תוצאות חיפוש

איך נחוות יציאה מארון הקודש החרדי + מהארון המיני והמגדרי? שיחה כנה ופתוחה על ההתמודדות של יוצאות.ים להט"ב מול עצמם.ן, מול הקהילה ומול המשפחה, התמודדות שנמשכת הרבה אחרי היציאה עצמה, ובאופן מצער גם מול החברה החילונית. במגזר החרדי שוררת דממה מוחלטת בכל מה שקשור ללהט"ב, למשיכה לבני אותו המין, ובטח ביחס לנושא הרגיש של שינוי מגדרי. עוד הרבה לפני חוסר הקבלה למגדר פחות מובחן ולמיניות נזילה, קיימת מראש מחיקה של כל שיח אפשרי בנושא. כשאני יצאתי מהמגזר החרדי, המשכתי להיות דתייה וכך נחשפתי ליכולת של חלקים בציבור הדתי להנכיח את השיח ולקבל גם אותי. השתתפתי במצעד הגאווה הירושלמי, כחלק מהקהילה הדתית התומכת. זה היה מאוד מרגש. מה היה מרגש? האפשרות להיות גם שומרת תורה ומצוות וגם מחוברת לזהות שלי. יותר מזה, הידיעה שגם אם אין הסכמה, יש הבנה שמאחורי התגיות נמצאים בני אדם שצריכים לחוות קבלה ויחס מחבק. ומה עובר על אלו שבחרו לצאת מהארון וגם לצאת מהדת – איך הייתה היציאה מול החברים, מול הקהילה ומול המשפחה?   בן זילברמן ויהלי רוט משתפים. בן זילברמן, עובד סוציאלי, רכז הגיל השלישי והרביעי ב"בית הפתוח" ומנחה קבוצות של חרדים וחרדים לשעבר בקהילה הגאה, פעיל במאבק נגד טיפולי המרה וגיבור הסרט "בטיפול", שעוסק בטיפולי המרה.   איך יציאת הסרט השפיעה על המאבק בטיפולי ההמרה? אנשים שיצאו מהחברה החרדית, במיוחד להט"בים, מאוד התרגשו וכתבו לי המון הודעות תמיכה. קיבלתי משובים על אנשים שחשבו ללכת לטיפולי המרה, ולאחר הצפייה בסרט החליטו שלא ללכת. אפילו מטפלי המרה כתבו לי שאחרי הצפייה בסרט הם הבינו שהטיפול שהם נותנים הוא לא טוב, משום שהסרט המחיש להם את הבעייתיות בסוג הטיפול הזה. הסרט בא להזכיר שלכל אחד ואחת מגיע ליווי טיפולי בדרך שהוא סלל לעצמו, בלי תנאים ובלי התניות. ישנה אמונה רווחת בקרב חרדים, שאם הם ילכו למטפל וידברו איתו על נטיותיהם המיניות, הוא יעודד אותם לצאת מהארון. זה לא נכון. טיפול פסיכולוגי לא מסליל לכיוון מסוים. בטיפולי המרה, לעומת זאת, המטרה נקבעת מראש. במצב דחוק חברתית ואישית, עם כל האיומים החברתיים מסביב, טיפול כזה עלול להוביל לתהום של דיכאון ואובדנות. מה ההגדרה שלך את עצמך היום, והאם ההגדרה הזאת השתנתה במהלך הזמן מאז היציאה?  אני הומו, זו ההגדרה שלי. עזבתי את הקהילה החרדית בגיל 21, ו-3 שנים אחר כך עוד המשכתי ללכת לטיפולי המרה. יצאתי מהארון סופית בגיל 24, ואז סיפרתי לכולם, למשפחה ולחברים. עזיבת הקהילה הייתה שלב שאפשר לי זמן לחקירה פנימית, כי לא הייתי מחויב לנורמות ולחוקים מגבילים. אחרי היציאה מהדת הרגשתי שיש לי חופש אמיתי לבחור את החיים שלי בהתאם למה שאני מרגיש, אבל רציתי לתת צ'אנס נוסף לטיפולי המרה. כשהבנתי שזה לא עובד, הגעתי למצב אובדני. עליתי על גג של בניין, הסתכלתי למטה וממש לא פחדתי. אמרתי לעצמי, "טוב, אני אסיים עם זה..." ואז פתאום עברה לי מחשבה בראש: "בן, עוד לא ניסית לצאת מהארון".   מה היה יותר מאתגר, היציאה מהחברה החרדית או היציאה מהארון? שניהם היו קשים ודרמטיים. את היציאה מהדת המשפחה שלי עיכלה יותר טוב, את היציאה מהארון היה להם יותר קשה להכיל. אחרי שיצאתי מהחברה החרדית שמרנו על קשר, ואחרי היציאה מהארון היה נתק ולא דיברו איתי תקופה ממושכת. גם מול עצמי היה קושי. על כך שהפסקתי להיות חרדי לא התביישתי לדבר, אולי קצת פחדתי מהתגובות ומהיחס. אבל היציאה מהארון הייתה מלווה בהרבה בושה, וזה משהו שלא קיים בכל יציאה מסוג אחר.   איך שיתפת את המשפחה? הראשון שסיפרתי לו על היציאה מהארון היה אבא שלי. הוא ידע כל השנים על טיפולי ההמרה, כי הוא שילם עליהם. יום אחד הזמנתי אותו לקפה ופשוט אמרתי לו שאני לא מתכוון להמשיך עוד בטיפול ושאני יוצא מהארון. הוא לא ידע איך לאכול את זה, ופשוט קם והלך. לאחר מכן, במשך שנה, הוא לא דיבר איתי. הקשר התחדש כי לא הייתי מוכן להמשיך במצב הזה. באתי הביתה בלי להודיע ואמרתי לו שאני מתכוון להמשיך לבוא איך שאני, בלי כיפה, ואני לא מוכן להסתיר שאני הומו. אמרתי לו, "אתה הבאת אותי לעולם, ולכן הבית שלך תמיד יהיה גם שלי". קבעתי עובדות בשטח, הבנתי שהם לא מסוגלים לתת לי אישור מפורש ולהגיד שזה בסדר, כי יש להם מגבלות ערכיות, אמוניות, הלכתיות. הם לא מסוגלים להגיד לי "תבוא איך שאתה", אז פשוט הגעתי והם התמודדו. זה לא היה קל, כמובן. אנשים אמרו לי שההורים שלי לא יעמדו בזה ושאני צריך להתחשב בהם. אבל צריך להפסיק לחשוב שלהורים אין כוחות להתמודד. גם אם קשה להם, הם מסוגלים להתמודד. אם נצא מנקודת הנחה שהם לא מסוגלים להכיל, אז אנחנו נהיה אלו שמתמודדים עם הכאב – וניפגע. אם צעירים יגידו לעצמם שהם לא יצאו מהדת או מהארון כדי לא לפגוע בהורים, הסיכוי לאובדנות או לפגיעה עצמית יעלה.   איך המשפחה התמודדה עם השיתוף שלך? עיקר הקושי של ההורים היה מול האחים שלי. אנחנו 14 ילדים, יש לי 11 אחים מתחתיי, וההורים לא רצו שהאחים הצעירים יותר ידעו שקיים דבר כזה. דיברתי עם האחים והאחיות הבוגרים, חלקם ביקשו שלא אדבר על זה בקרבת ילדיהם, וחלקם לא רצו שאדבר על זה בכלל. ברגע שהם ביקשו דבר כזה הודעתי שאני לא בא לבקר, כי מבחינתי להטיל וטו על חלק כל כך מרכזי בזהות שלי הוא למחוק את מי שאני, ואני לא מקיים שיח עם אנשים שמוחקים אותי. לעומת זאת, אימא שלי קיבלה את זה יחסית בסדר. אומנם לפעמים היא אומרת לי שזה יעבור ושאני בסוף אתחתן עם אישה וכל מיני אמירות שכאלה, אבל אני סלחני כלפיה כי היא אוהבת אותי ומקבלת אותי. יש לה בחדר סטיקר של "ואהבת לרעך כמוך" עם דגל הגאווה. פעם היא אמרה לי, "אתה יודע, יש פה כמה בחורים שגרים למעלה ואני חושבת שהם כמוך". היה לי מאוד נעים לשמוע שהיא מכירה בכך שיש אנשים "כאלה", והמחישה לי שיש אצלה הבנה ורצון לקבל.   האם חל שינוי בשנים האחרונות ביחס של החברה החרדית ליציאה מהארון? אני מדריך קבוצה של יוצאי החברה החרדית בירושלים, שמשתייכים לקהילה הגאה. רובם לא יכולים לבקר את ההורים והקשר רעוע. אני מנחה גם קבוצה של חרדים להט"בים, מטעם עמותת "חברותא", זו עמותה עבור להט"בים מהחברה הדתית. מדובר בקבוצה שנפגשת בתל אביב, דיסקרטית מאוד. חוויית החיים בארון שם הרבה יותר חזקה, חלק מהאנשים שם הלכו לטיפולי המרה ועל האחרים מופעל לחץ ללכת. זו קבוצה מעניינת כי יש בה אנשים מאמינים שרוצים להישאר חרדים, אבל ברור להם שהם לא מעוניינים לחיות בארון, ובשקר.   מה צריך לקרות בשביל שהחברה החרדית תעשה את השינוי?  אני חושב שצריך לרתום את הרבנים, כי בחברה החרדית הרבה מגיע מלמעלה. צריך מאסה קריטית של חרדים להט"בים שיצאו מהארון ויגידו בגלוי, "אנחנו חרדים להט"בים ולא מתנצלים על זה". זו תהיה תחילת הדרך. ברגע שיהיו פנים ושמות לתופעה, אנשים יצטרכו להביע דעה לכאן או לכאן. זה תהליך שייקח זמן, ואני מאמין שהוא אכן יקרה. צריך להבין שהחברה החרדית עוברת שינויים, וחרדים מודרניים הם כבר לא תופעת שוליים. אני לא נאיבי, אבל עצם התפתחות שיח בנושא תהיה התחלה טובה. ואם הדיון ינדוד גם לתקשורת המגזרית – זה יהיה שיפור משמעותי.   האם יוצאים להט"בים מרגישים בטוחים לאחר היציאה? לצערי, גם המרחב של היוצאים הוא לא מרחב בטוח ללהט"בים, משום שבקרב היוצאים עצמם יש גילויי הומופוביה ולהט"בופוביה. אומנם הארגונים של היוצאים מכירים באתגר הייחודי של הלהט"בים, אך המענה לא מספק. בפתרונות הדיור, לדוגמה, לא מוודאים שהדירה תהיה "להט"ב פרנדלי" ושהיוצא הלהט"ב ירגיש שם בנוח ובטוח. לדעתי, צריך לעשות יותר פעילות ולפתח מענים מדויקים יותר ללהט"בים יוצאי המגזר.   מה הטיפ שלך ליוצאים להט"ב? להיעזר בארגונים. בארגונים יש אנשי מקצוע שיודעים ורוצים לעזור: איגי, חברותא, בת קול, הלל, יוצאים לשינוי, הבית הפתוח בירושלים, בית הקהילות, המרכז הגאה, האגודה למען הלהט"ב ועוד. במידת הצורך, לבקש גם עזרה פסיכולוגית, העיקר לא להתמודד עם זה לבד. יהלי רוט, חבר.ת הקהילה, יוצא.ת המגזר החרדי   מה ההגדרה שלך את עצמך היום? אני על הקשת הטרנסית. מבחינה מגדרית, אני ג'נדר קוויר. מבחינת נטייה מינית, אני לסבית ונמשכת לנשים או לנקבות לא בינאריות אחרות. כשלמדתי על ההבדלים בין נשים לגברים, לא הרגשתי בת. כשנכנסתי לקהילה הגאה ולמדתי שמגדר זה לא מין ביולוגי, הדברים הסתדרו לי. כשההורים שלי התחילו לדבר על שידוכים, לקחתי קורס על בחירת בן זוג במכון טל. אחרי חודשים של מחשבות ושיחות עם חברים הגעתי לבית הפתוח. הזדהיתי כאישה, כי לא הכרתי שום דבר אחר. לקח לי המון זמן להבין שמה שאנשים טרנסים מרגישים דומה מאוד למה שאני מרגיש. וההרגשה שלי היא שאני לא אישה ולא גבר. ואני עדיין בארון בהרבה מקומות, כי כל אדם חדש שאני פוגש אני צריך לצאת מולו מהארון, או שלא – ואז זה סבל.   מה היה תהליך היציאה שלך? גדלתי ברמת אשכול, ההורים שלי הם סוג של חרדים מודרניים, ואני אף פעם לא הייתי דתייה באמת. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מחרימה את התפילות כי לא הבנתי למה זה טוב. יצאתי מהחברה החרדית, ובמשך שנה הייתי בארגון "בת קול", ארגון של לסביות דתיות. בזמנו, לא קיבלו שם את הקשת הטרנסית ולא הרגשתי שייכת כל כך לשם, וגם בפן הדתי הבנתי שאין טעם לקיים דברים שאני לא מאמינה בהם והם לא נוחים. היום ב"בת קול" יש קבוצת צעירות ויש פתיחות לקוויריות, אבל אני כבר לא שם.   האם גם היום יש קושי סביב ההכרה והקבלה?  אני שומעת כל הזמן אמירות כמו: "את סתם לסבית שחושבת שהיא צריכה להיות גבר", "את סתם מבולבלת", "זה כי החרדים לא נתנו לך ללבוש מכנסיים". לדעתי, זה נובע מכך שאנשים לא מאמינים למה שהם לא מרגישים בעצמם. בהקשר הזה, היציאה מהדת לא פתרה לי בעיות, היא שינתה אותן. במקום שיכעסו עליי או יתעלמו ממני בחברה החרדית, אנשים מתעצבנים עליי בפייסבוק או בעבודות שאני מגיע אליהן. בעבודות קודמות קיבלתי הרבה הערות טרנספוביות. פעם נכנסתי בלוק גברי לשירותי נשים, והעירו לי. אבל אין לי ברירה כי אין שירותים א-בינאריים. פעם זוג שעמד לידי תהה בקול, "זה בן או בת?"   מה היה מאתגר יותר, היציאה מהחברה החרדית או היציאה מהארון? לא אמרתי להורים באופן מפורש שיצאתי מהדת. הם יודעים שאני לא דתי, הם גם הגיעו לבקר אצלי ויודעים שביליתי שבתות בחברת משפחה לא דתית, אבל אין על זה שיח. לעומת זאת, היציאה מהארון הייתה נוראה ואיומה. זה קרה פעמיים, כי יצאתי כלסבית ואז כא- בינארית.  כשעוד גרתי אצל ההורים פרסמתי משהו על הקהילה הגאה בסטטוס בווטסאפ, והם ניסו להחזיר אותי לארון. לא רצו שאדבר על זה. יש להם טענות הומופוביות, כמו "למה צריך לדחוף את זה לאנשים בפנים?"   מה הכי חשוב לך שהחברה או המשפחה תבין? שכבוד צריך להיות הדדי, כמו שאנחנו מכבדים אותם ואת האמונות שלהם הם צריכים לכבד את הבחירות שלנו. רובנו, היוצאים, לא מצפים שיאמינו למה שהם מרגישים, רק רוצים שיכבדו את הבחירה ויתנו לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים. יש לחרדים נטייה לרצות שכולם יהיו כמוהם, כמו במפעל.   מה החלק הכי קשה באתגר הכפול של להיות יוצא מהחברה החרדית ומהארון?  אין שייכות אמיתית לשום מקום, כי המשפחה לא מקבלת ממיליון סיבות. לפעמים אני תוהה מה יותר גרוע עבורם, לצאת מהארון או מהדת. לפעמים הם שונאים אותך כי אתה הומו ולפעמים כי אתה לא דתי. לאימא שלי הכי חשוב עניין הדת, ושלא יראו שאני שונה, אבל היא מקבלת את הרגשות שלי. אבא שלי חושב שהדברים האלה לא קיימים, ושהכול שטויות. הוא לא מאמין שיש דבר כזה, להט"ב.   מה עזר לך בהתמודדות? הקבוצות של "יוצאים לשינוי" וקבוצות הצעירים של "הבית הפתוח". ספציפית, הקבוצה של יוצאים לשינוי עזרה לי המון. זו קבוצה ייחודית, כי החברים בה הם יוצאים מהמגזר. כולם מבינים את האתגרים שלי, שזה לגדול בחברה שוביניסטית, עם הבניות שמרניות וחוסר שיח מוחלט בנושא. אני מרגיש לבד פעמים רבות, והידיעה שיש אנשים בקבוצה שאכפת להם ממני היא משמעותית מאוד עבורי ועוזרת בהתמודדות.   מה הטיפ שלך ליוצאים להט"ב? אם המשפחה שלך לא מקבלת אותך, יש מספיק אחרים שיקבלו. וכמה שזה קשה, לפעמים צריך לחתוך. כדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לדעת איך להתמודד עם הקשיים ועם הבדידות, ללמוד ולדעת מתי אתה עלול להגיע למצבים לא טובים, ולהכיר קבוצות רלוונטיות כדי שתמיד יהיה מישהו שאפשר לפנות אליו, או מישהו שיבדוק שאתה בסדר.

התנא הגדול ומתקן תקנות רבות שהפך לצדוקי יוחנן כהן גדול היה האיש שכל אם יהודייה הייתה חולמת לזכות לגדל. מדובר בכהן גדול שזכה לשרוף שתי פרות אדומות, מצווה כפולה שרק שבעה אנשים זכו לקיימה במהלך הדורות;[1] בכהן גדול שנכנס שמונים פעם לקודש הקדשים ביום הכיפורים, וכיפר על עוונות ישראל.[2] כדי להבין טוב יותר לאיזה כבוד זכה הכהן גדול, נביא עדות של גוי בן אותה תקופה: בצאתו של הכהן הגדול מעבודת יום הכיפורים, כל העם אשר בירושלים היו עוברים לפניו, בידיהם נרות שעווה לבנים. החלונות היו מעוטרים בווילונות הדורים ומוארים באור נרות – לכבודו. על פי רוב, הכהן הגדול לא הצליח לחזור לביתו במוצאי יום הכיפורים לפני חצות, מפני שכל העם ביקשו לנשק את כפות ידיו.[3] על פי אחת המסורות, שמע יוחנן בת קול בקודש הקדשים שבישרה לו על ניצחון עם ישראל במלחמה.[4] גם ייחוסו של יוחנן כהן גדול היה מכובד, נצר למשפחת חשמונאי המפורסמת,[5] ועל פי התיאור בספר יוסיפון הוא ייצג שלושה דברים המעניקים את האושר הגדול ביותר: הנהגת האומה, הכהונה הגדולה ומתנת הנבואה.[6] במשך רוב ימיו, עד היותו בגיל מאה בערך, השתייך יוחנן למחנה הפרושים, אותו מחנה שאליו השתייכו חכמי המשנה, מייסדי התורה שבעל פה, ואף תיקן תקנות רבות,[7] חלקן נקבעו כהלכה לדורות. בשונה מאלישע בן אבויה, ששמועותיו נמחקו מכל הספרות התנאית, שפר גורלו של יוחנן ומאמריו ותקנותיו נשארו לדורות. אחת מתקנותיו המפורסמות היא תקנת הפרשת מעשרות מפירות שנלקטו מהקרקע, שיש ספק אם הופרשו מהם המעשרות.[8] באותה תקופה התחוללה מלחמה של ממש בין חכמי המשנה – התנאים, שהיו מכונים "פרושים", לבין הצדוקים. לא ניכנס כאן לפרטי העימות בין הפרושים לצדוקים, נייחד לכך טור נפרד. בקצרה, עיקר טענת הצדוקים נגד הפרושים הייתה על החירות הפרשנית שחז"ל נטלו לעצמם. למרבה התדהמה, יוחנן, הכהן הגדול המפורסם שהיה במעמד חברתי ורוחני גבוה, לאחר שמונים שנות כהונה גדולה, הפנה עורף לחכמי ישראל והפך לצדוקי. כדי להמחיש את גודל המהפך, נדמיין שמועה על הרב קנייבסקי, שבגיל 90 ובצלילות הדעת, הוריד את הכיפה. חכמי ישראל כעסו מאוד מעריקתו של יוחנן,[9]  שמן הסתם עוררה הדים רבים וגרמה לעוד רבים לעזוב את כת הפרושים. כפי שקרה כמה שנים לאחר מכן, בימי שמאי והלל; ראש ישיבה מפורסם, אדם בשם מנחם, נטש את הישיבה עם תלמידיו ויצא לתרבות רעה. יש אומרים שיצאו עימו 160 תלמידים,[10] ולפי דעה אחרת מניין התלמידים הנוטשים היה 800.[11] נגד מנחם ננקטו מייד אמצעים חריפים, ואחד מבני משפחת חשמונאי רצח אותו.[12] חכמי ישראל החילו על יוחנן את הביטוי שאמר הלל "אל תאמין בעצמך עד יום מותך."[13] בדורות הבאים ניסו החכמים להסביר מה גרם ליוחנן לנטוש את משרתו הרמה, את מעמדו ואת עקרונותיו, ולהיות צדוקי,[14] אך נראה שחז"ל ניסו למצוא תירוץ בדיעבד, ואילו המציאות הייתה שונה בתכלית. יוחנן הרגיש שחכמי ישראל הרחיקו לכת בדרשות הפסוקים, גם במקומות המנוגדים לסברא הפשוטה, ועל כן פעל לפי צו מצפונו. אי אפשר שלא להתפעל מתעוזתו ומכנותו של יוחנן כהן גדול (לשעבר), שבגילו המופלג, כשהוא מוקף הילה ויוקרה, ועל אף הקושי הטבעי להודות בטעות, היה אמיץ, הודה שטעה – ושינה. [1] משנה פרה ג, ה. [2] בבלי ברכות כט, א. ושם נחלקו אביי ורבא אם יוחנן היה גם מלך ממלכי בית חשמונאי, או רק כהן גדול. [3] שבט יהודה, והובא בסידור יעב"ץ (חלק ב עמודים רצד – רצה מהדורת אשכול). [4] בבלי סוטה לג, א. [5] הנה הבני יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר ד) טוען (אותיות יח – כה) שיוחנן כהן גדול היה אביו של מתתיהו, אך מבחינה היסטורית כנראה אין זה נכון, וכמו שכבר העיר על זה בצדק בביאור הגר"א (ברכות כט, א). וכן מבואר ברמב"ם (סוף הקדמתו לפירוש המשניות, פרק ו). [6] מלחמת היהודים ספר א פרק ב. [7] לרשימת תקנותיו המלאה ראו: מעשר שני ה, טו; בבלי סוטה מז, ב ואילך. [8] הרמב"ם (מעשר ט, א) מדגיש שמתקן תקנה זו אינו יוחנן כהן גדול [כך מבאר הכסף משנה שם בכוונתו], מטעמים ברורים. אך בפירוש הר"ש סיריליאו על המשנה (מעשר שני שם) כותב שהיה זה אותו יוחנן. וראו עוד בתפארת ישראל, שם, שרצה לומר שהיו שני אנשים בשם יוחנן. [9] היו שזיהו את יוחנן כהן גדול עם יוחנן הורקנוס הראשון, בן אחיו של יהודה המכבי המפורסם. לפי זיהוי זה הוסיפו וטענו שסיבת עזיבתו הייתה עלבונו על שחכמי ישראל הטילו דופי בייחוסו. כפי שמסופר בגמרא (קידושין סו, א). אך אותו יוחנן הורקנוס מת בגיל צעיר בהרבה. על כן נראה שמדובר בשני אנשים שונים. [10] בבלי חגיגה טז, ב; ירושלמי חגיגה ב, ב. ושם מבואר שהם כתבו שאין להם חלק באלוהי ישראל. [11] מדרש זוטא שיר השירים ח, יד. [12] שם. [13] בבלי ברכות כט, א. [14] האר"י ז"ל כותב במקום אחד (שער המצות פרשת עקב, עמוד קא) שהיה זה בגלל שאכל פירות שהיה בהם נשמת אדם רשע. ובשער הכוונות (נפילת אפים דרוש ב, עמוד שד – שה) כותב בגלל שבנפילת אפים נדבקו קליפות.

"אנחנו לא מפחדים משאלות" כך אמרת לי "יש לנו תורה גדולה אנחנו מאמינים שיש תשובות להכול גם אם לא תמיד אנחנו יודעים אותן שאלות זה הזדמנות הזדמנות להעמיק את האמונה שלנו כדי לעלות לדרגה חדשה" אז רק רציתי להגיד לך שגם אני לא מפחד משאלות לא כי אני יודע שיש תשובות אלא כי לא אכפת לי לגלות שאין לא מפריע לי להודות להודות שטעיתי שחייתי בשקר ולהשתפר לחשב מסלול מחדש להתקרב עוד צעד אל האמת אני לא מפחד משאלות כי אני הולך עם התשובות שגיליתי יהיו מה שיהיו אני לא מפחד משאלות כי שאלה זה הזדמנות הזדמנות להעמיד במבחן את האמונה שלי לשפוט אותה להכריע האם היא ראויה להתקיים או להתאיין כדי לעלות לדרגה חדשה של חיפוש האמת. ואני אגיד לך עוד משהו אני אומר "אני" ולא "אנחנו" לא כי אני יחיד בדרכי אלא כי אני הולך בה בכוחות עצמי בין אם אני מוקף בתמימי דעים ובין אם צליל צעדי בבדידות מרעים אני בוחר את דרכי מוכן לבחון מוכן לומר טעיתי וכשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה שנינו לא מפחדים משאלות אבל רק אחד מאיתנו מסוגל לצעוד אל האמת   צילום: Petras Gagilas

דביר קוה קרא שדודו כהן חושב שהוא וחבריו עזבו את הדת בגלל חוויה אישית, ולא בגלל תובנה. האם כהן עצמו חזר בתשובה בגלל סיבות אחרות? כנראה שזה המצב שרוצים לנפנף באמונה החדשה שמצאת ומתעלמים מהמציאות לקריאת הכתבה המלאה לחץ כאן   תגיות: דודו כהן, תופעת יציאה, תובנות, מצוות, חזרב בתשובה תאריך הכתבה: ספטמבר 2011

חג הסוכות שונה בנוף החגים. הוא ארוך כמו חג הפסח, אך קליל ממנו בהרבה; מסורות שונות נקשרו אליו, אך קדמוניותו מוטלת בספק; הוא נחגג ברוב שמחה והשתטות בזמן שבית המקדש היה קיים, אך ברבות הימים חז"ל הסתייגו מכך; טקסי ניסוך מים היו חלק ממנהגיו אך ייתכן שהם קשורים בכלל למקום שממנו יצאו בני ישראל – מצרים. אמיר שטיין יצא למסע היסטורי לגילוי מקורותיו של חג הסוכות ומה נותר לנו כיום משלל גלגוליו. כשהתחלתי לקרוא וללמוד על חקר המקרא, נתקלתי בחוקרים הסבורים כי שלושת החגים המרכזיים ביהדות – הלוא הם שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות – היו במקור חגים חקלאיים־פגאניים ועם השנים התפתחו לכדי פולחן יהודי. הרעיונות הללו נשמעו לי הגיוניים. אם נבחן את חג הסוכות, כפי שנחגג בתקופת המקדש, נגלה שהוא צוין בין השאר בניסוך מים. ביתר ימות השנה היו מנסכים – כלומר שופכים/מוזגים – יין למזבח עם הקרבת הקורבנות, ואילו בבקרי חג הסוכות, נוסף על היין היו מנסכים מים. ניסוך המים היה אל התהום שעליה מושתת העולם כולו. בדמיוני ראיתי אמת מים קדומה שאליה שופכים את המים ומבקשים גשם. חג מודרני או חג קדום? בשנים האחרונות גיליתי שחג הסוכות, במתכונתו הנוכחית ובשמו "סוכות", כנראה אינו חג כה קדום. לפי האמור בספר נחמיה, שבי ציון לא הכירו את חג הסוכות. בפרק ח, פסוקים יג עד טו, מתואר כיצד גילה העם על חג הסוכות: וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב. וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. מהפסוקים עולה ששבי ציון לא הכירו את חג הסוכות, וכי גם הצמחים שבהם ציינו את החג שונים מעט מארבעת המינים המוכרים לנו היום. ההבדל הראשון הוא מספר הצמחים: ארבעה לעומת חמישה המוזכרים בפסוק, וההבדל השני הוא סוג הצמחים: כיום ארבעת המינים הם אתרוג, לולב, הדס וערבה, ואילו ברשימת הצמחים המוזכרת בספר נחמיה עלי זית ועלי עץ שמן מחליפים את האתרוג. לכאורה, לפי ספר נחמיה, העם לומד על חג הסוכות ומנהגיו רק כשעזרא הסופר מספר להם על כך. מתיאור זה עולה כי מאז ימיו של יהושע בן נון, החג צוין שוב רק בשנת 457 לפנה"ס, שכן זה הזמן שבו עזרא הסופר הגיע לירושלים (לפי תולדות ארץ ישראל א', בעריכת יואל רפל). אם תקראו כמו פסוקים לפני הציטוט שהבאתי, תגלו כי עזרא הסופר סיפר לא רק על חג הסוכות, אלא שהוא גילה לעם על ראש השנה ועל בריאת העולם, וגם אסר על יהודים להתחתן עם נשים נוכריות. העובדה שעזרא הוא הדמות המקראית הראשונה שמציגה חלקים מהיהדות כפי שאנו מכירים כיום, גרמה לפילוסוף ברוך שפינוזה לשער כי עזרא הסופר הוא שכתב את התורה. חוקרים בני זמננו אינם מסכימים עם טענה זו, אך הדעה הרווחת היא שעזרא הסופר היה חלק ממסורת ארוכת שנים של כהנים שערכו ותיקנו את הכתבים שמרכיבים את ספר התורה (להרחבה: אילון גלעד, ההיסטוריה הסודית של היהדות, הוצאת עם עובד).   האבולוציה של חג סוכות העדות המוקדמת ביותר לציון המוני של חג שאפשר לזהותו כחג הסוכות היא בתיאור אותו "חג" שירבעם בן נבט הזיז לחודש מאוחר יותר, כפי שכתוב במלכים א' פסוקים לב עד לג: וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר. ההשערה שמדובר בחג סוכות מבוססת על התארוך הכתוב בפסוקים, חמישה־עשר בחודש השמיני (חשוון) במקום בחודש השביעי (תשרי), כפי שמצווה התורה וכפי שמקובל לחגוג עד ימינו. לפי האמור בחומש, החג במקור היה חג חקלאי, בספר שמות כינויו הוא חג האסיף: "...וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות פרק כג, פסוק טז), ואת המנהג לשבת בסוכות נמצא בחומש ויקרא "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא פרק כג, פסוק מב). ניתן לקשור את הישיבה בסוכה להתנהלות חקלאית שהייתה רווחת בעונה זו של השנה, לשהות בשדות בתקופת הקציר והבציר. כשם שלפי התיאור במגילת רות בועז ישן בגורן בתקופה שבה אוספים את התבואה, סביר להניח כי בתקופה של חג האסיף עוסקים באיסוף פירות ובעיקר ענבים, החקלאים שהו בסוכות גפנים. אפשר להסביר את התפתחותו של חג הסוכות כך: בהתחלה היה חג חקלאי שנחגג בשדה בתוך סוכה, בזמן שבו היו אוספים את הבציר. לכן החג המקורי נקרא "חג האסיף". לאחר מכן עניין הבציר והחקלאות נזנח, ועניין הישיבה בסוכות הושם במרכז, כולל הפרשנות התיאולוגית שמקשרת בין סוכות לבין יציאת מצרים והליכה במדבר. כיוון שהמוקד עבר מן האסיף אל הסוכות, השם השתנה מחג האסיף לחג הסוכות. טקסי ניסוך המים החלו בשלבים מאוחרים יותר.   שמחה רבה חג הסוכות וטקסי ניסוך המים מקושרים לשמחה מיוחדת. התורה מצווה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים, טז, יד–טו). וכך, בזמן שבית המקדש עמד על תילו הייתה שמחה גדולה בימי סוכות, קרנבל של ממש, הידוע בשם "שמחת בית השואבה". אירועי שמחת בית השואבה נחגגו כל הלילה והגיעו לשיאם לפנות בוקר, בטקס שאיבת מים ממעיין השילוח. הצדוקים התנגדו לעריכת החגיגות, שאין להן כל מקור בתורה, ואילו הפרושים היו שותפים מלאים להן. בתוספתא (מקור תנאי מקביל למשנה) מתואר כך: "מעשה ברבן שמעון בן גמליאל, כשהיה מרקד בשמונה אבוקות של אור, ולא היה אחד מהם נוגע בארץ, וכשהוא משתחווה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה שוחה ונושק וזוקף מיד" (תוספתא סוכה, ד, ד). למקרה שהעברית של לשון חכמים לא נהירה די הצורך, רבן שמעון בן גמליאל היה עורך מופע ג'אגלינג עם אבוקות בוערות, במופע שאולי היה מזכה אותו במדליה בתחרות התעמלות אומנותית. חשוב לציין כי אומנם הפרושים היו שותפים לאירועי שמחת בית השואבה, אך ייתכן שחז"ל לא רוו נחת מכך, בדיעבד. ניתן להסיק זאת כיוון שתיאור הקרנבל הוא בתוספתא ולא בתלמוד עצמו. כיוון שידוע לנו כי הפרושים נחשבו לדת עממית יותר לעומת האליטה הצדוקית, אפשר להניח כי אירועי שמחת בית השואבה היו חג עממי במהותו. כשחז"ל עצמם הפכו לאליטה, הם ניסו להתרחק מהטקס העממי, שאין לו מקור תורני, ולכן תיאור היקף החגיגה נשמר בתוספתא התנאית ולא בגמרא האמוראית.   פרדוקס המים ניסוך המים אינו רק בקשת גשמים, אלא גם בקשה להפסיק להיות תלויים במי הגשמים. לפי רבי עקיבא, הסיבה לניסוך המים בחג היא בקשה לירידת גשמים: "הֲבֵא נִסּוּךְ הַמַּיִם בֶּחַג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ עָלֶיךָ מִי גְּשָׁמִים" (התוספתא למסכת סוכא, פרק ג, הלכה יח). מצד שני, באותה תוספתא כתוב מוקדם יותר שמטרת ניסוך המים בחג היא עליית מי התהום: "לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'שַׁעַר הַמַּיִם'? שֶׁבּוֹ מַכְנִיסִין צְלוֹחִית שֶׁלְּמַיִם שֶׁלַּנִּסּוּךְ בֶּחַג. רַבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בּוֹ מַיִם מְפַכִּין. מְלַמֵּד שֶׁמְּפַכִפְּכִין וְיוֹצְאִין כמֵי הַפַּךְ הַזֶּה, וַעֲתִידִין לִהְיוֹת יוֹצְאִין מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת." (התוספתא למסכת סוכא, פרק ג, הלכה ג). לפי שני ציטוטים אלו מתגלה פרדוקס, מצד אחד אנו מבקשים גשם, ומצד שני כמהים להיות עצמאיים מהגשם. לפי ישי רוזן ("ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל", בהוצאת כנרת זמורה דביר) הסיבה לפרדוקס זה היא גאוגרפית: ארץ ישראל שוכנת ליד ארץ מצרים, ארץ שאינה תלויה בגשמים אלא במחזור הנילוס. הנילוס, שמקורותיו בארצות טרופיות שיורדים בהן גשמים עזים, נתפס בעיני המצרים כנהר קסום המתמלא מאליו. וכך, כשהיהודאים הקדומים ניסכו מים לתוך המזבח, הם למעשה ביקשו שהמים הללו יימזגו לתוך מי התהום, יעלו את המפלס ויצרו נביעה שתספק מים בשפע. המים הקסומים הללו לא רק יחליפו את מי הגשם, אלא גם יקימו לתחייה את ים המלח וסביבתו. כמו המצרים שאינם תלויים במי גשם, לכאורה, כך גם היהודים מבקשים להתברך במי תהום רבה.   המתקת הדין או עליצות של חג? ומה נותר כיום משלל הגלגולים של חג הסוכות? לא מעט. כתחליף לטקס ניסוך המים, בתום החג מתחילים להתפלל לגשם. אירועי שמחת בית השואבה נחגגים בעוז ברחבי הארץ. ייתכן שגם ההקפות ושאר מנהגי חג שמחת תורה, שבמקור נקרא בכלל "שמיני עצרת" הם זכר לשמחת בית השואבה. במקום עלייה לרגל למקדש, המוני בית ישראל מגיעים לכותל המערבי, ובמקום לצפות בכהנים מנסכים מים, מתקיימת במקום "ברכת כהנים" רבת משתתפים. ומה בנוגע לחגיגות עד אור הבוקר? בלילה האחרון של סוכות, שנקרא "ליל הושענא רבה", נוהגים להישאר ערים כל הלילה. לפי המסורת הנוכחית, הסיבה לכך היא שימור האפשרות האחרונה לקבל גזר דין מיטיב מאלוהים (בראש השנה ישפטון, ביום כיפור יכתבון וביום הושענא רבה יחתמון – כך לפי חלק מגרסאות פיוט "ונתנה תוקף"). אומנם הסיבה כיום למנהג להישאר ערים כל הלילה קשורה לדין, אך אני תוהה אם לא חל כאן שיבוש והסיבה המקורית הייתה לחגוג, לרקוד ולשמוח כל הלילה, למצות את שמחת חג הסוכות עד תום.

באמצע שנות ה-90 נתפס תלמיד מישיבת פונביז' בעת כתיבת חידושי תורה בשבת. הוא סולק לאלתר מהישיבה, והועבר לישיבה הראשונה לנושרים "שערי יושר". מקרה זה משקף את מאפייני הדור הראשון של הנושרים, בחורים שסטו מעט מהמסלול ותפקיד הישיבה היה להשיבם אל דרך המלך. כיום הישיבות לנושרים מתמודדות עם אתגרים מסוג אחר. בל"ג בעומר תשמ"ב (1982) הוקמה בירושלים, בשכונת כרם, ישיבת "שערי יושר". את הישיבה הקים הרב משה גולדשטיין. בראשית דרכה הישיבה יועדה לבעלי תשובה ולנערים חרדים שלא השתלבו במסגרות המקובלות. בהמשך הפכה במוצהר לישיבה הראשונה לנושרים, ישיבה שתכליתה למצוא פתרון לנערים שנשרו מעולם הישיבות. אוכלוסיית הישיבה הלכה וגדלה, המקום נעשה צר מלהכיל והישיבה עברה למבנה רחב ידיים בשכונת הר נוף בירושלים. בשנת 2011, כמעט שלושים שנה לאחר הקמתה, הודיעה הנהלת הישיבה על שינוי מגמה. באתר האינטרנט "בחדרי חרדים" נכתב: שערי יושר אומרת לא לנושרים.[1] ההסבר הרשמי, הטכנולוגיה חדרה אל הישיבה והפכה את ההתמודדות עם הנוער הנושר לבלתי אפשרית. "שערי יושר" הייתה אם הישיבות עבור נוער נושר. אחריה צצו כפטריות אחר הגשם עוד ועוד ישיבות. המפורסמת בהן היא ישיבת רש"י, שבראשה עומד הרב חייקל מילצקי. לאורך השנים הישיבה גדלה והתרחבה; נוסף על הסניף המרכזי בשכונת הבוכרים, לישיבה שלוחות בפתח תקווה, חדרה ותפרח. ישיבות נוספות לנושרים הן ישיבת "דרך השם", שייסד הרב גרינבוים, בעברו רב ב"שערי יושר", ישיבת "מבקשי השם" וישיבות נוספות. חלק מהמטפלים בתחום הנוער בקהילה החרדית טוענים שהישיבות לנושרים הפכו לעסק כלכלי, והן מגייסות משאבים מהרשויות התומכות במתן מענה לנוער בסיכון. לאורך השנים נעשו ניסיונות, שלא צלחו, להקים ישיבות לנוער נושר בקפריסין ובצרפת. הישיבה בצרפת נסגרה לפני כשנה, בעקבות תחקיר על שיטות החינוך שהונהגו במוסד. הבחורים חזרו לישראל ורובם לא הצליחו להשתלב במסגרת אחרת. בתחקיר שפרסם העיתונאי אהרון רבינוביץ ב"הארץ" נחשפו פרטים על שיטות החינוך בישיבת רש"י. המרואיינים, בוגרי הישיבה, תיארו פרקטיקות של אלימות והשפלות. בוגרים אחרים יצאו בגלוי נגד ה"השחרה" בתחקיר. בתגובות שהם פרסמו ברשתות החברתיות נטען שהשיטות לגיטימיות בהתחשב בקושי להתמודד עם האתגרים שמציבים הנערים.   דור אחר – התמודדות אחרת משימתם של הרבנים בשערי יושר הייתה לתקן את המקולקל. להחזיר את הנער שנטש את מסלול הישיבות חזרה הביתה; לקחת נערים, שרובם הגדול בחורי ישיבות גדולות מוכרות, ולטפל בבעיות שהביאו לנשירתם מהישיבה. הנער שהוזכר בפתח המאמר הגיע לשערי יושר באמצע שנות ה-90. בתוך תקופה קצרה הצליחה הנהלת הישיבה להבין את הנסיבות שהביאו אותו לכתוב חידושי תורה דווקא בשבת. הנער קיבל את הכלים הדרושים, ומהר מאוד עלה שוב על המסלול החרדי המוכר, ישיבה חדשה, חתונה, כולל. בדור השני של הישיבות לנושרים הנשירה הייתה מסוג אחר. רוב הנושרים התרחקו מרחק גדול מישיבות האם. התיקון היה חלום רחוק, המשימה התחלפה: מתיקון לשימור. שימור של הנער בתוך מסגרת עד לרגע המכריע בחייו – החתונה. כל ישיבה המציאה דרכים ושיטות משלה, המשותף לרובן נעוץ בהבנת הצורך לשמר את הנערים במגזר החרדי, בשוליו הגמישים, עד לנישואיו עם חרדית מרקע דומה. הנחת הבסיס: אם הבחור יתחתן כחרדי, רוב הסיכויים שהוא יקים משפחה חרדית, וכך הנשירה לא תעבור לדור הבא. אז איך משמרים? דואגים לאווירה של כיף בישיבה. הכול, כמובן, על טהרת הקודש. כדי למנוע שעמום וכדי לאפשר לנערים להרוויח כסף, אפשרו להם לעבוד בחלק משעות היום. האיסור על קשר עם בנות המין השני לא נאכף. יתרה מזאת, בתחקיר על המתרחש בישיבת רש"י, סיפרו כמה בוגרים שראש הישיבה, הרב מילצקי, דרש מהם, לכאורה, לשתף אותו בחוויותיהם האינטימיות עם בנות הזוג שלהם. לסיכום: הישיבות לנושרים דור 2 היו למעשה "קייטנה לשימור חרדים".   לא לומדים, לא מתגייסים לצבא, לא לומדים מקצוע שאלת הטיפול בנוער הנושר החרדי עוררה מחלוקת בין רבני המגזר הליטאי. בסוף שנות ה-90 יצאה לדרך יוזמה להקמת גדוד "נצח יהודה-הנח"ל החרדי". היזמים טענו כי הגדוד יפתור את בעיית הנוער הנושר, שבאותם ימים תפחה למספרים גבוהים. ראש ישיבת שערי יושר צידד בעמדתם של המתנגדים לגדוד החרדי. במאמרים שפרסם טען כי הצבא לא יפתור את בעיות הנשירה, אלא רק יעמיק אותן. מנגד, טענו התומכים כי ההתנגדות נובעת מרצונו של גולדשטיין לשמר את ההגמוניה בתחום הטיפול בנוער הנושר. התנגדותו של גולדשטיין ושל רבנים נוספים הכשילה את היוזמה להפוך את הנח"ל החרדי לפתרון ארוך טווח לנושרים חרדים. סתימת הגולל על היוזמה אפשר לראות במכתב שפרסם מקורבו של הרב שטיינמן, ובו התנער הרב מתמיכתו בנח"ל החרדי.[2] במכתב אף הכחיש הרב את תמיכתו המוקדמת ביוזמה, דבר שיוחס לו על ידי מקימי הנח"ל. בשורה התחתונה: הגיוס לנח"ל החרדי היה דל ביותר. בתחקיר שפורסם ב-2012 בעיתון "בקהילה" נטען שרוב המתגייסים לגדוד הם בוגרי ישיבות חרדיות-לאומיות, או "נערי הגבעות" שרצו ליהנות משירות מקוצר ביחידה נטולת בנות. יזם הנח"ל, הרב דוד בלוך, טען במאמר שפרסם באתר "כיכר השבת" כי המספרים שהוצגו בתחקיר מנופחים וכי חלק הארי של המשרתים בגדוד הם בוגרי החינוך החרדי.[3] מאז אותו ניסיון כושל הוקמו כמה ישיבות שמשלבות שירות צבאי חלקי ולימודים. היוזמות נתקלו לרוב בהתנגדות שקטה או גלויה של הרבנים. רוב הנושרים שנמצאים במסגרות לומדים בישיבות-קייטנה מסוג זה או אחר. אולם אחוז גדול מהנושרים לא מוצא את עצמו לא במסגרת הצבאית, לא במסגרת משלבת ולא בישיבות לנושרים. ההערכות הן שהם עובדים בעבודות מזדמנות וחיים מהיד לפה. ההתנגדות לכל פתרון שאיננו סוג של קייטנה לנוער נושר שומט את הקרקע מתחת לרגלי ההתנגדות החרדית לחובת השירות בצה"ל. לכל אורך השנים הצהירו חברי הכנסת החרדים שמי שלומד תורה צריך להמשיך ללמוד, ומי שלא לומד תורה צריך ללכת לצבא. קיומן של הישיבות לנושרים במודל הקייטנה הופך את הטיעון למגוחך. זמן הלימוד היומי באותן "ישיבות-קייטנה" פחות בהרבה מזמן הלימוד הקצוב בפקודה בגדוד נצח יהודה. המציאות היא שיש אלפי נערים בגיל גיוס שאינם "ממיתים עצמם באוהלה של תורה" אלא מבלים ועובדים, ועדיין חברי הכנסת החרדים מתנגדים בצורה תקיפה, יותר או פחות, לגיוסם לצבא. התוצרים השלילים של תפיסת הקייטנה לא מסתכמים רק במישור האידיאולוגי של שירות צבאי. יש לכך השפעה על העתיד הכלכלי הצפוי לאותם נערים. התנגדות רבני הישיבות לאפשר לימודים ורכישת השכלה גוזרת על הבוגרים חיי עוני. בעוד רוב בני הישיבות הרגילות צפויים ללמוד בכולל אחרי החתונה, מי שעובד חצי יום בישיבה, לא ילמד יותר משעה אחרי החתונה. השאלה היחידה שנותרה: במה הוא יעבוד? האם ימשיך להיות "חוטב עצים ושואב מים" בעבודות מזדמנות, כפי שעשה בתקופת הישיבה, או שיעבוד בעבודה מכובדת. לו היו ראשי הישיבה משלבים, או לכל הפחות מאפשרים, לימודי מקצוע בחלק מהיום, אותם נערים היו זוכים לצאת אל החיים עם ידע מקצועי ויכולת השתכרות מכובדת. ההתנגדות מביאה לכך שרוב בוגרי הישיבות לנושרים מתמודדים עם אתגר כלכלי מורכב אחרי החתונה. בניגוד לאחיהם במסלול חרדי קלאסי, בוגרי הישיבות לנושרים לא זוכים לרוב לסיוע ברכישת דירה. השנים שהעבירו בישיבה, שלא כללו פיתוח מיומנויות למידה מכל סוג, לא מסייעות להם בבואם להתחיל לימודים אחרי החתונה. חלקם סובלים מקשיי למידה, מה שמוסיף קושי על קושי. אם בכל זאת הם רוצים לצאת למסלול אקדמי, הם נדרשים לעשות זאת כאשר במקביל הם מפרנסים את המשפחה ומטפלים בילדים, מה שמעלה את הסיכוי לנשירה שלהם מהלימודים בשלבים מוקדמים. לא אחת האישה שאיתה התחתנו נעדרת יכולת השתכרות, שכן כמוהם, גם היא נשרה ממסגרת הלימודים של הסמינרים החרדיים. התוצאה כואבת: נערים רבים מסיימים את פרק הקייטנה של הישיבה לנושרים כשהם נעדרי כישורי חיים, חסרי יכולת השתכרות ועם מינוס בבנק.   הטלפון החכם סדק את החומות רעיון השימור עבד לא רע כל עוד ה"חטאים" של הנוער הנושר היו בשליטה יחסית של הישיבה ושל המסגרת החרדית. אך גם כאן הטלפון החכם הצליח לסדוק את החומה, לשבור את הקו המפריד בין נער נושר לנער שעזב לחלוטין את הקהילה החרדית. זאת בשל השימוש התכוף בטלפון החכם, כמו גם הקושי להתנזר מהשימוש בו בשבת. על פי נתונים לא רשמיים, אחוז גבוה מהנערים שלומדים בישיבות לנושרים לא מקפידים על אי-שימוש בטלפון בשבת. סביר להניח שחילול שבת קבוע משפיע על תודעתם ומציב את ראשי הישיבות בפני דילמה קשה. הנערים מחללים שבת בחדרי הפנימייה בישיבה או בדירות שבהן הם שוהים. החיבור לטלפון בשבת מנתק את חלקם מהעולם החרדי והדתי, שכן שמירת השבת מבדילה בין אדם שומר מצוות למי שאינו מקפיד על שמירת מצוות. לאתגרים הרבים שיצרה נוכחותו של הטלפון החכם, המכניס לתוך בית המדרש את כל מה שבחוץ, נוסף גם האתגר התרבותי. השאלה, האם הישיבות לנושרים כשלו במשימה? תלך ותחריף עם הזמן. הפער בין ההגדרה של אותם בחורים כחרדים, לעומת מעשיהם בפועל יחייב את ראשי הישיבות לנושרים לקבל החלטות. כיום ניתן להבחין בסנוניות ראשונות של ישיבות שמנסות לטפל בנשירה בשלבים המוקדמים שלה, שלבים שבהם אפשר עוד להכריח את הנערים להיפרד מהטלפון החכם לפחות כל עוד הם שוהים בתחום הישיבה.   מבט צופה פני עתיד הנוער הנושר בשנת 2022 אינו דומה לנוער הנושר של לפני ארבעה עשורים, ואפילו לא לאלו שלפני עשור. הסיפורים על מתעשרי ההיי-טק מצאו את דרכם למגזר החרדי, שמותיהם של יחידות טכנולוגיות בצה"ל לא זרות היום לנערים הללו. שאלת העתיד הכלכלי מובילה את חלקם לחפש את המסלול שיוביל אותם לשירות טכנולוגי שישפר את עתידם. בשנים האחרונות נפתחו כמה ישיבות הסדר חרדיות. אחת מהן, שהוקמה על ידי יזם הנח"ל החרדי הרב דוד בלוך, מיתגה את עצמה כישיבת צמרת שלא נופלת ברמת הלימודים מישיבות העילית החרדיות.[4] ישיבות הסדר חרדיות אחרות פונות בעיקר לנוער שלא הצליח להשתלב בישיבות רגילות. הקמת המסגרות החדשות לוותה בהתעלמות של תקשורת המיינסטרים החרדית. חריג היה ביטאון הפלג הירושלמי, "הפלס", שפרסם סדרה של מאמרים נגד הקמתן. העוסקים בטיפול בנוער נושר מעריכים כי מספרים הולכים וגדלים של נערים שלא מצאו את מקומם בהיכלי הישיבות, בשילוב המודעות לעתיד הכלכלי של אותם נערים, תביא לגידול משמעותי של מסגרות משלבות מסוג "ישיבת הסדר חרדית". כיום, מספרם הכולל של התלמידים הלומדים הוא סביב 400 נערים.[5] ככל שהתופעה תתרחב, סביר להניח שחלקים נרחבים יותר בחברה החרדית, כולל הרבנים, יעניקו הסכמה שבשתיקה לפתרונות המבטיחים עתיד טוב יותר עבור אלו המכונים "הנושרים".