התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש

תוצאות חיפוש

מצאנו 244 תוצאות עבור המונח "חיים נחמן ביאליק":

יולי 1934, וינה. ליבו של חיים נחמן ביאליק, המשורר העברי הסוחף, הפופולרי, החדשני אך המקובל על הכול כמעט, חדל לפעום. קולו של דור נדם. ביאליק נפטר צעיר יחסית, בן 61 בסך הכול. לווינה הוא הגיע כדי לטפל בבעיה שהציקה לו כשבע שנים, אבנים בכליות. הוא נותח, הניתוח הסתבך וביאליק מת. כמה ימים לאחר מכן הגיע ארונו לארץ ישראל – עוד לא מדינת ישראל – והוא הובא לקבורה בהלוויה המונית, לפי הדיווח כמאה אלף איש באו להיפרד ממנו. דמותו של ביאליק, מורשתו, יצירותיו הרבות בכל תחום הקשור לטקסטים יכולות למלא, ואף ממלאות, כרכים על גבי כרכים. נהרות של דיו נשפכו על האיש שהיה אגדה עוד בחייו. הרחוב שבו התגורר, בתל אביב הצעירה שכה אהב, נקרא על שמו כאשר עבר להתגורר בו. בשנים שגר בתל אביב המונים זרמו לביתו והדירו מנוחה מעיניו ויצירה מבין אצבעותיו. שירו המפורסם "צנח לו זלזל" הוא רקוויאם עצוב ליוצר שמעיינו יבש: צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל־גָּדֵר וַיָּנֹם – כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי: נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה־לִּי וּלְגִזְעִי, וּמַה־לִּי וּלְשׂוֹכִי?   נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח – שָׂרְדוּ הֶעָלִים – יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ אַרְצָה חֲלָלִים.   אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה, לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי, בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ רֹאשִׁי אֶל־כָּתְלִי.   וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי עַל־גִּזְעִי אֶתָּלֶה – שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח, לֹא־פְרִי וְלֹא־עָלֶה. (מתוך "פרויקט בן יהודה") ביאליק הרבה להמשיל אדם לטבע – כמי שגדל במשפחה אורתודוקסית אדוקה, חונך בידי סב רב קפדן ולמד בישיבת וולוז'ין, אוצרות ארון הספרים היהודי היו פתוחים בפניו והוא היה בן בית בהם. אפילו שיר הילדים הידוע שחיבר "נד-נד", קורץ לתורת הקבלה "מה למעלה ומה למטה". בשיר "צנח לו זלזל" קשה להתעלם מהתזכורת לפרק הראשון בתהילים, לפסוקים הממשילים אדם לעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן ועלהו לא ייבול וכל אשר יעשה יצליח, לעומת הרשעים שהם כמוץ אשר תדפנו הרוח. יחסו של ביאליק למסורת ישראל סבא הוא הנושא שבו אעסוק בשורות הבאות. חלק מהדברים ידועים, ואף על פי כן, אחזור ואזכיר אותם שכן הסוגיות שבהן עסק היהודי המופלא הזה ממשיכות ומעסיקות אותנו גם היום, כ-150 שנים לאחר הולדתו. לפני ארון הספרים – המתמיד נפשו ויצירתו של ביאליק נצרפו בכבשן הלוהט של גורל העם היהודי במזרח אירופה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. כשהיה בן שש נפטר אביו, שהיה מנהל בית מרזח ואדם קשה יום, ואימו, שלא הצליחה לפרנס את עצמה ואת שלושת ילדיה, העבירה את חיים נחמן הקטן להשגחתו של סבו, הרב יעקב משה ביאליק. השנים שם היו קשות עבור היתום. הוא ספג מכות והתעללות, ודומה כי נחמתו היחידה היו הספרים. הוא העיד על עצמו שקרא כל ספר בספרייתו של סבו.   אֶת-פְּקֻדַּת שְׁלוֹמִי שְׂאוּ, עַתִּיקֵי גְוִילִים, וּרְצוּ אֶת-נְשִׁיקַת פִּי, יְשֵׁנֵי אָבָק. מִשּׁוּט אֶל-אִיֵּי נֵכָר נַפְשִׁי שָׁבָה, וּכְיוֹנַת נְדוֹד, עֲיֵפַת גַּף וַחֲרֵדָה, תְּטַפַּח שׁוּב עַל-פֶּתַח קַן-נְעוּרֶיהָ. הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי! בֶּן-חֵיקְכֶם זֶה מֵאָז וּנְזִיר הַחַיִּים. מִכֹּל חֲמוּדוֹת אֵל עַל-אֶרֶץ רַבָּה הֲלֹא רַק-אֶתְכֶם לְבַדְּכֶם יָדְעוּ נְעוּרָי, לְגַן הֱיִיתֶם לִי כְּחֹם יוֹם קָיִץ וְלִמְרַאֲשׁוֹתַי כַּר בְּלֵילֵי חֹרֶף, וָאֶלְמַד צְרוֹר בִּגְוִילְכֶם פִּקְדוֹן רוּחִי וּלְשַׁלֵּב בְּתוֹךְ טוּרֵיכֶם חֲלוֹמוֹת קָדְשִׁי. הֲתִזְכְּרוּ עוֹד? – אָנֹכִי לֹא שָׁכַחְתִּי – בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית-מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם, אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים, עַל-שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת, וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל-יַד אֲרוֹנְכֶם, לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד. (לפני ארון הספרים, פרויקט בן יהודה)   הלב יוצא אל הנער היושב בבית המדרש השומם, כשהוא נטול ידידים וחום משפחתי, ומוצא לו מנוחה בחיק הטקסטים העתיקים; זכר החוויות הללו לעולם לא יימחה מליבו. ביאליק לא שכח ולא היה מסוגל להתנתק גם מחוויותיו בישיבה, כמה שנים אחר כך. בפואמה "המתמיד" שרטט ביאליק סצנות מחיי ישיבה ליטאית, תיאורים שאנשים שגדלו בחברה החרדית יוכלו בקלות לזהות בהם את עצמם ולהזדהות עימם. שעות הלימוד הארוכות, ההידבקות לספסלי העץ והחתירה לפענוח הסוגיות, הוויתור על כל תענוג שהוא למען שקיעה בלימוד התורה, הרחקות של חברים מתמידים פחות, וגורלו הבודד של העילוי, המתמיד, שהזדקן על ספסלי הישיבה ולא יצא ממנה עד יום מותו. ביאליק תוהה על התוחלת שבלימוד-עינוי שכזה, ואם טרם קראתם – חושו לקרוא. "המתמיד" באתר פרויקט "בן יהודה". חרף הנימה הביקורתית בפואמה, השורות הבאות משקפות געגוע וכיסופים בלתי נגמרים: הָעִתִּים הִשְׁתַּנּוּ, וְהַרְחֵק מִגְּבוּלְכֶם הִצַּבְתִּי מִזְבְּחִי, נָתַתִּי אֶת-סִפִּי – אַךְ זֹכֵר עוֹדֶנִּי אֶת-כֻּלְּכֶם, אֶת-כֻּלְּכֶם, תְּמוּנַתְכֶם תִּלְוֵנֵי, לֹא-תָמּוּשׁ מִלִּבִּי.   לא טוב היות האדם חלוק לשניים: חציו לאדוניי וחציו לעזאזל. לא טוב! הדואליות של ביאליק בכל הקשור ליחס שלו לתרבות היהודית מגיעה לשיא לאחר שנשלח, כעיתונאי, לסקר את זוועות פרעות קישנב (1903). הטקסט שכתב ביאליק לאחר שראה, שמע וקרא עדויות, לא היה דיווח עיתונאי אלא כתב אישום חריף ומטלטל נגד אלוהים ונגד המגדירים עצמם עמו הנבחר. בפואמה הארוכה "בעיר ההרגה" לאחר תיאורי אונס מזעזעים של נשים יהודיות, כתב ביאליק את השורות הבאות: וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם; וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם: “רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?” – וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.   חיצי הביקורת של ביאליק לא מופנים אל הפורעים ואל השלטונות שאפשרו זאת, בפעם הראשונה הביקורת היא על היהודים עצמם, שהסתגלו לפרעות ותחת להשיב מלחמה – הם עסוקים בדקדוקי הלכות. הטחות של ממש כלפי שמיא מהדהדות לאורך כל הפואמה. לדוגמה: סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם, עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם. (הטקסט המלא – באתר "פרויקט בן יהודה") כשאני קוראת את הטקסט הכאוב והכעוס הזה, איני יכולה לראות בו כפירה או נטייה לאתאיזם, לא. אין שום סיכוי שאדם שאינו מאמין יפנה זעם רב כל כך כלפי גורם שהוא אינו מאמין בקיומו. נקודת המוצא הזאת, שביאליק לא ביקש להינתק מהיהדות ושבניגוד לשפינוזה, לא "שחט" את אלוהים, מארגנת להפליא את המשך הטפתו של ביאליק – כינוס הנכסים הספרותיים של ארון הספרים היהודי והפיכתם למקור התרבות הציונית החדשה. אמר ועשה, יחד עם חברו יהושע חנא רבניקצי הוציא לאור את "ספר האגדה" – לקט מוקפד של מדרשי חז"ל. ממליצה בחום לקרוא.   לא זכיתי באור מן ההפקר ביאליק הרבה לכתוב, להטיף ולדרוש בכבודה של השבת. הוא ראה ערך של ממש ביום המנוחה, בשביתה מכל מלאכה וריכוז הכוחות והנפש לתהליכים רוחניים. אך – ובהדגשה – לא בתואם לכללי ההלכה. אפשר רק לדמיין את גלגול העיניים שלו כשכתב "ובכן, 'נתנה ראש ונשובה לשולחן ערוך'? מי שיגלה בדבריי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום" (הלכה ואגדה, 1917). לא לחינם בחר ביאליק, שכאמור היה בקי ובן בית בטקסטים מהמקורות, בפסוק המתאר את רצונם של בני ישראל לשוב למצרים, לעבדות, תחת לחיות כעם חופשי. הצעותיו, לתפיסתו, היו שחרור מכבלי ההלכה ומהמציאות העגומה של היהודי הנרדף והמשוסה, כפי שנגלתה לעיניו בעיר ההריגה, קישינב. הוא שאף ליהדות אחרת, חלוצית, חזקה, חברת מופת רוחנית באמת, לא של דקדוקי עניות אלא של הגות והתעלות הנפש. ברוח זו נוסדה אגודת "עונג שבת", והחלו מפגשים הנושאים שם זהה. המפגשים נערכו בשבת אחר הצוהריים, בדרך כלל, והשתתפו בהם מאות אנשים. עד מהרה היה המקום, קונסרבטוריון שולמית, צר מלהכיל את ההמונים, והמפגשים עברו לאולם גימנסיה הרצליה. אך גם מקום זה היה קטן מדי, שכן רבים מתושבי העיר הראשונה רצו להשתתף באירוע, ובמאי 1929 נחנך אולם "אוהל שם", ובו כ-1,200 מקומות, שנבנה במיוחד עבור פעילות "עונג שבת". ביאליק עצמו הנחה את המפגשים, ונשא דברי סיכום בתום כל הרצאה. בין המרצים היו סופרים, היסטוריונים, פילוסופים ואנשי רוח אחרים, ולפני ההרצאות הונהגה שירה בציבור. ביאליק נעשה אדמו"רם החילוני של מבקשי דעת ורוח רבים. אפילו ניגון מיוחד חיברו לו, לאדמו"ר החילוני ספוג הערכים הזה. ניגון ביאליק. ביאליק הקפיד להיכנס למפגשי עונג שבת באיחור, לאחר שהכול כבר התיישבו במקומותיהם, וכשנכנס פרץ הקהל בשירת הניגון, ונעמדו לרקוד במעגלים. טיש מודרני.   יהדות כתרבות – גם בזמן הזה במסגרת החינוכית שבה גדלתי שנאה עזה הופנתה כלפי ביאליק. הוא נחשב משוקץ, ולא בגלל שורשיו הליטאיים. הוא היה סדין אדום, אפיקורס להכעיס (לדעתם), יודע את בוראו ומורד בו. היו מי שהעדיפו ללכת בדרכים עוקפות וארוכות, ובלבד שלא ייאלצו לעבור ברחוב הנושא את שמו. עד כדי כך שנאו אותו, שנים רבות לאחר מותו. כשהייתי בכיתה ב' חולקו לנו חוברות לתרגול כתיבה ללא ניקוד. אחרי שהמפקחת הדתייה חילקה את החוברות ונפרדה מאיתנו, המורה החרדית עברה בין השולחנות עם שדכן והידקה את הדפים שבהם הופיע ראשו העגלגל של המשורר הלאומי – הספקתי להציץ, השיר שעליו היינו אמורות להתאמן היה "קן לציפור". המורה נזפה בי והסבירה, "אסור להביט בפני רשע". במשך שנים התקשיתי להשתחרר מתווית הרשע שהודבקה לביאליק, וכשהצלחתי – נפעמתי. לא רק שגילתי מעיין בלתי רגיל, עצום בממדיו, של יצירה מפלחת לב, מדויקת, עשירה ורב-גונית, אלא שראיתי את ההלחם המופלא שניסה לעשות, עשרות שנים לפני שהתפקרתי בעצמי, לפני שפרקתי עול ואז ניסיתי לקבל על עצמי, להתקבל בעצמי, להיכל חדש ומעודכן, היהדות כתרבות.

כשמחברים את המונח OCD עם המילה "חרדים", עולה בראשם של רבים תמונה של גבר חרדי נוטל ידיים שוב ושוב, בודק את האתרוג במשך שעה וחצי ומתעסק בביעור חמץ לכל אורך שלושת החודשים שלפני החג. התמונה מתרחבת לשוק גדול שמכיל אלפי חרדים לבושי שחורים ובידיהם אתרוגים מהודרים, מצות עבודת יד וסל עמוס חומרי ניקיון. כמה קל לנו לקטלג את החרדי הממוצע בתבנית מכוסה בנייר כסף (כשר לפסח) שכתוב עליה: "קיצוניים עם OCD". האם האמור לעיל נכון? האם תבנית אחת היא מקום מרווח דיו לכל החרדים על שלל גווניהם וזרמיהם? האם סביר להניח כי בקרב החברה החרדית נמצא שכיחות גבוהה יותר של מתמודדים עם הפרעת OCD? הבה נעשה סדר (פסח) בנושא.   OCD על שום מה? "Obsessive-Compulsive Disorder" או בעברית "הפרעה טורדנית כפייתית", היא הפרעה המאופיינת במחשבות טורדניות חוזרות ונשנות כמו "האם נעלתי את הדלת?", "האם שטפתי ידיים כראוי?". פעולות שקשורות לדת יכולות להיות חזרה שוב ושוב על תפילה, או נטילת ידיים מספר פעמים, במטרה לקיים את המצוות כהלכתן. לא נציג כאן את כל הקריטריונים של ההפרעה, אך חשוב להבין כי לפי הספרות המקצועית, כדי לאבחן הפרעת OCD ההתנהגות צריכה להיות מוגזמת ולא נורמטיבית ביחס לסביבה שבה האדם חי, באופן שמעורר אצלו תחושת מצוקה. בהקשר הדתי, ההפרעה מאופיינת בשני היבטים מרכזיים: האחד, חשש מפני האל, והשני, חשש מפני חטא. הבה נתבונן בכמה מקרי מבחן, המגולמים בכמה דמויות מהקהילה הליטאית: הרב חיים, שחווה סיפוק רב מדקדוק בהלכה, הבחור שמואל, ששואף להיות רב בישראל וחושש מאוד מלהיכשל בדבר הלכה, והאישה רבקה, שעושה רצון בעלה ומקפידה מאוד על הלכות טהרת המשפחה. הרב חיים (50) למד את כל הלכות "אורח חיים" (ספר שמרכז הלכות הנוגעות ליום-יום) ישר והפוך, ושואף לקיים את כל המצוות כדת וכדין. הוא נמשך במיוחד להלכות נטילת ידיים, ואף הוציא ספר הלכות עב כרס בנושא. טרם נטילת הידיים הוא בודק כי כפות ידיו נקיות מכל מה שעלול לחצוץ בינן לבין המים. לא פלסטר, לא דיו, לא עצם זר דק שנדבק בין האמה לקמיצה, ואפילו לא זיעה או לחות. בספרו הוא טוען כי הלחות חוצצת בין היד למים. בכל פעם שהרב חיים מגרד בראשו הוא ממהר לשטוף ידיים, כפי שכתוב בהלכה: "מי שחיכך בראשו צריך לחזור וליטול ידיו". כשתלמידו שאל אותו מדוע הוא נוטל את ידיו פעמים כה רבות באמצע הלימוד, הוא השיב: "אני כל כך שקוע בסוגיה ואיני זוכר אם נגעתי בראשי או לא, לכן עליי להחמיר וליטול ידיים". הוא מחנך את בני ביתו לדקדוק בהלכה, ומסביר שוב ושוב כמה חשוב להקפיד על קלה כבחמורה. בבית הכיסא הוא מנקה את עצמו היטב-היטב, ולעיתים יכול לשהות שם כשעה. הוא קונה נייר טואלט בצבע לבן בלבד, כיוון שרק כך הוא יוכל להיות בטוח כי גופו נקי. כפי שדורשת ההלכה. החג המועדף על חיים הוא פסח, החג שדורש התעסקות רבה והקפדה מופלגת. שלושה חודשים לפני כניסת החג הוא ובני ביתו מתחילים בביעור החמץ מהבית, מנקים את החדרים, מכבסים כל מה שאפשר לכבס ושופכים מים מהולים באקונומיקה בכל חור, חוץ מאשר בשקעי החשמל. הכללים בפסח בביתו של הרב חיים ידועים לכול: טרם הכניסה למטבח יש לשטוף ידיים היטב. את המצות אוכלים מתוך שקית, כדי שהלחות של הידיים לא תרטיב אותן חלילה והן יחמיצו, וגם כדי שלא ינשרו פירורים אל הצלחת או על השולחן. רוב המצרכים הכשרים לא נכנסים לבית, בגלל חילוקי הדעות בין הרבנים בעניין כשרותם המהודרת. בכל שנה הרב חיים מעדכן את הכללים ומוסיף אמצעי זהירות שמטרתם להימנע ככל האפשר מאיסור "בל ייראה ובל יימצא". שמואל (16.5) הוא נער שמקפיד אף הוא על קלה כבחמורה. בניגוד לרב חיים, שמואל סובל ממחשבות טורדניות. בתפילת שמונה-עשרה, אשר במהלכה אסור לחשוב מחשבות שאינן קשורות לתפילה, הוא נזרק לעולמות אחרים, חושב על הא ועל דא, ומבקר את עצמו על כך. הוא מנסה לנטרל את המחשבות באמצעות מחשבות על דברי תורה, אך ללא הועיל. כששמואל נכנס לבית הכיסא הוא מתחיל לשנן את לוח הכפל באובססיביות, כדי שחלילה לא תצוץ במוחו מחשבה הקשורה לסוגיה שאותה הוא לומד, שכן אסור להרהר בדברי הלכה בזמן השהות בנוחיות. כשהוא קורא בתפילה את הפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", הוא עושה זאת שוב ושוב, בכוונה רבה, כיוון שעל פי ההלכה מי שלא קרא את הפסוק הזה בתשומת לב ובהקפדה, לא יצא ידי חובה ועליו לחזור על הפסוק. רבקה (25) נשואה כ-5 שנים לאברך שמקדיש את מרבית זמנו ללימוד תורה בבית המדרש, בעוד היא אמונה על הפרנסה ועל עבודות הבית. גם רבקה מקפידה על קלה כבחמורה, וכשמתעוררת אצלה שאלה הלכתית היא שואלת את בעלה. לעיתים אינה מבינה מה הרציונל העומד מאחורי פסיקותיו של בעלה, אך היא סומכת על ידענותו ועושה כפי שהוא מורה לה. רבקה שולטת היטב בהלכות טהרת המשפחה. בכל תום תקופת וסת היא בודקת את עצמה פעם אחר פעם, לוודא שלא נותרו שאריות דם. כשרבקה הולכת למקווה היא מנקה את גופה ביסודיות, ונזהרת מאוד שלא יהיה דבר שחוצץ בינה ובין המים. נושא הניקיון מטריד אותה, בייחוד לאור העובדה שידוע לה שבעלה חושש מאוד מלעבור על האיסור "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב".   סיפורים? נתונים! אומנם סיפורים אלו אינם נדירים, וכל מי שגדל בחברה הליטאית ככל הנראה מכיר סיפורים נוספים בניחוח של OCD, אך על פי כמה מחקרים, הפרעת OCD אינה שכיחה בחברה החרדית יותר מאשר בחברה הכללית. עם זאת, בקרב הקבוצות הדתיות נוכל למצוא בשכיחות גבוהה יותר אנשים בעלי נטייה להקצנה. סביר להניח שהסיבה שאנו ממהרים לקטלג את החרדים (הליטאים) בתבנית ה-OCD היא משום שאנו יודעים שדקדוק בהלכה נפוץ בקרב זרם זה, והסיפורים על כך, בתוספת תמונות שבהן נראים חרדים הבוחנים את האתרוג דרך זכוכית מגדלת, יצרו את הסטריאוטיפ. במידה שווה, סביר להניח כי עבור חרדים רבים, חילונים נתפסים כמכורים לסמים. החרדים יודעים שתרבות העישון נפוצה בחברה החילונית, והם שמעו על מרכזי גמילה ועל מצבם של המגיעים אליהם, וחיש מהר הקישו כי מדובר בנורמה בחברה האחרת. בסופו של דבר, כולנו חושבים באופן דומה.   שולחן ערוך אובססיבי על אף ההפרכה המדעית של הסטריאוטיפ, נוכל לומר כי יש לו על מה להתבסס. סטריאוטיפים רבים הודבקו לחברות כאלה ואחרות בגלל תופעות חברתיות שיצאו משליטה, אך לסטריאוטיפ ה-OCD שהוצמד לחברה החרדית יש בסיס מוצק למדי, והוא: הנרמול של האובססיה. נתבונן בכותרות ובפרקים של ההלכות הנוגעות לחיי היום-יום בחיבור המפורסם ביותר בנושא: ה"שולחן ערוך". מדובר בטקסט שכתב רבי יוסף קארו (1575-1488) מגדולי הפוסקים של העולם היהודי. ה"שולחן ערוך" הוא בין החיבורים החשובים עבור יהודים שומרי מצוות מימיו של הרב קארו עד ימינו. לספר ארבעה חלקים: אורח חיים – העוסק בהלכות בחיי היום-יום, יורה דעה – העוסק בהלכות כשרות, ריבית, נידה ועוד, אבן העזר – העוסק בדיני משפחה ואישות, וחושן משפט – העוסק בדין האזרחי והפלילי. כל חלק מכיל מאות סימנים (פרקים) וסעיפים. בחלק "אורח חיים", לדוגמה, ישנם תרצ"ז (697) סימנים, וכל סימן מכיל בין סעיף אחד ל-25 סעיפים. כאמור, ההלכות בחלק זה עוסקות בעניינים הנוגעים לחיי השגרה, יום-יום, שעה-שעה. כמעט שאין שעה ביום שבה אין האדם שומר המצוות צריך לפשפש במעשיו ולדעת כיצד עליו לנהוג. מבלי לצלול לעומק ההלכות, אלא רק מקריאת שמות הסימנים ניתן להבין כמה מקיפות ההלכות ומה רמת האובססיה הכרוכה בקיומן. הבה נתחיל: (קחו נשימה עמוקה): הלכות הנהגת האדם בבוקר, ציצית, תפילין, ברכות השחר, קריאת שמע, תפילה, נשיאת כפיים, קריאת ספר תורה, בית כנסת, נטילת ידיים, בציעת הפת, דברים הנוגעים בסעודה, ברכת המזון, ברכת הפירות והריח, שאר מיני ברכות, תפילת מנחה, קריאת שמע ותפילה של ערבית, צניעות, שבת ועירובין, פסח, יום טוב, חול המועד, תשעה באב, ראש השנה, יום כיפור, סוכה, לולב, חנוכה, והלכות מגילה (פפפפ לנשוף דרך הפה). נוסף על ספר זה, על האדם החרד לקיום מצוות לפעול גם לפי "משנה ברורה", ספר שחיבר רבי ישראל מאיר הכהן, הידוע בכינוי ה"חפץ חיים" (1933-1839), העמוס בפירושים על ה"שולחן ערוך", דעות על הלכות רבות ועיסוק בדילמות ובשאלות ש"השולחן ערוך" לא עוסק בהן. ספר זה פופולרי מאוד. בכל בית חרדי ששת כרכי המשנה ברורה מונחים במדף נגיש בארון הספרים. וכמובן, בכל דור ודור, ליתר דיוק, בכל כמה חודשים, יוצאים לאור ספרי הלכה נוספים של רבני התקופה, ומספרם הולך וגדל משנה לשנה. האינפלציה בספרי הלכה גורמת למקפידים על שמירת המצוות וההלכות לחיות במשנה זהירות, ולחשוב כל הזמן על הצעד הבא. בישיבות הליטאיות רווחת האמרה: "מי שלא לומד קבוע הלכות שבת, מובטח לו שהוא מחלל שבת!" נוסף על ההלכות הרבות, אמרות שגורות ומפורסמות מקשות מאוד על חשיבה משוחררת. לדוגמה, "הרהורי עבירה קשים מעבירה"; "והווה זהיר במצווה קלה כבחמורה". אמרות אחרות קשורות להרהורים על נשים ועל איסור הוצאת זרע לבטלה, כמו: "לא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה"; "כל המסתכל באצבע קטנה של אישה, כאילו מסתכל במקום התורף". אם כמות ההלכות והאמרות הקשות לא מספיקה, הבה נלך לבית הכנסת, שם נפגוש את שומרי המצוות, מתכנסים שלוש פעמים ומבקשים מאלוהים שיסלח להם על חטאיהם. בקשות הסליחה הרבות מרגילות את האדם לפשפש במעשיו יתר על המידה, כדי שיוכל להביא איתו עבירה חדשה מהשעות האחרונות ולבקש עליה סליחה. אומנם יש בבקשות הסליחה המרובות כדי ללמד אותנו שיעור בקימה מכישלון, עם זאת לא ניתן להתעלם מהמחשבות האובססיביות שהן מייצרות. אם כך, לא פלא כי הרב חיים חובב ההלכות, שמואל ששואף להיות רב ורבקה שרוצה לעשות את רצון בעלה, כולם יהיו עסוקים שעה-שעה במחשבות אובססיביות, שהרי ההלכה היא אובססיבית. וזהו ההבדל הגדול מהפרעות המצויות בחברה הכללית, כמו למשל, הפרעות אכילה ואלכוהוליזם. הפרעות כמו אלו אומנם מושפעות מהתרבות המערבית ומהגנטיקה, אך אין גוף רשמי שמנרמל את הסימפטומים של ההפרעות. התרת שתייה חריפה לא נועדה לעידוד ונרמול התמכרות. להפך, המפרסמים של המשקאות האלה מחויבים להוסיף שורת אזהרה המתרה מפני התמכרות. מודל היופי המערבי, בדרך זו או אחרת, אומנם מעודד סימפטומים של הפרעות אכילה, אך מודל היופי לא נוצר על ידי גוף רשמי. אין לתרבות המערבית חוקה הקובעת את אופי החיים, כל אחד ואחת יכולים לבחור באורח חיים המתאים להם ביותר, ולפקח בעצמם על הנטיות האובססיביות שלהם. לעומת זאת, האדם שומר ההלכה כפוף לחוקה המכתיבה את הקצב ואת המחשבות, היא דורשת ממנו לחשוב באובססיביות ובכך מנרמלת אותה. ציטוט מספר המוסר המקובל "מסילת ישרים" מבהיר היטב את הדרישה: "המשמוש [במעשים] היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבער".   אובססיביים וטוב להם בעוד שמקורות אלו יצרו קרקע מוצקה לקיום הסטריאוטיפ, לפיו הפרעת OCD שכיחה יותר בחברה החרדית בהשוואה לחברה הכללית, ניטל למעשה אחד המאפיינים ההכרחיים לקיומה של הפרעה, המצוקה שהיא גורמת. העובדה שאנשים מפשפשים במעשיהם בכל עת אינה מעידה בהכרח על סבל. הרב חיים הרי משעשע את עצמו בהתנהגותו רוויית הזהירות ונהנה מה"סטוצאך" (ביטוי ביידיש לתיאור התרחשות של אירוע מעניין) שסביב ההלכה. הדבר מעניק לו משמעות ושייכות. הוא מחמיר בהלכה מתוך אמונה עמוקה כי זהו רצון האל, ומדמיין את השכר שיקבל בעולם הבא. כמו חיים יש נשים ששואבות סיפוק מהקפדתן על קלה כבחמורה ומעשיית רצון הבעל, שלימוד תורתו, לתפיסתן, מחזיק את העולם, וכן נערים בישיבות שנהנים ביותר מקיום הלכות מסועפות ומלבלבות. לכן, בעוד שלאדם החילוני נראה שחיי ההלכה הם דבר מוגזם, עבור החרדי הליטאי מדובר בעניין נורמטיבי לחלוטין.   שאינם יכולים לשאול אך לצד האובססיביים וטוב להם יש את אלו שלא כל כך טוב להם, אלו שאינם יכולים לשאול. ידוע כי בחברה החרדית הטלת ספק בדרך המקובלת – אינה מקובלת. התורה, ההלכה והרבנים הם אלו שקובעים כיצד להתנהג, ולאדם הפשוט אין אמירה בעניין. אומנם יש מקום לדבר על קשיים ועל אתגרים שבעבודת השם, אך לרוב הפתרון המוצע מצד הרבנים הוא דברי חיזוק והצעה להעמיק בספרי האמונה ותו לא. אין אופציה לשנות את החוקים. הדרישה היא להתאים את עצמך אליהם. וזאת הבעייתיות שבהלכה האובססיבית. גברים ונשים שלא מצליחים לעמוד בדרישות הגבוהות של ההלכה, סובלים מלחץ ומחרדה, בייחוד אם הם שואפים למצוינות ויש להם נטייה להקצין. הבה ניזכר בנער שמואל: הוא רק בן 16 וחצי, וכבר מתמודד עם מחשבות טורדניות הגורמות לו לסבל רב. וכיוון שיש לו רצון גדול להיות גדול בתורה, הוא לא יעז לערער אחר ההלכה, הוא מתחנך לכך שהחשיבה האובססיבית היא נורמטיבית ולא רואה אפשרות של אורח חיים אחר. הוא לא ממציא הלכות, אלא בסך הכול פועל על פי הכתוב. אם כתוב בהלכה שאסור להרהר בדברי תורה בבית הכיסא, הרי שיש לשנן את לוח הכפל ולהילחם בהרהורים על דברי תורה. ייתכן כי לו יפנה לרב, הוא יקבל הנחיות כיצד להבדיל בין דקדוק בהלכה לבין אובססיה, אבל שמואל אינו יודע לשאול, מפני שלימדו אותו שאין מה לשאול. אצל רבקה הבעיה חמורה יותר. רבקה אינה בקיאה כלל בהלכות, כיוון שמעולם לא התעמקה בהן. נשים בחברה החרדית לומדות הלכות הנוגעות לחייהן ולתפקוד היום-יומי, אך אינן נכנסות לעובי הקורה של עולם ההלכה. לכן, כשרבקה תוהה אחר הרציונל של הלכה זו או אחרת, שאלתה מתקבלת בזלזול. "מה נשים מבינות בהלכה?" כשהדברים קשורים לענייני נידה, רבקה מוסיפה על עצמה אחריות רבה לשלום צדיקותו של בעלה, החושש כל כך מלהיכשל באיסור נידה. אחריות זו עלולה לעורר ברבקה ובדומות לה מצוקה רבה.   ויש להחמיר בעיה כפולה ומכופלת קיימת בקהילות שמנהיגות קו הלכתי מחמיר: קהילת החזון-איש, המכונים "חזונאישניקים" וקהילת בריסק, המכונים "בריסקערים". קהילות אלו ידועות בנטייתן להחמיר. בקהילת החזון-איש, לדוגמה, לא אוכלים מוצרים מן החי שקיבלו את חותמת השגחת הבד"ץ - הנחשבת להשגחה הטובה ביותר, מחשש שהפיקוח אינו טוב מספיק. אם מישהו מתוך הקהילה יחליט להפסיק להחמיר ולהשביע את נפשו בלאפה-שווארמה שקנה במרכז העיר בני ברק, הוא ייתפס כחלש וכעובד ה' טוב פחות, והרינונים בקהילה על-אודותיו לא יאחרו לבוא. בקהילת בריסק נזהרים מאוד מכל ספק. למשל, בעת קריאת "פרשת זכור" בבית הכנסת, ה"בעל קורא" משתמש בהטעמה מוגזמת: "זכורררר את אשר עשה לך עמלקקק", כדי להבטיח שכל המתפללים שמעו היטב את כל ההברות בפרשה ששמיעתה נחשבת מצווה מהתורה. כדי להיות בטוחים בקיום מצווה זו, יש מבני הקהילה שהולכים לשמוע את הפרשה כמה פעמים במהלך השבת. הבריסקערים נחשבים לאובססיביים במיוחד בעולם הישיבות הליטאי הקלאסי. גם הרב חיים מיודענו משתייך לקהילה זו ומנחיל את החומרות לכל בני הבית, מבלי להתחשב ברגשות אלו שלא מתחברים לכך. יוסף, בנו השלישי של חיים, לא ממש מתלהב מנטילת ידיים בימות החורף, ועייף מלנקות את ידיו מחציצה לפני קיום הלכה זו. מרים, בתו הרביעית, לא ששה במיוחד לגרוף את כמויות המים שאביה שפך במרץ בעת ניקיון המטבח. האם הם יכולים לערער אחר הקו ההלכתי? ודאי שלא. התוצאה היא שבני הבית בולעים את מצוקתם ואינם שואלים אם אפשר אחרת, כיוון שהם יודעים שאין מה לשאול. התשובה ברורה מאליה.   אצלנו לא מקפידים חשוב לציין כי התפיסה ההלכתית שהובאה לעיל אינה פופולרית בכל הזרמים החרדיים. הזרם החסידי אינו מקפיד כל כך בהלכות מסוימות שעבור הציבור הליטאי הן הלכות קריטיות. למשל, על פי ההלכה יש לקרוא קריאת שמע של שחרית לפני שעוברות שלוש שעות מתחילת היום. הליטאים רואים זאת כהלכה בלתי מתפשרת, ואילו החסידים אינם מקפידים על כך. "מאיפה ההיתר לקרוא קריאת שמע לאחר הזמן המותר?" – תוהים להם חיים וחבריו הליטאים כשהם רואים מולם חסיד ומגבת לחה תלויה על כתפו, אות לכך שהוא זה עתה סיים את טבילת הבוקר ובדרכו לתפילת השחרית, בעוד השמש כבר מזמן תלויה במרכז הרקיע. גילוי נאות נוסף, גם בקרב הזרם הליטאי מבינים שהם הלכו קצת יותר מדי רחוק ובמקרים רבים המחמירים חוצים את הגבולות הסבירים של דקדוקי הלכה. אך משום מה, אמירתו של הרמב"ם שלא להפריז: "ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו", פחות פופולרית בציבור ואינה שגורה כמו "הרהורי עבירה קשים מעבירה". הלכה למעשה -עולם ההלכה היהודי מכיל כמות גדולה של הלכות הנוגעות לחיי היום-יום, והדבר מוביל לנרמול האובססיה. נוסף על כך, בקשות הסליחה המרובות וספרי המוסר המעודדים פשפוש מתמיד במעשים (גם במעשים הטובים), נותנים לגיטימציה לחשיבה אובססיבית ומוסיפים לנרמולה. -ריבוי ההלכות והעידוד הקהילתי לעסוק בהן הוא הבסיס לסטריאוטיפ כי החברה החרדית היא חברה של OCD. -בפועל, ועל פי נתוני המחקרים, שכיחות הפרעת OCD אינה רבה יותר בקרב החברה החרדית בהשוואה לחברה הכללית. אם כי בחברה החרדית נמצא מספר גבוה יותר של אנשים בעלי נטייה להקצנה. -יתכן כי המחקרים מוטים בשל תרבות ההשתקה בחברה החרדית והסתרת הסבל של אלו שאינם מתחברים לקיום מדוקדק של פרטי-הפרטים של ההלכות, אך עושים זאת מחוסר ברירה, ושל מצוקתם הרבה של הבחורים הצעירים שואפי המצוינות. -הלכות נידה הן קרקע פורייה למחשבות אובססיביות בקרב נשים. נוסף על כך, חוסר התמצאות הנשים בטקסטים ההלכתיים מונע מהן מלערער אחר הקו ההלכתי שקובע ראש המשפחה, ותהיותיהן בעניין נחשבות לעיתים למגוחכות, דבר שעלול להוביל למצוקה. -האובססיה להחמרות אינה פופולרית בקרב כל הזרמים בחברה החרדית, וכיום מאפיינת בעיקר את אורחות החיים של הזרם הליטאי. הקו ההלכתי המחמיר ביותר משויך לבני ובנות קהילת החזון-איש וקהילת בריסק.   ויש לחקור כפי שציינו, ייתכן כי הסיבה לכך שלא נמצאה שכיחות גבוהה יותר של OCD בקרב החרדים היא משום שרבים מהם לא מדווחים על הסבל והמצוקות שהם חשים. כמו שמואל הצעיר, ככל הנראה ישנם עוד רבים הסובלים ואינם מדברים, כיוון שהם סבורים שהאובססיה היא הנורמה. כאשר חוקרים את תופעת OCD בחברה החרדית, לא די לחקור את האנשים שהתגלו אצלם סימפטומים של ההפרעה, אלא יש לתת את הדעת לסובבים אותם. יש לבחון כיצד התנהגות המחמירים משפיעה על אורחות החיים של האנשים הקרובים אליהם. יש להפנות זרקור לעבר הנשים בקהילות הליטאיות, אשר נדרשות ליישם את ההלכות על שלל חומרותיהן מבלי להכיר את הטקסטים, ועל כן ייתכן כי תחושת המשמעות והסיפוק הנובע מכך נעדרים אצלן. • איזי (יצחק) פוליאס, יוצא החברה החרדית ובוגר תואר ראשון בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. משפחתו משתייכת לקהילת החזון-איש.  

על פי נתוני המחקר של "הסקר החברתי", 45 אחוזים מיוצאות ויוצאי החברה החרדית מגדירים את עצמם בנקודות שונות על הרצף הדתי, בין דתיים לדתיים מאד (מנתוני ”הסקר החברתי“ של הלמ“ס לשנים 2017-2020). ישנם מחקרים אחרים שאף מדברים על למעלה מחצי מכמות היוצאים. בכתבה זו נביא את הדילמות ואת התובנות של חמישה גברים ונשים שיצאו מהעולם החרדי ובחרו להישאר על הרצף הדתי. נחשוף את הקולות החיים מאחורי הסטטיסטיקה היבשה. מה גורם לאותם אנשים להמשיך לדבוק בשמירת תורה ומצוות למרות שעזבו את החברה החרדית, ועד כמה משפיע הרצון למשמעות או לשייכות על המשך דרכם? איך זה מרגיש מבעד לעיניהם של אלו שיצאו אך עיצבו ומעצבים לעצמם דרך מורכבת שמשלבת בו זמנית הכל מהכל?   הבחירה היא רב גונית ופנים רבות לו למסע בנפתולי הדת: "אני לא רוצה אלוהים שכועס כמו בן אדם. אני רוצה אלוהים גדול יותר מזה" אדווה היא בת 32 מירושלים, נשואה ואמא לשלוש בנות. היא יצאה מהחברה החרדית בשל פוסט טראומה מאירוע תקיפה מינית בתוך המשפחה, שהתפרץ לאחר שהפכה לאמא. אדווה מתארת בגילוי לב את השבר שחשה מול העולם החרדי שבחר להתעלם ממצוקתה ולהצדיק את הפוגעים: "עברתי פגיעה במשפחה וכל ההשתקה סביב זה היא זו שגרמה לי להישבר. זה שרב שהוא כאילו צדיק, פוגע בילדים, גרם לי להבין שזו תחפושת יפה אבל מאחוריה מתחבאים אנשים פוגעים, ואם החברה לא מוקיעה אותם, זה קו אדום עבורי. הורדתי את הפאה ועברתי למכנסיים כדי שיהיה ברור מאוד שאני לא חרדית". למרות המשבר שחוותה, ולמרות שבן זוגה יצא בשאלה, אדווה מצאה את עצמה ממשיכה לקיים אורח חיים דתי. האמונה מהווה עבור עבורה מקור למשמעות ולשייכות: "אמנם האלוהים שלי הוא לא האלוהים של החרדים אבל כן קיימת בתוכי אמונה במישהו שמנהל את העולם. רציתי להמשיך להיות שייכת, לעשות לעצמי מסגרת. בתור פוסט טראומטית, הקטע של מסגרת חשוב מאוד. שמתי לעצמי גבולות משלי, וזה נובע מהרצון להיות שייכת למשהו טוב שאני מאמינה בו". כשאני שואלת אותה "מי האלוהים שאת מאמינה בו?", היא מספרת על אלוהים אחר, לא משהו שאנחנו מכירים מהחברה החרדית: "ההתגלות האלוהית שלי היא כשאני שותה קפה ויש לי הרגשה חמימה בלב. מי אמר שלא זה האלוהים?" אדווה כועסת על הקולות השיפוטיים שלא מקבלים את אורח החיים שבחרה לה וטוענת בתוקף: "הוא נמצא גם בחדרי חדרים עם הפושעים הכי גדולים ונותן להם לחיות, אז מי אלו שיטיפו לי וחושבים שהם יודעים יותר טוב מאלוהים מה הוא רוצה? אני לא רוצה אלוהים שכועס כמו בן אדם. אני רוצה אלוהים יותר גדול מזה". אדווה בחרה לחיות את הדרך הייחודית שלה בלי קהילה לצידה: "חשוב לי לא להשתייך כי אני רוצה שאף אחד לא יכתיב לי. אני לא רוצה להיות חלק מהקהילה, גם לא חלק מקהילת היוצאים. יש לי חברים מכל צבעי הקשת, חילונים ודתיים, גם יהודים וגם כאלה שלא". נראה שהדת נתפסת אצל אדווה כסוג של מסגרת שטובה לגידול ילדים, תמימה ומוגנת. מה גם, שלא פשוט לילדים לחוות מהפך שכזה. אני שואלת אותה אם זה גם היה חלק מהשיקול בבחירת אורח חיים דתי, והיא משיבה בחיוב: "אני כן רוצה שהם יאמינו במשהו שאני מאמינה בו, ובנוסף גם לא רציתי שתהיה להן את החוויה של 'דור ראשון ליוצאים בשאלה', אז להישאר במגזר הדתי זה כן משהו שקל לי להתאים את עצמי אליו. הילדות הולכות לבית ספר דתי". היא משתפת על הקשיים שהבנות חוו עם השינוי: "היו אמירות של "מה אנחנו אשמות?" אבל דאגנו להסביר להן את המורכבות, ובסוף זה בעיקר להיות שם בשבילן ושתדענה שהן יכולות לבוא אלינו ולדבר על הכל". לסיום, אדווה משתפת במחשבותיה על העתיד ועל הדרך שבחרה: "אני לא יודעת אם יום אחד אהיה חילונית או שאחזור בתשובה. אני בתהליך ועושה דרך. לפני 12 שנים לא הייתי מאמינה שאיראה כמו שאני נראית היום, אבל אני מחפשת ובודקת ולא עומדת במקום רק כי זה נוח. יש לי תחנות בדרך ואני לא מחויבת לאף אחד, רק לעצמי ולאלוהים שבתוכי שהוא איתי והוא שלי, הוא עובר שינויים - הוא לא בנה את העולם שחור או לבן אלא צבעוני".   ***** גם אלישבע שלא ממש הסתדרה עם הלכות הצניעות מדברת על הקשר המיוחד שלה עם אלוהים ועל הצורך הבסיסי שהוא מספק לה: "יש לי צורך שכרגע רק אמונה באלוהים יכולה למלא גם אם זו לא האמת האבסולוטית" נושא הצניעות, והמדידה דרך המראה החיצוני הם חלקים משמעותיים בחברה החרדית. דבר ידוע הוא שלחוזרים בתשובה יש קושי ממשי בקבלת הקודים של הלבוש בחברה החרדית. אלישבע מספרת לי איך תמיד מצאה את עצמה נאבקת מול נוקשות התקנות ואיך זה מה שגרם לה בסופו של דבר לצאת מהחברה החרדית. אלישבע היא אם חד הורית טרייה, בת 31 מירושלים, ובת למשפחת עולים מצרפת. "הדבר הראשון והעיקרי שהכי הפריע לי בעולם החרדי היה נושא הצניעות, זה הפריע לי מאז שהייתי ילדה קטנה. תמיד חלמתי לרכוב על אופנוע, ולא יכולתי, כי אני בת. גם אהבתי לעשות דברים שקשורים ללבישת מכנסיים, כמו סקייטבורד, כדורסל ואומנויות לחימה. מצאנו פתרונות לכל דבר, למשל חוג קראטה וחוג כדורסל ייעודי לבנות. אבל עדיין אם מסתכלים על ציורים שלי מהגיל הזה, אם יש דמות שמאפיינת אותי בציור, היא לבושה במכנס. וזה הדבר הראשון שעשיתי, להתחיל ללבוש מכנסיים." אלישבע משתפת גם בשוני המחשבתי שלדבריה היה קיים בה מאז ומעולם ונבע מהזלזול שהרגישה כלפי ההתנהלות בחברה החרדית: "אף פעם לא הרגשתי חלק, ההשקפות שלי היו שונות מאז שאני קטנה. אם היו שואלים אותי, לי תמיד היה קצת זלזול לעולם הזה כי הרגשתי שהם חיים בעולם מזויף שמתעסק בטפל ולא בעיקר, ובעולם שהוא לא מכיל, וזה תמיד הפריע לי". אלישבע מספרת על תהליך ארוך שבו הפסיקה לשמור הלכות מסוימות שלא מצאה בהן עניין עד שגיבשה לעצמה דרך שאיתה היא שלמה. למשל, אלישבע שומרת שבת אבל מתלבשת כרצונה: "יש גבולות שנובעים מתוך תחושה, אם אני מרגישה שיש בגד שהוא חשוף מדי לא אלבש אותו כי זה לא מכבד בעיניי". היא נאמנה לתחושות שלה בנושא הצניעות ולא בהכרח להלכות. אלישבע משתפת בגילוי לב על הסיבות שגרמו לה להישאר דתייה, למרות הסלידה מהחברה החרדית. גם עבורה, התקווה שיש משמעות לחיים והצורך הבסיסי בשייכות למשהו גדול יותר משחקות תפקיד מרכזי: "עברתי תקופה קשה של היריון יחידני, בלי תמיכה, ויש את הצד השכלתני שאומר שאת חייבת להאמין במשהו כדי להצליח לשרוד את הכול. אני בוחרת להאמין מתוך הרצון שלי לשרוד כי אחרת המורכבות של המציאות והמשמעות של החיים פשוט לא מספיקה כדי לתת לי מוטיבציה לחיות, ולהיות מאושרת ומסופקת. יש לי צורך שכרגע רק אמונה באלוהים יכולה למלא, גם אם זו לא האמת האבסולוטית. זה כמו שאיזה פילוסוף יווני אמר: "אם אלוהים לא היה קיים הייתי ממציא אותו". אני מאמצת את האמרה הזאת". "ומה לגבי העתיד?", אני שואלת. "האם יבואו שינויים נוספים?" "הכול מאד מעורבל ומורכב אצלי. אין לי תשובה חותכת וברורה. יש חלקים שאני אוהבת במסורת גם בלי קשר לדת כי זה חלק מלהיות שייכת לעם היהודי אבל זה לא שחור או לבן אצלי".   ***** ומה קורה כשהנטיות המיניות שלך לא תואמות את המקובל לפי הקהילה שלך? אבי משתף באומץ בתהליך שעבר: "אם היה לי בן זוג חרדי והייתה לנו אפשרות לחיות בקהילה חרדית, הייתי נשאר שם. זה לא היה מזיז לי" לא תמיד השינוי נובע מתוך בחירה רעיונית או מחאה על התנהלות מסוימת של החברה החרדית. לפעמים פשוט אין ברירה. אבי הוא בן 24, גדל ברכסים, כיום סטודנט למשחק וריקוד ומורה ליוגה. הוא מגדיר את עצמו כגיי וכדתי, שנמצא במסע של מציאת הדרך הנכונה בדת ובחיים: "התהליך עדיין לא הסתיים, אני מגדיר את עצמי דתי ללא השתייכות. לקח לי זמן גם לקבל את זה שאני גיי. אני חושב שזה תמיד היה שם ובערך בגיל 18 ידעתי לומר את זה לעצמי ללא היסוס. בזמנו, הייתי במקום חרדי, לא דיברו על הנושא ולא הכרתי יותר מדי אבל ידעתי שיש דבר כזה וידעתי להגדיר את עצמי אבל זה היה מאד מודחק. יש משקל לעזיבה של המסגרות החרדיות מבחינת ההגעה שלי לשלמות הפנימית."   אבי משתף בגילוי לב שעזב את החברה החרדית כי הרגיש שאין לו מקום בתוכו: "אין כל כך מקום להומואים בעולם החרדי. אם היה לי בן זוג חרדי והייתה לנו אפשרות לחיות בקהילה חרדית, הייתי נשאר שם, זה לא היה מזיז לי. אני מחפש פתיחות וקבלה ולכן אני לא יכול להשתייך כיום לחברה החרדית." אבי מצליח להתמודד גם עם הדיסוננס שבלהיות גיי דתי, ומתאר את השקפתו בנושא בהיגיון משכנע למדי: "אני חושב שאיסור תורה הוא על פעולה ספציפית וכל השאר לא אסור. אין איסור לחיות עם גבר, לאהוב גבר. יש כמובן את המצוות של להתחתן עם אישה, ובהקשר הזה אני חושב שיש הרבה מצוות ולא את כולן אנחנו עושים. מי שלא יכול לא יכול. יש דברים שהייתי רוצה להשתפר בהם דתית אבל זה שיש דברים שאני פחות טוב בהם, לא אומר שאני לא דתי." אבי עזב את החברה החרדית לא מזמן ועדיין מחפש את הדרך, הוא בוחר לשמור על אורח חיים דתי מאחר שהוא רואה את החיוביות ואת הערך שבה: "אני אדם מאמין. אני חושב שביהדות יש הרבה דברים יפים, ערכים וחוכמה. זה נותן כיוון ודרך לחיים. הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו דתיים."   ***** למוטי בר לב לקח 10 שנים להכיר בצורך הבסיסי באמונה: "חווייתית אני אדם דתי כי אני זקוק לתפיסה שיש משהו מעבר לעולם הקטן שאנחנו חיים בו" מוטי בר לב הוא בן 40 מירושלים, מרצה ומדריך טיולים, נשוי בשנית ואב לשלושה. מוטי גדל להורים חוזרים בתשובה ויצא מהחברה החרדית לפני יותר מעשרים שנה, כשתופעת היציאה לא הייתה נפוצה כמו היום.   מוטי מתאר קושי אמוני וערכי שהביא אותו לפריקת עול מוחלטת, לפחות בהתחלה: "יצאתי בשאלה לפני 20 שנה, כשהייתי בן 21 ונשוי עם שני ילדים, אבל התהליך התחיל כבר בגיל 16. חוויתי אז אובדן אמוני, במסגרת התבודדות שקיימתי בשל השתייכותי לחסידות ברסלב. מבחינתי, ההבנה שאין משמעות אמיתית לכלום הייתה אירוע טראומטי. היציאה בשאלה הייתה מוחלטת. הייתי חילוני לגמרי, לא שמרתי לא שבת ולא כיפור. נסעתי לתל אביב, עסקתי באומנות והייתה לי גם סוג של התפרקות מוסרית ונפשית. חייתי ככה כעשר שנים ואז בגיל 30 בערך חוויתי קריסה נפשית גדולה שהובילה אותי למצוא גישה חדשה אל הדת." האתגר האמיתי הוא מספר, הוא על חזרה לאמונה כשחווים משבר כל כך רציני עם הדת: "חווייתית אני אדם דתי כי אני זקוק לתפיסה שיש משהו מעבר לעולם הקטן שאנחנו חיים בו. אני לא יכול להגיד שחזרתי להאמין לגמרי, יש רגעים שאני גם אומר לעצמי שאני מרמה את עצמי, שאני מאמין רק כי אין לי כוח להיות אתאיסט, אבל אני מקבל את זה, אני לא נאבק עם זה. יש לי צורך רגשי ואני מכבד אותו". מוטי בחר דווקא להתחבר לפן החסידי שעליו גדל. כמו יוצאים רבים, ההתרפקות על המסורת הרגשית היא עזה. "אימצתי את הפרקטיקה של ברסלב, אני מתפלל לאלוהים בשפה שלי מדי יום. אני חי שבתות חרדיות כמעט לגמרי, עם השירים והניגונים". גם מוטי פחות מוצא את עצמו בקהילה דתית, ומודע לכך שהבחירה שלו להישאר דתי היא מעין פשרה אישית עם עצמו: "אני סוג של דתי, אבל לא שייך לקהילה. אני לא מוצא את עצמי, אני דתי פרילאנס. אני יכול גם לחלל שבת אם זה מתאים לי. אני לא מגדיר את עצמי. דתיים יגידו שאני לא רציני. אני זוכר שכשלפני שנים היינו יוצאים ביום כיפור כמה חבר'ה דתל"שים לקרוע את תל אביב, המחיר הנפשי עבורי היה כבד מאד. אמרתי לעצמי אז שאם אני מאמין או לא, זה לא משנה. נפשית אין לי יכולת לשלם את המחיר".   ***** אצל חיים, המרואיין האחרון שלנו, האמונה היא עניין הרבה יותר פרקטי: "אמרתי לילד שלי ששבת בשבילנו זה יום משפחתי אבל כשיגדל זה כבר החלטה שלו" גם חיים הוא יוצא ותיק מאד, מעל עשרים שנה. הוא בן 40, נשוי ואב לשניים, כיום גר בברצלונה אבל במקור הוא לא פחות מאשר מבני ברק. "החלטתי לצאת מהחברה החרדית בגיל 19. לא התאמתי למגזר, ורציתי להתגייס לצבא. זה היה הרבה פחות נפוץ אז מאשר עכשיו. כשהתגייסתי לצבא הכרתי פחות או יותר את כל החרדים שנמצאים בצבא".   חיים מספר על חוויה אישית של ילד שלא מצא את עצמו בשום מסגרת: "אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הדת, אלא עם החברה, לא התאמתי לה באמת. הייתי ילד עם הפרעות קשב וריכוז ואף פעם לא הצלחתי להיות חלק מההווי החברתי. הייתי מוכשר מספיק בשביל להיות זה שלומד טוב אבל לא הצלחתי להשתלב. לא עניין אותי ההווי החרדי כמו להסתובב בהקפות שניות או להיות ישיבישער אמיתי". כמו רבים אחרים, חיים מצא את עצמו מפסיק להקפיד על הלכות כשהיה בצבא, ומשם השינוי התרחש במהירות: "בהתחלה שמרתי שבת והתפללתי. בטירונות, התפילה בבוקר היא זמן של שקט, אז המשכתי עם זה. לאט לאט זה התחיל לרדת. בצבא, קל יחסית לאבד את המעשים הדתיים, אבל לא בהכרח את האמונה עצמה. עם זאת, קל יותר להיות דתי בצבא מאשר בישיבה, כי אתה מייצג משהו, אז לא תעשה דברים שלא מתאימים כי מסתכלים עליך כדתי. לא עשיתי מעבר חד מהמגזר החרדי לדתי, עשיתי מה שנכון לי וטוב לי. רוב הזמן הייתי עם כיפה אבל לא הגדרתי את עצמי". גם חיים עבר דרך החילוניות עד שמצא את המקום שלו: "פריקת העול האמיתית הגיעה אחרי הצבא, אז הורדתי את הכיפה ורשמית הגדרתי את עצמי כלא דתי, נסעתי בשבת והכול. בתחילת לימודי התואר חזרתי להיות דתי. היה לי חשוב בשלב מסוים למצוא את הדרך שלי אחרי שהתנסיתי בהרבה דברים שרציתי. המטרה שלי הייתה לזרוק את כל מה שהחרדים נתנו לי כדת ולמצוא את הדת שלי. תמיד הייתי מאמין גדול בעובדה שיש מישהו למעלה ולכן תמיד ידעתי שאחזור להיות דתי. כשחזרתי מדרום אמריקה אחרי הצבא, החזרתי את הכיפה, ידעתי שהיא תחייב אותי ללכת בקו מסוים. הפסקתי לעבוד בשבת, וחזרתי להניח תפילין בבקרים. כשרות כבר גם שמרתי". חיים שלא כמו מוטי ואבי, דווקא ניסה בתחילה להשתלב בחברה הדתית, אבל הפער היה גדול מדי: "חיפשתי בחורה דתיה להתחתן איתה. זאת שהתחתנתי איתה היא דתייה לאומית לייט. ניסיתי להתחבר לתפיסה הדתית לאומית, אבל לא הרגשתי שאני שם באמת. לדעתי אפשר להתקרב מאד אבל לא באמת להתמזג כי זה דבר שמושרש מגיל אפס. זה בדברים הקטנים, לא הבנתי את הדקויות". כשאני שואלת אם האמונה מעניקה לו כוח ומשמעות, חיים מתוודה שלא, אבל ההשתייכות למסגרת דתית עושה בשבילו שכל: "אני מאמין ריאלי, מאמין שהעולם מורכב ויש הרבה דברים שאי אפשר להסביר בלי נוכחות של מישהו מלמעלה. זה נותן לי להיות חלק ממסגרת כלשהי, חוק, דת, זה מסגרת מסוימת. בסוף, בשורה התחתונה גם אם אלוהים לא נתן את הדת כמו שהיא היום, אני כן חושב שאלוהים התווה דרך". לסיום, חיים מספר לי על שאיפתו לגבי הילדים שלו, ועל הבחירות שלהם אם להיות דתיים או לא: "אני מנסה להנחיל להם את הדרך אבל חשוב לי שהם יעשו מה שטוב ובריא להם. הילד שלי בן ה-8 למשל מתלונן על השבת, הוא רוצה טלוויזיה וכבר הכריז שכשהוא יהיה גדול הוא לא ישמור שבת. אמרתי לו ששבת בשבילנו היא יום משפחתי אבל כשיגדל זאת כבר החלטה שלו". ***** מהשיתופים האלו אפשר להתרשם שהמניע העיקרי להישאר בדת נובע מהרצון למשמעות, לשייכות ולמשהו גדול מאיתנו, לצד השאיפה לגדל ילדים לעולם טהור יותר, פחות חומרי ופחות מבלבל. ישנם גם רבים כמו אדווה שלא בחרו אקטיבית להתרחק מהחרדיות, אלא הפגיעות המיניות שחוו, וההשתקה וחוסר התמיכה שמסביב כפו עליהם למצוא לעצמם מקום מכיל ובריא יותר. אין ספק שמשמעות הבחירה טמונה לא רק ביכולת לעזוב ולהתרחק, אלא גם בבחירת הדרך האישית והמתאימה באופן אינדיבידואלי. יש אומץ רב לאנשים שמסוגלים להתרחק מחשיבת "השחור או הלבן", ולהבין שבאופן אירוני אכן קיימים שבעים פנים לתורה, ואפשר ורצוי למצוא את המקום שהכי נוח לנו בו ומרגיש לנו נכון ומדויק. כמה מדהים להבין שהחברה החרדית והדת לא אחד הם. נראה שהמסע של יוצאי החברה החרדית לחקר האמת לא נעצר לעולם.    

כתיבת קורות חיים היא משימה לא פשוטה. זהו מסמך שאמור לייצג אתכם בפני המעסיק הפוטנציאלי שלכם וללמד על ניסיונכם המקצועי, על רמת המחויבות שלכם למקום העבודה וללימודים, על תחומי העניין שלכם, היכולות והכישורים שלכם, על סגנון העבודה שלכם ועוד. חשוב להכיר את הפורמט המקובל לכתיבת קורות חיים ולהדגיש את נקודות החוזק שלכם מבלי להצטנע, אך גם מבלי להגזים. אל תסלפו את העובדות לטובת ייפוי קורות החיים. הדבר עלול להתגלות ולגרום לכם נזק. אם אתם צריכים לכתוב קורות חיים בפעם הראשונה, מומלץ להיעזר באתר tazooz. באתר תוכלו להזין את הפרטים שלכם – פרטים אישיים, ניסיון בעבודה, לימודים וכו’ – ולקבל טופס קורות חיים בעיצוב ועימוד מקובלים. באתר יש גם מאמרים וטיפים שווים לכתיבת קורות חיים ולמציאת עבודה. ניתן להיעזר גם בסדרת הסרטונים של יוצאים לשינוי שם ניתן למצוא טיפים לכתיבת קורות חיים מעולים!   דוגמה למבנה מסמך קורות חיים מסמך “קורות חיים” בנוי מכמה חלקים קבועים: פרטים אישיים: שם, תעודת זהות, תאריך לידה, עיר מגורים, מספר טלפון, כתובת דוא”ל השכלה: שנת התחלה-שנת סיום, מקום הלימודים, תואר/תעודה. התמקדו בשני מוסדות ההשכלה האחרונים שלכם וכתבו אותם בסדר כרונולוגי הפוך. למשל: 2016 – היום האוניברסיטה העברית תואר ראשון במדעי המדינה 2009-2012 ישיבת עץ חיים לימודים תורניים. עבודה וניסיון מקצועי שנת התחלה-שנת סיום, מקום עבודה, תפקיד. רשמו 2-3 מקומות עבודה אחרונים, כאלה שבהם עבדתם זמן רב. ותרו על ציון עבודות מזדמנות, אלא אם אלו היו העבודות היחידות שלכם. פרטו בקצרה את מהות התפקיד, תחומי האחריות, בעלי התפקיד שעימם עמדתם בקשר ואת ההישגים שלכם. למשל: 2003 – 2005 בנק הפועלים טלר אחריות על מתן שירות ללקוחות הבנק, כולל עמידה ביעדים. טיפול בכספים ובדיווחים כספיים עבור מנהלי הבנק. שירות צבאי/לאומי/אזרחי (אם קיים) שנת התחלה-שנת סיום, יחידה או חייל, תפקיד, דרגה במילואים. התנדבויות/שליחויות/תרומה לקהילה (אם קיים) ציינו שנה, מסגרת ותפקיד. למשל: 2013 פר”ח – חונכות אישית לילד בעל קשיים לימודיים. שליטה בתוכנות מחשב ציינו את רמת שליטה שלכם ואת שמות התוכנות שבהן אתם שולטים. למשל: יישומי אופיס- Word, PowerPoint, Excel – ברמה גבוהה. SPSS, אדם, חישובית – היכרות טובה. שפות ציינו שפה ורמת שליטה למשל: עברית – שפת אם. אנגלית – קריאה טובה, כתיבה ודיבור – טובים. ערבית – בסיסית. שונות בסעיף זה תוכלו לכתוב על נקודות חוזק אישיות כמו כישורים מעולים שלכם כמו כושר ביטוי גבוה, יכולת למידה מהירה, אסרטיביות ועוד. כתבו עד 5 תכונות בולטות. פרגנו לעצמכם, אך הישארו נאמנים למציאות. נקודות לתשומת לב: בפנייתכם לכל משרה נתונה, בדקו היטב מהן דרישות התפקיד והבליטו את הכישורים ואת הניסיון שלכם בהתאם. למשל: עבור משרה הדורשת ידע בתוכנות גרפיות, הדגישו את הידע שלכם בתחום, למשרת סיוע בגן ילדים, הדגישו את הניסיון שלכם בעבודה עם ילדים. רצוי להוסיף מכתב נלווה לקורות החיים. במכתב כתבו על עצמכם בגוף ראשון. הקפידו על שפה תקנית וחפה מטעויות כתיב. מעסיקים רבים לא ישמחו להעסיק אדם ששלח מכתב עם שגיאות כתיב – גם אם המשרה אינה דורשת יכולות כתיבה וניסוח. בקשו מחבר לעבור על המכתב שלכם, לפני שתשלחו אותו, כדי לוודא שאין שם טעויות. במכתב תוכלו לספר על אילוצים אישיים בחייכם שבגינם יצאתם אל שוק העבודה בגיל מאוחר. תוכלו לתאר הצלחות והישגים בחייכם. כתבו בענייניות וללא “השתפכויות”. נסו לרכז את קורות החיים שלכם בעמוד אחד בלבד. זכרו שהמעסיקים מקבלים מאות קורות חיים ובמקרים רבים הם יטרחו לקרוא יותר מעמוד אחד. כדי לחסוך במקום, תוכלו לכתוב את הפרטים האישיים שלכם בשורה אחת או שתי שורות. בזמן חיפוש העבודה הסתובבו עם כמה עותקים של קורות חיים. כך תוכלו להציג אותם אם תזדמן בדרכם הצעה מעניינת. אם יש מקום עבודה שמעניין אתכם במיוחד, גשו לשם ישירות, גם אם המקום לא פרסם מודעת דרושים. בקשו לדבר עם הממונה על גיוס העובדים, הציגו את עצמכם בנימוס ובחיוך והשאירו עותק של קורות החיים שלכם. ייתכן שהרושם שתעשו יגרום לכם להתקבל למקום העבודה למשרה שעדיין לא פורסמה. כדאי לדעת: ככל שמקום העבודה נחשב יותר, והתפקידים שהוא מציע “רציניים” יותר, כך יש משמעות רבה יותר לקורות החיים. בקשו מחברים בעלי ותק בעבודה לעבור על קורות החיים שלכם ולציין נקודות לשיפור. תוכלו לשלוח גם בקשה ליועצת ההכוון של יוצאים לשינוי, אשר תוכל לסייע לכם בכתיבה ובשיפור של קורות החיים. מצאתם טעות בכתבה? יש לכם הערות לגביה? מוזמנים לכתוב לנו למייל:  info@leshinuy.org

הכותרת אולי מצטיירת כתיאור תחפושת לפורים, אך מדובר עניין היסטורי: סיפורה של המסורתיות האשכנזית. החיבור המיידי בין מסורתיים ליהדות המזרח מתקיים שנים רבות. כמו תופעות אותנטיות רבות, לא מעט טרמפיסטים ממהרים להצטרף למסיבה – החל מעבריינים שבוחרים לחבוש כיפה בהופעה בבית המשפט, וכלה במסחור טהרת המשפחה. אחת הדמויות הבולטות בהובלת השיח סביב המסורתיות בישראל, הוא ד"ר אבישי בן חיים. בן חיים גרר את שאלת המסורתית המזרחית אל המגרש הפוליטי, בדגש על צד מסוים של המפה הפוליטית. בספרו "ישראל השנייה", מנגיד בן חיים בין האשכנזים – שאצלם הכול תחום וברור, ברוח אמירתו של אליהו בהר הכרמל, מי לכפירה ומי להשם; יש כאלה שנוסעים לשבות אצל הרבי ויש כאלה שמעדיפים את חוף הים, לעומת המזרחים, שאצלם המציאות מורכבת וגמישה הרבה יותר: מעט הכופרים נמצאים בשוליים, והרוב נע על הרצף הדתי. עוד טוען בן חיים, כי גם החרדיות המזרחית שונה ומאופיינת בגמישות ובבשורת היתר, בניגוד לחרדיות האשכנזית המחמירה. שורה אחת בספרו של בן חיים מתמצתת את תפיסתו בעניין הפער בין מזרחים לאשכנזים ביחס למסורת: "באירופה אני ציוני כי אני מורד באבא ובאמא, במזרח אני ציוני כי אני מכבד את מורשת אבא ואמא".[1] כאמור, בן חיים לא הראשון שהניח מקף בין מסורתיות למזרחיות. בשנות ה-90 קונן העיתונאי ג'קי לוי על מותה של המסורתיות המזרחית: "היהודי המסורתי, לרוב בן עדות המזרח, נתפס על ידי רבים כמי שנושק למזוזה, בשבת עושה קידוש, אורז שלוש מאות גרם גרעינים והולך לראות כדורגל […] יהדות אסיה וצפון אפריקה, הספרדים הירושלמים וגם האתיופים, לא הכירו את השאלה 'האם אתה דתי?'. היהודי המסורתי הקפיד שלא להקפיד ו'הלך עד הסוף' נגד כל 'הליכה עד הסוף'. לא פעם הוא חילל את השבת, אך מעולם לא חילל את השם".[2] באותו עשור ש"ס התחזקה, מהלך שהמחיש את ההתחרדות המזרחית, לצד תהליכים אחרים שנראו כמבשרי דחיקת המסורתיות מפני החילוניות. מנקודת מבט עכשווית – ההספד נישא מוקדם מדי. למעשה, הצמדת "מסורתיים" ל"מזרחים" החלה בימי הקמת המדינה. ראשית החיבור נעשה על דרך השלילה, שלילת קיומה ההיסטורי של מסורתיות, או של דתיות-רצף אשכנזית. נפלאות דרכי ההיסטוריה: השותפים לפרויקט שלילת המסורתיות האשכנזית היו הציונים והחרדים. נרטיב משותף חיבר ביניהם: היהודים במזרח אירופה השתייכו לשני מחנות בלבד – יהודים המדקדקים בקלה כבחמורה, לעומת יהודים מרדנים, משכילים, ציונים. החרדים גרסו כך כדי לחזק את המסר שלהם: אין יהודי מאמין בלי שולחן ערוך. בלי שולחן ערוך סופך שתיעשה, אתה או ילדיך, כופרים בעיקר. את המיתוס הציוני שירתה תפיסת שלילת המסורתיות בבניית היהודי החדש, המורד. וזו התמונה שהתקבעה בתודעה הישראלית: באירופה או שהיית דתי אדוק או זולל טריפות ונבלות. או יהודי למהדרין, או מאמין באבולוציה. אך המציאות סירבה להיכנע לתבנית הדו-ממדית ששני הצדדים הועידו לה. בפועל, הדברים היו מורכבים הרבה יותר, ולמעשה – שונים בתכלית. סיפורה של הקבוצה הגדולה ביותר במזרח אירופה הוצנע מעיני הציבור. אומנם היו שתי קבוצות – הקבוצה האולטרה-אורתודוקסית מול הקבוצה המורדת – שחבריה אימצו בחום אידיאולוגיות מתנועות שונות ששטפו את יישובי מזרח אירופה, אך לפי הנתונים האובייקטיביים, היהודים הלא-מוגדרים, בלשוננו "מסורתיים", היו הרוב המוחץ. חלק מהם השתייך לתנועות האידיאולוגיות הגדולות, אך הם לא פעלו באופן שניתן להחשיבו כמרידה מובהקת ובוטה במסורת אבותיהם. לפני שנתוודע להם, מוטב שנסכים על הגדרה אחידה למינוח "מסורתי". ד"ר מאיר בוזגלו, בספרו "שפה לנאמנים", מנסח את המסורתיות באופן הבא: המסורתי נאמן למסורת שקיבל מהוריו וממוריו ומקיימהּ מתוך רגש של כבוד. הוא דוחה את הרעיון החילוני-מערבי, שהכול פתוח לביקורת. עם זאת, המסורת שקיבל ומקיים איננה קשיחה. לדברי ד"ר בוזגלו, המסורתי אינו מרבה לשאול את הרב כיצד לפעול וכאשר החיים המודרניים מניחים לפתחו אתגרים אלו ואחרים, הוא מוצא בעצמו פתרונות ופועל לפי שיקול דעתו.[3]   המקרה הראשון שנבחן במסענו לגילוי היהדות המסורתית-אשכנזית אירע בשנת 1933. שליח של תנועת "המזרחי" בישראל, יהודי שומר שבת וכשרות, נשלח לנסיעת היכרות עם הקהילות היהודיות בפולין. במכתב ששיגר למשפחתו בישראל סיפר שהילדים היהודים לומדים בבית ספר "תרבות", אוכלים כריכי בשר טרף, ובאופן כללי מורגש מחסור באוכל כשר. המכתב השתמר בארכיונים ותוכנו צד את עיניו של ד"ר אסף קניאל. העדות על קושי למצוא בשר כשר בקהילות היהודיות בפולין נראתה לד"ר קניאל מוזרה מעט. הוא החליט לבדוק את העניין באופן יסודי. חקירתו גילתה תמונה לא מוכרת של יהדות אשכנזית, שרובה נמחקה בשואה. שלוש המסורות שנבחן במאמר זה הן: טהרת המשפחה, כשרות ושבת.   טהרת המשפחה על פי ההלכה, כל אישה צריכה לטבול במקווה טהרה לפני קיום יחסים. "מקווה טהרה" הוא בור שבו אגורים מי גשמים. מצוות הטבילה נשמרה ולא היה צורך לעודד נשים לקיימה. אולם בעשורים הראשונים של המאה העשרים החלו רבנים לפרסם גילויי דעת בעניין, לרבות התרעות על העונשים החמורים הצפויים לאלו שלא יקפידו על המצווה. בהתכתבויות פנימיות, הרבנים התריעו כי המשך המצב הנוכחי עלול לגרום לבעיות עתידיות, שכן ילדים שנולדו לאימהות שלא טבלו במקווה נחשבים על פי ההלכה "בני נידה", ויהודים שומרי תורה ומצוות לא יוכלו להשתדך עימם. אולם לא רק המכתבים מלמדים על התרופפות בקיום מצוות הטבילה, אלא גם העובדות. בעיר לבוב, לדוגמה, שבה התגוררו 50,000 יהודים, היה מקווה טהרה אחד בלבד! בבני ברק, לשם השוואה, יש יותר מ-50 בורות טבילה ומתגוררים כ-200,000 תושבים. כלומר, בור טבילה לכל 4,000 איש. מדוע נשים הפסיקו לטבול? שתי תשובות אפשריות: ניקיון – בתחילת המאה העשרים המודעות להיגיינה נעשתה נחלת רבים. לפי תיאוריו של ד"ר קניאל, המקוואות הוותיקים היו מקומות מזוהמים ולא בדיוק עוררו חשק לטבול בהם. כסף – הטבילה במקווה הייתה כרוכה בתשלום. אם כן, ניתן לשער שנשים בורגניות, בעלות מודעות להיגיינה, לא טבלו מסיבות של ניקיון, ואילו הנשים העניות לא טבלו בגלל התשלום. כיוון שפחות ופחות נשים טבלו, מחירי הטבילה טיפסו כדי לעמוד בהוצאות התחזוק והעסקת העובדות. הדבר יצר תגובת שרשרת – פחות ופחות נשים פקדו את המקווה בשל עליית המחירים, המחיר עלה עוד – וחוזר חלילה. לפי ד"ר קניאל, עלות טבילה אחת הייתה זהה לתשלום שכירות שבועית של חדר. באותן שנים, בבתים של בני המעמד הבינוני והגבוה הותקנו אמבטיות. הנשים המסורתיות המירו את הטבילה באתר לא נקי ברחיצה במי אמבטיה. נשים ממעמדות נמוכים יותר, שלא היו בבתיהן אמבטיות, רחצו את גופן בקערות חרס גדולות. הרבנים אומנם התנגדו לכך, אך מחאתם הייתה כקול קורא במדבר. הנשים סברו כי אין כל פגם במעשיהן, אדרבה הן ראויות להערכה על קיום המצווה.   כשרות עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, רוב יהודי מזרח אירופה הקפידו לאכול בשר שנשחט והוכשר כהלכה. בעקבות המלחמה נוצר מחסור במזון והתעורר קושי להשיג בשר כשר. לפי ההלכה, אפשר שלא להקפיד על אכילת בשר כשר בזמן מלחמה, ופרצה זו נמשכה גם לאחר שהשתתקו רעמי התותחים. בווילנה העניק הרב החרדי של העיר, ר' חיים עוזר גורדינסקי, תעודת כשרות לאטליז שנמכרו בו בשר כשר ובשר טרף.[4] בוורשה, בירת החסידות, ירדה צריכת הבשר הכשר ל-25%[5], אך בחודש אלול נרשמה עלייה חדה בביקוש לבשר כשר. מכאן ניתן להניח שהיהודים צרכו בשר לא כשר במהלך השנה, ולקראת הימים הנוראים השתדלו לצבור לעצמם זכויות, בהן רכישה של בשר כשר. הרבנים לא נותרו מנגד: בין הסנקציות שניסו להפעיל קבעו שאישה שאוכלת בשר לא כשר לא יכולה להגיע לבית הכנסת לתפילת יזכור, וגבר שאינו מקפיד על בשר כשר תישלל ממנו הזכות לעבור לפני העמוד (להיות שליח הציבור, החזן) ביום השנה ליקיריו. לפי כותב הקורות של אחת הקהילות בפולין, בחג השני של שבועות השביע הרב את מתפללי ומתפללות בית הכנסת שלא יאכלו טריפות. תוקפה של השבועה היה קצר, החיים היו חזקים יותר מהשבועות.   שבת בערים ובעיירות שבהן הייתה נוכחות יהודית גדולה לא התקיים מסחר בשבת. אולם היהודים לא הדירו רגליהם ממקומות הבילוי, בתי קפה ותיאטראות. יתרה מזו, מקומות בילוי בבעלות יהודית היו פתוחים בשבת. עיתונאי פולני אנטישמי תיאר במאמרו כיצד ריח המאכלים היהודים אפף את חלל התיאטרון ביום שבת. עדויות אחרות מספרות שנשים יהודיות בכיסוי ראש וגברים יהודים חבושי שטריימל צעדו בשבת אל התיאטרון. גם התיאטרון היהודי פעל בשבת. לדוגמה, בשבת נחמו העלו השחקנים בתיאטרון היהודי הצגה העוסקת בחורבן בית המקדש. אומנם ציינּו כי המסחר היהודי הושבת ביום השבת, אולם בשבתות החורף, בעיקר, היו סוחרים יהודים שהמשיכו במלאכתם גם לאחר שקיעת החמה. בבית הכנסת המרכזי בווילנה נערכה תפילת קבלת שבת וערבית עם כניסת השבת, והיו מניינים גם בשעות מאוחרות יותר, לטובת הסוחרים שהעדיפו להמשיך לסחור. הרבנים פעלו לסגירת מניינים מאוחרים אלו, ובעקבות כך חלק מהסוחרים אכן סגרו את חנויותיהם בשעה מוקדמת והצטרפו למניין המרכזי. בקהילות אחרות יש עדויות על יהודים שהגיעו לעבודתם לבושים בבגדי שבת ומעליהם בגדי עבודה. עם תום המסחר ביום שישי, לאו דווקא בעת שקיעת השמש, הם פשטו את בגדי העבודה, רחצו את ידיהם, חבשו את השטריימל וצעדו בבגדי שבת אל השטיבל המקומי.   אלו רק מעט אנקדוטות מתוך שורה של מחקרים שערך ד"ר אסף קניאל. מחקרים שמסקנתם חד משמעית, בניגוד למה שחשבנו ובניגוד לכתוב בספרו של ד"ר אבישי בן חיים, המסורתיות לא הומצאה בצפון אפריקה. יהודי מסורתי חובש שטריימל, יהודייה מסורתית שכיסתה את ראשה, היו תופעה נפוצה במזרח אירופה. כמו ביהדות, כך במסורתיות – נוסחאות שונות ועיקרון דומה: הנוסחה המזרחית והנוסחה האשכנזית.   מסורתיות בטעם גיפלטע- פיש כיום, יוצאים ממוצא מזרחי שבחרו באורח חיים מסורתי זוכים על פי רוב ליחס אוהד מהמשפחה וממשוב חיובי מהחברה בדבר הקשר שלהם לדורות הקודמים. לעומת זאת, יוצאים ממוצא אשכנזי שבחרו לשמר חלק מהמסורות לא תמיד נהנים מתחושת החיבור לאבות-אבותיהם. ייתכן שמצב זה דורש עדכון. הידיעה על קיומם של חיים יהודיים מסורתיים מלמדת שיוצאים שבוחרים לערוך קידוש בערב שבת, לשיר שירים מבית אבא, ואחר כך לצפות בסרט, ככל הנראה מחוברים לסבא-רבא שלהם יותר מאשר הוריהם האדוקים. מי יודע, אולי הסבא-רבא שלכם נעל את חנותו בשוק בווילנה שעה ארוכה אחרי שקיעת השמש, ובכל זאת לא ויתר על תפילת קבלת שבת, אץ לבית הכנסת כדי לשמוע את החזן שר "בואי בשלום" במנגינה האהובה והמוכרת? אולי סבתא-רבתא שלכם מיהרה לרכוש מראש כרטיסים להצגה טובה אחרי הצ'ולנט?   בפעם הבאה שמדברים איתכם על מסורתיות מזרחית מתוקה, ספרו לדובר שהייתה גם מסורתיות מזרח-אירופית בטעם גפילטע-פיש.  

לא מן ההפקר לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר, אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי, כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.   נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו – כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.   וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי, זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.   וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם, וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם, וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם. חיים נחמן ביאליק, תרס"ב   את השיר הזה נהוג לנתח באספקט ספציפי של ייסורי האומן. המשורר מתאר כיצד המילים נחצבות בליבו מבלי שתהא לו שליטה על כך, כיצד החרוזים פורצים ממנו, נמלטים ללבבות הקוראים, והמחיר שהוא, המשורר, משלם על כך. הקריאה שלי שונה במקצת. אני קוראת טקסט של יוצר יוצא, וידוי של מי שגדל בחברה חרדית, סגורה ושמרנית, כשניצוץ חי ויוצר מפעם בליבו. יצר יצירה בוער, רצון מובהק כל כך, חד, חזק כל כך, בלתי ניתן לכיבוש. פטיש צרותיו של ביאליק כבחור ישיבה שהתפקר – ודאי לפני כמאה ועשרים שנים, פוצץ אותו, מן הסתם. התיאור הציורי-מוחשי מעורר אצלי הזדהות עד דמעות: יתפוצץ לבבי, צור-עוזי (ומה עז לנו יותר מהלב, הלב שתבע מאיתנו ללכת בעקבות צוויו, על אף הררי הקושי וענני חוסר הוודאות) זה הניצוץ עף, ניתז אל-עיניי, ומעיניי לחרוזיי. בסוף השיר מגיעה שורת התשלום, מחיר היציאה. בחלבי ובדמי (הרפרנס לעבודת הקורבנות מנופף בדגל עצוב ומדמם) את הבערה אשלם. המחיר על סיפוק צורך הביטוי, על להיות אתה-עצמך, כפי שאנו היוצאים יודעים היטב, גבוה.   מה יפה ירושתנו ביאליק לא המציא את הז'אנר. פריחת הספרות העברית מאופיינת בטקסטים כאלו: שילוב ביטויים מן המקורות, רפרור לפסוקים ולאגדות חז"ל, להטוטי לשון שנשענים על הז'רגון היהודי-מסורתי-חרדי ומציעים להם פירושים חדשים ומרעננים. הטכניקה הזאת, העושר הלשוני הזה, מובע באופן גלוי ובסאבטקסט. הנאת הקריאה של טקסטים מסוג כזה היא עניין להרהור בו, והיא ודאי משתנה ואינדיבידואלית. לא רק בין עיניים קוראות אלו לעיניים קוראות אחרות, אלא גם בהקשר של תקופה בחיים. ככותבים, כתיבה שנתמכת בידיעת ספרות המקרא והתפילה, ובהיכרות עם ביטויים ששייכים לקהילה שממנה הגענו, מאפשרת לנו תרפיה כפולה; שימוש באוצרות לשון מובנים לנו ושיבה אליהם ממקום חוקר, הענקת פרשנות מרחיבה. לעיתים הגלישה תהיה לאירוניה, לעיתים להתרפקות נוסטלגית, לעיתים לזיקוק רעיון למשפט קצר וממצה. "גדליה," אני אומר, "היום יום שישי, וכבר ירד הערב. איפה אפשר למצוא כאן רקיק יהודי, כוס תה יהודית, ובתוך כוס התה קצת מן האלוהים הזה שיצא בדימוס?..." (מתוך היצירה "גדליה" מאת איסאק באבל)   ושמחתים בבית תפילתי בין סופרינו שזכו לתהילת עולם מצינו כמה וכמה שסגנון יצירתם הוא "ספרות יפה" בעלת מאפיינים יהודיים מובהקים. בחודש דצמבר בשנת 1966 הוכרז עגנון כחתן פרס נובל לספרות. הפרס ניתן לו, כפי שנכתב בהחלטת ועדת הפרס, "עבור יצירתו הספרותית האופיינית, השזורה מוטיבים מחיי העם היהודי." הפרס הוכיח, לא לראשונה ולא לאחרונה, כי היצירה היהודית מרתקת לא רק את בני דת משה, אלא גם רבים מאומות העולם. הוכחה נוספת: אורך החיים והפופולריות הרבה של היצירה "טוביה החולב/כנר על הגג". עלילות טוביה, אשתו ושבע בנותיהם החלו להתפרסם בשנת 1894. המחזה הראשון שהתבסס על סיפורים אלו הועלה בתיאטרון קרנגי בניו-יורק בשנת 1957, ומשנת 1964 – מאז הבכורה בברודווי – המחזה הועלה מאות פעמים בעשרות במות ברחבי העולם. הסיפור, שמשקף את חיי היהודים הפשוטים ברוסיה בסוף המאה ה-19, עובד גם לסרט מחזמר הוליוודי. מומלץ לצפייה, לפחות בגלל השירים והריקודים. הייחודיות של שלום עליכם, מתבטאת, בין היתר, בעיצוב הדמויות שלו. דמותו של טוביה עוצבה בעזרת אינספור ביטויים מהמקורות, רפרנסים וסילופים מכוונים. "ברוך המבדיל בין קודש למחול." "אני יודע, אני יודע. אנחנו העם הנבחר, אבל מדי פעם בפעם, אתה לא יכול לבחור מישהו אחר?" פרצ'יק: "הכסף זאת המחלה הגדולה ביותר של האנושות!" טוביה: "הלוואי שאלוהים היה מדביק אותי במחלה הזאת! ושלעולם לא אחלים ממנה!" מתן חרמוני, הסופר וחוקר הספרות, כתב על שלום עליכם: "אי אפשר לדבר על מלאכת הסיפור של שלום עליכם בלי להבין כי אימץ לחלוטין את נקודת התצפית של דמויותיו מתוך קרבה והזדהות. מתוקף כך נעלם השיפוט כלפי דמויותיו ונוצרה הזדהות עמוקה... הדמויות הן שבאות ומספרות לפניו, מעצבות במילותיהן את הפרוטוקול הנפשי שלהן. לא הוא." עיצוב דמויות, הטמעת סגנון כתיבה, התרפקות על העבר ויצירת משמעות חדשה – אלו רק חלק מהכלים שמצויים אצלנו, בתיבת האוצר של התרבות שאליה נולדנו.   המלצות קריאה מוטל בן פייסי החזן – שלום עליכם בינותיים – אורי ניסן גנסין שברירים – דבורה בארון רעם היופי – מיכה יוסף ברדיצ'בסקי קוצו של יו"ד – יהודה ליב גורדון  

האור בישיבה מתעמעם לאיטו ועלטה יורדת על העיר. במקלט הטחוב מעט, שימים יפים ודאי עברו עליו עת שנבנה אי־אז בשנות החמישים, יושבים בשקט על כריות יוסי, יהודה, מוישי, יענקי ואבחי. האחרון שם לא מאוד נפוץ בעולם החרדי, אך אין מדובר אלא בראשי התיבות אב״ח – אלוהים ברוב חסדו, זכר למאמצים הרבים של הוריו, שרי ואליהו, להביא אותו לעולם. רק בזכות ברכתו של רב הקהילה  – בהנפת אצבע, שהרי היה שרוי אז בהסתלקות חלקית המכונה בלעז שבץ או כיסופים, אם תעדיפו, הם ראו ישועות וחבקו אותו בשמחה רבה. סביב פזורים ניירות עתיקים ובחוץ – מבעד לחלונית הברזל הכבדה, הפתוחה מעט – מכה רוח חשוון גלים־גלים במדשאה המצהיבה שלפי מסורות אבותינו מדורי דורות הייתה פעם ירוקה. מעבר לדלת נעה צלליתו של אדם, מתנדנדת מצד לצד, משל מדובר בשיכור. אולי באמת היה מדובר בשיכור. במהירות מבעיתה מניחים חמשת הנערים, כבני שש-עשרה, מתחת לישבנם את הספרים שאך לפני רגע אחזו בידיהם: פנחס שדה, עמוס עוז, אלבר קאמי, מאיר שלו, איניד בלייטון – מה אתם יודעים, ״החמישייה מפליגה לאי המטמון״. נשימתם נעתקת והם שבים לנשום רק כעבור שעה קלה, רק כדי לגלות כעבור ימים אחדים כי באותו לילה נגזר גורלם ובקרוב יפוצו לכל קצוות הארץ – יוסי בשל משחק בקלפים; מוישי בשל התגנבויות ליליות למפגשים עם בתולות חסודות; יענקי בשל שאיפת עשן רעיל ביוצאו לביתו; יהודה בשל קריאת ספרים אסורים; אב״חי סתם כי מישהו הלשין שהוא בכלל פרענק בתחפושת, רחמנא ליצלן. שש שנים בילו כאן, וכל יום כיעקב האוחז בעקב עשו – מלבושי אמש, כלבוש מחר. יום רודף יום בשחור לבן. ריטואל אין־סופי הרחק מהבית – שיעורי בוקר, אותה חברותא קבועה, אותם סדרים שאינם משתנים, אותן בדיחות עבשות שעברו עליהן מאות שנים, אותם חלומות שנאסרים היטב בכללים, אותן תפילות שעוד בינקותם למדו על פה. עלתה החמה, ירד הליל וחמשת הבחורים, כגורי אריות, מזמרים לאדונם. העיר שבחוץ עטתה זה מכבר קידמה – מסכי לד בוערים, חנויות תועבה, ורק הם נותרו ספונים שם בין הכתלים הכבדים, העצומים, היושבים כאבני ריחיים, המיישרים כל סוטה מן התלם, כל שוטה וחירש וקטן עד לכדי פס בוהק. אמר רבא, אמר אביי, אמר הלל הזקן, אמר המשגיח, אומרת אימא. כולם אומרים דברים הרבה והחסידים, הצנועים, הטהורים, הנשמות הזכות – נותרו על כנם. מבוקר עד לילה לא משו מלימודם. צדיקים, עד שחטאו. חוטאים בעל כורחם. אלומת האור היפה שמבעד למסכי הברזל, אלומת האור הארורה, האוויר הצח, טלטלו את פאותיהם המסולסלות לעילא. ישנים אך ליבם ער לסובב אותם, הם היו כלואים בגופם. שותקים בדומייה הקדושה, שקועים בתלמוד, בהלכה. צועדים בנתיב החסידות והרבנות, אך חולמים לאי־שם – אל החופש. אצל יוסי זה היה אחיו הבכור שירד מן הדרך. ״נרקומן״, לחששו הקולות סביב. ״זרוק ומזריק באיזו תעלה בשכונה שמעבר לכביש״. והנה, באחד הימים, בהולכו אל המקווה ממלמל תהלים, ראה אותו לפתע ונותר כמהופנט – יפה תואר, דוהר על אופנוע, נראה רחוק כל כך מהסיפורים המפחידים. מי בינינו המכור, הרהר יוסי לעצמו ורגליו נשאו אותו מאליהן הרחק. יהודה, רצה הגורל, התקשה מאוד לקום בבקרים – מפני שלא היה לו דבר קרוב יותר מאשר הספרים שקרא בלילות. שוב ושוב נאבק, עד שהחל ממציא לעצמו שלל מחלות. מוישי טעם טעמה הנורא של נשיקה משפתי חברתה של אסתי, אחותו הצעירה ממנו בשנה. הם מצאו עצמם בחדר כשאסתי יצאה לבית הכיסא, ואותה נערת חן יפת מראה קירבה אליו פניה ואמרה: ״אולי ננסה?״ והוא, ליבו רוטט, נפשו יוצאת מגדרה, עצם את עיניו וחטא לבלי שוב. יענקי גדל למשפחה בעיירה רחוקה: הורים גרושים כמעט בסתר, שלל הילדים מתפזרים ברחבי השכונה, כאב בעצמות ודרך ייסורים. הוא לא ראה את האור, כמו צלל למעמקי הצחנה, לעומק האפלה, והתמלא זעם וכאב. ואבחי דבר לא עשה. פשוט נולד ספרדי. במשך שנים הצליח אביו להסתיר זאת היטב – להשתכנז, לשנות את שם המשפחה, לעבור עיר, להתחתן יפה. עד שמישהו, אין לדעת מי, פגש את סבו וגילה את התרמית. מכאן קצרה הדרך אל מעבר לגדר, אל מחוץ למסגרת. חמשת החברים – נטושי תורה, פושעי על־לחם, אובדים בדרך – עמדו כעת בפני חיים חדשים. העיתים השתנו, ואת מזבחם החדש הם הציבו הרחק מן הגבול שאותו כלל לא הכירו. דרך זרה, מתוקה ומרה, אבל הדרך שלהם אשר שבעים פנים לה. *** הסיפור הזה היה יכול להיכתב כנראה בזמננו על ישיבה ממוצעת בבני ברק או בירושלים. כלומר, הוא אכן נכתב. אך הוא מבוסס על סיפורו של אחד מראשוני וגדולי היוצאים, רבינו ומורינו חיים נחמן ביאליק, ועל תקופתו בישיבת וולוז׳ין המיתולוגית בשלהי המאה ה־19. כך כתב בסיום הפואמה ״המתמיד״: ״בַּחוּרִים יָבֹאוּ, בַּחוּרִים יֵצֵאוּ. יֵשׁ יוֹרְדִים אֶל־בֵּיתָם לְיָמִים נוֹרָאִים, וְיֵשׁ שֶׁיָּפוּצוּ לַכְּפָרִים הַקְּרוֹבִים, וּרְחוֹקִים מֵעֵין הַמַּשְׁגִּיחַ הַנּוֹרָא יַעַלְזוּ בְכָבוֹד בְּבֵית אֲנָשִׁים טוֹבִים מְרַחֲמֵי רַבָּנָן, מוֹקִירֵי בְנֵי־תוֹרָה. אַף־יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים, וְשָׁב אִישׁ בֵּית אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת: הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים, הַשֵּׁנִי – עַל־סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת, הַשְּׁלִישִׁי – כִּי־מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ, הָרְבִיעִי – עִם ״מוֹרֵה נְבוֹכִים״ הִסְתַּתֵּר בַּעֲלִיָּה, הַחֲמִישִׁי – לֹא-נוֹדַע מַדּוּעַ....״ ביאליק, כפי שאנו מבינים אותו, לא ניתק משורשיו. הוא הוסיף להתכתב עם הישיבה, עם הימים הרבים שהעביר בה, עם האדמה הפורייה שבה צמח ופרח וגדל, כאשר פרש את כנפיו. הוא נותר נאמן למסורת אבותיו וראה בה חלק בלתי נפרד ממנו. כמותו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, יקומים ואילנות גבוהים, גם אנחנו. היציאה מהחברה החרדית היא תופעה ותיקה עד מאוד. אם סבא של כל אחד ואחת היה רב חשוב, משמע, כולנו, כולכם, יוצאי המגזר החרדי. זקופי ראש וקומה, נעדרי גחמה או סיפור אומללות כפי שסיפרו לנו בילדותו. זוהי תנועה, במלוא מובן משמעותה. כתנועה, יש בה אין־ספור גוונים – יש חילונים להכעיס וחובשי כיפת שמיים; חרדים לרצות וחובשי מגבעת; וסרוגים ומקוטפי כיפות מכל המינים והסוגים. יש בה מסורת ויש בה רציונל ובעיקר – יש בה קהילה עם סיפור, שהוא שלה: סיפור של עוצמה, של כוח, של מורכבות, של התמודדויות כמובן. אבל בעיקר, סיפור על אומץ, על חציית גבולות ועל שבירת קירות. על תעוזה ועל שינוי. איך ההורים קיבלו את זה? מתי הורדת את הפאות? איפה גרת אחרי שהודעת להורים שאת יוצאת? יש לך עוד אחים ואחיות שיצאו? את עדיין מאמינה באלוהים? איך את מגדירה את עצמך? אלו רק חלק מהשאלות שכל יוצא ויוצאת נתקלים בהן ברגע שהם מספרים שגדלו כחרדים ובחרו לעזוב. לכל אחד מאיתנו ישנן תשובות שונות לשאלות, אבל יש מכנה משותף לכולנו, והוא – כולנו באנו משם וזוהי נקודת בסיס המעצבת את חיינו ביום יום.   ניתן לרכוש את הספר כאן

החרדיות במתכונת המוכרת לנו עוצבה על ידי מנהיגיה. גדולי ישראל של העת החדשה. המודל החרדי שהתהווה בארץ ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל, פרץ את גבולותיה ויובא לחו"ל; אך עבור קהילות רבות הלב נותר כאן, בארץ הקודש. בסדרת המאמרים "חרדים כחול-לבן" יוביל אותנו מני פלד במסע מרתק ומרחיב לב בעקבות המנהיגים הגדולים של היהדות החרדית המקומית. יחד נגלה איך הללו תרמו לעיצוב דמותה והאם – ועד כמה – הרחיקה השפעתם מעבר לזמן ולמקום שבו חיו | פרק ראשון: חזון נולד. 1933–1953 תן לי את בני ברק וחכמיה ב־10 ביולי 1933, ארבעה חודשים לאחר שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה, ירד מהספינה בנמל יפו איש צנום, נמוך קומה ממושקף, מגבעת שחורה לראשו וחליפה ישנה ודהויה לגופו. גיבור חייו של האיש היה הגאון מווילנה; דמות של תלמיד חכם סגפן, שכל ימיו שהה בין כותלי חדרו והקדיש את חייו לתורה, ולתורה בלבד. לצידו של האיש צעדה רעייתו המבוגרת ממנו בכמה שנים. לבני הזוג לא היו ילדים והם נזקקו למספר מועט של מזוודות שהכילו בעיקר ספרים. מעט שבועות חלפו מאז חיסלו בני הזוג את עסקיהם בווילנה והחליטו לעלות לארץ ישראל. בעתיד, כותבי קורותיו של האיש ינסו לענות על השאלה, מה גרם לו להחליט לעלות לארץ ישראל; האם תחושת משימה שהוטלה על כתפיו, או שמא נימוקים דתיים אחרים הם אלו שסובבו את גלגל ההיסטוריה כפי שהסתובב? לעולם לא נדע. על הרציף המתינו לבני הזוג נציגים של הסניף הארץ־ישראלי של תנועת "אגודת ישראל". קבוצה שהתיימרה לייצג את העולם היהודי האולטרה־אורתודוקסי. כמה ימים קודם לכן קיבלו ראשיה מברק מווילנה, ובו התבשרו להם על בואם של העולים החדשים. לאיש שאת פניו באו לקבל קראו הרב אברהם ישעיהו קרליץ. שמו ושם משפחתו ייעלמו בעתיד מהזיכרון ושמו ייזכר על שם סדרת ספריו: "החזון איש". תחילה התארחו בני הזוג אצל מכרים בתל אביב, משם עברו לקבוע את ביתם במושבה החדשה שהוקמה בין תל אביב לפתח תקווה – בני ברק. החלטתו של החזון איש לא להתגורר בעיר הקודש מעידה על חזונו: "ירושלים מלאה צדיקים וגדולי תורה, אולם ביישוב החדש מצאתי מדבר, רציתי לשתול בו נטיעות של תורה, לפיכך באתי לבני ברק. אם לא אצליח לשתול? אזי אלך לגיהינום עם יושביה כאחד". ירושלים של אותם הימים הייתה רוויית מאבקים בין קבוצות וזרמים שונים ביהדות האורתודוקסית. העדה החרדית בראשות הרב זוננפלד נגד הרב קוק. העדה החרדית עצמה התפצלה על רקע שאלת ההכרה בגופים הציוניים, ומתוכה הוקמה אגודת ישראל. כל אלו, מן הסתם, תרמו להחלטתו של החזון איש לקשור את גורלו עם אנשי בני ברק. בשנותיו הראשונות בישראל, בין השנים 1933–1945 החזון איש לא התבלט כמנהיג. רוב זמנו הוקדש לכתיבת ספרים. הוא פרסם כמה פסקי הלכה וסייע בהקמת ישיבה בראשות גיסו, הרב יעקב ישראל קניבסקי, המכונה הסטייפלער. כשהעשן החל להתפזר מעל שמי אירופה, ממדי האסון והמשבר החלו להתבהר. העולם שהחזון איש הותיר מאחור נעלם כלא היה. הקהילות, הישיבות, הרבנים, גדולי התורה, נרצחו בידי הנאצים. אל הוואקום המנהיגותי שנוצר נכנס החזון איש, ואט־אט החל למלא תפקיד מרכזי בהובלת היהדות החרדית. תקופת הנהגתו של החזון איש, בשנים שלאחר השואה והקמת של מדינת ישראל, היו שנים קשות ביותר. באותם ימים רבים העריכו כי החרדיות הגיעה לקץ דרכה. רוב הקהילות והישיבות, המסגרות המוכרות, עלו בלהבות. השרידים שנותרו התמודדו עם משבר אמוני כפול. שאלות קשות על אלוהים ועל האמונה ריחפו באוויר, ונדמה שהיריבות בין הציונות להנהגה הרבנית שהתנגדה לה הסתיימה בכישלון צורב של הרבנים ואף בעננת אשמה כבדה בגין האיסורים שהטילו על הצטרפות לעלייה הציונית ארצה, פעולה שהייתה יכולה להציל יהודים רבים. בעקבות כך, רוח הציונות חדרה לתוככי הישיבות החרדיות בארץ ישראל. וכך, עד היום, מונף דגל ישראל מעל ישיבת פוניבז' ביום העצמאות. החזון איש לא היה שותף להיסחפות ולא התפעל מנס הקמת המדינה. הוא סבר שמדובר באירוע אזוטרי ולא חשוב במיוחד, וכי המדינה לא תחזיק מעמד. "ארבעים שנה אקוט בדור", אמר, וקצב את זמנה של המדינה לארבעים שנה. האמונה כי מדובר במדינה זמנית לא מנעה מהחזון איש ליצור תוכנית עבודה מסודרת לשיתוף פעולה (מוגבל!) עם שלטון מפא"י. החזון איש דחה על הסף את הקנאות הבדלנית מבית מדרשם של קנאי ירושלים. את קריאתם להתנתקות מהמדינה הוא כינה "מלחמת האתמול". לדידו, על החרדים להיות שותפים בשלטון החדש. הוא הבין כי לולא חבירה לציונים ולשלטון מפא"י חברת הלומדים והקהילות החרדיות יישארו מיעוט קטן שעתיד להיטמע ברוב החילוני. איש החזון פגש את איש המעשה הבה נתעכב מעט על "חברת הלומדים". הדרך לבנותה עברה בהקמה מחודשת של ישיבות ליטא. לצורך כך חבר החזון איש אל הרב יוסף שלמה כהנמן. הרב כהנמן, עסקן ורב קהילת פוניבז' בליטא, איבד את כל משפחתו, קהילתו וישיבתו בשואה. הוא הגיע ארצה בגפו, נחוש להקים מחדש את העולם שחרב. בעידודו של החזון איש ובסיוע של איש עסקים נרכש עבור הישיבה מגרש בגבעה במרכז בני ברק. הישיבה נועדה לשמש אבן זיכרון לניצולי השואה וחממת גידול הדור הבא של החרדיות. במרכז הישיבה הוצבה אבן גדולה ועליה נחקק הפסוק: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". בגולה, החזיק הרב כהנמן בעמדות אנטי־ציוניות. השואה והקמת המדינה שינו מעט את יחסו לציונות. לראיה, אורח הכבוד בטקס חנוכת הבית של הישיבה החדשה היה לא אחר מנשיא המדינה, יצחק בן צבי. הגעתו של בן צבי לאירוע עוררה את חמתם של הקנאים, והם הפגינו מחוץ למבנה. גם החזון איש הסתייג מהזמנתו של בן צבי, ונעדר מהאירוע. מעורבותו של החזון איש בהקמת ישיבות בארץ נבעה מקריאה בהירה של המציאות, והבנתו שיש צורך דחוף לייצר אליטה חרדית תוצרת הארץ, שתהווה משקל נגד לאליטה של מפא"י והקיבוצים. החינוך בישיבות החדשות עוצב ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הדגשת חשיבות ומרכזיות לימוד התורה. הישיבה עצמה לא הייתה חידוש שנולד בישראל. ערש לידתה של הישיבה המודרנית הוא בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסק (כיום בבלרוס). הישיבה הוקמה בתחילת המאה ה-19, מקימה היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ישיבת וולוז'ין, וישיבות שקמו כדמותה, נועדו להחליף את הישיבות הקהילתיות שמעמדן החל להתערער בעקבות התעוררות תנועות אחרות ביהדות, החסידות מצד אחד וההשכלה מן הצד השני. הישיבה נועדה לעילויים שיגיעו אליה ממקומות קרובים ורחוקים, הלימוד התבסס על שיטה אוטודידקטית ופחות על שיעורים שמוסרים רבנים. ראשי הישיבה שבאו אחרי הרב חיים האמינו כי הישיבה תשמש מגן מפני רוחות הזמן. תקוותם התבדתה. כפי שסיפרנו בגיליון זה, המשורר חיים נחמן ביאליק תיאר בפואמה "המתמיד" כיצד חדרה ספרות ההשכלה לכותלי ישיבת וולוז'ין, שזכתה לכינוי "אם הישיבות". למרות הרוחות הזרות שעשו שמות בחלק מהתלמידים, הישיבה נותרה סמל למצוינות וצעירים יהודים רבים השתוקקו להימנות על בוגריה. המשכילים היהודים, שלא ראו בעין יפה את פריחת הישיבה, הפעילו לחץ על השלטונות, ואלו הוציאו צו המחייב את הישיבה ללמד לימודי חול. תחילה ניאותה ההנהלה לדרישה ושכרה את שירותיו של מורה לשפה הרוסית, אולם בשלב מאוחר יותר חזרה בה מהסכמתה. לפי הנרטיב החרדי, הסיבה לסגירת הישיבה הייתה החלטתם של ראשיה שלא לציית לדרישת השלטונות – וכך נצרב בתודעה החרדית, מוטב לסגור את הישיבה הטובה בעולם ובלבד שלא נוכרח לערב קודש בחול. לפי דעות אחרות, העילה לסגירת הישיבה קשורה למריבות פנימיות. ובחזרה לאמצע שנות ה-20, ישראל. מחדשי הישיבות ראו עצמם, בראש ובראשונה, ממשיכה של "אם הישיבות". הלקחים שהופקו, מבחינתם, היו: איסור גורף על לימודי חול, צמצום עצמאותם של הבחורים והענקת סמכות רבה יותר לרבנים, ושינוי הייעוד, במקום ישיבה לעילויים בלבד – שערי הישיבות בארץ פתוחים לכול. בליטא הישיבות היו בית גידול לרבנים, ובישראל הישיבות נועדו להיות תיבת נוח שמגינה על כל הצעירים מפני רוחות החילון והקידמה. להחלטה על שינוי ייעוד הישיבות היה מחיר. את המחיר שילמו העילויים, שהצטופפו בחברת בחורים מוכשרים פחות מהם בהרבה. החזון איש אומנם תמך בשינוי וקידם את הקמת הישיבות במודל החדש, אך הוא היה מודע לחסרון זה. כדי להבטיח שעתידם של העילויים לא ייפגע, יצר החזון איש קשר אישי עם בחורים שהוא זיהה אצלם כישרונות יוצאי דופן. עבור חלקם היה החזון איש מעין מנטור. חרף היותו חסכן במילים, בכל הקשור להרעפת שבחים על אותם צעירים הוא התגלה כפזרן. את האחד כינה "מלאך", השני היה "גאון" וחברו "עילוי". השבחים נשאו פרי. הזרעים הפכו לאילנות גדולים. הצעירים שזכו ליחס הקרוב של החזון איש הפכו לימים לראשי ישיבות ולמנהיגים חשובים בציבור החרדי. הם העבירו לדור הבא את משנתו של החזון איש, ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הרואה בתורה חזות הכול.

טור חמישי: והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא   "יציאה בשאלה היא תהליך שבו יהודי שומר תורה ומצוות עוזב את אורח החיים הדתי, ולעיתים את הקהילה שחי בה, ועובר לחיות אורח חיים חילוני באופן מלא או חלקי. המונח הוא ביטוי מודרני המהווה פרפרזה היפוכית של הביטוי המפורסם חזרה בתשובה". כך, על פי ויקיפדיה, מוגדר התהליך שאלפי גברים ונשים עושים ועושות בכל שנה. כל אחד וסיבותיו, כל אחד וסיפור חייו. ואם כבר בעניינים "יבשים" עסקינן, לפי חוברת המחקר "יוצאים עם נתונים" לשנת 2022, שיעור היציאה מהקהילה החרדית הוא בסביבות 14% מכל שנתון, ושיעור זה צפוי לעלות ל-20% בשנים הקרובות. במילים אחרות: בעשור הקרוב אחד מכל חמישה יעזוב את החברה החרדית. ברשותכם וברשותכן נתעסק עוד קצת במספרים ובמחקרים (אני מבטיח שיהפוך להיות מעניין יותר בהמשך). במחקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2021, בסיוע מחלקת המחקר של ארגון "יוצאים לשינוי", בדקו מהי התפלגות היוצאים מהחברה החרדית לפי זרמים. ואלו הנתונים שנאספו: 47% יצאו מהזרם הספרדי – בני עדות המזרח, 21% מהזרם הליטאי, 11% מהזרם החסידי, 9% מהזרם הליטאי – ספרדי, 9% מחסידות חב״ד, ו-4% שלא סיפרו מאיזה זרם יצאו. כך נראה הרכב תנועת היציאה, לפי המחקר.   נוסף על כך, מבדיקה על מספר היוצאים מקרב כל קהילה נמצאו אחוזי היציאה הגבוהים ביותר מהקהילה החרדית-ספרדית.   שני הממצאים הללו, האחוז הגבוה של יוצאים בני עדות המזרח באוכלוסיית היוצאים ואחוזי העזיבה הגבוהים מקרב קהילה זו הם הבסיס לשאלות שבהן יעסוק טורי החמישי והאחרון בסדרת "ליבו במזרח – והוא?" אם מספרם של היוצאים מהזרם החרדי-ספרדי גדול באופן ניכר ממספר היוצאים מכל זרם אחר – מדוע היחס המספרי הוא הפוך בכל הנוגע לאיוש תפקידי מפתח בארגוני היציאה לסוגיהם? מה יכולה להיות הסיבה לאי-ייצוגם בהנהלות ובקרב מקבלי ההחלטות?   לביסוס טיעון היעדר הייצוג אסקור את ארגוני היציאה הקיימים היום בארץ, נכון לכתיבת שורות אלו (ינואר 2024). אתחיל בעמותת הלל, המבוגרת והוותיקה, ובכך אזכה לקיים מצוות "והדרת פני זקן". הארגון פועל משנת 1991, נוסד לפי חזונם של היוצאים שי הורביץ וישראל סגל (ז"ל), בעזרתם הכלכלית האדיבה של בני הזוג תמי ומיקי כהן ובתמיכתו של רפי שפירא. מאז מסייע הארגון ליוצאות ויוצאים מהעולם החרדי להשלים פערי השכלה ותרבות ולהשתלב בחברה הישראלית. פעילות העמותה מתבססת על מערך של אלפי מתנדבים ומתנדבות מכל קצוות האוכלוסייה, עשרות עובדים – ובראשם הוועד המנהל. נכון לזמן כתיבת הטור היוצאים הנמנים עם הנהלת הלל הם יענקי מוזס, מאיר שטייגמן, איציק פשקוס וד״ר דולי אייזנברג. האחרונה מגיעה מחסידות חב״ד, שקיבלה פילוח משלה במחקר התפלגות היוצאות והיוצאים. לא צריך להיות גנאלוג מומחה כדי לזהות את המקור המשפחתי של היוצאים מקימי הארגון ושל היוצאים היושבים בוועד המנהל כיום.   אמשיך לעמותה צעירה יותר, שחרף גילה הצעיר פעילותה הנרחבת מהדהדת במגוון תחומים והישגיה מרשימים. אני כמובן מדבר על ארגון יוצאים לשינוי, האכסנייה שבה מתארחת סדרת טורים זו. בשנת 2013, לאחר תביעת הליבה המפורסמת שהגיעה עד דלתות בית המשפט העליון, נרשמה העמותה אצל רשם העמותות. מטרות העמותה הן: הנגשת הידע על הזכויות והאפשרויות הניצבות בפני העוזבים את העולם החרדי לכל המעוניין, על מנת לאפשר להם להתנהל בצורה מושכלת. סיוע באפשרויות תעסוקה ובהכשרה מקצועית למבקשים להשתלב בשוק התעסוקה.   פעילות העמותה מתבססת על מאות מתנדבים ועשרות עובדים המנוהלים על ידי צוות מוביל והוועד המנהל. גם בארגון זה אפשר להבחין בייצוג מספרי מועט של יוצאים מהזרם הספרדי בקרב בעלי התפקידים לאורך השנים. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, הייצוג היחידי בצוות המוביל הוא של מנהלת תחום קהילה הדס מור, שגדלה בחברה הליטאית-ספרדית בירושלים. את הדס אני מכיר באופן אישי ומאוד מחבב עוד מימי פעילותה הברוכה בעמותת הלל.   אפשר למנות עוד כמה ארגונים קטנים, כגון 'בראת' 'ובחרת', שאף הם עוסקים במלאכת הקודש של סיוע ויצירת קהילה ליוצאים ויוצאות, וגם שם היחס של היוצאים הספרדים בתפקידי המייסדים והניהול השוטף נמוך מאוד עד לא קיים.   עכשיו, אחרי שהצלחתי לתפוס את תשומת ליבכם ואולי גם את צקצוק לשונכם, הרשו לי להבהיר; אין מדובר בכתבה נוספת מבית הנצחת הטיעון על קיפוח יהודי עדות המזרח, איני צועק "אכלו לי – שתו לי", ומובן שאין ברצוני לשלוף שוב את השד העדתי. כל שאני מעוניין הוא להבין, באמת ובתמים, היכן נמצאים אותם מרבית האחוזים של היוצאים מהחברה החרדית, לאן נעלמה לה יהדות המזרח בשלבי היציאה?   ההיסטוריה היהודית גדושה בשמות מפורסמים של יוצאים, תרבות היציאה מהקהילה החלה שנים רבות לפני הקמת מדינת ישראל ולפני הקמת ארגוני היציאה השונים. מאלישע בן אבויה בתקופת התנאים ועד מייסדי תנועת ההשכלה במערב אירופה והקהל שהתהווה סביבם, מאליעזר בן יהודה מחיה השפה העברית, בואכה הסופרים "אחד העם" ו"מנדלי מוכר ספרים" ועד משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק. באילנות גבוהים מאוד אנו נתלים, בראש מורם ובגאווה גדולה. אך גם כאן, בהיסטוריה המפוארת של יציאה בשאלה, אין ביטוי ליהדות המזרח.   לא אלאה בדוגמאות נוספות מהעבר ובהוכחות מהווה. ככל שבדקתי, לא מצאתי תשובה נחרצת המגובה במחקר אמפירי לשאלה "היכן היוצאים הספרדים?", אך בתור יוצא מהזרם הספרדי שאינו מוכן לחכות לתשבי שיתרץ קושיות ובעיות מצאתי שלושה הסברים אפשריים:   עם שאין לו עבר, אין לו... הסברה הראשונה: בשונה מהחברה החרדית האשכנזית, שנוסדה במאה ה-18 עם חצרות חסידיות מפוארות וישיבות ליטאיות מפורסמות, החברה החרדית הספרדית החלה את דרכה בעקבות העלייה ארצה לאחר קום המדינה. הרחבתי על כך בטור השלישי בסדרת ליבו במזרח - והוא? עָלֹה נַעֲלֶה. אם כך, ניתן להבין למה בראי ההיסטוריה אין ייצוג ליוצאים מהזרם הספרדי-חרדי. אם החברה החרדית לא הייתה קיימת במדינות האסלאם, אזי גם יוצאים לא היו. הסבר זה לא עונה על השאלה מדוע כיום אין ייצוג ליוצאים המזרחיים, ומכאן מגיעה הסברה השנייה, הנשענת על האמור בספר שופטים "והיה היוצא אשר יצא"; מה שהיה בחיים החרדיים משפיע על היוצא שהינך היום. הסברה השנייה: מרבית היוצאים הספרדים, כמו עבדכם הנאמן, מגיעים ממשפחות חוזרות בתשובה. ידוע לכול שהיחס בחברה החרדית למצטרפים חדשים אינו מזהיר, בלשון המעטה. המשמעות המציאותית של המשפט "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים" היא שבעל התשובה עומד בקרן זווית, בודד וגלמוד. היוצאים מהזרם הספרדי מעולם לא הרגישו חלק מהחברה החרדית, יש מהם שבילדותם אפילו עברו נידוי וחרם על הפשע הנורא, להיות בן למשפחה חוזרת בתשובה. אם כך, ניתן להבין למה אותם יוצאים אינם שותפים בתרבות היציאה מהחברה החרדית, הם הרי אף פעם לא הרגישו באמת חרדים. הסבר זה אינו מתרץ את העובדה שגם יוצאים ספרדים מבתים חרדים שורשיים כמעט שאינם נמצאים בעשייה השוטפת בארגוני היציאה השונים. מה שמוביל לסברה השלישית, הנוגעת בסיבות להקמת ארגוני היציאה. הסברה השלישית: יהדות המזרח, באופייה, גמישה ומכילה יותר. בשונה מהחברה החרדית האשכנזית, שם היחס ליוצאים נוקשה וכמעט בלתי נסלח, החברה החרדית הספרדית סלחנית הרבה יותר. אצלנו שולי המגבעת עם הקנייטש רחבים ועגולים יותר, ועל פי רוב המשפחות שומרות על קשר עם הבנים והבנות שבחרו בדרך חיים אחרת. נידוי, קריעת הבגד והכרזה על "שבעה" בעקבות עזיבת הישיבה – פרקטיקות שהיו מקובלות בחברה החרדית האשכנזית – היו הסיבות להקמת ארגוני היציאה. בין השאר, ארגונים אלו קמו כדי לספק ליוצאים אלטרנטיבה למשפחה ולקהילה שביום בהיר אחד נעלמו כלא היו. אולם אצל רוב היוצאים הספרדים המצב עם המשפחה אומנם מורכב אך בדרך כלל לא היה ניתוק של הקשר המשפחתי.   מכאן, אפשר להבין את פשר מיעוט הייצוג של היוצאים מהחברה החרדית הספרדית בארגוני היציאה. עם זאת, בשלה העת לשינוי!   מה שאין לך, תיצור אותו ויהיה לך ההסברים שסיפקתי נועדו להניח את הדעת ולאפשר התבוננות רציונלית בתופעת היעדר הייצוג של יוצאים ספרדיים בארגוני היוצאים ובתרבות היציאה מהחברה החרדית. חרף האמור אני בטוח שיש יוצאים מהזרם החרדי הספרדי שאינם מזדהים עם הדברים ואף רוצים לפעול לשינוי המצב. לאלה אני פונה, וגם לשאר: גם אנחנו צריכים ויכולים להשאיר חותם! אני מאמין בנו ויודע כמה אנחנו יכולים לתרום לחברה הנפלאה שלנו, חברת היוצאים מהחברה החרדית בפרט והחברה הישראלית בכלל. בסדרת הכתבות השתדלתי להפנות זרקור ולהדגיש את ייחודיותה של יהדות המזרח ומורשתה המפוארת, מימי הביניים ועד העליות לארץ, מהתרבות ועד פוליטיקה. עכשיו זה הזמן שלנו להביא את היוצאים מהזרם החרדי-ספרדי לכותל המזרח של החברה הישראלית.   לטור הראשון -> ליבו במזרח - והוא? לטור השני -> סביבה או מורשת? לטור השלישי -> עָלֹה נַעֲלֶה לטור הרביעי -> לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ

מהו חופש? מיהו אדם חופשי? מהו התמהיל הרצוי והמדויק בין חופש לגבולות והגבלות? האם קיימת בחירה חופשית? שאלות כמו אלו העסיקו הוגים ואנשי רוח כבר בראשית העת העתיקה. פילוסופיים יוונים דנו בהן, גם חכמי ישראל נדרשו לתת דעתם בעניין, ומאות אלפי מילים נשפכו בנושא בכתבי יד עתיקים ומודרניים. עזיבת החברה החרדית מקושרת באופן מתבקש לרצון להיות חופשי, לחירות לקבל החלטות אישיות, לחצוב את מסלול החיים לאחר מחשבה ומסקנות אישיות ולא לפעול כמוכתב. כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי לממש את ערך החופש, להנכיח אותו בחיינו באופן אבסולוטי? איזה מחיר משלמים אנשים שבחרו לחיות חיי חופש, ומה כללה הדרך שהם עברו כדי להגשימם? לגור בכל מקום – עם עצמך אנחנו יושבים על כיסאות מתקפלים, משוכללים דווקא, מאלו שיש להם תאים ייעודים למשקה, רגליים משוכות קדימה, מולנו פרוש קו המים. גלגל חמה אדום נושק להם במרחק האופק. מעט רכבים חונים במגרש העפר הגדול, וגם הם מתכוננים ליציאה. אנחנו שותים יין (אדום!) ומעל גלימה הלילה עוטפת את השמיים הכתומים-אדומים, אורות הרכבים היוצאים מהחנייה מפלחים את החושך הרגוע. הכי רגוע כאן, בחוף הנטוש. איזה מזל שעזבתי את גוש דן הפקוק, הלוהט, התזזיתי והגעתי לביקור אצל צביקה. צביקה (41) מתגורר בארבע השנים האחרונות באוטו-קרוואן. פנים הרכב עוצב ונבנה על ידיו, בידיו ממש, מיטה, מקלחת, מטבח, חללי אחסון. צביקה שלף את עצמו ממרוץ החיים ויצר לעצמו שגרה אחרת, שגרה של מסע שבו הדגש הוא על הדרך, לא על המטרה. הוא בוחר לעצמו לוקיישנים לפי העין, הנוחות ומצב הרוח, ושוהה באתר עד שהוא מחליט לעבור למיקום הבא. הוא שהה כמה חודשים באילת, בצפון, בנקודות שונות לאורך רצועת החוף ובמקומות נוספים בארץ. צביקה היה מנהל עבודה ופרויקטים באתרי בנייה, והיום קצב החיים שלו שונה לחלוטין. [caption id="attachment_16423" align="alignnone" width="964"] צביקה, אוטו-קראוון. "צורת החיים שבחרתי מעמיקה את הצורך להתמקד בדברים שבשליטה שלי, לעומת שחרור האחיזה בדברים שאינם בשליטתי"[/caption]   "אני פחות מתחבר למילה חופש", הוא אומר. "בעיקר כי זה נשמע כאילו אני לוקח הפסקה ממשהו. אני הרבה יותר אוהב את המילה חירות, כי מבחינתי היא מסבירה יותר את היכולת להיות אני". "להיות אני" – כמה משמעות מקפלות המילים הללו בחובן. החינוך שקיבלנו לא מזכיר במאום את המילים האלה, את מה שעומד מאחוריהן, את תפיסת העולם הזאת. צביקה, כמוני, נולד למשפחה חב"דית, גדל והתחנך במוסדות החינוך החב"דיים הקלאסיים. שום "אני" לא היה שם. הייעוד הכללי, של כל מי שזכה להיוולד יהודי, הוא לעבוד את ה', ו"הנבחרים", כלומר החסידים, נוצרו כדי לאתר ניצוצות של קדושה ולפעול כדי לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים". יהדות אורתודוקסית מעולם לא שילבה יד עם מונחים ואידיאות מאסכולת "האדם במרכז". האינדיבידואל כערך עומד בניגוד לתפיסות שמרניות באופן כללי, ולתפיסות אמוניות-הלכתיות על אחת כמה וכמה. איך עושים, בפועל, את המעבר הטרנספורמטיבי הזה, מחיים שמוקדשים לאל, לקהילה, למשפחה, לוויתורים אינספור למען השכר המובטח בעולם הבא, לחיים שמקדשים חופש ותנועה, צמיחה מתוך הרפתקה ודיוק עצמי בלתי פוסק? הרי לא מדובר בשינוי קל, אלא בהיפטרות מוחלטת מתפיסת עולם קודמת וגיבוש עמדה מנוגדת לה לחלוטין; במישור המחשבתי-תפיסתי, ובמישור הפיזי-חברתי יש לברר את המוסכמות החברתיות – בעיקר אלו של העולם שאליו הגענו, החילוני, החופשי כביכול – להעמיק בשאלות עצמיות, לסנן רעשים חיצוניים, לבחור להיות נכונים לשלם את המחיר. המעבר הזה, תוצאת תהליך מנטלי ומעשי, הוא מסע בפני עצמו. צביקה מספר: "בשלב מסוים נחתה אצלי ההבנה שעזבתי את העולם החרדי וכברירת מחדל נחתי בעולם החילוני. ובעולם החילוני יש כללים מסוימים שיש לנהוג על פיהם. אימצתי אותם בלי לחשוב יותר מדי, ופתאום הבנתי שמשהו שם לא נכון בשבילי. החלפתי מערכת ערכים אחת במערכת ערכים אחרת, בלי שבחנתי אותה בכלל וביררתי אם היא מתאימה לי. זה שעזבתי את החברה החרדית ואני לא מסכים עם מה שקורה שם, לא אומר בהכרח שאני מקבל ומסכים לכל מה שיש לחברה החילונית להציע". זו הייתה תקופה קשה בחייו של צביקה, הוא אומנם עבד בעבודה טובה, מכובדת ומתגמלת, אבל נפשו לא ידעה מרגוע. "פעלתי כמצופה ממני, עשיתי כל מה שהעולם החילוני מבקש, הרווחתי מצוין, שכרתי דירה יפה בגבעתיים, בר קבוע, חברים, בחורות. הכול טוב – חוץ מדבר אחד: לא הייתי מאושר". צביקה לא היה יכול עוד להמשיך לעשות מה שצריך לעשות, החלל הפנימי לא אפשר לו. "יום אחד קמתי בבוקר בהחלטה שאם כבר הכול אבוד, אני מוכרח לעשות את הדבר שאני הכי מפחד ממנו. הפחד הכי גדול שלי היה שאמצא את עצמי הומלס. התאמתי את הדברים לסגנון שלי, ויצאתי למסע בשביל ישראל. עשיתי כמה הכנות גופניות, הליכות, קצת סחיבות, שאוכל לעמוד באתגר, לפחות מבחינה פיזית. יצאתי לבד מתל אביב, בדרכי צפונה. הטיול ארך עשרה ימים. עשרה ימים בטבע, דבר שלא עשיתי קודם לכן. בכלל. חזרתי מהטיול עם הבנה שהתפתחות נמצאת מחוץ לאזור הנוחות ושאני הולך לחיות עם עצמי כל חיי, ושאני רוצה להיות חברה טובה עבורי". הבנות הבסיס הללו היו תשתית לאורח החיים שצביקה הנחיל לעצמו, מעבר לקרוואן ופרישה מחיי עבודה 9 עד 5 והשתוקקות למנוחה בסופי השבוע. "צורת החיים שבחרתי מעמיקה את הצורך להתמקד בדברים שבשליטה שלי, לעומת שחרור האחיזה בדברים שאינם בשליטתי. והרווח הגדול הוא הסיפוק הרב שמושג מהתגברות על פחדים עמוקים", מסביר צביקה, ומבהיר שלא התנתק לחלוטין מחברה. "אני משתדל בכל יום לעשות מעשה טוב, אפילו משהו פעוט, למען האחרים. דווקא בגלל שאני כל כך הרבה זמן בחברת עצמי, חשוב להזכיר לי שאני גם חלק מחברה. יוצא לי הרבה לעזור לאנשים שנתקעו בדרך. ואם אני לא מוצא מישהו לעשות לו משהו טוב, אני עושה משהו למען הסביבה, מנקה, מרים זבל. העיקר לעשות משהו שהוא לא למען עצמי". במרוצת המסע הפך צביקה מאדם עצוב ופסימי, שנהג לשתות כדי לברוח מהתמודדויות, לאיש שמח, חוקר, לומד, רגוע ומחייך. "נקודת המבט שלי השתנתה. אני כבר לא מבקר בחור השחור, הבולעני. הצרה הייתה שהדמיון שלי תמיד צייר לי תמונות קודרות ומבהילות, הרבה 'מה אם?', ופירוט של סיטואציות הזויות וקיצוניות, שמשום מה האמנתי שהן יכולות לקרות, ושקעתי עוד יותר. הכנסתי את עצמי לבתי כלא מחשבתיים שמעולם לא הייתי אמור לבקר בהם מלכתחילה, רק כי הדמיון שלי עבד שעות נוספות. היום, בראייה לאחור, אני שם לב שהייתי זה שקובע את החוקים, הנוקשים למדי, וגם זה שאמור לציית להם, גם השופט, לחומרה כמובן, וגם התליין, גם הסוהר – אבל גם הסורר. והנענש. המון פעולות שנועדו להקטין, לגמד, לכבות, להסתיר. היה מטלטל להבין שהתייחסתי לעצמי כמו שלא הייתי מוכן שאף אחד בעולם יתייחס אליי. זה היה חייב להשתנות. הכלל של 'ואהבת לרעך כמוך' מצריך קודם כול אהבה שלך לעצמך. כיום אני עסוק בעיקר במציאת נקודת מבט של ראיית הטוב והאדרה שלו. בשיחות הרבות שלי עם אנשים שנקלעו לאזור שבו אני חונה, אני תמיד מוצא את המקום המואר שיש להם בחיים ומעניק לו נפח, מראה להם שיש להם כוחות ועוזר להם להגדיר עבור עצמם נקודת חוזק שהם יכולים להישען עליה. זה בדיוק מה שהייתי רוצה לשמוע כשהייתי במצבים קשים, שמישהו יבוא ויאמר לי, 'יש אצלך אור, אתה רק צריך להגדיל אותו'". צביקה מעמיק בסיפור חייו ומשתף בהתלבטויות, בזיכרונות ובבחירות בבלוג שלו "מחשבות על הדרך".   לעבוד מכל מקום – ולבחור במה להתמקד ב-2009 הייתה לי התגלות, זה קרה כשרכבתי באופניים לאורך טיילת סט.קילדה, מלבורן, אוסטרליה. באותה תקופה עבדתי בכל משלוח יד שנקרה בדרכי, בייבי-סיטר, מורה לעברית, ניקיון, שליחויות – כל דבר שהיה יכול לצמצם, ולו במעט, את החובות האדירים שצברתי בשל התנהלות כלכלית קלוקלת ותשוקת לימודים עצומה. באותו ערב חזרתי מאחת העבודות האלה, השכר בכיסי, המצברוח מרומם והתחושה הייתה שקיבלתי שליטה על חיי. אמרתי לעצמי, נגמרו 7 השנים הרעות ומעתה יתחילו 7 השנים הטובות. השנים הקשות, של תחילת היציאה, כללו טבילה, עד כדי טביעה כמעט, בכל מה שיכול להפחיד ולהרתיע: אובדן האמונה והחרדה הקיומית הנלוות לכך, נתק מכאיב מהמשפחה, בדידות, כישלונות אישיים (ומובנים, בפרספקטיבה), פגיעות ותחושה כללית של "אין לי מקום בעולם". ואז, בעוד הרוח האוסטרלית הנעימה מצננת את זיעת פניי, נחה עליי רוח אחרת, רוח שהכניסה אותי לכוכב שלי. הסקתי שיש לי יכולת לבחור מה החוויה שלי מכל אירוע, עם אילו אנשים אני מעוניינת להיות בקשר ומה תהיה מידת הקשר שלי איתם, יש לי בחירה באילו נושאים להתעניין. בקיצור – יש לי מקום. אומנם יצאתי מקהילה מאוד עוטפת ולוחצת ונזרקתי לריק מוחלט, אבל המצב הזה לא חייב להימשך. אני יכולה ליצור לעצמי מרחב שיהיה מוגן מפני רוחות רעות, מפני פגיעות ויחס מזיק, מפני התרחשויות שאינן מיטיבות עימי, מרחב עצום שיעוצב בדיוק לטעמי. הרמתי עיניי, השמיים היו מלאי ריצודים כסופים, אמרתי לי – ברוכה הבאה לכוכב שלך. הכוכב שלי לא חייב להיות מקום פיזי, יותר נכון, הוא חייב שלא להיות מקום פיזי, משום שהבנה נוספת שחדרה אליי באותו ערב הייתה – אני מעוניינת בחיים מאפשרים, של רווחה פיזית ומנטלית, חיים עם כמה שפחות מגבלות ועם כמה שיותר חופש, ובחירה. אני רוצה להכיר את העולם, לחוות אותו דרך עיניי ורגליי. שם החל המסע שלי. שש שנים אחר כך התחלתי לבסס לעצמי עסק שמאפשר לי לעבוד מכל מקום ולבחור את הפרויקטים שאני עובדת עליהם, את האנשים שאני בקשר מקצועי איתם. סגנון החיים הזה אינו ייחודי לי, הוא תופעה שהולכת ותופסת תאוצה בקרב אנשי "העולם החדש". מדובר במגמה עולמית, שהתחזקה בעקבות הקורונה, חתירה לעבודה און-ליין ולחיים שמשלבים עבודה עם טיול, ויתור על מקום מגורים קבוע לטובת קונספט של נדודים, ובעיקר – חופש מלוא החופנים. חופש להחליט על לוחות הזמנים, סדר היום, מקום השהות והסביבה הקרובה. הקהילה המתרחבת הזאת קרויה "נוודות דיגיטלית". במסגרת ההתוודעות שלי לאנשים שבוחרים "לעבוד מכל מקום", הכרתי את "קין". קין הוא הכינוי שהדביק לעצמו יוצא נווד. קין (31), מתכנת, בן למשפחה ירושלמית ותיקה, שוהה כיום בצ'אנג-מאי. קודם לכן הוא שהה באתר נופש בצרפת, לפני זה היה כמה חודשים בארץ, ביישוב כפרי, לאחר שנדד בין ארצות שונות כארבע שנים. בגיל 18 קין שיתף את הוריו במחשבותיו. "אמרתי להם, זה לא אורח החיים שאני רוצה. היו לי שאלות בדת ובאמונה, שלחו אותי להיות חברותא של אורי זוהר ואפילו הלכתי ללמוד פילוסופיה ב'כולל' מחתרתי. בעצת הרב אדלשטיין, ההורים שלי שלחו אותי ללמד חוזרים בתשובה בחו"ל, מתוך תקווה שכך ייפסקו הרהורי הכפירה שלי. אבל אחרי שנתיים של בדיקה הבנתי שאני לא שייך יותר לעולם הזה. אז החל משבר חריף, הרגשתי חסר משמעות בלי אלוהים ובלי הנחיות מה לעשות. הייתי חייב מסגרת. התגייסתי לצבא. הוגדרתי עדיין כחרדי ולכן לא קיבלתי את התפקיד שרציתי, חקר מודיעין, והוצע לי לשרת בתפקיד שלא כולל קשר עם נשים". בצבא קין התמקצע בתכנות. לדבריו, הוא חשב שלא ירצה לעסוק במקצוע הזה באזרחות, אך כיוון שהיה צריך להתפרנס החליט לנצל הזדמנות עסקית שנקרתה בדרכו ונרתם לפרויקט תכנות. מאז ועד היום הוא עובד עם אותו לקוח, שלדבריו הוא הרבה יותר מזה. "הייתי אומר אפילו – מנטור". לאורח החיים הנוודי הוא התגלגל במקרה. "בהתחלה הייתי מגיע לעבוד במשרד. באחת ההזדמנויות שאלתי את המעסיק שלי אם אני יכול לעבוד מהבית. לקח לו 4 חודשים לומר לי, 'כן. ואם אתה לא עובד מהמשרד, אין סיבה שתישאר בארץ. קח איתך את העבודה וסע – תיהנה'. התחלתי לנדוד וראיתי כי טוב". לפני שיצא למסע הכיר קין את מי שתהיה חברתו במשך כמה שנים. "היא הייתה נוודת עוד לפני שהכרנו, אבל סגנון הנוודות שלנו היה שונה. אחרי כמה שנים וניסיונות להתאים את עצמנו אחד לשנייה, נפרדנו דרכינו ואני המשכתי לנווד לבד". [caption id="attachment_16425" align="alignnone" width="1600"] קין, נוף נורווגי מהחלון. "שהינו כמה שבועות בכל תחנה, נורווגיה, ליטא, פלורידה"[/caption]   קין, לדבריו, אף פעם לא יודע מראש מה יהיה היעד הבא שלו. התנועה שלו חופשית ואין לו קריטריונים ידועים מראש בבחירת מקומות. "נסענו לבלרוס בגלל שבת הזוג דאז ידעה רוסית וחשבנו שיהיה לה שם נוח. היינו בקפריסין, אבל היה משעמם והמשכנו הלאה, לרומניה. היינו בווייטנאם אחרי ששברתי את הרגל בתאילנד וחיפשתי יעד קרוב. היה לי איזה מיזם בפנמה, והפכתי את הדרך לשם למסע שבו שהינו כמה שבועות בכל תחנה, נורווגיה, ליטא, פלורידה. לאתר הסקי הצרפתי הגעתי אחרי שחברים סיפרו שהם שוכרים שם דירה. הדברים מתגלגלים וקורים". אין ספק שסוג חיים כזה מזמן חוויות חדשות ומאתגרות. החוויה הטרייה האחרונה של קין הייתה אשפוז בבית חולים בתאילנד. "במשך שבועיים הייתי בבידוד בבית החולים. הביטוח אפשר לי להתאשפז בבית חולים פרטי, האוכל היה טוב, וכשהייתי יכול המשכתי לעבוד". יתרון נוסף של עבודה מרחוק. האקראיות והמקריות הן מוטיב חוזר בקורותיו של קין. "לא חשבתי שכך ייראו חיי, לא הגשמתי איזה חלום ישן. כמובן שכילד ונער ראיתי את עצמי מנהל אורח חיים חרדי. כשיצאתי, לא היה לי מושג לאן הדברים יתגלגלו. אני מאוד מרוצה – מעצמי, לא מזה שאני נווד. טוב לי עם עצמי, טוב לי מאיך שאני מרגיש, היומיום שלי טוב. הנוודות מעולם לא הייתה חלום שלי וגם היום היא לא חלום, היא מציאות שאימצתי. אני רואה בזה אורח חיים חכם שמאפשר לחיות בנוחות ולחסוך כסף. אבל בסופו של דבר, כנראה שמבחינת חלקים מסוימים באופיי אני כן בנוי לזה, אני משתעמם בקלות וצריך הרבה עניין בחיים, קשה לי לקבל מרות ולכן עבודה מרחוק מתאימה לי מאוד, נשארתי באותה עבודה רק בגלל שיש לי בוס נוח ומאפשר. הנוודות לא שאיפה, אבל היא מתאימה לי. לא פוסל בכלל להתיישב במקום אחד, בתנאי שאוכל לאפשר לעצמי רמת חיים טובה ולהמשיך לעשות מה שטוב לי". הבחירה בנוודות כוללת אומנם מסע פיזי ומעבר ממקום למקום, אבל לא פחות מכך – מסע פנימי, בירור עומק ודיוק. "אחרי היציאה היו לי תקופות קשות, רציתי למות מחוסר משמעות. לקח לי זמן להבין שאני לא רוצה להחליף את אלוהים במציאת 'משמעות' אחרת, והמשמעות היא – שאין משמעות. כיום הדברים שאני משקיע בהם קשורים אליי ולשיפור שלי, אני משקיע הרבה בפיתוח הגוף, רוכב, מתאמן ובלמידה של דברים חדשים". קין לומד עיסוי באופן מעמיק, כדי להכיר טוב יותר את הגוף, ומתכנן להירשם לאחר מכן לקורס יוגה. "ובכל מקרה, אני חי את הרגע ומשתדל שהרגע הזה יהיה הכי טוב עבורי".   תאילנד היא מעין גן עדן של אנשים מהמערב שמחפשים להם חיי חופש. גם אבי (38) בחר לעבור לשם, אחרי שבילה בה כמה חודשים לפני פרוץ הקורונה. כיום אבי מתגורר בעיר לא גדולה בצפון-מזרח תאילנד, לאחר שלדבריו מיצה את המקומות התיירותיים באזור. [caption id="attachment_16428" align="alignnone" width="1200"] אבי, תאילנד. "אם לא טוב לך באיזה מקום, או שאתה מרגיש שהחיים שלך נעדרי חשק והתלהבות, תנסה משהו אחר"[/caption]   "אחרי שיצאתי מהחברה החרדית הלכתי ללמוד משפטים. סיימתי התמחות ומבחני לשכה, ונסעתי לטייל בהודו. חשבתי שזה יהיה טיול של כמה חודשים ואז אחזור לארץ ואתחיל לעבוד כעורך-דין במשרד. אבל תוך כדי הטיול התאהבתי במזרח הרחוק, ובכלל – קסם לי לנסות אורח חיים יותר חופשי. נאלצתי לעזוב את הודו מטעמי ויזה, עברתי לתאילנד וגם בה התאהבתי. רציתי להישאר שם אבל הייתי חייב לחזור לארץ. התוכנית הייתה לחזור ולהכשיר את הקרקע למעבר. ואז פרצה הקורונה ודברים השתבשו. אולם כאשר תאילנד פתחה את שעריה מייד עליתי למטוס. מאז אני כאן, לא יודע לעוד כמה זמן. בינתיים טוב לי פה". ממה מורכב ה"טוב" הזה, שעליו מדברים קין ואבי? מה גורם לתאילנד להיות נהדרת כל כך לאנשים שמבקשים להם חיי חופש והתנהלות חופשית? "קודם כול, לתאילנד יש יתרונות אובייקטיבים", מסביר אבי. "המחיה כאן זולה. הנופים יפים. תשתיות מפותחות, ברמה של אינטרנט כבישים וכדומה. ויש גם גיוון של אוכלוסייה, מגיעים לכאן אנשים מכל העולם, והכול ברגוע ובאווירה מאפשרת. נדמה לפעמים שרק צריך לבחור מה רוצים – ותאילנד כבר תאפשר את זה. אפשר לבחור אורח חיים ספורטיבי, הרפתקני, סטלני. הכול זמין ונגיש. וגם בתוך תאילנד עצמה, כשמגיעה תחושת מיצוי אפשר לבחור לעבור למקום אחר, לפי מה שמתאים. אני מאוד מתחבר לתמה שאומרת: אם לא טוב לך באיזה מקום, או שאתה מרגיש שהחיים שלך נעדרי חשק והתלהבות, תנסה משהו אחר. הלוואי שמישהו היה אומר לי את זה כשהייתי צעיר. הייתי חוסך לעצמי שהות במקומות ששעממו אותי וכיבו אותי".   לשלם את המחיר – על הבחירה המחירים של ההחלטה על אורח חיים נוודי מתגלים רק במהלך המסע. תחושת חוסר הוודאות היא אורחת קבועה, גם חשש מפני הבאות, ממעבר למקום לא מוכר. ומן הסתם, אורח חיים שכזה מזמן סדרה בלתי נגמרת של בלת"מים. החל מפציעות, בתי אירוח לא ראויים למגורים (נסו לגלות זאת בשתיים בלילה, ובלי טלפון פתוח לשיחות יוצאות. מקרה שהיה) עד אירועים נקודתיים שקורים בשל חוסר היכרות מספקת עם המקום, השפה והתרבות. שוב ושוב נשאלת השאלה: זה שווה את זה? אצלי, על כל פנים, התשובה היא – כן. גם אבי מכיר במחירים ומוכן לשלם אותם. "הכי קשה לי המרחק. המרחק מהמשפחה ומהחברים. זה מחיר כבד שאני לא מפחית ממשקלו. אבל עדיין, בשיקולי העלות-תועלת חייבים לבסוף להכריע. בשיקול בין להיות מוקף במעגלי אנשים שאני מכיר ואוהב לעומת להיות במקום שטוב לי בו ואני יכול להתפתח לכיוון שמתאים לי – עשיתי את הבחירה שלי. כמה זה יחזיק? אני לא יודע. אני לא עסוק בלתכנן את העתיד. אני חי היום".