תוצאות חיפוש

פעם כשהייתי קטנה בליל הסדר הייתי אומרת את ״כנגד 4 בנים דיברה התורה״ כשאני על הכיסא הכי גבוה שהוסב זמנית לבמה. בסוף הייתי מגיעה לבת החמישית הכי טובה שהיא לא נכללה כלל באחד מהארבעה, והיא שאלה האם גם שנה הבאה נחגוג ככה? והתשובה תמיד לא איחרה מלהגיע. כן, גם בשנה הבאה נכריז ״עבדים היינו במצרים ועתה בני חורין״ - חופשיים ומאושרים. השנה אמנם אני כבר לא אותה ילדה קטנה אבל פתאום משום מקום צצה לי שוב אותה הקושיה, מה יהיה בשנה הבאה? יש תחושה כזאת שסוף העולם הגיע, כמובן כל אחד והאמונה שלו. ישנם שיגידו שמשיח מחכה כבר בפתחה, אחרים יאמרו שזה סך הכל עוד תקופה ויש שיקבעו שהאנושות מיצתה את עצמה. אז רגע לפני שגם אני משייכת את עצמי לאחת הקבוצות האלו או לכולם ביחד, יצאתי לחקור ארבעה טיפוסים כמעט כמו ארבעת הבנים (במרחק כמובן של 2 מטרים). הראשון היה זה שכבר מלפני חודשיים הצטייד במחסן של מים, שימורים, עופות קפואים וטיטולים. השני הצטייד מהר בעוד כמה מכשירים טכנולוגים כתחליף של ביביסיסטר או סתם כדי שיהיה לו יותר נוח. השלישי קנה יינות ומקפיא מפוצץ בגלידות. והרביעי אמר לעצמו שכלום לא קרה וקנה רק בנוסף עוד מנה חמה. וכמו אותם 4 הטיפוסים גם אצלינו היו כאלה שדחפו בתורים והראו שסוף העולם גורם לנו להוציא את כל השדים! יש כאלה שישר התנדבו לעזור לקשישים לקבל גם בימים אלו מצרכים. ובמקום אחר היו כאלה שהביטו מהצד בלגלוג מרושע, ולעומתם, כאלה שישר נכנסו לפאניקה עצומה. יש את אותם אנשים שהתחילו את הבידוד הביתי לפני חודשיים והיו אחרים שהתחילו עם כולם בידוד המוני לפני שבועיים. ואני, אני כבר מזמן שאלתי את אותה השאלה מה יהיה בשנה הבאה? מה יוביל הרגשת סוף העולם הזה? האם תרבות הצריכה תרד? ואולי טיסה כבר לא תהיה חלום ממוצע? האם נחזור להיות שוב עם דביק גם בחורף? או אולי נאמץ כמה גינונים כאילו אנחנו באמת מינימום בני מלכים? לא יודעת מה יוביל יום אבל יודעת שהוא לא יראה כתמול, שלשום.   צילום: דבורה עמית סיאם ריפ, קמבודיה

פתאום שהחיים עצרו מלכת יש שניה של חשיבה, שאולי שווה לשנות את המסלול. אם פעם גינת השעשועים הייתה מקום הומה אדם שתמיד כשהגענו, חשבנו על מתי אנחנו רוצים ללכת משם. היום במציאות החדשה גן השעשועים נראה ריק ושומם, כזה שננטש בלי חשיבה. ורק סרט אדום של אין כניסה בולט בשטחה של הגינה. איפה אותם הימים שהיינו בגינה יחד עם עוד מאה ילדים. איפה הימים שלימדנו את ילדינו לחלוק את הזמן בנדנדה או לשתף ילדים אחרים בציור עם הגירים שלנו? פעם לימדנו את ילדינו לחבק, לבקר את סבא וסבתא. לעזור לזקנה בשביל הדרך, ולחייך לזקן בשדרה. והיום אנחנו רק מבקשים ממנו להתרחק, ואם אפשר כמה שיותר רחוק. כדי שסבא וסבתא ישארו קרוב. לפני שנה אם הייתי שומעת אמא אומרת לילדה תתרחק ואל תחלוק, הייתי בטוחה שהחינוך שלה קלוקל. אך היום את אותה אמא הייתי מציינת כדוגמא. תקופת הקורונה תסתיים (בטוח!) אבל אנחנו נשתנה יחד עם סיומה. אז נכון עוד שבוע (או יותר) גם הגנים יחזרו לשגרה אך בואו בבקשה ננסה לזכור שבינתיים הריחוק הוא האהבה. צילום: דבורה עמית

גומיה שחורה פשוטה של שיער. זה כל מה שהייתי צריך בשביל להרגיש מאושר. הזוי, אה?! נולדתי וגדלתי בבני ברק. עברתי את המסלול חיידר-ישיבה קטנה-ישיבה גדולה כמו כל האחרים בעדר. ובחברה שבה גדלתי כל דבר נבדק, נשפט, מבוקר ומנותח על ידי כל הסביבה. לא משנה מה לבשת, לא משנה מה עשית, הסביבה מסתכלת ובוחנת. לא תמיד במבט ביקורתי, לפעמים זה סתם כך, מבט. מבט שממנו אתה אמור ללמוד אם המשקפיים מודרניות מידי, או חניוקיות במקצת, אם המבקר נהנה מהצורה בה החולצה יושבת עלייך או מתפלא איך העזת לצאת כך מהבית. האם התיק שעל הגב מסתדר לו בעיניים או שזה ממש מזעזע שבן תיירה הולך כך. מבט, שמאשר או מבטל כל פעולה וכל התנהגות. מבט, שבתור אחד שמתנהג תדיר לפי הסביבה, מכביד עליך להיות בן אדם פרטי, שמקשה להיות פשוט אתה. יצאתי מהישיבה, או יותר נכון התבקשתי לצאת, לפני כמה חודשים. הרגשת השיחרור היתה מדהימה, משכרת. להשתרע על המזרון בחדר בדירת שותפים ולחייך, מכל הלב. אבל עדיין, התהליכים הלא פתורים, החששות מפני הבאות, לא מניחים ולא נותנים להרגשת האושר להתפשט ולהשתרר בעצמות. שבוע שעבר, לקחתי מהבית מארז פתוח של מציות, שהיה עטוף בגומיה. גומיית שיער שחורה, פשוטה. שמתי אותה על היד, במחשבה שלא אגמור את האריזה וארצה לשוב ולסגור אותה. בסוף היום אני מסתכל על היד שלי, ומבין ששכחתי אותה עלי. לשניה הרגשתי מוזר- אני ממש לא רגיל ללכת עם גומיות או צמידים ושאר אביזרי קישוט. אבל פתאום חדרה לי ההבנה- אף אחד, מכל האנשים שפגשתי במהלך היום, לא הסתכל על הגומיה במבט מלא משמעות, או במבט בכלל. אף אחד לא העיר והאיר לי על יופיו או חוסר חיוניותו של המוצר. ואף אחד לא חשב שהתלהבותו או חיסרונה משמעותיים כלפי. הרגשת שיחרור עילאית פשט בכולי, והעלה לי חיוך רחב מצד לצד (שאולי זיכה אותי במבט או שניים, אבל למי אכפת?!...) אני נמצא במקום, שבו המרווח ההתנהגותי והפעולות שאעשה, רחבים כל כך, והחברה מקבלת אותן כמובן מאליו. וההרגשה הזאת נשארת איתי כל זמן שאני מסתכל על הגומיה שעל ידי ואומר לעצמי, שלמה, אתה לא חולם. אתה באמת חופשי. הוא אשר אמרתי, גומיה פשוטה עשתה אותי מאושר.   צילום: דבורה עמית

בַּיּוֹם שֵׁהַקוֹרוֹנַה נֶעֶלְמָה, הִרְגַּשְׁתִּי קָצַת עָצוּב. וְלֹא סִפַּרְתִּי עַל זֶה לְאַף אֶחָד, כִּי הִרְגַּשְׁתִּי מְרֻשָּׁע, וְלֹא רָצִיתִי שֶׁיֵּדְעוּ.   לֹא רָצִיתִי שֶׁיָּדְעוּ, שֶׁכְּשֶׁהַכֹּל מִתְעוֹרֵר לְחַיִּים; הַבּאָרִים, הַחֶבְרָ'ה, הָרַעַשׁ, פְּקָקִים.. אֲנִי מִצְטַנֵּף בְּקַצֵּה שֶׁל מִטָּה, מַרְגִּישׁ חֲרָדָה, "נִשְׁאַרְתָּ מֵאָחוֹר!" צוֹעֶקֶת לִי בָּאוֹזֵן, בִּלְחִישָׁה   וְזֶה לֹא שֶׁמַּמָּשׁ 'איּן לִי לְאָן לַחֲזֹר'.. פָּשׁוּט שֶׁעוֹד לֹא מָצָאתִי אֶת עָצְמִי שָׁם, בָּעוֹלָם אָאוּטְסַיְדֶּר כָּזֶה, שֶׁסָּבְבָה.. זוֹרֵם, אֲבָל אֵם תִּתְקָרֵב אֵלָיו יוֹתֵר מִדַּי, הוּא הוֹפּ! נֶעְלָם   אִם רַק הָיָה לִי כֶּלֶב, וְכֶסֶף, וְאוֹפִי פָּחוֹת מְתֻסְבָּךְ, וְהַוֶּסְפָּה שֶׁלִּי לֹא הָיְתָה מִתְקַלְקֶלֶת בָּטוּחַ שֶׁהָיִיתִי כְּמוֹ כֻּלָּם, עוֹלֶה עַל מַסֵּכָה, וְנוֹסֵעַ לָעִיר לַחֲגֹג כְּמוֹ כָּל חַי בְּסֶרֶט   אָבַל בְּמַצָּבִי, אִם הָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתִי; רַע אוֹ נוֹרָא? אָפֹר אוֹ שָׁחֹר? אוּלַי עָדִיף לִי בַּבַּיִת.. הָיִיתִי אוֹמֵר, עוֹד מֻקְדָּם לִי לַחֲזֹר   אוּלַי עָלָי הֵם אָמְרוּ, אֶת אוֹתוֹ מִשְׁפָּט שֶׁל חָכְמָה אוּלַי אֲנִי זֶה שֶׁצָּרַת רָבִים אֶצְלוֹ הִיא בֶּאֱמֶת נֶחָמָה.   צילום: דבורה עמית. פנום פן, קמבודיה.

עכשיו זה מדעי! הסרת הכיפה היא הגורם היחיד והוודאי לתופעה הרווחת של בריחת אותיות מהמוח. ההוכחה החד-משמעית מי מאיתנו לא נתקל בתופעת האותיות הפורחות באוויר? מי לא ניסה להסתתר מאימתה של האות אל"ף (א') שהתעופפה במרחק לא גדול מהקרקע, גדולה ומאיימת, מחוללת הרס כמו אשמדאי בזמניו היפים ביותר, או מיהר להימלט כאשר האות בי"ת (ב') חגה לה באוויר וביאשה אותו בזוהמה. צוות מדענים מאוניברסיטת המקובלים בצפת הקדישו את מיטב שנותיהם לחקר התופעה המדאיגה, ואף זכו למימון מוגבר בשנים האחרונות, בשל התפשטותה. שיטות המחקר כללו ניסויי מעבדה, שאלונים פתוחים וסגורים, קבוצות מחקר מובחנות ומדויקות, תצפיות, קריאה בכוכבים וירידה לפשר חלומות. כל אלו הובילו למסקנה חד-משמעית, שהובהרה פעם אחר פעם בכל אחד מהמבדקים: ברגע שהכיפה מוסרת מהקרקפת מייד מתחיל תהליך בריחת האותיות, ואילו השבתה לראש עוצרת את הבריחה. קשה לומר שהממצא התקבל בהפתעה. הלוא בריחת האותיות לאחר הסרת הכיפה היא סיכון ידוע משכבר הימים. עם זאת, מעניין להבין מה ההסבר המדעי מאחורי התופעה: "בין עצמות הגולגולת מצוי המוח", מסביר ח.כמולוג, המדען שהוביל את המחקר רב-השנים, "במוח מצויים תאי זיכרון שבהם מאוחסנות אותיות הא"ב. אולם שאיפתן הבסיסית והטבעית של האותיות היא לצאת מהמוח ולהסתובב בעולם. במצב תקין מה שעוצר מבעדן לעשות זאת זו הכיפה. הכיפה המהודקת לראשו של האדם סוגרת למעשה את פתח המילוט של האותיות, ובכך מותירה אותן בתוך הראש". ח.כמולוג מציין שלדעת חוקרים מסוימים בצוותו כיפה עם סרט היא המחסום האפקטיבי ביותר, אך לדבריו עוד לא נאספו מספיק ראיות לאישוש תיאוריה זו. "בהיעדר מחסום הכיפה", ממשיך ח.כמולוג ומנופף בשלל מסמכים תומכים, "האותיות פשוט משתחלות החוצה ומשתוללות, ואת האסון כולנו רואים". הסבריו של המדען מבהירים מדוע באזורים מסוימים בארץ, למשל מעל העיר תל אביב, נמצאו כמויות חריגות מאוד של נשורת אותיות ומדוע פרסמה אוניברסיטת המקובלים אזהרת מסע למקומות מסוכנים כמו אלו, וציינה כי קרינת האותיות עלולה להביא למצב של עודף מידע מסוכן.   סיפורי מקרה בחרנו להביא שני סיפורים, מתוך עשרות אלפי המקרים שנבדקו במהלך המחקר, הממחישים את היקף התופעה ומעוררים תקווה באשר למניעתה. דבורה (שם בדוי, כמובן) מבני ברק מספרת: זה קרה בשבת אחר הצוהריים. יצאתי עם ילדיי הקטנים לגן השעשועים, כמו בכל שבת. ילדות התנדנדו בנדנדה, ילדים התגלשו במגלשה, וליד הקרוסלה התנהל תור לא מסודר. הכול כרגיל. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד לקרות. פתאום אני רואה ילד כבן 4, שובב קצת, שמסתובב ומפזז בצעדים רחבים מדי, ומניע את הידיים לכל הכיוונים. וככה, פתאום, הוא העיף לבן שלי את הכיפה מהראש. אני דוגלת באחריות אישית, אז חיכיתי שהבן שלי ישים לב שהכיפה כבר לא על ראשו, אבל הוא לא שם לב. פתאום הבחנתי באות אל"ף גדולה שמשתחלת לו מאמצע הראש. כבר לא יכולתי לעמוד מנגד, צרחתי בכל הכוח: "תחזיר את הכיפה, תחזיר אותה תכף ומייד! האל"ף-בייע"ס בורחים לך מהראש!" הילד שלי כל כך נבהל, הוא רץ אליי בדמעות ואמר, "...ני ל... יודע מה ...ת רוצה, ...מ..., למה ...ת צועקת?" הייתי המומה. הבנתי שזה מאוחר מדי, שהא' ברחה לו לבלי שוב. למרבה המזל, התאוששתי מהר ורצתי להביא לו כיפה אחרת מהבית, לפני שגם האות ב' תברח לו מהזיכרון. בעקבות המקרה המצער דבורה החליטה לפעול בכול כוחה ומאודה למען העלאת המודעות הציבורית לנושא, ולהתריע מפני הסכנה החמורה הטמונה בהסרת הכיפה ולו לרגע אחד. סיפורו של מנחם, תושב אחת הערים הדרומיות, מבהיר מהו מסלול החתחתים שעובר מי שתלמודו נשכח ממנו. כיפתו של מנחם נפלה מראשו באחד הלילות, וכשהוא קם גילה כי כל האותיות ברחו מראשו. מנחם נאלץ לשוב לכיתה הראשונה בחיידר, להתיישב על כיסא קטן בהרבה ממידות ישבנו, ולהתחיל לשנן את האותיות יחד עם בני השלוש. קשה לתאר את עוצמת הסבל, עוגמת הנפש והמחיר הכלכלי והרגשי שנגבה ממנו בשל. גם מנחם נרתם למיגור התופעה, והוא כיום מרצה בגני ילדים, מדבר איתם בשפתם ומסביר להם מדוע עליהם להקפיד שהכיפה לא תרד מראשם אף לא לרגע. את קירות משרדו של מנחם מעטרים מכתבי תודה של ילדים מכל רחבי הארץ. חרף מאמציהם של דבורה, מנחם ואנשים ונשים רבים אחרים, לא נרשמה בלימה משמעותית בהיקף התופעה, אלא להפך. המחקר נמשך.   הפיתוחים העדכניים ביותר: במהלך עשרות שנות המחקר נערכו גם כמה ניסיונות להתמודד עם התופעה בדרכים אלה ואחרות. איגדנו עבורכם את היעילות שבהן:   שיר מנע במצבים שבהם הכיפה הוסרה מהראש ויש חשש ודאי לדליפת אותיות, על הנוכחים בחדר לשיר את הפזמון הבא: גוֹי, גוֹי, גוֹי, מַשִי גוֹי, האָסט אַן עַבֵירֶה, גֵייט אַרוֹיס דִי תֹּורֶה (בעברית: גוי, גוי, גוי, משי גוי [אין תרגום הולם למילה "משי" בהקשר זה] יש לך עבירה, התורה יוצאת). ב-145% מהמקרים שבהם הפזמון הושר לא חלה דליפת אותיות. יותר מכך, הכיפה הושבה לראש תוך שניות אחדות ולא הוסרה ממנו עוד למשך יממה שלמה לפחות. את ההסבר לפתרון המועיל הזה מספק חבר צוות בכיר בחטיבת המחקר של האוניברסיטה הקבלית, פרופ' ח.רטוטים. "מדובר למעשה במשוואה בעלת איברים מעוררי הרתעה, שילוב של המילה הקשה 'גוי' עם המילה מעוררת הצמרמורת 'עבירה' מייצר תדר שמשנה את האווירה באחת, קושר בין האדם לכיפתו ובכך נמנעת זליגת האותיות". עמיתו של פרופ' ח.רטוטים, פרופ' ארימטוס ג.וזמאות, מבקש להדגיש כי מסתובבים בשוק נוסחאות בלתי מאומתות המתיימרות לחקות את השפעתו של השיר, אך בשום ניסוי לא שוחזרה רמת ההצלחה שהושגה בשירת הנוסח המקורי.   הפתרון האורגני פתרון זה נמצא בהישג ידו של כל אחד. ממש בהישג ידו. בשעת הצורך יש להניח את היד על הראש המגולה, בדיוק באזור התושבת של הכיפה, ובכך לעצור את דליפת האותיות עד להשגת כיפה תקינה.   עצת גדולים כנהוג וכידוע, אין לסמוך על חידושים ופיתוחים בכל נושא שהוא. ועל כן, בשעת הצורך ובמקרה חירום, יש לפנות לדוד היודע כול, או לאח הגדול.     רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

ושוב אחרי החגים, ואני נוחתת, אחרי מסע משנה חיים, חזרה לדרום תל אביב; אל השמש והחיבוקים והחיים עצמם, ואז נתקלת בטקסטים הדרמטיים להחריד של מריה בת ה-16, ופורצת בצחוק גדול, וגם בוכה קצת-קצת. כי בכל זאת, אחרי החגים כבר כאן.   ושוב היו חגים, ושוב באה השואה על בית משפחת אסטריכר הכבודה. ואפילו יביאו את כל קני הסוף הרעננים והמבושמים ביותר, אלו לא יצליחו לגבור על עננת הצחנה התמידית, צחנת הדברים ששכבו בצד יותר מדי זמן ואיש לא שת ליבו אליהם.  ושוב לבשו הכול ארשת פנים שמחה חגיגית, ואף צדקנית-מה, וישבו אל שולחן החג הערוך למשעי; איש-איש בחיוכו הריקני, איש-איש ומטענו על כתפו, המטען שהלך וצבר אבק עם השנים. והאל – האל השקיף ממרום וזמזם לעצמו נעימות יווניות.  ושוב, כמו בכל שנה בתקופת החגים, מנסה אימא דבורה לאחד את כל בני השבט תחת קורת גג אחת. ללא הצלחה. עיתים נדמה כי הדבר מגוחך – כאילו נטלה אימי פיסת בד קטנטנה וניסתה לכנס את כל ילדיה תחתיה. ופיסת הבד זעירה היא. לא משנה כמה תמשוך אותה אימי לפה ולשם, אנה ואנה, תמיד יבצבצו להם ידיים, רגליים וחלקי גוף אחרים. היא מושכה לפה, וחושפת שם; מסתירה טפח ומגלה טפחיים. וחוזר וחלילה. אם זר גמור ייכנס בשעה של רוגע מדומה זה, הכול יראה לו מסודר, ואולי אפילו מעורר קנאה, אבל אם יתעכב האורח ויבחן בעיניים פקוחות לרווחה את המארג העדין, ישים לב מייד לקרעים ולריקבון שפשו באותו מעון, המכונה "בית". אבל בעיני אימא דבורה זה לא חשוב, כל עוד כלפי חוץ נראה שהכול בסדר, "טיפ-טופ", כמו שהיא אוהבה להגיד, מה לה כי תלין... וכך, במשך שנים ואף דורות, היא מתנהלת בצורה זו. מושכת לפה ולשם, מנסה לכסות את הזוהמה ולהחריש את הרעש, אבל כמו תמיד לא עולה הדבר בידה – חלקי סיפורים ומעשים מסואבים גולשים החוצה, מאיימים להפר את חלומה הענוג. מבחוץ נחות העיניים על משפחה גדולה ומאושרת, אבל בפנים – הלב מאיר על תהום. תהום כה אפלה ועמוקה – שום סוד לא יכול להסתתר מפניה. לב התהום רחב כליבה של אימא דבורה, הוא סופג וסופח אליו את כל המורסה המוגלתית הזאת, ושותק. אבל לא לנצח. לעיתים הלב עולה על גדותיו ומנפק אי-אילו פרשיות עסיסיות, שתורמות להווי הבית המטולא בלאו הכי. לעיתים הפרשיות עסוקות במאבקי אגו וקטנוניות בין האחים, או בין ההורים – ולהפך. לעיתים הפרשייה עסיסית ממש, נוטפת דם כמו הרומן האסור בתכלית האיסור של אחותנו הקטנה, שתחילתו מלבבת וסופו מר כלענה. ולא ארחיב בדברים של מה בכך ובזוטות, רק אומר זאת: עולם כמנהגו נוהג והחיים נמשכים: יום בא ויום הולך, קיץ וחורף, סתיו ואביב משמשים בערבוביה. הזמן זולג לו בטיפות, פעם עכורות ופעם צלולות, ולעולם אינו נח. וכך, משעבר לו הקיץ הלום השמש ושטוף האור – שוב באים החגים. ושוב באה השואה על בני משפחת אסטריכר הכבודה. מריה, 2007.   אחרי החגים עולים אצלי מן השאול נמשכים בפירורי הנפש שהותרתי מאחוריי. ניזונים מקיץ ארוך מדי וחיבוקים שנמשכו אך רגע קט.   המים במקלחת אפורים עצלים ניגרים בחוסר עניין בין בלטות א-סימטריות דמותי לא נשקפת בהן.   בשום פנים ואופן לא.   עייפה ודרוכה אני מדשדשת בין תשרי לאוקטובר. היהודי הגלותי שבתוכי משהק מארוחה אחרונה של חג.   אני נר זיכרון שקפצה עליו הדמנציה.   אחרי החגים עולים אצלי מן השאול בעננה של שדונים עם זיק זדוני ותל אביב מקבלת אותי אליה בידיים מצולקות וחיוך חסר שיניים.   אלוהים, כמה שאני רוצה להתמסר לחיבוק הזה. מריה, 2018.   והיום (2022): מתכון קליל לסלט סלקים צלויים לאחרי חגים טיפה יותר שמח: מצרכים: 3 סלקים מבושלים בוואקום, או סלקים שצליתם בעצמכם על מלח גס עד לריכוך. 100-50 גרם גבינה שאתם אוהבים. אני אוהבת גבינות מסריחות וחריפות, כמו רוקפור או גורגונזולה, אבל הסלט עובד טוב עם כל גבינה: פטה, מוצרלה, ברי וכו'. חופן אגוזי מלך קלויים או שקדים או כל אגוז שיש בבית. פרי סקסי אהוב: כוס גרגירי רימון, כמה תאנים קרועות ביד, נקטרינה פרוסה או תפוח עץ ירוק ופריך חתוך לקוביות. חופן נדיב של כוסברה, נענע ובצל ירוק קצוצים.   לרוטב: 1 כף חרדל 1 כף סילאן 1/2  כף חומץ בלסמי 1 כף שמן זית נדיבה 1 כף מיץ לימון 1/2 כף רוטב סויה מלח ופלפל לפי הטעם.   הוראות הכנה: חותכים את הסלק לחתיכות גסות. קורעים ביד את הגבינה לחתיכות נדיבות. מוסיפים את חתיכות הפרי ומתבלים בעשבי התיבול. את המצרכים לרוטב משקשקים היטב בצנצנת קטנה, ויוצקים מעל. בתיאבון!   נשיקות.

דבורה פלדמן, יוצאת לשאלה מחסידות סאטמר בארה"ב, ומחברת הספרים "מורדת" ו"אקסודוס" המגוללים את סיפורה העצוב והמחזק של סיפור יציאתה לשאלה, בראיון ובקטעים מספרה.     תגיות: דבורה פלדמן, ארה"ב, סופרת, סיפורי יציאה, סיפור אישי תאריך הכתבה: ספטמבר 2013

הסתגלות מהירה לפני כמה ימים נפגשו חברותי למחזור מהתיכון. לא הלכתי, אבל מצאתי את עצמי מתבוננת בתמונות שהן העלו לקבוצת הוואצאפ של ״מחזור ח״י – בית חנה צפת" שוב ושוב. לא נכון יהיה להגיד שאני מתגעגעת לצורת החיים הקודמת שלי, אבל מדי פעם עולה בי געגוע לאנשים מסוימים, להרגשה השמיימית שהנה, עוד רגע המשיח בא ולוקח ממני את כל הצרות. גדלתי בקהילת חב״ד בצפת של שנות התשעים, חוויה יוצאת דופן, במבט לאחור. כמובן, כשהייתי בפנים, לא יכולתי לראות את זה. צנחתי לעיר הצפונית עם אימא שלי, חוזרת בתשובה, היישר מהעולם החילוני. כן, אני בת יחידה. אפשר לומר שאני מכירה היטב את תחושת ההגירה משני צידי המתרס, חזרה בתשובה ועזיבת הקהילה החרדית. ההתחלה הייתה מבלבלת. אני זוכרת שאחד הילדים קרא לאחותו מהחלון, ״דבורה לאה! דבורה לאה!!״ ולא הבנתי אם הוא קורא לילדה אחת או יותר. חינכו אותנו להיות ״ילדות חסידות״. מה זה אומר? להיות "חיילות של הרבי", לצאת "למבצעים", בעיקר "לחלק נש"ק" ר"ת נרות שבת קודש. כן, הז'רגון היה לגמרי צבאי. בל"ג בעומר היינו מובילות תהלוכות של מאות ילדים, וכולם צורחים יחד סיסמאות כמו: ״ליהודי מתאים יותר לאכול מזון כשר״. בכל שנה הייתי חוזרת הביתה מהתהלוכה מיובשת, ומקיאה את נשמתי. אני אלרגית לתהלוכות ל״ג בעומר. בשנה הראשונה למעבר לצפת הגרילו בתהלוכה את האופניים החדשים שלי. אימא תרמה אותם כיוון שהסבירו לה שלבנות אסור לרכוב... בני אדם הם יצורים סתגלנים, ומאוד מהר התרגלתי והכרתי ואפילו אהבתי. שיננתי שירים על הרבי ועל ביאת המשיח, ואת לוח השנה החב״די, על כל חגיו ומועדיו. שלטתי לגמרי בטמפו החסידי. עבור ילדים זו חוויה כיפית. הרבי היה אז בחיים, והיום-יום שלנו כלל צפייה בסרטים מ-770 ובגעגועים אליו.   [caption id="attachment_16414" align="alignnone" width="768"] "מובן שיש משהו מתנשא מאוד בקבלת האחר בחב"ד, מעצם הגדרתו כ"אחר"."[/caption]   ילדות סוג א' וילדות סוג ב' בבית הספר, אף שהייתי תלמידה טובה וילדה מרצה, סומנתי כשונה. היה ברור מאוד מי הילדים של "המקורבים" ומי ילדי ה״שלוחים״. וכחותמת סופית להבדל, יצא לאור "ספר השלוחים", ובו תמונות של המשפחות המיוחסות ומלאות החשיבות, בני המזל שהרבי שלח כדי להפיץ את אור החסידות בעולם. ילדי אותם "שלוחים" הסתובבו כטווסים וכולם רצו בחברתם. זה קשה להרגיש שלא משנה מה תעשי, תמיד תהיי סוג ב׳. הרבי אומנם הטיף לאהבת ישראל, אבל מובן שיש משהו מתנשא מאוד בקבלת האחר בחב"ד, מעצם הגדרתו כ"אחר". גם המורות נדפקו היום, כאימא בעצמי, אני מבינה ויודעת שהחינוך מגיע מהבית. את הילדים שלי אני שולחת לבית ספר מסיבות חברתיות בעיקר, ואת החינוך לאהבה וקבלה אני משאירה בתחום אחריותי. בצפת, לעומת זאת, לא הייתה הבנה כזו. ההורים סמכו על מוסדות החינוך. היו בנים שחטפו מכות בתלמוד תורה, ואיתנו, הבנות, עבדו בשיטה אפקטיבית המשלבת בין שטיפת מוח לעלבונות. חקוקים בי משפטים מאוד קשים שהמורות שלי אמרו כשהעזתי לבטא את עצמי, או כשהראיתי סימנים קטנים של מרד נעורים. אני יכולה להבין אותן: הן היו כל כך עייפות. ללדת תינוק מדי שנה ולחזור במהירות לעבודה, לעמוד שעות מול עשרות תלמידות. אפשר להשתגע. כיום אני יודעת: השיטה הייתה אכזרית לכולנו במידה שווה. ואם הדלתות היו מסתובבות? הלימודים לא היו ברמה גבוהה. אומנם למדנו לבגרויות, אבל כשלא התחשק לנו ללמוד וביקשנו לערוך "התוועדות חסידית" לרגל תאריך אמיתי או ממוצא, המורות לא התנגדו. אני זוכרת שהיו כמה תלמידות מבריקות בכיתה. לא פעם אני תוהה לעצמי, לאן הן היו יכולות להגיע לולא המקום שבו גדלו והנסיבות, האם הן באמת מאושרות, ומי אני, שהטפתי נגד התנשאות לפני רגע, שאחשוב אחרת? הסדקים והשבר יש סכנה רבה בתליית החינוך בגורמים חיצוניים. אז פחות הרגשתי את זה, אבל היום, במבט לאחור, אני מבינה שהיינו ממש בסכנה. יש לי המון חברות שנפגעו מינית ולא סיפרו להורים, כי הן בכלל לא הבינו מה קורה להן והטראומה צפה אצלן בגיל מאוחר יותר. אבל הטראומה הקולקטיבית הייתה כשהרבי נפטר. הילדים והנוער חוו בלבול מטורף, והמבוגרים לא ממש התייחסו לכך. הם עצמם היו באבל או בהכחשה. בקיץ שבו הרבי נפטר, לראשונה בקרית חב"ד בצפת, הוכנסו לבתים עיתונים חילוניים. כי כולם רצו לקרוא את הכתבות שהתפרסמו לאחר הסתלקותו של הרבי. באותו קיץ, יותר מתמיד, בני הנוער לא היו תחת השגחה ומהר מאוד הם הגיעו לעמודים האחוריים בעיתון, למודעות הפורנו והשיחות הארוטיות. חשבונות טלפון של משפחות רבות בקהילה הכפילו את עצמם. בזמן שההורים עשו קריעה על מות הרבי, או חגגו בהתכחשות נמרצת לפטירתו, ילדיהם גילו את המיניות אגב הקשבה דרוכה לסיפורים על דיילות ועל שליחי פיצה שמגדילים ראש. מעניין מה עמדת הפסיכולוגיה על מיניות כזאת, שמתגלה בזמן שקהילה שלמה מאבדת את דמות האב והמנהיג שלה. חינוך של בית כאם למתבגרים אני מבינה כמה גדולה תחושת החרדה הנלווית לתפקיד גידול ילדים, וכמה מרגיע לאפשר לקהילה לקחת מאיתנו חלק מהעול. אבל אסור לבנות על זה. הבית הוא המקום שבו הילדים מתעצבים, שם מתווכים להם את המציאות, מציבים מראה ואוהבים אותם. לא משנה מה.

"האברך יענקי וייסברג": איך נראית הגרסה החרדית של "הגבר החדש"? "יענקי וייסברג נועד ללמוד תורה", זו הנחת(ת) היסוד ואקורד הסיום של עלילת הספר "האברך יענקי וייסברג". אך כמאמר המדרש: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של..." - הייעוד של יענקי מופרע מכל הכיוונים. יש לו ארבעה ילדים שדורשים את שלהם, יש לו אישה שמצליחה בהייטק ו"מאלצת" אותו להיות אבא במשרה מלאה, יש לו אח גדול שיצא בשאלה ואחרי נתק של שנים מחדש איתו את הקשר, ויש לו גם את "יענקי", שמציף אותו כל הזמן עם תחושות אשמה וקנאה וכעס ותסכול שלא מאפשרים לו לשקוד בשלווה על תלמודו. ספרה החדש של ד"ר דבורה ווגנר מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה העוסקת באבהות של אברכים חרדים ובאופן ספציפי: "בזיקה ובמתח שבין התפקיד ה'נשי' של טיפול בילדים במרחב הביתי, לבין תפיסת האברכים את זהותם כגברים למדנים-אליטיסטים" (ציטוט מתוך העבודה). ווגנר מציינת בסוף הספר שדמותו של יענקי היא פרי הדמיון אך מבוססת ומורכבת מכל האברכים שראיינה במשך ארבע שנות מחקר. לתחושתי, לא מעט אלמנטים מחקריים הצליחו לזלוג לספר ולפגוע בפוטנציאל הרגשי שלו, הן במידת ההיחשפות המיידית והחזיתית ללפני ולפנים של ההוויה החרדית על שלל גינוניה ועגותיה והן באנליזה המפורטת לכל תהליך רגשי, מהלך מתבקש בעבודת מחקר שמטרתה להבהיר ככל הניתן את מה שניתן להבהיר, אך פוגם בעמימות הנדרשת לסיפור שתאפשר לנו להסתקרן, להתמסר ולהתחבר לדמויות באופן טבעי. העיסוק בגרסה החרדית של "הגבר החדש" הוא מרענן ולא שגרתי. ווגנר מיטיבה לכנס את חיבוטי הנפש של האברך יענקי - שנעים בין הצורך והרצון להיות אבא מעורה לבין חובתו-ייעודו להיות תלמיד חכם - לשאלות מפתח של זהות וגבריות. "להיות גבר אצלנו זה להיות תלמיד חכם", אומר יענקי לאחיו-לעצמו, והוא גם יודע להתייחס לעצמו בציניות כ"גבר שיודע להחליף חיתולים, לספר סיפורים ילדים ולאפות עוגות". המרמור והתסכול גם יוצאים החוצה ומשפיעים על מערכות היחסים שלו. "איזה מין גבר מצאת לך?" הוא תוהה בפני אשתו, חיהל'ה. "לא לומד, לא מפרנס. אפילו בצבא לא הייתי". האירוע המחולל שמוביל את יענקי להתעמת עם עצמו על מה שמפריע לו ועל מה שחשוב לו, היא ההיכרות החדשה-ישנה עם אחיו הגדול שהיה אהרון והיום ארי. ארי הוא סוציולוג וחוקר מצליח באקדמיה שמתעסק בזהויות של מהגרים תרבותיים. לאחר שהוא מציע נישואין לחברתו ערגה, הוא מחליט לנסות לחדש את הקשר עם אחיו. יש לא מעט קווי דמיון בין שני האחים. בין האח הצעיר, יענקי ש"היה ונשאר ילד שמרוצה ממה שהחיים מזמנים לו. מעולם לא חיפש, מעולם לא ערער, מעולם לא פקפק" (עמ' 172), לארי-אהרון הלמדן, העילוי חד הלשון, חריף המחשבה. שניהם חרדתיים, מעט נוירוטיים, ממוקדים בעצמם, רגישים ומופנמים (רוב הזמן רק אנחנו הקוראים נחשפים להרהורים האובססיביים. הללו מתפרצים החוצה רק במקרים נדירים), אך לא פעם מתנהגים בפזיזות ובאימפולסיביות. התזזיתיות של הדמויות מניעה היטב את העלילה ומאפשרת לסיפור להתפתח ולצאת מגבולות המחקר המקורי, אך ככל שהשימוש בטקטיקה הזו קורה שוב ושוב, ההפתעה נשחקת וגורמת לדמויות להיות מעט צפויות ושטוחות. יתרה מכך, אם זה היה מסתכם בצמד האחים, עוד היה אפשר לעגן את הנטייה המתפרצת כעניין משפחתי שאחראי ללבה הרותחת המשותפת, אבל ההתנהלות הנמהרת לא נותרת בדל"ת אמותיה של משפחת וייסברג. כמעט כל דמות שמופיעה בספר נכווית בה ברמה זו או אחרת, מה שמייצר פגיעה באמינות הכללית. ברגע שכולם לא צפויים, זה כבר לא עניין של אופי מפתיע, אלא של מהלך תסריטאי מעט עצל שמטרתו להניע את העלילה למקום הרצוי מבלי להזדקק לבישול עומק של מה שזקוק לכזה כדי להיות באמת מוכן. ההשפעה של ארי על חייו של אחיו התחילה עוד לפני המפגש ביניהם. יענקי, בחור ישיבה רציני, עילוי, בן למשפחת רבנים בני ברקית מיוחסת, "נאלץ" להתפשר על בת למשפחה אמריקאית מודרנית, תוצאה של "הכתם" שנוצר בעקבות מה שקרה עם אחיו. הפשרה הזו מפגישה אותו עם דרך חיים רגועה יותר והוא צופה במעט קנאה בנינוחות המשוחררת אצל משפחתה של אשתו, שגורמת לו גם לתהות על שיטת החינוך הנוקשה יותר שהוא קיבל. אביו, ר' שעי'ה, מתואר כאב מרוחק רגשית, מבוגר שתקוע בתפקיד "אבא". "אבא נוכח הוא דמות שהילדים רוצים לחיות כמוהו, שלומדים ממנו איך להתנהג, מה נכון, מה טוב ולא רק מנסים לרצות אותו".. (עמ' 224), עונה יענקי לאביו בתגובה להצעתו להביא מטפלת לבית כדי שהוא, יענקי, יוכל לשבת וללמוד כמו שצריך. "אני אבא שלהם. אליי הם נושאים עיניים. ממני הם לומדים איך להיות בן תורה", (עמ' 209), הוא מסכם בינו לבין עצמו את החלטתו להסכים לקידום שהוצע לחיהל'ה בעבודה, קידום שידרוש ממנה שעות נוספות בעבודה וממנו שעות נוספות בבית. על פניו, התהליך שהמחקר והספר של ווגנר מציגים אמור להציג התפתחות מעוררת תקווה, אותי זה בעיקר הצליח לדכדך. כי למרות שיענקי מאמץ יותר ויותר את מודל האב הנוכח, הוא עדיין נשאר בעולם התפקידים. הוא רק מבצע הגדרת תפקיד מחודשת. זה לא מעט בכלל, אבל האם דווקא משחק התפקידים המוגבל הזה לא ממחיש יותר מכול את תקרת הזכוכית של יענקי בפרט ואת הדמויות שהוא מייצג בכלל? נכון, ברגע שהתורה וההלכה יצאו מכרכיי הספרים ומכותלי בית המדרש בדרכם אל החיים עצמם כללי המשחק מעט מתרככים, אבל האם זה לא אומר שבסך הכול, במקביל, נבנה בית מדרש אחר - מאפשר יותר, נעים יותר - אך עדיין בית מדרש על שלל הגבלותיו וסירוסיו? גם במחקרה ווגנר מצטטת את אחד המרואיינים, אברך בשם אהרן: "אבא חרדי צריך דבר ראשון למלא את האבהות שלו. עוד לפני הכול. למלא את האבהות זאת אומרת לתת לילד את כל הצרכים הפיזיים שלו, לתת לו אהבה, לדאוג לו, לראות איך הוא נראה, לראות אם שמח לו או עצוב לו. זה דבר ראשון. דבר שני, התורה מצווה עלינו לחנך. זאת אומרת, לדאוג לילד שהוא יגדל לתורה ולמעשים טובים. וגם זה צריך לעשות וצריך להיות מעורב בזה וצריך לעשות את זה כל ילד על פי דרכו, כל ילד לפי מה שמתאים לו, ולשים לב שילדים זה לא פס-ייצור, ומה שמתאים לאבא לא תמיד מתאים לילד". התפקידים של האב מחד גיסא והמחנך מאידך גיסא מתערבבים ומשפיעים זה על זה. מה המשמעות של "למלא את האבהות", "לתת לו אהבה", האם מדובר במצווה, חובה או מנהג? האם זה עוד מצבור מילים והגדרות שבאות למלא ולטשטש חוסר בסיסי אחר לא מדובר? אי אפשר להתעלם מחצי הכוס המלאה ואי אפשר שלא לשים לב איך מבעד לגינונים, לניסוחים ולאיצטלות למיניהן של דמויותיה של ווגנר, מסתתרות תחושות ערות ורגשות חמים וטבעיים, אבל גם אי אפשר להתעלם מהשפעותיהם הטוטליות של התפקידים המכתיבים שמנכיחים את הפער בין הטבעי למלאכותי, בין האנושי לטקסי ובין החי המתעורר לחי המתגדר. האם התהליך הלא מספק – לטעמי – שגיבור הספר עובר, מעיד או אמור להעיד משהו על היצירה לכשעצמה? אני חושב שכן ולו בשל הבלבול - או הניסיון לרקוד על שתי חתונות במקביל, הספרותי והמחקרי - של הספר עצמו. קראתי לאחרונה את ספרה המעולה של חדווה ברגמן "אוויר בצורת נערה" שמתאר בגוף ראשון את קורותיה של חדווה, צעירה חרדית רווקה, "מבוגרת בת 24", שלא מבינה למה היא לא מצליחה להתחתן. כמו "האברך יענקי ויסברג" גם ספרה של ברגמן מתעסק בתופעה קיימת ובועטת אך לא מדוברת, אך הדכדוך והאותנטיות של חדווה ששבו אותי בזכות הצלילה לנפשה של הדמות לצד חוסר עיסוק ישיר במגזר עצמו – גם אם עולמה של הגיבורה מושפע באופן מהותי מהעולם הזה שסביבה – לא מצליחים להפציע בדמותו של יענקי שעסוקה להרכיב משפטים מנוסחים ומותאמים, בכל מחיר. האברך יענקי וייסברג / דבורה ווגנר / הוצאת קינמון / 234 עמודים  

הניגון לכה דודי תקוע לכם בראש? מתגעגעות לשירי נשמה של סעודה שלישית? האירוע המסורתי של הסלון הירושלמי חוזר בפעם הרביעית (!) ערב שירי נשמה עם בירות והרבה קוגל! מעומקא דליבא ועד לב השמיים ❤️ גם השנה נארח את המוזיקאי מלא האנרגיה חיים ליבור. אז תכינו את הגרון ואת כלי הנגינה כי זה הולך להיות ערב בלתי נשכח. מתי? האירוע יתקיים ביום חמישי בתאריך 21.9 בשעה 20:30 איפה: בסלון הירושלמי, רחוב הרברט סמואל 2 ירושלים עלות: הכניסה ללא עלות בהרשמה מראש. לכל שאלה או התייעצות ניתן לפנות אל עמית ארדון בטלפון: 050-202-2172