אהבה זה עובד ליצירה מוזיקלית לפני כמה שנים, והוא חלק מהאלבום שיצרו ברי סחרוף ורע מוכיח. האלבום מוקדש כולו ליצירתו של שלמה אבן גבירול, ונקרא "אדומי השפתות".   יצחק אבן מר שאול ספרד, המאה-10 משורר שקדם לשלמה אבן גבירול וכתב גם הוא שירת חשק, הוא יצחק אבן מר שאול. שמו של אבן מר שאול מוכר בקרב פייטנים מהעדה התימנית. הפיוט שחיבר "אֱלֹהַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי וְאַל תָּמֹד אֱלֵי חֵיקִי כְּפָעֳלִי" זכה לשורה של ביצועים. סיפור חייו של אבן מר שאול אינו ידוע בבירור. החוקרים סבורים כי הוא חי בסוף המאה ה-10 בספרד. השיר שכתב התגלגל לידינו דרך הגניזה הקהירית. ספר שירה בשם "ספר הרקמה", שהתגלה בגניזה, הכיל שיר פרי עטו. השיר מבטא באופן ברור את החשק של האהוב לאוהבו. לשיר כמה נוסחאות, בחרתי להביא אחת מהן. החוקרים עדיין מנסים לפענח את הנוסח המושלם של השיר, אולם הנוסח המוסכם דיו כדי להבין את רגשותיו של המשורר. מילים: יצחק אבן מר שאול צְבִי חָשׁוּק בְּאַסְפַּמְיָה/ יָצְרוּ רַב עֲלִילִיָּה וְהִמְשִׁילוֹ וְהִשְׁלִיטוֹ/ עָלַי כָּל חַי וְכָל חַיָּה יְפֵה תֹּאַר כְּיָרֵחַ/ עֲלֵי קוֹמָה יְפֵהפִיָּה וְתַלְתַּלָּיו כְּאַרְגָּמָן/ עֲלֵי רַקָּה פְּנִינִיָּה כְּמוֹ יוֹסֵף (בְּצוּרָ)תוֹ/ וּבְשַׁעַר-אֲדוֹנֶיהָ יְפֵה עַיִן כְּבֶן יִשַׁי/ הֲרָגַנִי כְּאוּרִיָּה וְגַם הִשִּׁיק כִּלְיוֹתַי/ וְלִבִּי אֵשׁ פְּנִימִיָּה בְּעָבְרוֹ בִּי עֲזָבַנִי/ חֲסַר לֵבָב וְתֻשִׁיָּה בָּכוּ עַמִּי בְּנוֹת יַעֲנָה/ וְכָל אַיָּה וְכָל דַּיָּה! אָהוּב נַפְשִׁי קַטְלָנִי-/הַזֶּה מִשְׁפַּט פִּילִילֶיהָ ? וְנַפְשִׁי לוֹ מְאֹד חוֹלָה/ וְגַם תּוֹעֶה וְהוֹמִיָּה וּמִדְּבָרָיו עֲלֵי לִבִּי/ כְּמוֹ מָטָר עֲלֵי צִיָּה דָּלַנִי מִבְּאֵר שַׁחַת/ וְאֶל אֵרֵד לְתַחְתִּיָּה פירוש מילות השיר השיר נפתח במילים "צבי חשוק". בשימוש בדימוי הצבי המשורר רומז לקינת דוד על אוהבו יונתן, "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים". צבי חשוק, כלומר צבי נער נחשק, שמתגורר באסמפיה, שמה האחר של ספרד. "רב עלילה גדול המעשים" הוא האל, "והמשילו והשליטו על כל חי וכל חיה" כלומר האל נתן לאהוב יכולת לשלוט, ואי אפשר שלא להתאהב בו ולחשוב רק עליו. את יופיו של האהוב מתאר המשורר "תלתליו כארגמן" ואת צבעי רקתו כ"פנינים". גיבורי התנ"ך, המתוארים כמי שהיו יפי תואר ויפי מראה, אף הם מוזכרים בשיר. יוסף בצורתו היפה. אדוניה, בנו של דוד המלך, המתואר כבעל שיער ארוך ויפה מראה. דוד עצמו, שעיניו היו סמל ליופי. הסלנג העכשווי "מת עליו" נרמז במלים "הרגני כאוריה", כמו דוד שהרג את אוריה, כך, כביכול, האהוב "ממית" את האוהב וגורם לו "למות" מרוב אהבה. בהמשך השיר, התמלאה התשוקה ובאה האכזבה. האהוב מתעלם מאוהב. את בכיו ועצבנו מבקש המשורר לחלוק עם כולם. "בכו עמי בנות יענה וכל איה וכל דיה". העופות המוזכרים מסמלים את השיממון הנלווה לתחושת הייאוש של האהוב המאוכזב. כשהוא חולה מרוב אהבה, מבקש הוא מאוהבו שישעה אל אהבתו ולא יגרום לו לרדת אל באר שחת מרוב אכזבה.   שמואל הנגיד ספרד, המאה ה-10 שמואל הנגיד נולד בשנת 993 בגרנדה שבספרד המוסלמית. הוא התקדם במהירות בסולם התפקידים בחצר חבוס, מלך גרנדה, מונה לווזיר הגדול ויצא למלחמות בראש הצבא. בניגוד למשוררי חצר, לשמואל הנגיד היה מספיק כסף כדי להתקיים בלי להזדקק לחסדיהם של פטרונים אלו ואחרים. כמשורר, השפיע כאמור על שלמה אבן גבירול, וגם על משה אבן עזרא ועל רבי יהודה הלוי. אחד משיריו המוכרים כיום: מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם, גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם, בָאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם. השיר נערך על ידי נתן יהונתן, ומבוצע על ידי צביקה פיק. קישור לשיר: בתוך עולם הלירי של שמואל הנגיד, תופס מקום נכבד ז'אנר שירי החשק. הסגנון של שמואל הנגיד הקים עליו מבקרים מקרב בני דורו, שראו בשירתו פריצת גדר. חרף מעמדו הרם בקהילה היהודית, נאלץ שמואל הנגיד לפרסם הבהרה כי אין לקרוא את המילים באופן פשוט. להגנתו, טען כי שירת החשק היא אלגוריה. לשם כך גייס את המאמר התלמודי המשבח את ספר שיר השירים: "כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים", וכך ענה למבקריו כי שיריו הם כמו שיר השירים. החוקרים סבורים כי הבהרה זו הייתה מן השפה ולחוץ. ביחס לשיר שיובא כאן, סבורים אחדים מן החוקרים כי הוא מבטא התנסות אישית של המשורר ביחסים עם גברים. מילים: שמואל הנגיד לְאַט, כִּי אֵין כְּמוֹ בַרְזֶל לְבָבִי וְלֹא אוּכַל נְשׂא קֶצֶף אֲהוּבִי הֲמַכָּתִי, וְאַתְּ רוֹפֵא, אֲנוּשָׁה? וְאִם נֶצַח, וְאַתְּ לוֹחֵשׁ, כְּאֵבִי? שְׁתֵה יַיִן וְחָלָב מִשְּׂפָתִי וְתֵן תַּגְמוּל לְיֵינִי וַחֲלָבִי, שְׁלַח יָדָךְ וְתֵן לִבִּי בְּכַפָּךְ וְאַל זָרִים יְדֵיהֶם יִשְׁלְחוּ בִי!   פירוש מילות השיר: לאט, כי הלב שלי לא עשוי מברזל ולא יכול לשאת את הקצף של האהבה. האם מחלתי אנושה? אתה הרופא שלי. האם כאבי נצחי? אתה רופא הלחשים שלי. "שתה יין וחלב משפתי", כלומר "נשק אותי". והשב לי נשיקה בנשיקה. שלח את ידך אליי והנח אותה על ליבי, אל תאפשר לזרים לגעת בי ולהקדים אותך.   משה אבן עזרא משה אבן עזרא נולד אף הוא בגרנדה במאה ה-11. הוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים, הושפע מאוד מאופי ומסגנון שירתו של שמואל הנגיד, והיה בקשרי חברות עם רבי יהודה הלוי. השניים אף שיגרו איש לרעהו שירי ידידות. חלק מן הפיוטים שחיבר מצאו את דרכם אל סידור התפילה. הוא זכה לכינוי "הַסַּלַח", על שום פיוטי הסליחות הרבות שחיבר. היצירה המוכרת ביותר שלו היא פיוט הפותח את תפילת נעילה בקהילות הספרדים: אֵל נוֹרָא עֲלִילָה אֵל נוֹרָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה. הפיוט זכה לעיבודים רבים והוא מושר בסגנות שונים, לפי נוסחי התפילה. השיר בביצוע מאיר בנאי. יצירתו של משה אבן עזרא לא הסתכמה בפיוטים בלבד אלא הייתה רוויית שירי חשק ויין. נוסף על ספרי השירה שכתב, הוא חיבר ספר העוסק בניתוח עומק של השפה השירית. מילים: משה אבן עזרא תַּאְוַת לְבָבִי וּמַחְמַד עֵינִי - עֹפֶר לְצִדִּי וְכוֹס בִּימִינִי! רַבּוּ מְרִיבַי - וְלֹא אֶשְׁמָעֵם, בּוֹא, הַצְּבִי, וַאֲנִי אַכְנִיעֵם, וּזְמָן יְכַלֵּם וּמָוֶת יִרְעֵם. בּוֹא, הַצְּבִי, קוּם וְהַבְרִיאֵנִי מִצּוּף שְׂפָתְךָ וְהַשְׂבִּיעֵנִי! לָמָּה יְנִיאוּן לְבָבִי, לָמָּה? אִם בַּעֲבוּר חֵטְא וּבִגְלַל אַשְׁמָה אֶשְׁגֶּה בְיָפְיָךְ - אֲדֹנָי שָׁמָּה! אַל יֵט לְבָבְךָ בְּנִיב מְעַנֵּנִי, אִישׁ מַעֲקַשִּׁים, וּבוֹא נַסֵּנִי. פירוש מילות השיר: "העופר" הנער הנחשק, כמו הצבי בשירתו של יצחק אבן שאול, נמצא לצדי וכוס היין ביד ימין. הרבה אנשים רבים איתי, אבל הנער שגדל והיה לצבי, בכוחו להעניק לי כוח להכניעם. המשורר מבקש מהצבי להבריא אותו בנשיקה על השפתיים. כשהוא חש שמנסים להרחיק אותו מאוהבו, הוא תוהה מדוע, האם יש בזה חטא או אשמה. המשורר מבקש ליהנות מזיו יופיו של אוהבו, באומרו שאלוהים נמצא שם. הוא קורא לאוהב שלא ילך אחר אלו המתנגדים לו ושלא יהיה עקשן ויבוא לנסות אותו, ויבדוק בעצמו אם הוא עומד באהבתו אליו.   רבי יהודה הלוי שמו של יהודה הלוי ודאי מוכר הן כהוגה דעות, בזכות ספרו "הכוזרי" שבו ניסח הוכחות לאמיתות היהדות ולעליונותו של העם היהודי על פני עמים אחרים, והן בזכות שיריו שהפכו לחלק מקאנון השירה והתפילה. לדוגמה, השיר "יוֹם שַׁבָּתון אֵין לִשְׁכֹּחַ" מושר בסעודת שבת בבוקר. שיר מוכר נוסף שלו, המבטא את הכיסופים והערגה לארץ ישראל, "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב". השיר "ליבי במזרח" בלחנו ובביצועו של מוני אמריליו. בין שיריו וכתביו של הלוי, נמצא שיר המבטא את תשוקתו וכמיהתו אל מושא אהבתו. גם כאן, כמו בשירתם של חבריו של הלוי לעולם השירה והפיוט, הנער נשוא החשק מכונה "צבי", ולעיתים "עופר". בשל אורכו, השיר מובא כאן באופן חלקי. מילים: יהודה הלוי יוֹם שִׁעֲשַׁעְתִּיהוּ עֲלֵי בִרְכַּי / וַיַּרְא תְּמוּנָתוֹ בְּאִישׁוֹנָי, נָשַׁק שְׁתֵּי עֵינַי מְתַעְתֵּעַ: / אֶת תָּאֳרוֹ נָשַׁק וְלֹא עֵינָי. לֶחִי כְּרִצְפַּת אֵשׁ בְּרִצְפַת שֵׁשׁ / נִרְקַם סְבִיבָיו מֹר כְּרִקְמַת שֵׁשׁ יֹסֵף בְּלִבִּי אֵשׁ בְּקָרְבוֹ לִי/ כִּי יַחֲמֹל פַּעַם וְיִבְגֹּד שֵׁשׁ הבית האחרון של השיר: בֹּא יְדִידִי בֹּא לְבֵית בַּת נְדִיבִים נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים יַעֲלַת חֵן בָּךְ תְּעָלָה לְחשֵׁק/ וּבְפִיךָ חַיֵּי בְשָׂרִים לְנשֵׁק/ גַּם בְּפָנַיִךְ בְּשָׂמִים יְנַשֵּׁק   פירוש מילות השיר: תיאור היום שבו השתעשעתי עם אהובי, שישב על ברכי והיה קרוב אליי כל כך עד שראה את מראהו נשקף באישוניי. וכך, כאשר נישק את עיניי בעצם נישק את עצמו. לחיי סמקו כמו אש על רצפת שש. סביב האהוב נרקמה הילת מור, סוג של בושם, כמו שיש חלק. וכאשר התקרב האהוב האש התחזקה. האהוב אומנם נעתר לתחינת האהבה אבל בוגד באמונו של האוהב שש פעמים. בסוף השיר המשורר מבקש להתעלס עם אהובו ולהתחבר אליו.   לסיום, שיר שכתב יהודה אלחירזי, משורר מאוחר יותר. בשיר הוא מתאר מפגש עם משורר בן ישיבה, ששירתו שלא ערבה לאוזנו של אלחריזי. המשורר מכונה "איש עדין". השימוש בביטוי זה ממחיש את פליאתו של אלחירזי, שלא ציפה מאדם כזה לשורר שיר המבטא תשוקה וחשק עזים לגבר. וְאִישׁ מִבְּנֵי עֲדִינָה. עֲשֵׂה שִׁירֵי זִמָּה/ מְלֵאִים טֻמְאָה/ וְנִגְאָלָה וּמוֹרָאָהּ וְאֵלּוּ הֵם לוּ שָׁר בָּנוּ בֶּן עַמְרָם (משה רבינו) פְּנֵי דּוֹדִי מִתְאַדְּמִים הָעֵת שְׁתוֹת שֵׁכָר וּלְפִי קְוֻצּוֹתָיו וְהוֹד יָפְיוֹ לֹא חָק בְּתוֹרָתוֹ וְאֶת זָכַר   אחדים מהחוקרים פקפקו באמינותו של אלחריזי בשיר זה, שייחס את שיר הזימה לאדם אחר. הם סבורים שמדובר בתרגיל ספרותי זול, שנועד להסתיר את העובדה שהשיר יצא מתחת קולמוסו שלו. או שמדובר בדרך חתרנית להעביר מסר שאין דרך אחרת להעבירו, אלא לציין "חבר שלי כתב שיר". תהיה אשר תהיה הפרשנות על אודות הכותב האלמוני של שיר החשק, כמות השירה ההומו-ארוטית פרי עטם של המשוררים הבולטים ביותר של העם היהודי לא מותירה מקום לספק: באליטה של העולם היהודי בספרד של ראשית האלף השני התקיים עולם שלם של רגשות אהבה בין גברים. אחדים מן השירים מספרים על מעבר מעולם הרגש לעולם המעשה. השירים ששרדו את פגעי הזמן מעניקים לנו הצצה נדירה אל נפשם של גדולי המשוררים שקמו לעם היהודי מאז ומעולם. בעוד אנו רגילים לעולם תחום של "אסור ומותר", לנפש חוקים משלה. למשך תקופה קצרה בהיסטוריה של העם היהודי, בקעו מעיינות תהום של היצירה ועלו על גדותיהם. בשירתם ציוו לנו להמשיך את השירה. לשיר איש איש את שירת נפשו. בלי פחד ובלי מורא. שירת האהבה לגברים של משוררי ספרד מוכיחה כי בארון השירה היהודי יש מקום לכל הגוונים ולכל הצלילים. [1] שלומית אליצור. שירת החול העברית של משוררי ספרד, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה כרך א'.  

ההיסטוריה של אלוהים, בדיוק כמו ההיסטוריה של האנושות, מציגה לנו דמות מגוונת, מורכבת ומסתורית שחורגת הרבה מעבר לפשטנות היחסית בה ניסו להציג לנו אותה ילדים. מסיפורי המקרא, תקופת התלמוד ועד תנועות המוסר והחסידות – מיהו אלוהים, עד כמה הוא 'אנושי' ובמי אנחנו בוחרים להאמין או לא להאמין? אלוהי ישראל מופיע בפעם הראשונה על במת ההיסטוריה, במילה השלישית בספר בראשית. אלוהים הבורא. אלוהים של כאוס וסדר, כאוס וסדר. בורא עולם של תוהו ובוהו ומסדר אותו. אחרי הכאוס בא הסדר. המבנה חוזר על עצמו גם בבריאת האדם. אלוהים בורא את האדם, לפחות לפי גרסה מקראית אחת, לבדו. אחרי הבריאה מתברר שאולי 'לבד זה לגמרי חופשי', אבל בן אדם לא יכול להסתדר בלי בת אדם. הבדידות של מספר שעות, גרמה לאלוהים להבין שצריך לדאוג לאדם לפרטנר. אלוהים שם אותם בגן עדן. מסתבר שהכאוס של גן עדן, קצת גדול עליהם והם לא מתאימים לשם. אלוהים נאלץ לגרש אותם משם וליתר ביטחון הציב חרב בכניסה. אלוהי הבריאה הוא אלוהים שמגלה את גבולותיו שלו. אלוהים שמגבלות הכוח מתגלות לו, דווקא דרך מעשיו שלו. באופן מוזר משהו, אלוהים של תחילת ספר בראשית, הוא אלוהים של כישלון. אך לפחות בתחילת הדרך, נראה שאלוהים מפיק לקחים מהכישלונות. בהמשך הדרך, דמות האלוהים משתנה ונראה כי הוא נופל במה שאיינשטיין אמר על מי שמנסה את אותו הדבר כמה פעמים ומצפה לתוצאה שונה.   בראשית ברא אלוהים (בראשית פרק א' פסוק א') / בראשית ברא האדם את אלוהים (איאן אנדרסון) המפגש הדתי והחרדי עם אלוהים בפעם הראשונה הוא דרך המילה 'אסור'!. "אסור, כי הקב"ה לא מרשה", אומרת אמא או אבא. מהר מאוד הילדים הקטנים מפנימים את המסר: המילה האהובה על אלוהים היא - אסור. המפגש הבא עם דמותו של אלוהים, בצורה ציורית יותר ופחות צמודה למילה אסור, מתקיים דרך קליטת הדמות של אלוהים כפי שהיא משתקפת בסיפורי המקרא, או יותר נכון לומר, כפי שהיא מתווכת על ידי הגננת או המלמד בתלמוד תורה, המספרים את פרשת השבוע לילדי הגן. זה הזיכרון הראשון שלי מאלוהים - מלמד בתלמוד תורה מצביע לעבר תמונה של צדיק שהייתה תלויה בכיתה ואומר: "זה לא הקב"ה, הקב"ה הוא למעלה בשמים", ומצביע לעבר החלון. הניסיון להסביר את אלוהים בדרך השלילה, לא בהכרח עבדה על כל התלמידים בכיתה.   האכזבות הראשונות של אלוהים אלוהי סיפורי המקרא של ספר בראשית,  הוא אלוהים מאוד אנושי. הוא מדבר עם בני האדם בשפתם, או לפחות מנסה. האנושיות באה לידי ביטוי באכזבות שלו. רצף של אכזבות כמעט לאורך כל התנ"ך. תחילה מבני האדם ולאחר מכן מבני ישראל. מבראית ועד לחורבן הבית הראשון. אחרי החורבן אלוהים שותק ולכן כבר אי אפשר לדעת אם הוא מרוצה או לא. אלוהים מדבר עם אדם וחווה ומסכם איתם על גבולות ברורים של אסור ומותר באכילת פירות עצי הגן. לא חולפות כמה שעות, אכזבה ראשונה. מסתבר שהנחש הצליח להערים על אלוהים ולהשפיע על חווה לאכול מעץ הדעת. מאמצי השכנוע שמשקיע אלוהים במניעת הרצח הראשון בהיסטוריה, מסתיימים בכישלון מהדהד. היוזמה הלא ברורה לחיבור בין בני האלוהים לבנות האדם, מסתיים בטרגדיה - המבול. אלוהים מתחיל את האנושות מהתחלה, רק כדי לשוב ולהתאכזב מול דור הפלגה. בני אדם שחולמים להקים מגדל גבוה עד השמים ולמרוד באלוהים. אלוהים מכנס את קבינט המלאכים. אלו משיאים לו את העצה האהובה על פוליטיקאים ורודנים: הפרד ומשול. אם אתה רוצה לשלוט בבני האדם, למנוע את המרד הבא - תרד למטה, תחולל מלחמת אחים והם כבר לא יוכלו לעולם להתאחד נגדך.   לא רק אכזבות, יש גם עונשים ספר העונשים לא גלוי וידוע בשלב הזה של הסיפור המקראי. אנחנו מגלים אותו רק באמצעות הביצוע. המחירון של העבירות מעורר תהיות. התגובה של אלוהים על אכילת תפוח. חיים של סבל, היריון לידה, ובסוף המוות. לעומת זאת, על רצח של אח, אלוהים מתגלה כסלחן. הוא משית על קין עונש קל יחסית של גלות. המשפט העמום: "כי מלאה הארץ חמס", גורר אחריו ענישה חמורה של מחיקת הבריאה כולה למעט קומץ ששורד עם נוח בתיבה. בוני המגדל שביקשו להגיע לשמים ולהדיח את אלוהים, קיבלו עונש קל יחסית של בלבול השפה האחידה שדיברו. בתור ילד, הסיפור על אנשים שחשבו שהשמים הם דבר מה הקיים למעלה, עבר אצלי חלק. היום שהשמים הם לא יותר מצבע כחול, אני תוהה מה עורר חרדה גדולה כל כך אצל אלוהים. אולי חטא הטיפשות.   אלוהים עם יחס אישי אלוהים של תחילת ספר בראשית, הוא האלוהים של כולם. של כל בני האדם. מהרגע שבו הוא מתגלה לאברהם, הגבולות של אלוהים הופכים להיות צרים יותר. הוא מתכנס אט-אט לדמות של 'אלוהי אברהם' ואחר כך 'אלוהי ישראל'. בראש השנה בבית הכנסת, קוראים בתורה את הפרשה שבה אלוהים מצווה את אברהם לאמץ את עמדתה של שרה ולגרש מביתו את הילד שלו ואת שפחתו, בלי מים ובלי לחם. אפשר לקרוא את הטקסט הזה בלי להתרגש, רק אם אלוהים הוא אלוהים שלנו. אלוהים שלנו דואג רק לנו. אם נשאר לו זמן הוא דואג לכל השאר. סגנון הדיבור המאפיין את השיח בין אלוהים לאברהם, שיח אישי ואינטימי. אינטימי עד לרמה שאלוהים מתערב ביחסים בין אברהם לשרה ומתלונן על תחושת הגיחוך שחשה שרה לנוכח ההבטחה שתלד בן. הסגנון הזה של השיח, הולך ומתערפל אצל יצחק ואצל יעקב. המסר האלוהי עובר אל החלום. באופן כללי ניכרת ירידה במעורבות של אלוהים החל מעקדת יצחק ועד לרגע שבו בני ישראל צועקים אליו מתוך שיעבוד מצרים. מנקודה זו ואילך, אלוהים שב לתפקד באופן מלא. הוא מנהל שיח אישי על מלא עם משה. החזרה של אלוהים לזירה אחרי תקופה של היעדרות חלקית, מגלה לנו שאין וואקום. המונופול של אלוהים נגמר. למצרים יש אלילים משלהם: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹולוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ", אומר פרעה למשה שדורש את שחרור העברים ממצרים. נוכחותם של אלוהים אחרים במרחב, מחייבת את אלוהים לחסל אותם. כך אלוהים אומר למשה, כי בכוונתו לעשות שפטים באלוהי מצרים. בניגוד למסר החינוכי הדתי, ש'אלוהים אחרים' אינם בעלי השפעה כלל - הטקסט המקראי יותר מפעם אחת מרמז, כי בידיהם של האלים דווקא היו כוחות, רק שאלוהים יכול גם להם. אלוהים של יציאת מצרים הוא אלוהים בגרסה האהובה עלינו. כמו אבא טוב בימים אחרים, שמגיע לגן המשחקים ושואל "מי הרביץ לבן שלי"?. עוד לפני שהוא מקבל את התשובה הוא מחטיף כמה כאפות לילד הראשון שנקרא בדרכו. מחר אף אחד כבר לא ירביץ לילד שלו. אף אחד גם לא יהיה חבר שלו, אבל זה כבר לא מעניין את האבא. בתור ילד, מצאתי את עצמי זועם על בני ישראל, שלא סומכים על אבא-אלוהים שיעשה להם נס. בגיל מבוגר יותר שאלתי את עצמי, האם המציאות שבתוכה חיו, לא גרמה להם להאמין שכוחו של אלוהים הוא מוגבל, חרף המכות האדירות שהנחית על המצרים. למרות העובדה שהוא שחרר אותם מעול השעבוד הכבד. את ההוכחה לכך שבני ישראל האמינו בכוחות נוספים, אנו מוצאים בדיבר השני בעשרת הדיברות. אלוהים מבקש להחזיר לעצמו את המונופול, או לפחות ביחס לבני ישראל: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני"!. כמה זמן זה החזיק מעמד? פחות מארבעים יום. על פי הסיפור המקראי, בני ישראל יצרו לעצמם אל חדש, עגל. אל שפועל בנוסף לאלוהים שהתגלה אליהם בהר סיני.   אלוהים חמור סבר דמותו של אלוהים משלב יציאת מצרים ואילך, הוא של אל קנא ונוקם. אלוהים שמחסל את הרעים. הוא מתחיל עם הרעים בחוץ, המצרים, עמלק ואחרים. אחרי שהוא מסיים איתם, הוא עובר לטפל ברעים מבית. קורח, קברות התאווה ועוד. אלוהי המדבר דומה לדמות האלוהים מספר בראשית, בכל מה שקשור לאכזבה. פעם אחר פעם הוא מביע את אכזבתו מבני ישראל, הוא מתאכזב מהעם שהעלה ממצרים. אלוהים רוצה להשמיד את בני ישראל ומשה משכנע אותו לתת להם צ'אנס. מרגע מתן תורה, אלוהים מתקדם במעלה הדרישות שלו מבני האדם בדגש על בני ישראל. כל השאר כאילו לא קיימים ואם הם קיימים זה רק כדי לשרת את עם ישראל. רשימת הדרישות מתארכת החל מבניית משכן ועד לאיסור לבשל גדי בחלב אמו. בניגוד לספר בראשית, הענישה נהירה יותר. אלוהים מסיר מעליו את רוב האחריות על מעשי בני האדם ומעביר אותם למערכת המשפט. הוא מודיע כי יתערב רק במקרים שבהם העם כולו יחטא או בחטאים שאין בידי מערכת המשפט את הכלים להעניש בגינם. מערכת הענישה האלוהית לא מתרחקת אל מעבר למציאות, אל הגיהנום או כף הקלע או העולם הבא. היא עוסקת בהבטחות לשכר ועונש בעולם הזה. "ראה אנוכי נותן לפניכם היום את הברכה והקללה את החיים ואת המוות", אומר אלוהי המקרא. תקשיבו לי - יהיה לכם אוכל ליד האוהל, לא תקשיבו לי - האדמה תפתח את פיה ותבלע אתכם. הדמות חמורת הסבר של אלוהים, ממשיכה ללוות אותנו גם בספרות הנביאים. צליל תמידי של אכזבה נסוך על ספרות הנביאים, מרגע הכניסה לארץ ועד לחורבן והגירוש. דרך נביאיו מעביר אלוהים לעמו את אכזבתו מהם. הוא נוזף בהם שוב ושוב, מבקש מהם לתקן את הליקויים החברתיים ובעיקר מתרעם על הפגיעה במונופול, באמצעות עבודה לאלים אחרים-מתחרים. העונשים לא מאחרים לבוא. כל פעם עם אחר מעמי האזור או מרחוק, נקרא אל הדגל לשמש כשוט המכה של אלוהים בבני ישראל. אלוהים מכה וסולח, מכה וסולח. אחרי כמה מאות שנים, נמאס לו והוא מגרש את בני ישראל מארצו. אחרי שבעים שנה הוא מתחרט ומחזיר אותם לכאן ומאז ועד היום הוא שותק. בתמצית: אלוהי המקרא הוא לא אלוהי הסליחה. הוא אלוהי הדרישה. אלוהים קפדן שדורש ודורש ועל ברואיו למלא את דרישותיו. "אל קנא ונוקם אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד", מעיד עליו הסופר המקראי. מעורבותו בבריאה הופכת לפחות ופחות מורגשת, התערבותו היא בעיקר לצורכי תוכחה וענישה. כל היתר נראה שעובד בלעדיו.   האלוהים הפעיל של חז"ל כאשר מתקדמים בגיל במערכת החינוך הדתית והחרדית, נחשפים לדמותו של אלוהי חז"ל והתלמוד. כאן אנחנו פוגשים דמות של אלוהים מעורבת על מלא. מגלים מערכות ענישה חדשות, כמו הגיהנום, כף הקלע, עולם הבא ועוד. יש מהחוקרים שזיהו בתכנים הללו השפעות נוצריות. כך או כך, אלוהים הוא גם מעורב, גם מעניש והיכולות שלו הרבה יותר גדלות ולכן האדם אמור לחוש אימה ופחד מולו. "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", קבעו חכמי המשנה. בניגוד לדברי הנביא שקבע כי: "מפי עליון לא תצא הרעות והטובות". אלוהים, אמרו חז"ל, עושה לך גם את הרעה וגם את הטובה. גם את המחלה וגם את התרופה. הוא גם שולח את הרכב לפגוע וגם מזמין את כוחות ההצלה. אצל חז"ל אלוהים הוא סלחן יותר. יום הכיפורים הפך מיום שבו הכהן היה אמור לקדש את המקדש, ליום של סליחה וכפרה. יום שעל פי חלק מהחכמים, עצם הנוכחות שלו מכפרת על חטאי האדם. הגרסה הקלה ביותר של הווידוי המכפר בנצרות. ראש השנה שסימל את חגיגות השנה החדשה, נולד מחדש. מיום של שמחה ליום של דין. יום שבו אלוהים יושב חמור סבר על כס המשפט, סוקר ובוחן כליות ולב ופוסק את דינו של האדם לשבט או לחסד. במורד הדורות, החלו ההכנות ליום הדין לעמידה מול אלוהים, לתקופה המשמעותית ביותר בחייו של האדם המאמין. בימים אלו, אלוהים הוא אקטיבי יותר בחייו של המאמין. הוא עדיין לא התיישב על הכיסא המפחיד והוא נכון לקבל עסקאות והבטחות להשתנות. בראש השנה הוא מקבל את ההחלטה, וביום כיפור הוא חותם עליה. בתווך ניצבים כמה ימי פחד שבהם עוד ניתן להשפיע על ההחלטה שלו. חז"ל המשיכו את מסורת המקרא, בהאנשה של אלוהים. בציור דמות אנושית, לעיתים אנושית מידי. אלוהים הוא רחום וחנון, קנאי וכועס. אלוהים של חז"ל הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות של בני האדם, הגם שהוא נמצא בספרה גבוהה יותר.   עד כמה הוא מעורב? לצד הספרות הקלאסית של התלמוד והמדרשים, פעלה בתקופת בית שני, ספרות אזוטרית של תורת הסוד. ספרים כמו ספר ההיכלות וספרים אחרים. בתורת הסוד דמותו של אלוהים וכל המערכת האלוהית מקבלים צורה וצבע. מעין יקום מקביל של ספרות הפנטזיה, עם תיאורים מלאים של כל המתרחש בעולם שמעבר לעולם שלנו. כבר בניצנים הראשונים של ספרות הסוד, ניתן להבחין במקום שהולכים ותופסים גורמי התיווך בין האדם לאלוהים. המלאכים לסוגיהם השונים אשר רק איתם יכול האדם לנהל סוג של שיח, בעוד אלוהים ניצב ספון בהיכלו. תיאורים של היכלי שיש, מילות קסם ועוד כהנה וכהנה תכנים שצברו פופולריות בעשורים האחרונים. ספרות הסוד פשטה צורה ולבשה צורה. תורת הקבלה שירשה את ספרות הסוד, הרחיקה את אלוהים מהבריאה באמצעות עשר הספירות הקושרות את בני האדם רק לחלקים הנמוכים באלוהות. באופן מפתיע להרחקת דמותו של האל מהממד האנושי, היו שותפים גם הפילוסופים היהודים כמו הרמב"ם והאחרים, שהדגישו חזור והדגש שאסור לייחס כל אלמנט אנושי לאלוהים. "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף. וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל", קבע הרמב"ם בעיקר השלישי מי"ג עיקרי האמונה שניסח. חרף הדומיננטיות של הרמב"ם ושל תורת הסוד ובפרט של תורת הסוד, התפיסה המרחיקה את אלוהים אל מחוזות הלא נודע, כשלה. נוסח התפילה שקבעו חז"ל, השוזר לכל אורכו משפטים ומילים המאנישים את האלוהים. הוא שבסופו של דבר קיבע בתודעה את תמונת האלוהים האנושי. אלוהים המתעניין במעשי בני האדם, כועס עליהם, חומל עליהם. מעורב בנעשה בעולם שברא, עד לרמת השאלה האם המפלגות החרדיות ירוצו יחד או האם בנפרד בבחירות הקרובות.   תנועת החסידות מול תנועת המוסר דמות האלוהים המשתקפת בחז"ל, עברה שינויים לאורך הדורות. השינוי המרכזי בדמותו של האל, קשורה בהופעתם במאה ה-18 וה-19 של תנועת החסידות ותנועת המוסר. תנועת החסידות הוסיפה קצת 'סמיילי' לאלוהים הקפדן. עכשיו הוא לא במצב של רטינה תמידית ושל אכזבה מתמשכת, לפעמים הוא מרשה לעצמו קצת לצחוק. לעגל פינות. או כמו שאומרים החבר'ה, לזרום. חשוב להדגיש, לא כולם בתנועת החסידות אהבו את דמות האבא הטוב. בחסידות קוצק למשל, אלוהים הפך להיות הסבא עם הפנים הכעוסות, שהנכדים שלו ביצעו שינויים במפעל חייו והוא מרגיש שהם מחריבים אותו. באופן מכליל, ניתן לומר שהחסידות, בפרט אם מדברים על הגרסה הברסלבית, הצליחה להכניס קצת שמחה לדמותו של האל. אפילו את אימת חודש אלול, הצליחה החסידות לרכך עם משל המלך בשדה של בעל התניא, שהסביר שבסך הכול מדובר בתקופה שבה אלוהים רוצה להתחבר יותר לעם שלו. החסידות החזירה את אלוהים האנושי בגרסה ה"אברהמית" שלו: כבר אצל ראשוני החסידות כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב ורבי אלימלך ואחיו רבי זושא, ישנם סיפורים על דין ודברים שהם מנהלים בשיח עם אלוהים. בחסידות ברסלב, הסגנון הפך לנחלת הכלל. לחלק בלתי נפרד מצורת השיחה של החסיד המתבודד. שיחה שמתנהלת כמו על ספת הפסיכולוג, רק במעמד צד אחד ובלי צורך להיפרד מכמה מאות שקלים. לעומת החסידות שהחדירה אלמנטים של שמחה ויחס אישי אל אלוהים, תנועת המוסר לא רק שלא הסכימה להכניס אלמנטים משמחים לדמות האל, וניתן לומר שדי התנגדה לאלמנטים אישים ביחס אלוהים. היא שאפה להקצין את דמותו הקפדנית והזועמת משהו של אלוהים. רף הדרישות שהציבו חכמי המוסר הלך וגבה. הלב ומחשבותיו נדרשו להיות נקיים מכל מחשבה פסולה. דמותו של אלוהי תנועת המוסר הוא הלחמה של ראש אגף החקירות במשטרה, פרקליט המדינה ושופט עליון מצויד בקורא מחשבות. בעוד תנועת החסידות הקטינה את הדרישות, תנועת המוסר הגדילה אותם. החסידות שיבחה את הנער הבור הנוער כתרנגול בפני האל. תנועת המוסר דרשה מהאדם לשנות את אופיו, לשלוט במחשבותיו, להיות דרוך כל העת מחשש שמא לא יעמוד ברף המינימום של אלוהים. והרף הזה הוא גבוה. כמה גבוה. אחד מראשי הישיבות ניסח זאת במשפט: "המקסימום האפשרי, הוא המינימום הנדרש".   הגרסה המפחידה של אלוהים חודש אלול, הוא החודש של תנועת המוסר. החודש שבו המשגיחים מתעטפים בפנים זועפות, ודורשים כמו הנביאים הקדמונים מצאן מרעיתם לשוב אל האלוהים, אולי יחוס, אולי ירחם. מונים את אסונות השנה שחלפה כמונה מעות, מעוררים את קהל שומעיהם לבדוק את נפשם ולחפש דרך לתקן את דרכיהם. אחרת גורלם יהיה להיות נרשמים בראש השנה, בספר האסונות של השנה הבאה. "הפחד ואימת הדין של חודש אלול", אמר מייסד תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר, "הוא לא רק נחלתם של בני האדם, אפילו דגים שבים רועדים מפחדו של אלול, חוששים מזעמו של אלוהים שיתפרץ עליהם ביום הדין". כמו התיאור של המלאכים בתפילת 'ונתנה תוקף' שאינם יודעים אם ייצאו זכאים או חייבים מלפניו יתברך.: "מִלְּפָנִים כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי — כָּל אִישׁ אֲחָזוֹ פַּלָּצוּת, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא קָדוֹשׁ אֱלוּל", הוא ספד לעבר שאיננו עוד. מינון החרדה הולך וגובר ככל שחולפים הימים לקראת יום הדין - ראש השנה. באותו היום אלוהים לובש את הגרסה המפחידה ביותר שלו. עד לנקודת השיא בתפילת נעילה. רק ששם ממתינה בקצה, כוס הקפה.

שתים-עשרה דקות חלפו מאז שלחה תמר לניתאי את ההודעה, "זה לא פייר, אני שרה הרבה יותר טוב ממנה", והוא עדיין לא ענה. כנראה עומד בסטודיו, לבוש בחלוק המוכתם. לא זמין. לא מודע כמה דחוף היא צריכה לשמוע את שאלותיו המבררות "מה קרה הפעם?" את קולו המרגיע, את שתיקתו מלאת הנוכחות. בבית האבן הירושלמי, ברחוב ישעיהו פינת יפו, תמר עברה מהמטבח לאמבטיה, העבירה מגבות נקיות מהמיטה לספה, והעיפה מבט מיואש על הגיטרה שמעלה אבק בין הררי כביסה לא מקופלת. היא פה, מחכה, מחכה שניתאי, הגבוה, השדוף, שהכירה בפסטיבל לפני שנה, יענה להודעה שלה. בחדר הקטן ישן דודי, ילד חיידר חסידי, על מיטה שהושגה בעמל ויזע של חיפושים ב"פשפשוק" ובאתר "אגורה". נשימותיו קצובות, פאותיו הארוכות פזורות על הכרית. בבוקר יתעצבן כשתמר תנסה לסלסל אותן לפני שהוא יוצא לחיידר, לשמוע את רעב'ע וולפסון מתאר את האתון שדיברה כמו בן-אדם. כשיחזור ישאל את תמר, עיניו גדולות ותמימות, "זה סיפור אמיתי, מאמי? או רק משל של התורה?" כויפר קטן, השפעה רעה של אימא. ההשפעה הרעה מתפשטת מיום ליום. כבר כמה חודשים שתמר בורחת ממבטי ההאשמה של הגיטרה. מה את רוצה? את לא רואה את הכביסה המצטברת לידך? את דודי? את ההודעות מבית הדין? את החרדות? גיטרה עוצמת אוזניים וממשיכה למתוח מיתריה בתחינה. אימא בטלפון מזכירה לה לקרוא פרק כ"ב בתהלים, כסגולה לישועה. תמר, בתגובה, נועלת את הדלת ומוציאה את הוויברטור, לכמה דקות של ישועה. של שכחה. מדודי, מאבא שלו, מהגיטרה, משיריה השוכבים בתיקיית הדרייב.   הטריגר הערב בא דרך הפייסבוק, שהציג פתאום את אסתי. אופס, נזכרה תמר, היא מתעקשת שיקראו לה אתי. אז אתי האלופה שלנו, בערב שכולו שיר של שאלה ותקווה, כך היה כתוב במודעה של "יוצאים לשינוי". הגרפיקאית הציבה את אתי (בלי החצ'קונים) ברכינה חיננית מעל המיקרופון, ומעל מתחה אותיות קטנות שסיפרו: אתי שוורץ, במופע מוזיקלי מרגש "מסמינר 'בנות שרה' לבית הספר למוזיקה על שם דיל קרנטון". תמר ממשיכה לדפדף ורואה שא(ס)תי שיתפה את המודעה בפרופיל שלה, בתוספת תיאור מרגש (כמובן) על הפעם הראשונה שהציצה בגניבה לשיעור גיטרה, ועל הדרך הארוכה שעשתה מאז. גשם של לייקים קיבל הפוסט, ותגובות על מהממותה של אתי וקולה הנדיר זרמו בפיד. "זה לא פייר, אני שרה הרבה יותר טוב ממנה", מיהרה לכתוב לניתאי בהקשות מהירות ועצבניות. ריח אבק ספרים חדר לאפה פתאום, והחזיר אותה לחדר הלימוד של אבא, שם ישבה עם אסתי במשך שעות ארוכות, אחרי הלימודים. הן כתבו שירים, הלחינו, ניגנו ובעיקר צחקו הרבה. לאסתי היה מבט שובב שניתלה בה בהערצה, "תמר, הלוואי שיכולתי לשיר בטונים שלך." אבא היה חוזר מאוחר ונוזף בה, משועשע, משוררת לא חייבת להיות מעופפת, היא יכולה להחזיר את הגיטרה למקום. ועכשיו הגיטרה במקום כבר הרבה זמן, ותמר עדיין מעופפת. נקרעת. בין דודי, אוצר זהב עם מבט תמים ועיניים גדולות, לבין ניתאי, אוצר עם עיניים גדולות גם הוא, ומבטו מבין וצוחק. לפעמים תמר מדמיינת איך יראה המפגש בין שני המבטים, והדבר גורם לה התכווצות של הנאה. אבל זה לא יקרה עכשיו, ייקח קצת זמן. כשדודי ילך ויגדל, אולי ילך ויקטן המרחק בין יחידת הדיור בישעיהו פינת יפו לבית הישן בבקעה, המלא בציורים של ניתאי. הוא עדיין לא ענה. כדי לעצור את הלופ של התנועות העצבניות, התבוננה שוב ביצור הקטן שהתכרבל על המיטה, ממלמל מתוך שינה שברי משפטים ביידיש. איש קטן ומתוק. ילד שבעל כורחו מביא לתוך ביתה, המנסה להיות מוגן, את ריחות החרדה, השליטה והמניפולציות שתמר משתוקקת להשאיר בחוץ. היא זוכרת את הדיין שהסתכל עליה, מתבונן בפאה שחבשה לכבוד הדיון ומחליק מבטו אל שולי חצאיתה הקצרה. היא זוכרת את עורך הדין של בעלה לשעבר עומד ומספר סיפורים. "גברת חיימסון" נצפתה צופה בסרטי תועבה, קוראת ומתעניינת בתחומים שהשתיקה יפה להן, רועה בשדות זרים ופוגעת בנפשו הרכה של הקטין. היא זוכרת את הבדיקות המשפילות אצל העובדות הסוציאליות, שבדקו שוב ושוב את כשירותה ושפיותה, עד שכמעט אכן איבדה זאת. הציפרלקס מגרש את הזיכרונות מהראש, אך לא מהלב. מערכת אימתנית של עסקנים התייצבה לצידו של הגרוש, בן לראש ישיבת "עטרת יצחק" ואחיינו של איל ההון המפורסם. בשעה שדודי התחנן לעוד סיפור לפני השינה, עוד חיבוק, ו"מאמי, תישארי פה עד שאירדם", אנשים לבושי שחורים קידשו מלחמת דת נגד השפעתה הרעה של תמר הקייליקע (מקולקלת, ביידיש) על הילד שלה. תמר, קייליקע מבחירה, בת להורים תמימים ונטולי ייחוס, חשקה שפתיים וניצחה. עשרה עמודי תסקיר, כתובים בצפיפות, הפכו את אימהותה המתפרצת ואת לילות הדאגה שלה לדודי ל"הורות כשירה ומסוגלות תקינה". אין מה לפחד יותר, הסבירה לה עורכת הדין, כל האיומים שלהם הם נמר של נייר. תמר יודעת שהיא צודקת, אבל גם נמר של נייר מצריך כוח, לקרוע.   ניתאי מתקשר סוף סוף. הוא שומע את התסכול בקולה ולא נבהל. "חוכמה גדולה," אומרת תמר, "חוכמה גדולה לעזוב את רוסיה החרדית, כשאין לך שום נכס מאחורי מסך הברזל. אפשר חופשי לספר את הסיפור האישי, להוסיף לו רומנטיקה ולקבל מחיאת כף, כששום עסקן חרדי לא יכול להתנקם ביקירייך." תמר הולכת ומתערטלת, מתפשטת מחיוכיה ומשנינותה, וחושפת צלקות כאב ללא מבוכה. ניתאי בתגובה מבקש, "תמר, תשירי לי משהו. אני לא יכול לחכות עד יום שלישי". הם עוברים לשיחת וידאו. קולה הגבוה משתלב בקול הבס שלו כשהם שרים "נשבעתי-ואקיימה", "כי-סערת-עליי", ואפילו שיר בלתי נסבל של אנה זק. "אם אין קהל, אפשר לשחק חופשי בסגנון," צוחק ניתאי ומבקש לשמוע מה שלום המלאך הקטן. תמר אוהבת לראות איך הוא נמס כשהיא מספרת לו על דודי, ועל השאלות המחוכמות שלו. "הילד הזה הוא משהו," הוא יגיד, "הוא כל כך כל כך הבן שלך. אין 'להם' סיכוי מול האהבה האמיתית שיש ביניכם."   וביום שלישי, כשדודי הולך לאבא שלו, תמר מסתכלת מבעד החלון, רואה את ניתאי בקיוסק למטה. תלתליו המקפצים זקוקים למקלחת, היא חושבת. הוא קונה שתי בירות בטעם אפרסק ומבקש מהמוכר נייר גלגול. מה את בוהה בו ככה, את לא בת שש-עשרה, גוערת תמר בעצמה ופותחת קצת את הדלת, שייכנס בלי לדפוק. במרחק שתי דקות הליכה אבא יושב מול הצעירים שבחבורה, ומסביר להם את המושג ההלכתי "דררא דממונא". במרחק שתי דקות הליכה לכיוון אחר, דודי שלה כנראה מברך ברכת המזון מתוך הסידור, כמו שאבא שלו מבקש, ועוד מעט יעלה לישון בלי לצחצח שיניים. במרחק תחנת רכבת אחת, בחצר הפתוחה של בית אליאנס, מנחה מוכשרת קוראת לאתי לעלות על הבמה, בערב הפתיחה לאירועי "יום הבחירה". ופה, בלי שום מרחק, תמר נושמת את החולצה המחוספסת של ניתאי, מעבירה יד בתלתליו. סלבית בסתר, חופשיה להיכנע. "בחירה יפה שלי," היא לוחשת לעיניו ומחבקת את הקהל העצום. קהל שהוא רק שלה.

בקרב אלו שגדלו בקהילות חרדיות, צמד המילים "ראש השנה" מעלה בדרך כלל אסוציאציות של ימי תפילות ארוכים מאוד, אכילת "סימנים" תפלים בסעודת הלילה, תקיעת שופר, ואז עוד אחת ועוד אחת, ואמירת תשליך אחרי הצוהריים. כל אלו הן פעולות מעשיות למדי, ולעיתים משמעותו של החג נדחקת מפאת הקפדה על הלכות וניסיונות לזכור מתי התפילה נאמרת בלחש ומתי בקול. אולם ארון הספרים היהודי המפואר מציע מחשבה עמוקה ומרתקת על משמעות היום, הרחק מהדימוי המפחיד של יום הדין, כפי שבא לידי ביטוי בפיוטים ובתפילות. בשורות הבאות נצא למסע התחקות בעקבות המקורות, ונבדוק את תפיסתם של גדולי ההוגים הרבניים, ונגלה מחשבות שמתחברות היטב לתאוריות חדשניות ויכולות להאיר את החג מזווית מעט שונה, חתרנית במידת מה, ובהחלט רלוונטית. ראשית – כמה "ראשי שנה" יש? לא מעט. המשנה בתחילת מסכת ראש השנה מלמדת אותנו שיש כמה וכמה ראשי שנים: ראש השנה למלכים ולרגלים (חגים) כלומר לבני האדם; ראש השנה לבהמות, ראש השנה לנטיעות ולירקות, השונה מראש השנה לאילנות. מבלי להיכנס לפרטי כל אחד מראשי השנה, ניתן לסכם את הרעיון של המשנה בשני משפטים: לכל תופעת טבע ראש השנה משלה. לבהמות יש עונת ייחום קבועה, ובהתאם לכך נקבע ראש השנה שלהן; לקבוצת הפירות ולקבוצת הירקות עונות הבשלה וגידול משלהם, ואילו ראש השנה של בני האדם נקבע לתאריך שלפי המסורת היהודית הוא יום בריאת האדם הראשון. עתה נתקדם לבירור משמעותו של יום זה: מה התועלת שלו, לשם מה הוא נועד. האם רק כנקודת ציון במפה, או שיש לו מטרות נוספות? לשם כך נתמקד בכמה רעיונות המשלימים זה את זה, ומעניקים תמונה פנורמית לראש השנה ומשמעותו הרלוונטית לנו. הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו (1706–1744) – הוגה דעות ואיש אשכולות מפדובה שבאיטליה, מסתייג מתפיסת ראש השנה כיום דין. לדבריו, הבורא לא זקוק ליום מיוחד בשנה כדי לשפוט את ברואיו; הוא יודע היטב את מעשיהם ומתבונן בהם כל השנה. אולם כיוון שביום א' בתשרי נברא האדם הראשון, משמש תאריך זה בכל שנה ושנה כמעין נקודת ציון במפת חיי העולם. לפי תפיסתו של הרמח"ל, הזמן מתנהל לו במין מעגליות החוזרת על עצמה; בכל שנה ושנה נברא העולם מחדש. בריאה מחודשת זו יוצרת מבחן מתחדש, מי יישאר בעולם המחודש ומי חלילה ייפלט ממנו; מי יקבל בריאוּת ועשירוּת, ומי ירד מנכסיו וייפול למשכב. מהלך זה מכונה בפי חז"ל "יום הדין", אך אין מדובר ביום דין אלא ביום מבחן. בתורת הקבלה הלוריאנית נמצא רעיון דומה במידת מה. האר"י מתבונן בסדר בריאת האדם הראשון, שנוצר בראש השנה, ולומד ממנו לקחים הנוגעים לנו. בתורה מסופר שתחילה נברא האדם כגוף אחד – זכר ונקבה. לאחר מכן הפיל אלוהים תרדמה על האדם, לקח ממנו צלע וברא ממנה את האישה. בקריאה שטחית של הטקסט המקראי מתקבל הרושם שאלוהים שינה את תוכניתו המקורית; תחילה ברא יצור דו־ראשי, לאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לחלק את היצור הזה לשני חלקים, בתהליך הנקרא "נסירה". אולם לאמיתו של דבר טמון בתהליך זה יסוד חשוב החוזר ומתעורר בכל שנה מחדש. התערובת הזאת, של יצור דו־ראשי, כללה בתוכה טוב ורע (או "חסדים וגבורות" בשפת הקבלה), המעורבבים זה בזה. ההפרדה יצרה הבדלה בין טוב לרע, מרגע זה הרע עומד בפני עצמו, כבריה נפרדת, והטוב נשאר בלי תערובת. תהליך ההפרדה קורה בכל שנה ושנה. האדם מזכך את עצמו, משחרר ממנו חסמים וכוחות רעים, ומבדיל אותם ממנו. אם נעמיק בדברים ניווכח לדעת שדברי הרמח"ל ודברי האר"י שונים זה מזה, וכי מדובר בתפיסות עולם מנוגדות. בעוד הרמח"ל מציב את נקודת הכובד אצל הבורא, והוא זה שעורך את תהליך הברירה בין הטובים לרעים, האר"י סבור כי על האדם צריך לעשות זאת בעצמו, כמובן בהקבלה לתהליכים המתרחשים בעולמות עליונים. רבי יצחק עראמה, מרבני ספרד בדור הגירוש המפורסם, מציע בספרו הפילוסופי־פרשני "עקידת יצחק" (שער סז, פרק ה) רעיון אחר. לדבריו, עצם הידיעה שפעם בשנה הבורא מביט ומשקיף על מעשינו וקורא לנו לסדר, תגרום לנו להיות טובים יותר. גם פירוש זה מציב את האדם במרכז, שכן הוא מדגיש כי ראש השנה נועד לנו, בני האדם, ולא עבור הבורא. אדגים את הרעיון במשל ארצי, כשם שעל כל כלי רכב לעבור "טסט" אחת לשנה, כך גם עלינו לבחון עצמנו באופן יסודי אחת לשנה. במהלך השנה האדם חי את חייו ושטף היום־יום ואתגריו מקשים עליו להתבונן במעשיו ובדרכיו. העצירה החד־שנתית הזאת, שעניינה התמקדות במעשים והתבוננות רטרוספקטיבית ועתידית, מסייעת לאדם להיות טוב יותר. מכאן, עלינו להסיק כי ראש השנה הוא זמן של התחדשות ורענון, זמן שבו עוצרים לרגע, מסתכלים על העבר, סוקרים את מעשינו, בודקים במה טעינו. לאחר מכן עושים בקרת נזקים, מגבשים תוכניות עתידיות, ויוצאים לדרך. לולא קיומו של יום זה, היינו נעים במעגל החיים במין ספירליות חסרת תוחלת, שקועים במרוץ עכברים תזזיתי בלתי פוסק. דווקא העצירה הזאת מנביטה בנו זרעים של שינוי והתקדמות.

מפדיון שבויים ועד לעסקאות חטופים | מני פלד סוקר את ההיסטוריה הכואבת של בני הערובה, השבויים והנעדרים בישראל | האינטרסים, הביקורות, האווירה הציבורית ושאלת סיכון חיים ודאי ומיידי לעומת סיכון חיים עתידי.   מבצע צבאי או עסקה עם אויבים? ב-10 באוקטובר 1994 הוכתה ישראל בתדהמה. בהקלטה ששודרה בטלוויזיה נראה חייל צה"ל יושב, מאחוריו עומד רעול פנים מחזיק באקדח. "קוראים לי נחשון וקסמן, החבר'ה של החמאס חטפו אותי. הם מבקשים לשחרר את האסירים שלהם. אם לא הם יהרגו אותי". וקסמן נחטף בידי חולייה שבראשה עמד מוחמד דף (אותו מוחמד דף, על פי הפרסומים, תכנן, יזם והוציא לפועל את טבח שמחת תורה 2023). המחבלים דרשו תמורת שחררו של וקסמן 200 מחבלים וגם לשחרר את מנהיגם, השייח' אחמד יאסין. אם לא תיענה בקשתם עד יום שישי בערב בשעה 22:00 – הם יוציאו את החייל להורג. באותו זמן ראש ממשלת ישראל היה יצחק רבין. רבין כבר התמודד פעמיים בסיטואציה של משא ומתן לשחרור חטופים. הפעם הראשונה הייתה ב-1976, כאשר מטוס עם נוסעים ישראלים נחטף לאנטבה (נדון בהמשך במקרה זה מהזווית ההלכתית). רבין הורה לסיירת מטכ"ל לרקום תוכנית לשחרור בני הערובה במבצע צבאי. הפעם השנייה הייתה ב-1985, בעסקת ג'יבריל השנייה. רבין, בתפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות, היה מאדריכלי העסקה שכללה שחרור 1,151 מחבלים, תמורת שלושה חיילים שנפלו בשבי במלחמת לבנון הראשונה. העסקה זכתה לביקורת ציבורית נוקבת, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית. עם השנים נטען שהעסקה הייתה זרז לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987. בין הטוענים לקשר בין שחרור המחבלים בעסקה לפרוץ האינתיפאדה היה בנימין נתניהו, שב-1995 כתב בספרו "מקום תחת השמש": "היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה". אל המשפטים שכתב נתניהו בספרו עוד נחזור בהמשך. רבין, שכאמור נכווה ברותחין בעסקת ג'יבריל, החליט לשוב למודל של אנטבה ולקוות שההצלחה תשוחזר. הוא הנחה את הגורמים הרלוונטיים להיערך לשחרור וקסמן בפעולה צבאית. כוחות הביטחון הצליחו לאתר את הבית שבו הוחזק החייל השבוי, וכוח של סיירת מטכ"ל נערך לפרוץ למבנה. במהלך הפעולה אירעה תקלה בהפעלת חומר הנפץ, מה שעיכב את הפעולה. המחבלים הוציאו את וקסמן להורג. בחילופי האש נהרג גם מפקד הכוח, ניר פורז. העיסוק בחטופים ובמחיר שחרורם מעסיק את מדינת ישראל מתחילת ימיה. בעשורים הראשונים היו אלו עסקאות חילופי שבויים עם צבאות ערב, מצרים וסוריה. רק בתחילת שנות ה-80 החלה ישראל לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור. אלו הציבו רף גבוה מאוד עבור שחרור החטופים הישראלים. בעסקת ג'יבריל הראשונה, בשנת 1982, שחררה ישראל יותר מ-4,000 מחבלים תמורת השבתם של שישה חיילי חטיבת הנח"ל. המחיר הגבוה עורר דיון ציבורי, האם מדינת ישראל אכן חייבת לעשות הכול כדי להחזיר את בניה מהשבי? מעל שאלה זו מרחפת דמותו של רון ארד, נווט ישראלי שמטוסו הופל בשמי לבנון באוקטובר 1986. ארד נחטף בידי ארגון "אמל", והמשא ומתן להחזרתו התנהל בעצלתיים, בין היתר בשל הטראומה שיצרה עסקת ג'יבריל השנייה, שנעשתה רק שנה קודם לכן. למרות מאמצים גדולים שנעשו להשבתו, כולל החזקת קלפי מיקוח שנחטפו מלבנון, גורלו של רון ארד נותר לוט בערפל. עד היום איש אינו יודע מה עלה בגורלו.   פדיון שבויים במקורות היהודים הדיון בסוגיה זו הוא גם מוסרי ומעוגן במקורות היהודיים, שעסקו רבות בשאלה – עד כמה רחוק צריך ללכת כדי לשחרר שבויים. לפי המקרא, אבי האומה, אברהם, יצא למלחמה כיוון ששמע על נפילת אחיינו לוט בשבי. הסיפור מתאר סיפור גבורה הרואי, של מעטים מול רבים, עם סוף טוב; אברהם ניצח את המלכים ושחרר את אחיינו מהשבי. בתקופת חורבן הבית השני (ואילך) עניין השבי הפך כה נפוץ שחכמים ראו צורך לתקן ברכה מיוחדת בברכות השחר: "ברוך אתה... מתיר אסורים". בנוסף, השכיחות הרבה של התופעה הצריכה קביעה: "אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם" (משנה, גיטין, ד' ו'). התלמוד דן בשאלה, מה באו חכמי המשנה לתקן? האם לדאוג לקהילה שלא תשלם מחיר כבד מדי עבור השבוי, או שביקשו להנמיך את המוטיבציה לשבות יהודים? להלכה נפסק על פי הפירוש השני של התלמוד: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם" (רמב"ם הלכות מתנות עניים ח, יב). על פי המסופר, המהר"ם מרוטנברג (1293-1220) שהתגורר בגרמניה, נכלא בערוב ימיו על ידי הקיסר הגרמני, לאחר שהתגלה שהוא מתעתד לעלות לארץ ישראל. הקיסר דרש מהקהילה היהודית כופר עצום תמורת השחרור. המהר"ם התנגד לעסקה בטענה שהדבר עומד בניגוד לעקרון שנקבע במשנה. בני הקהילה נענו לבקשתו של המהר"ם והוא נפטר בעודו בכלא. יש לציין כי להלכה הקובעת כי אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, יש סייג; לגבר נשוי מותר לפדות את אשתו במחיר גבוה. הנימוק: הואיל ופדיון שבויים נכלל בחובת הבעל לאשתו בכתובה, לפי הרמ"א, אין הגבלה על הסכום שאדם רשאי לשלם כדי למלא את חובתו. היו שרצו להסיק מכך שבמקרה של חטיפת חיילים, רשאית או שמא אפילו חייבת המדינה לשחררם בכל מחיר, שכן ישנה התחייבות בלתי כתובה בין החייל למדינה ­– שהיא תדאג לשלומו ותפעל בכל כוחה כדי להשיבו שלם ובריא. עם זאת, הפסיקה ההלכתית שאסרה לשלם עבור השבויים מחיר גבוה, מתוך חשש שהדבר יביא לחטיפות נוספות, משליכה באופן ישיר על המקרים של שחרור מחבלים בתמורה לחטופים ישראלים. אם המחיר הנדרש הוא גבוה, יש חשש שהדבר יעודד את המחבלים לבצע חטיפות נוספות.   מבצע אנטבה הדיון ההלכתי לא נותר רק בין כותלי בית המדרש, בשנת 1976 הוא נעשה רלוונטי. נחזור למבצע אנטבה. ב-27 ביוני נחטף לאנטבה מטוס נוסעים שטס מישראל לצרפת. על המטוס היו 105 יהודים וישראלים. החוטפים דרשו מממשלת ישראל לשחרר 50 מחבלים תמורת בני הערובה. במקביל להכנות למבצע הצבאי, התכנסה הממשלה לדון בדרישת החוטפים. לפי גרסה אחת, נציגי משפחות החטופים פנו לרב הראשי לישראל דאז, הרב עובדיה יוסף, כדי לשמוע את עמדתו. לפי גרסה אחרת, הפונה היה ראש הממשלה רבין. הרב עובדיה כינס קבוצת רבנים, בהם הרבנים אלישיב, שלמה זלמן אוירבך ואחרים, במטרה לגבש עמדה הלכתית ברורה בשאלה: האם נכון למדינת ישראל להיכנע לדרישות או שמא אסור לה להיכנע. לכל היה ברור כי תוצאת אי היענות לדרישת החוטפים תהיה הוצאה להורג של בני הערובה. הדיון הראשון לא נסוב סביב שאלת מחיר השחרור אלא בסכנה הצפויה: היענות לדרישה עלול לגרות את תאבונם של אויבי ישראל והם יכולים לפגוע ביהודים נוספים ברחבי העולם. האם סיכון זה גובר על הצלתם המיידית של בני הערובה. הנקודה הראשונה בדיון לא הייתה שאלת המחיר, אלא שאלת הסכנה. שחרור המחבלים היווה סכנה עתידית ליהודים שעלולים להיפגע מפעולות החבלה שלהם, לעומת הצלה כאן ועכשיו של בני הערובה. המקור ההלכתי לדיון בשאלה זו נמצא בדברי התוספתא, העוסקים במקרה שבו גויים מבקשים מישראל לתת להם יהודי אחד ואותו הם יהרגו, ואם לא יהרגו את כולם. "סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים: תנו לנו אחד מכם (כלומר, שהרגיז אותנו, והם אינם יודעים מי הוא) ונהרגנו, ואם לא הרי אנו הורגין את כולכם – ייהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" (תוספתא תרומות ז' כ"ג). במסגרת הדיון עלתה גם השאלה של הצלתו של אדם, המביאה לידי ספק סכנה של האחר. בסיכום הפרק הזה בדיון ההלכתי כתב הרב עובדיה: "נראה שבאמת עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאות היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם על ידי המחבלים האכזריים חוטפי המטוס המאיימים להוציאם להורג עד יום ה‘ ג‘ תמוז בשעה 2 אחה“צ, והני רשיעי גזמי ועבדי, ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן". במילים אחרות: מותר לאשר את העסקה, אם ספק הסכנה הוא דבר עתידי, ומולנו עומדת סכנת חיים ודאית וממשית של בני הערובה. אחרי שהסירו מהשולחן את שאלת הצלת חיים של אחד וסיכון חיים של אחר, התפנו הרבנים לדון בשאלה, האם העסקה עומדת בניגוד לעיקרון שקבעה המשנה: "אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם"? הרב עובדיה יוסף טען שזהו "מנהג העולם", ומדינות רבות משחררות אסירים בתמורה לבני ערובה, ועל כן אין מניעה שגם מדינת ישראל תעשה כמותן. בתשובה שכתב שנים אחר כך טען כי היות שהמנהג השתנה ומדינות כבר לא נעתרות לדרישות החוטפים, הרי יש לכך השלכה גם על האופן שבו ישראל צריכה לנהוג. הרב אלישיב הצטרף לעמדתו של הרב יוסף, והוסיף נימוק משלו: המחבלים ימשיכו לנסות לחטוף ולרצוח יהודים, עסקה זו או אחרת לא תשפיע על המוטיבציה שלהם. בסופו של דבר פסיקת הרבנים לא הייתה רלוונטית, משום שהממשלה אישרה את המבצע הצבאי לשחרור חטופי אנטבה. מאז ועד היום ממשלות ישראל אישרו עסקאות לשחרור מחבלים מבלי להיוועץ ברבנים, ואלו המשיכו להביע את דעתם רק במסגרת של הרצאה או מאמרי דעה בעיתונות החרדית/דתית.   מג'יבריל ועד שליט המחיר רק מאמיר עסקת שחרור המחבלים הראשונה הייתה ב-1982, עסקת ג'יבריל הראשונה. אז חטפו אנשי ארגון "הפת"ח" שמונה חיילים מפלוגת הנח"ל, ושחררו אותם תמורת 4,765 מחבלים. עסקת ג'יבריל השנייה הייתה, כאמור, בשנת 1985. אז שוחררו 1,150 מחבלים תמורת 3 חיילים. כפי שהוזכר, עסקה זו גררה ביקורת ציבורית, בעיקר בדיעבד. משה ארנס, שהיה שר בלי תיק בממשלה שאישרה את העסקה, צוטט לימים: "ברגע שהתברר לי שחלק מהמשוחררים בעסקה חוזרים לבצע פיגועים, היה לי ברור שהעסקה הייתה שגויה" (מעריב, מרץ 2009). כאמור, בנימין נתניהו כתב בספרו בשנת 1995 כי עסקת ג'יבריל הייתה כניעה לטרור והביאה להצתת אש האינתיפאדה. לעמדתו של נתניהו שותפים גם יובל דיסקין, לימים ראש השב"כ, ופרשנים כמו אהוד יערי וזאב שיף. כל אלו הביעו דעתם בדיעבד. בזמן אמת רוב מוחלט של שרי ממשלת האחדות הצביע בעד העסקה. היחיד שהתנגד לה היה השר יצחק נבון. הוא אמר שעל הממשלה לומר למשפחות שיש מחיר שמדינה לא מסוגלת לשלם. כפי שתיארנו, הביקורת הציבורית על עסקת ג'יבריל השפיעה על שני אירועים: חטיפת החייל נחשון וקסמן וההחלטה שלא להיענות לדרישת החוטפים אלא לשחררו במבצע צבאי, וחטיפתו של רון ארד והתנגדות ישראל לדרישת החוטפים. המבצע לשחרור וקסמן נכשל, גורלו של ארד לא ידוע – וכך המטוטלת נעה לכיוון השני. הדרג המדיני שב להסכים לעסקאות לשחרור שבויים. העסקה השנויה במחלוקת הבאה הייתה שחרור 3 גופות חיילים תמורת 450 מחבלים חיים. במסגרת העסקה שוחרר גם סוחר סמים ישראלי. בין המחבלים המשוחררים היו דמויות מפתח בארגוני טרור בלבנון, שהוחזקו כקלפי מיקוח בתמורה למידע על רון ארד. עסקה נוספת הייתה בתום מלחמת לבנון השנייה, אז שוחררו 5 לוחמי חיזבאללה, הרוצח סמיר קונטאר ו-200 גופות של מחבלים – וזאת בתמורה להשבת גופותיהם של שלושת החיילים שנחטפו על ידי חיזבאללה, דבר שהוביל לפתיחת המלחמה. עסקאות אלו היו רק אירועים קטנים בהשוואה לעסקת שליט. ב-25 ביוני 2006 נחטף גלעד שליט מהטנק בזמן שהיה באזור כרם שלום. שליט הוחזק בידי חמאס. הארגון דרש לשחרר 1,000 אסירים תמורת השבתו של שליט. ראש הממשלה דאז אולמרט סירב לקבל את דרישות החוטפים ולנהל משא ומתן. בתחילת הדרך משפחת שליט הובילה קו מתון יחסית בקריאה לשחרור בנם. ב-2008, שנתיים לאחר החטיפה, הם החלו לנהל קמפיין ציבורי נרחב, בסיוע משרדי פרסום ויח"צ מישראל ומהעולם, בדרישה לשחרור בנם. בשולי כהונת אולמרט העביר מתווך גרמני הצעה לשחרור מסיבי של אסירים תמורת שליט. הממשלה התנגדה להצעה והיא נפלה. בשיא המחאה, בשנת 2011, התפרצו בני משפחת שליט לאירועי יום העצמאות וקראו לשחרר את גלעד. מאבקה של משפחת שליט זכה לגיבוי תקשורתי כמעט מקיר אל קיר. רק בשוליים היו עיתונאים שהעלו תהיות על הקריאה לשחרורו בכל מחיר. באוקטובר 2011 אישר ראש הממשלה בנימין נתניהו לשחרר 1027 מחבלים תמורת השבתו של שליט. אותו נתניהו שכתב ב"מקום תחת השמש" את המשפט הבא: "הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני". בין המחבלים ששוחררו במסגרת עסקת שליט היו רבי-מרצחים כגון יחיא סינואר ותאפיק אבו נעים, ראש מנגנוני הביטחון של חמאס ברצועת עזה. לימים נטען כי בין הסיבות להסכמה לעסקה היה רצונו של נתניהו להדוף את גלי המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011: "מבין אלה שתמכו בעסקה – לא כולם אבל חלקם – גם ראו בעסקה כסוג מענה לשאלות שצצו במחאה החברתית וסוג של דלי מים קרים שנשפך על הבערה או, אם נאמר, בעידן שבו יש חוויה של חוסר אמון מוחלט במערכות הפוליטיות אין לי ספק שפעולה כמו שחרור גלעד שליט יש בה סוג של אפקט של בניית אמון מחדש" (צבי האוזר, מזכיר הממשלה בזמן אישור עסקת שליט). חלק לא מבוטל מתומכי העסקה מכה היום על חטא, בעיקר נוכח המחיר האיום ששילמה ישראל בגין שחרורו של יחיא סינואר, רב מרצחים שהשתלט על חמאס ברצועה והוביל את הארגון לטבח הנורא בשמחת תורה.   מבצע אנטבה הקטן ב-30 באוקטובר, לראשונה מאז מתקפת הפתע על יישובי העוטף, שררה אווירת שמחה באולפני הטלוויזיה וברחובות ישראל. אורי מגידיש, תצפיתנית בת 20 שנחטפה מבסיס נחל, הוחזרה לישראל במבצע צבאי חשאי שפרטיו עד היום לוטים בערפל. המילה שחזרה על עצמה הייתה "אנטבה". הנה, שוב ישראל מצליחה במבצע צבאי להחזיר הביתה חטופה. האופטימיות הרקיעה שחקים. הכול קיוו כי שחרור זה הוא סימן למבצעים נוספים שישיבו עוד ילדים לחיק הוריהם, משפחות לחיק אהוביהם. לא היה זה השחרור הראשון משבי חמאס. קדמו לו שחרורן של יהודית רענן ובתה נטלי, אזרחיות ארה"ב ששהו בישראל. נטלי ואימה שוחררו בעקבות לחץ אמריקאי כבד שהופעל על קטאר. בשונה מחטופים אחרים שהחזיקו באזרחות כפולה, יהודית ונטלי היו אזרחיות ארה"ב שחיו בארה"ב. סביב שחרורן נפוצו שמועות משמועות שונות. אולם ההערכה הסבירה היא שהשחרור אינו אלא חלק מהמשחק שמשחקת קטאר, השומרת על קשרים הן עם האמריקאים והן עם חמאס ואיראן. שחרור נוסף היה של שתי נשים מבוגרות, יוכבד ליפשיץ ונורית קופר. השתיים שוחררו במפתיע. ההסבר לשחרורן היה שכבר הושגה הסכמה לשחרור נרחב יותר של חטופים, ושחרור השתיים היה אמור להיות פיילוט ראשון. הכישלון בקידום עסקה רחבה יותר לא ברור. בישראל טענו שרצון החמאס הוא רק לעכב את הכניסה הקרקעית באמצעות משא ומתן על החטופים. מנגד, בחמאס, האשימו את ישראל שחזרה בה מהסכמות קודמות. שחרורן של נטלי ויהודית, יוכבד ונורית היה פרי רצונו של חמאס, השחרור של אורי היה מבצע ישראלי מוצלח, דבר שהשיב לרבים את האמון שאבד בצה"ל ובכוחות הביטחון.   לאן הולכים מכאן? הדילמה האכזרית: חיסול החמאס או השבת החטופים? בשעה ששורות אלו נכתבות מתרבים הדיווחים על עסקה קרובה לשחרור חלק מהחטופים בתמורה להפסקת אש זמנית, שחרור מחבלים קטינים ונשים ותמורות נוספות. בני הערובה שישוחררו יהיו, ככל הנראה, אימהות וילדים. כבר בימים הראשונים של המלחמה היה ברור כי בפני הדרג המדיני עומדת סוגיה מהקשות ביותר בתולדות המדינה. מחד גיסא, יש צורך מובן ומיידי בחיסול החמאס ברצועת עזה. מאידך גיסא, החובה של ישראל להשיב את החטופים, בהם קשישים, אימהות, ילדים ואפילו תינוקות. המשימה הראשונה עלולה לסכן את המשימה השנייה, כי הפצצות ישראליות מסיביות ותמרון קרקעי ברצועה עלולים לפגוע בחטופים. לטענת חמאס בסרטון שפרסם, נועה מרציאנו ז"ל נהרגה כתוצאה מתקיפה ישראלית. חשוב לציין כי לפי ממצאים מובהקים אחרים מרציאנו נרצחה בשבי, ולא נהרגה בהפצצה. האם למקבלי ההחלטות יש מנדט לדון עם חמאס, ארגון שהם עצמם הכריזו שאחת ממטרות המבצע היא להשמידו? הדילמות קשות. כמובן, לא ניתן להתעלם מכאבן של המשפחות, אך גם לא מסוגיית חוסנה הביטחוני של ישראל. כישלון או הצלחה חלקית בלבד של המבצע הצבאי ברצועת עזה עלולים להשפיע על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל בעתיד. אם לשפוט על פי הכרעתם של הרבנים ערב מבצע אנטבה, לפיה סיכון חייהם של החטופים גובר על החשש לשלומם העתידי של אחרים, סביר להניח שלו נשאלו כיום על ידי הממשלה מה דעתם, היו תומכים בעסקה גם אם יהיו לה השלכות על המבצע הצבאי. ונסיים במילותיו של אבי קורן בשיר המפורסם בביצועו של שלמה ארצי: וְתֵן שֶׁיַּחֲזֹר שׁוּב לְבֵיתוֹ יוֹתֵר מִזֶּה אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים.

אבן מקיר תזעק – מסע בעקבות המילים המרוחות על הקירות, מימי המאבק בכנסייה הקתולית עד למלחמה בחרדק"ים ובתנועת היציאה.   "פיאצה נאבונה" מהכיכרות המתוירות ביותר בדרום אירופה, שוקקת חיים כבר משעות הבוקר, ברוב ימות השנה. הכיכר ממוקמת בליבה של רומא, סביבה חנויות רבות, בתי קפה, מסעדות וטרסות. אומני רחוב, משלל תחומים, ממלאים את הרחבה – נגנים, זמרים, להטוטנים, ורקדנים. סמוך לכיכר ההומה נמצאת כיכר קטנה יותר, פיאצה פאסקווינו (Pasquinio). בפינת הכיכר ניצב פסל של גבר חסר גפיים, ולצידו ראש של פסל אחר. אלו פסליהם של גיבורי מלחמת טרויה. הפסלים הוצבו בכיכר לפני כ-500 שנה, בידי מי שלימים הוכתר לאפיפיור פאול הרביעי. על פי המסורת, בקרבת מקום התגורר חייט חד לשון בשם פאסקווינו, שהחליט להפוך את הפסל חסר הגפיים ללוח מודעות סאטירי. הוא תלה על הפסל בדים שעליהם כתב טקסטים היתוליים בגנות האפיפיור, מוסד הכנסייה – וארגוני שלטון נוספים. כל אלו זכו למנה שווה של סאטירה משובחת פרי מכחולו של פאסקווינו. הבדים הללו היו, לפי ההיסטוריונים, הפשקווילים הראשונים בעולם. שליטי העיר לא אהבו את חיצי הלעג ששוגרו אליהם, מה גם שעם הזמן החלו אנשים נוספים לחקות את סגנונו של פאסקווינו, והפסל התמלא במודעות משעשעות. בכל בוקר הסירו השומרים את השלטים, אך בלילה – הפלא ופלא, נתלו בדים חדשים. האופנה הלכה ונפוצה, ופסלים נוספים באזור הפכו ללוחות מודעות. העונשים הכבדים שהוטלו על אנשים שנתפסו תולים את הפשקווילים לא עצרו את התופעה. הפסלים ששימשו את ההמונים לביטוי קולם פזורים ברחבי רומא, ונקראים כיום "הפסלים המדברים". כמו באותם ימים, תוכלו לראות על אותם פסלים דפים מודבקים ובהם הגיגים, שירים או אמירות פוליטיות חריפות. לומדי הגמרא שבינינו יודעים כי התופעה התרחשה הרבה לפני תקופתו של פאסקווינו. מסכת סוכה מונה ארבע סיבות לליקוי חמה (תופעה שנתפסה באותם ימים כסימן רע). אחת הסיבות היא: על כותבי פלסתר. רש"י מסביר שכותבי פלסתר הם "מכתבי עוול לשום דופי לאדם".   ממדיום חתרני לכלי תקשורת מוביל אמצעי המחאה "עשה עלייה" והגיע לרחובות ירושלים. הקיצונים שבאנשי "היישוב הישן" התקשו למחות נגד התופעות שלא מצאו חן בעיניהם ונגד מה שהם תפסו כשיתוף פעולה עם המשכילים ועם הציונים. וכך הדרך היחידה שלהם לנהל "מלחמת מילים", כפי שכינה זאת חוקר החברה החרדית פרופ' מנחם פרידמן, הייתה באמצעות השמעת קולם על קירות העיר העתיקה. בתי הדפוס הפכו נפוצים באותם ימים, וכל מי שביקש להשמיע את קולו נעשה לקוח מבוקש. עד מהרה התרגלו אנשי היישוב הישן, המנותקים ממעוזי התרבות האחרים, לאתנחתא הקומית שציפתה להם מדי יום על קירות הסמטאות הצרות. הייתה זו הפוגה מבורכת עבורם, בפרט בשנות הסבל והמחסור של תחילת המאה ה-20.   האויבים הגדולים של קנאי ירושלים: הרב קוק ואגודת ישראל מקירותיה של ירושלים אתה למד על אויביה, או לפחות על האויבים של כותבי כתבי הפלסתר. שנות השלושים של המאה ה-20 נחשבות לתור הזהב של כתבי הקיר בירושלים. מספר התומכים בפלגים הקנאים התמעט, דבר שהוביל להחרפה ב"מלחמת המילים". האויבים סומנו: "אגודת ישראל", שאנשיה שיתפו פעולה במידה זו או אחרת עם ראשי הציונות, והרב אברהם יצחק קוק – שנוא נפשם של קבוצות הקיצוניים. ראשי "אגודת ישראל" חטפו אש משני הכיוונים, חלק מהפשקווילים כוונו נגדם, והם, כמשתייכים לעדה החרדית, נתפסו כאחראים לפשקווילים שפורסמו נגד הרב קוק ורבנים אחרים. המתח הגיע לשיאו בשנת 1927. הרקע: ביקורו השלישי של האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, בארץ. האדמו"ר, כפי שנהג בשני ביקוריו הקודמים בארץ, נפגש עם הרב קוק. באותם ימים נמתחה על הרב ביקורת גם מצידה של "אגודת ישראל", ובביטאונה נטען שהיה על הרב להשמיע ביקורת חריפה יותר נגד חילול חג השבועות בידי "הכופרים", אנשי ההתיישבות העובדת. הקנאים חשבו שהאווירה הציבורית נגד הרב קוק הכשירה את הקרקע להוקעתו, ואחד מראשיה, מאיר הלר-סמינצר, ניסח פשקוויל בזו הלשון: "במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב / המסביר פנים לרשע הרי זה ממרגיזי אל! / אברהם אברהם לגזירה שווה? לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינות / יום ד' לסדר הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת/..." בניגוד למקובל, חתם הקנאי בשמו: אני מאיר הלר אחראי. למי שפחות בקי ברמזים ששוגרו בשורות הקצרות, נסביר כי שמותיהם של שני הרבנים נשזרו בטקסט (אברהם אברהם), וכי משחק המילים מכוון "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב מפני שהוא מינו", המילה האחרונה שובשה ל"מינות", כלומר אפיקורסות. במילים אחרות, הכותב האשים הן את הרב קוק והן את האדמו"ר מגור שהם אפיקורוסים. לסיום, קינח מפסוק מפרשת קורח, שבו קריאה לבני ישראל להיבדל מקורח ועדתו. המסר ברור: על יושבי ירושלים להרחיק עצמם מהרב קוק, מהאדמו"ר מגור ומעדתם. הפשקוויל הקצר חולל סערה עזה, שהדיה הגיעו עד לפולין. חסידי גור זעמו על הפגיעה ברבם, ודרשו מהעדה החרדית להתנצל בפומבי. ראשי העדה החרדית נקלעו למבוכה, הם הבינו את הפגיעה של חסידי גור, אבל חששו מתגובתם של הקנאים. בצר להם, ובניסיון למצוא מוצא של כבוד, ארגנו משלחת, בראשות הרב יוסף חיים זוננפלד, וביקשו לפגוש את האדמו"ר במלון שבו שהה ולבקש את סליחתו באופן דיסקרטי. התוכנית נדחתה על הסף, כלומר על סיפו של בית המלון. בנו של האדמו"ר, ויורשו לימים, בעל "הלב שמחה", דחה את המשלחת בבושת פנים. רבני העדה נאלצו לפרסם הודעה פומבית המגנה את כותבי הפשקוויל ומכנה אותם "שוטים שפגעו בכבודו של צדיק נשגב". אולם מכתב זה לא סיפק את חסידי גור. הם ידעו כי אילו היו רבני העדה נחושים להגן על כבודו של האדמו"ר, הם היו שולפים את נשק החרם. הרב יצחק מאיר לוין, מנהיג אגודת ישראל בפולין, שיגר מכתב ליו"ר אגודת ישראל בירושלים, הרב משה בלוי, וכתב לו כך: "כל מי שיודע איך רגילים לצאת בירושלים בחרמות ובנידויים נגד מבזה הקודשים, רואה שעשיתם כל זאת כמי שכפאו שד והנחתם מקום לחשדים שונים מובנים..." שבועיים לאחר המקרה התחוללה בארץ רעידת אדמה. לוין קבע שזהו עונש משמיים על ביזוי האדמו"ר.   מלחמת הקנאים ברב קוק התעצמה, שיא שלילי נוסף נקבע בשנת 1933, עת פרסמו הקנאים מכתב פומבי שבו כינו את הרב "אותו האיש" – כינוי השמור לישוע הנוצרי. הרב עמרם בלוי הואשם בכתיבת הפשקוויל, ובתי הדין האשכנזיים הטילו עליו חרם. החרם בוטל על ידי בית הדין של העדה החרדית. פשקוויל השטנה המדובר – באתר הספרייה הלאומית. פשקוויל תמיכה ברב עמרם בלוי.   הגבלות וסייגים על ההתיישבות היהודית – סיבה לחגיגה עם פרסום הספר הלבן השני (1930), שבו נסוגה בריטניה מעמדתה והטילה סייגים על רכישת קרקעות על ידי יהודים והגבילה מאוד את כמות אישורי העלייה ארצה, קנאי ירושלים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. לתפיסתם, המלחמה האידיאולוגית הוכרעה בידי שמיים והחלום הציוני קורס לנגד עיניהם. "הרואה מקום עבודה זרה אומר 'ברוך שעקר ע"ז מארצו'!" נכתב בפשקוויל החגיגי. "היות שהיום נתקבלו ידיעות שנתבטלו הציונות והלאומיות ונהרס הבית הלאומי שהייתה מקור כל הפריצות והחציפות, חילול שבת ואכילת נבלות וטריפות וכדומה בארצנו הקדושה... עליכם לקחת חלק ולהשתתף בשמחה זו, להודות ולהלל לד' על הטוב אשר גמלנו!" קירות ירושלים צהלו וחגגו (מוקדם מדי) את מותה של התנועה הציונות.   מודל האבן הזועקת – מדוע השתמר עד ימים אלו? תופעת הפשקווילים פופולרית מאוד גם בימים אלו. בכל שכונה חרדית יש כמה וכמה לוחות מודעות, חלקם מוסדרים וחלקם פחות, עמוסי מודעות אבל, לצד פרסומות וכתבי פלסתר שונים ומגוונים. תצוגת הקירות מתחלפת מצאת השבת עד שעה קלה לפני כניסת השבת בשבוע העוקב. פרופ' מנחם פרידמן מסביר את פריחת התופעה ברחוב החרדי, בשונה לחלוטין מהמגמה הכללית בארץ ובעולם כולו. הטכנולוגיה והזמינות של אמצעי הדפוס הגדילו את מספר מודעות הקיר בחברה החרדית, ויצרו תחרות על תשומת הלב של הקורא, תחרות שכוללת שימוש בצבעים או בגופנים או במילים בוטות, שיגרמו לעובר ברחוב להבחין במודעה בין שלל המודעות הניצבות בפניו. לדברי פרידמן, הגידול במודעות הרחוב בחברה החרדית הוא חלק מתופעת הגטו התרבותי החרדי, שהלכה והתרחבה בשנים האחרונות. הרחוב החרדי הוא אוטונומיה, במידה רבה, שבו מתקיימת רשת חברתית עצומה הכוללת אנשים שמכירים זה את זה, והקירות משמשים חלק ממרחב ההיכרות הזה.   המילים הזועקות מהקיר היו מאז ומעולם כלי מלחמה נגד כל סטייה מן התלם החרדי. במקרה הטוב, הוזכרו תופעות שראויות לגינוי. במקרים הפוגעניים יותר, התנוססו על הקירות שמותיהם של מי שנחשבו סוטים מהדרך, בצירוף כינויי גנאי שונים ומשונים. המתקפות האישיות התעדנו מעט במהלך השנים, אך הנופך הדרמטי של הטקסטים לא השתנה. כל תזוזה קלה מהמסורת היא חורבן הבית הראשון השני והשלישי גם יחד.   הקירות נגד החרד"ק בשנים האחרונות מופנה מאבק הקירות הזועקים נגד האינטרנט ונגד תהליכי המודרניזציה של החברה החרדית. אחת "ההצלחות" של קמפיין הפשקווילים הוא הנחלת מושג חדש: חרד"ק. כינוי גנאי לחרדים המודרניים המבקשים להשתלב בחברה הישראלית. להמחשת הגינוי, התווספו לפשקווילים קריקטורות המציגות באופן נלעג ובזוי את החרדים שרוצים להתגייס או מחזיקים טלפון חכם. קמפיין נוסף "מוצלח" במיוחד הדגיש "אינטרנט=סרטן". סיסמה זו פיארה את קירות הריכוזים החרדיים במשך תקופה ארוכה. תחום נוסף העומד במוקד מודעות הקיר: צניעות הנשים. במאבק זה כותבי הפשקווילים אינם בוחלים בשום אמצעי: הסגנון תקיף מאוד, ופעמים רבות אפשר לראות שמות של נשים בתוספת שלל האשמות, כיד הדמיון הטובה. בעקבות המתקפות נאלצו לא מעט נשים לעזוב את מקום מגוריהן.   המלחמה נגד תנועת היציאה מימיה הראשונים של אגודת הל"ל – חיצי הפשקווילים הופנו כלפיה במלוא העוצמה. לא רק קנאי העדה החרדית חששו ממנה, אלא העולם החרדי כולו. האגודה הואשמה בפעילות מסיונרית, האשמה שמושמעת עד היום, זאת למרות שהאגודה מעולם לא עסקה בשכנוע לעזוב את המגזר, אלא חרטה על דגלה סיוע לאלו שבחרו לצאת. הכינוי "מיסיון" שהודבק להל"ל יצר חיבור אצל לא מעט חרדים בין האגדות על חטיפת ילדים והעברתם על דתם, נרטיב נפוץ בספרות החרדית באותן שנים, לאגודת הל"ל. רק לאחרונה, עם פתיחת סניף של הל"ל בצפת, פיזרו הקנאים פשקווילים רוויי השמצות בסמוך למבנה והפגינו יומם ולילה, עד שהוחלט, בלית ברירה, להעתיק את מקום הסניף לראש פינה. יוצאים ויוצאות שהמשיכו להתגורר באזורים חרדים, או שנקלעו לסכסוך גירושין, חוו על בשרם כמה רב כוחם של הפשקווילים. שימיינג בהשגחת הבד"ץ. קרובי המשפחה או קנאים שביקשו להצר את צעדיהם של היוצאים או לגרום להם לעזוב את האזור שבו התגוררו, פרסמו נגדם פשקווילים עמוסי כינויי גנאי והאשמות שווא.   פשקווילים בעידן הדיגיטלי יואליש קרויס, איש העדה החרדית, ביקש להנציח את אוסף הפשקווילים העצום שברשותו. בשיתוף פעולה עם הספרייה הלאומית, אלפי פשקווילים עברו דיגיטציה, אולם רק 15% מהם זמינים לצפייה חופשית. בהודעה לתקשורת מטעם הספרייה הלאומית נמסר שהסיבה לכך היא חשש מתביעות דיבה ומפגיעה באנשים ששמותיהם מוזכרים בפרסומי הקיר. בעידן הרשתות החברתיות השתדרג מעמדו של הפשקוויל ומרחבי ההשפעה שלו התרחבו. מחברי הפשקווילים יודעים שהעוברים והשבים מצוידים במצלמות וכי קיים סיכוי סביר שהפשקוויל יצולם ויופץ בתפוצה רחבה מאוד. לצד הדהוד מסרי הפשקווילים אפשר לראות בתפוצה הרחבה אלמנט חיובי: אם בעבר נפגעי הפשקווילים נאלצו לשאת חרפתם בדומיה ולהיעלם עד יעבור זעם, כיום, בשל התפוצה הרחבה והשיח ברשתות החברתיות, רבים זוכים לתמיכה רחבה ולעידוד מצד גולשים, שרובם מתנגדים לסגנון החריף והבוטה של הפשקווילים. עקבו אחרינו בפייסבוק

דילוג לתוכן