תוצאות חיפוש

בין הדברים שגורמים לי להכי הרבה אושר והנאה בחיים, תתפלאו לדעת, שמור מקום של כבוד לקריאת טקסטים תלמודיים. אני חושב שהסיבה לכך שאני כה נהנה לקרוא סיפורי חז"ל וטקסטים תלמודיים היא נקודת המבט השונה והמרתקת שאני מגלה בהם, דווקא בהיותי יוצא החברה החרדית. אני קורא מחדש את הגירסא דינקותא שלי, ומגלה פתאום דברים חדשים שאני יכול להישבע שלא היו שם. זה קצת כמו להרכיב משקפיים ולראות את העולם אחרת, מרובה בפרטים שלא מבחינים בהם קודם לכן. לרגל חודש הגאווה רציתי לשתף בסיפור הכי דביק-רומנטי-טראגי בתלמוד: סאגת יחסיהם של ר' יוחנן וריש לקיש. לא לברוח, זה סיפור מעניין, אני מבטיח! סיפורנו מתחיל בתיאור פסטורלי של יום אביבי. החתיך התלמודי, ר' יוחנן, יוצא לשחייה בנהר הירדן. יופיו של ר' יוחנן, שהתלמוד מרבה לעסוק בו, מתואר כך: "הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר כליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל - ואותו זוהר, מעין יופיו של ר' יוחנן הוא".[1] כלומר אפילו הגביע היפה ביותר, התכשיטים היפים ביותר, ובתצוגת התאורה האידיאלית, יכולים לתת לנו רק "מעין" יופיו של ר' יוחנן. לא הדבר האמיתי, לא מתקרב לשלמות שלו. ריש לקיש, ליסטיס[2] ידוע, גם כן מתפנן לו בירדן, ולפתע הוא רואה בחור חתיך במיוחד שוחה בנהר, וליבו נכבש. כן, אני יודע, הפרשנות המקובלת היא שר' יוחנן נדמה בעיניו כאישה, משום רוב יופיו. פרשנות זו מסתמכת על משפט הפתיחה הפלרטטני שריש לקיש אמר לר' יוחנן, "יופיך לנשים". אבל שימו לב, גבירותי ורבותיי, הוא לא אמר "חשבתיך לאישה", אלא משהו בסגנון של "איך בן יכול להיות יפה כל כך..." גם המשך הסיפור מתאר אהבה עזה בין שני הגברים, ולכן אני מסרב לקבל את הפרשנות המסורתית. נוסף על כך, שימו לב להקשר - הסיפור מתרחש בארץ ישראל, שהייתה מושפעת מהתרבות ההלניסטית, תחת השלטון הרומאי. משיכה לבני אותו המין לא הייתה חריגה בתרבות ההלניסטית, להפך. היא הייתה מקובלת מאוד. בצבא יוון העתיקה, ערש התרבות ההלניסטית, הייתה יחידת עילית צבאית של 150 זוגות גברים נאהבים. קראו להם "הגדוד הקדוש של תבאי". אהבה של גבר לגבר לא הייתה חריגה באותם ימים. בחזרה למתרחש בנהר הירדן. ר' יוחנן, לכאורה, דוחה את חיזוריו של ריש לקיש. ריש לקיש חוזר בתשובה, מתחתן עם אחותו של ר' יוחנן, ושני הגברים הופכים לחברותא. הם יושבים זה לצד זה יום-יום, שעות על גבי שעות, מתווכחים, דנים, לומדים ומתפלפלים. סוף הסיפור, שהיה גם הסוף שלהם, מעיד יותר מכול על מהות מערכת היחסים הזאת. יום אחד הם נקלעים לוויכוח הלכתי, סביב ענייני טומאת סכין, ור' יוחנן פולט מבלי משים, "לסטאה בלסטיותיה ידע!" כלומר, "לסטיס מבין בלהיות לסטיס". במילים אחרות: אדון ריש לקיש, אתה אותו פושטק שפגשתי בירדן. אינך תלמיד חכם ובר-פלוגתא מן המניין. אינך אחד מהחבורה. הוויכוח הזה מותיר את שתי החכמים מפורקים: ר' יוחנן חולה נפשית "חלשה דעתו", ואילו ריש לקיש חולה גופנית. המצב מידרדר, וריש לקיש כל כך חולה שאשתו מגיעה אל אחיה, ר' יוחנן, ומתחננת בפניו שיבוא לדבר עם בעלה ויתפייס איתו, וכך יחלים. אבל מצבו הנפשי של ר' יוחנן, ככל הנראה, כה קשה שהוא מסרב. ריש לקיש מת מחולי שנגרם, לטענת אשתו, מצער על היחס שהפגין כלפיו ר' יוחנן. ור' יוחנן שוקע יותר ויותר במרה השחורה. החכמים מנסים לשדך לו חכם אחר, אבל כל חברותא חדש רק מזכיר לו כמה הוא מתגעגע אל ריש לקיש. כשגם הריבאונד הבית מדרשי לא מצליח, ר' יוחנן מאבד את זה לחלוטין. התלמוד מתאר זאת כך: "והוה קא צוח עד דשף דעתיה. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה". ארמית שפה קשה, אז הנה התרגום: "ובכה ואמר: 'היכן אתה, בן לקיש? היכן אתה, בן לקיש? והיה צועק עד שנטרפה עליו דעתו. ביקשו עליו חכמים רחמים, ומת." קשה להתעלם מהתיאור קורע הלב של ר' יוחנן, היפה והנערץ, מחפש את אהובו המת וקורא אליו קריאות של געגוע. יהיו שיפרשו את הקטע הזה כסיפור על אהבת תורה, אבל ר' יוחנן לא קורא אל התורה ולא מתגעגע אל ההלכות. הוא רק רוצה את ריש לקיש שלו. וכשהאחרון אינו, הוא משתגע מרוב צער.  

בט' באב האחרון הלכתי לעבודה עם בטן מקרקרת, כפכפים, ושיער שלא סיפרתי 3 שבועות. הרגשתי מין חרדה כזו: האם אני חוזר בתשובה בלי לשים לב? מה זה אומר עליי, שהדברים האלו חזרו להיות משמעותיים בחיי? כבר שנים שלא צמתי אף צום, כבר שנים שאני מגדיר את עצמי כחילוני, ואפילו אתאיסט-אגנוסטי. אז מה עובר עליי? בעניין אחר, לפני כמה ימים נתקלתי בפוסט מעניין של פעילה פמיניסטית חרדית, על סוגיית היעדר נשים חרדיות בפוליטיקה, ועל המקום של הפטריארכיה בתוך כל זה. בתגובות חיכו לה האנשים עם הקלשונים – לא חרדים, אלא חילונים – שהאשימו אותה בצביעות. אחד הגולשים נזף בה וטען שכל עוד היא חלק במערכת החרדית, אין לה זכות להתלונן. מה הקשר בין השניים? ביני לבין עצמי אני יודע מה המוטיבציות שלי לנהוג מנהגי אבלות בימי בין המצרים: בשנים האחרונות אני מרגיש שהשיח במדינתנו הקטנה הוא בלתי נסבל. אני חש פילוג והקצנה, שאיני יודע אם אי פעם יהיה להם ריפוי. אני חש חורבן חברתי, חורבן שט' באב נותן לי מקום להביע את האבל והצער שלי עליו. האבל גם נותן לי אפשרות להיות חלק ממשהו גדול יותר, להתחבר לקולקטיב יהודי, גם אם זה רק בדמיון שלי. תחושת השייכות משרתת חלקים בנפשי לא פחות מהסקפטיות הבריאה שלי. אני יודע שלא חזרתי להאמין באורח פלא בקיומו של האל, או יותר נכון – של אלים (כי אם אחד קיים, למה לא כולם?) ושאני רק מפלס לי דרך ססגונית משל עצמי. אז למה עברה מחשבה מגוחכת כזו בראשי? בארצות הברית, אחת המדינות הדתיות ביותר בעולם (אני תמיד שמח להפתיע) יש תופעה נרחבת של "יציאה בשאלה" מהנצרות. ארצות הברית היא אומנם מקום שבו מתקיימת לכאורה הפרדה של דת מהמדינה, אבל כ-75% מאוכלוסייתה הם נוצרים, דבר שמשפיע פעמים רבות על החוקים וגם על מערכת החינוך, כמו שראינו בסוגיית ההפלות. אנשים שאינם משויכים לשום דת או אמונה הם אחוז מאוד קטן מאוכלוסיית ארה"ב, רק כ10%,  והם  נתפסים כקיצוניים ואף סופגים יחס עוין ממשפחותיהם. נשמע מוכר, נכון? לאורך השנים זכיתי לפתח חברויות קרובות ומשמעותיות עם נוצרים לשעבר מארה"ב, ללמוד מהחוויות שלהם, לראות את כל האלמנטים הדומים והשונים בין הקהילות שלנו – וזכיתי, בפשטות, בעוד אחים ואחיות לצרה וגם לשמחה. בארה"ב השיח עבר בשנים האחרונות מנרטיב שעוסק באמונה או חוסר אמונה לנרטיב שמהותו "לפרק ולהרכיב מחדש". המונח "לפרק" מגיע מהאסכולה הפילוסופית של ז'אק דרידה. דקונסטרוקציה, לפרק בלעז, פירושה פירוק הטקסט והבנייתו מחדש במסגרת קריאה ביקורתית. זו בעצם גישה ביקורתית, מורכבת למדי, שמנסה להבין טקסטים ורעיונות מתוך התבוננות קרובה ואינטימית. הפילוסוף דיוויד ב. אליסון הסביר את המונח דקונסטרוקציה כ: "...פרויקט של מחשבה ביקורתית, שמטרתה היא לאתר ולפרק מושגים שפועלים כאקסיומות או חוקים..." האסכולה הפילוסופית הזו מוחלת בעצם על הדת, והמאמין מפרק לגורמים את אמונותיו ובוחר מה מהן להרכיב מחדש, אם בכלל. זו התבוננות בכל מה שנראה לנו טריוויאלי ומובן מאליו. במסגרת התנועה של דקונסטרוקציה דתית, יש אנשים שממשיכים להיות דתיים, אבל דתיים בצורה שנכונה להם. יש גם אנשים שמאבדים לחלוטין את אמונתם בעקבות התהליך, שאצל כל אחד מהם נראה אחרת. המיוחד בתהליך כזה מתגלה באפשרות לשמור על חלקים מענייני הדת בצורה עדכנית. כשמפרקים ומרכיבים מחדש אפשר ליצור דבר אחר על בסיס החומר הישן. דקונסטרוקציה מאפשרת מציאות מורכבת ונכונה יותר עבור האינדבידואל – במקום חיים של או או, חיים של גם וגם. כשעשיתי את דרכי מחוץ לבני ברק, המודל היחיד שהכרתי היה יציאה מוחלטת מהדת. לבד מהסופרת יוכי ברנדס, לא ממש נתקלתי באדם שחי בחברה החרדית, עזב אותה, ומצא את מקומו בסוג אחר של חיים יהודיים. אבל עבורי המודל של חיים חופשיים נטולי יהדות אף פעם לא היה אופציה. תמיד הייתי 100% אני כשציטטתי פסוקים, גמרות, הלכות ואמרות מוסר. לא משנה כמה רחוק אהיה מבית המדרש, מוחי ישלוף תמיד דברי תורה אלו ואחרים. ניסיתי למצוא את הדרך שלי בתוך העולם הזה, החופשי, נטול הסממנים היהודיים. והצלחתי, סוג של. היום, כשאנשים פוגשים אותי, הם מניחים שגדלתי בקיבוץ של "השומר הצעיר" ושאני חילוני בין חילונים. אבל בתוך הלב שלי תמיד מונחים סטנדר ודף גמרא פתוח, ואני יכול בשנייה לעבור מלדבר קווירית שוטפת לשיחה בבית מדרש'ית מצויה. ובתוך הגם וגם, הצבעוני והיפה והפוסט סטרוקטורליסטי שלי, למדתי לאט לאט להרכיב אותי מחדש. בכל הקשור לאיכות חיים נפשית, הזמן, הפסיכולוגיה והפילוסופיה לימדו אותי שהשאלה "אילו חיים אני רוצה לנהל?" היא לא שאלה של מה צריך או מה מותר, אלא: "מה עושה לי טוב"? (ולא פוגע באחריםות).  וזה גם מה שמניסיוני מאפשר לנו, כיוצאים, להצליח לבנות חזרה את הזהות שלנו. כשהייתי חרדי תמיד הדהדו השאלות: מה צריך לעשות? מה חייבים לעשות? מה נדרש ממני? אני עדיין שואל את עצמי שאלות כאלו, אבל רק אחרי שדאגתי לשאול את עצמי: מה אני צריך? מה יעשה לי טוב? מה יעזור לי? בשנים האחרונות אני בונה לאט לאט "אני חדש", אבל האני הזה לא מורכב מחומר חדש שאספתי יש מאין. האני שלי מורכב מהחומר המקורי, מאבני הבנייה שיצרו את האני הקודם. הצורה נראית אחרת ומתנהגת אחרת, ויש בה שילוב של חדש-ישן, היא אותו דבר, אבל נוחה יותר ועוטפת יותר. הבנייה מחדש מאפשרת לשמר את מה שנעים וטוב, ולהיפטר ממה שפחות מתאים. הבנייה מחדש מאפשרת חיים של בחירה אמיתית, של חופש, של חירות ושל שייכות. אני חושב שאם יותר אנשים היו משתתפים במלאכת הפרוק והבנייה מחדש, הם היו מבינים יותר את האנשים שמתקיימים ב"גם וגם", האנשים שממשיכים להיות חלק, אבל גם מציבים גבול ברור לְמה שאינם שותפים בו. אבל מה הטעם בכל זה? זו השאלה שאנשים בדרך כלל שואלים בשלב הזה. אם אין דרך אבסולוטית לחיות את החיים, מין פורמולת שחור-לבן מדויקת לחיות על פיה, מה הטעם בכל זה? יש לי חלום, שהבן אדם הבא שינוע מחרדיות אל העולם שבחוץ לא ישאל את עצמו שאלות קיומיות כמו "האם יש או אין אלוהים"? ולפי זה יבחר לצאת או לא. זאת שאלה עצומה שלא בהכרח מוצאים לה תשובה חד משמעית, ושיש לה השפעה רגשית מטלטלת וקיומית על השואל. השאלה הנכונה, מבחינתי, היא: "איך אני רוצה שחיי ייראו?" לא האם אני רוצה להיות חילוני או חרדי, יהודי או לא יהודי, אלא – ממה אני רוצה שהסלט, שהוא החיים שלי, יהיה מורכב? לא ששאלת קיום האל לא חשובה, אבל היא לא מה שאמור להכריע את איכות חיינו. כשאנחנו מתמודדים עם שאלת הקיום שלנו, האינסטינקט האנושי הוא להתמכר לרעיונות גדולים, לחפש תשובות גדולות, מופשטות. כבני אדם אנו רוצים תשובה קוסמית שתבוא מבחוץ ותגדיר את הטעם והמשמעות של חיינו, זה טבעי ולגיטימי. אבל התשובה הזו לא קיימת מחוץ אלינו, מחוץ לרצון שלנו במשמעות ומחוץ למוח שלנו. אם יום אחד נפסיק להתקיים, גם הצורך במשמעות ובטעם יפסיק להתקיים יחד איתנו. במקום זאת, אני מציע לעצמי ולעולם את המרשם של הפילוסוף אלבר קאמי לחיים של משמעות: "מרד, חירות ותאווה".[1] מרד הוא הכוח של בני האדם להגדיר את עצמם. נכון, אולי נולדתי להיות עקרת בית בני ברקית וללדת שבעה ילדים, אבל הנה אני פה, כותב הגיגים פילוסופיים למחייתי. זהו כוחה של הגדרה עצמית. חירות משמעה, הכוח שלי כבן אדם להיות אותנטי, לחיות כפי שנכון לי, ולא על פי תכתיבי החברה. ותאווה? תאווה היא הדבר האסור ביותר, נכון? אסור להקשיב לגוף וצריך לנתק בין המוח ללב, לא? אבל אם נקשיב טוב-טוב לגוף שלנו, נגלה שהתאווה הכי בסיסית שלנו היא לחיות, לשמור על עצמנו. האם זה כל כך גרוע? הגמרא במסכת קידושין ל, ב' אומרת כי: "...יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". אני שמח לפרק את האקסיומה של חז"ל ולבשר לכם, שאחרי כמה שנים בממלכת היצר, למדתי שמה שמנסה להרוג אותי הוא הדחף לדחוק את עצמי בכוח למיטת-סדום של החברה, שדורשת מכולנו להתיישר לגודל וצורה כבקשתה. מה שלא הורג אותי זה לעצום עיניים, לנשום עמוק, ולהקשיב לאני החדש-ישן שאומר לי פשוט לחיות.  

אנו בסופו של חודש אלול, חודש שבו "המלך בשדה" – המלך יוצא אל העם, לשמוע אותם ואת טענותיהם, וגם לקבל את תחנוני התשובה שלהם. ואילו בראש השנה נחגוג, בין היתר, את המלכתו של אותו מלך. האם לא מגיע לנו לדעת מיהו האל-מלך שאנו ממליכים על עצמו, את זהותו, מניעיו ולאיזה עם השתייך? תארו לכם שהיה מתגלה כי המלך צ'ארלס השלישי, שהוכתר לפני כמה ימים למלכהּ של ממלכת בריטניה, הוא ממוצא שוודי-גרמני ואין ממש קשר בינו ובין אנגליה... אה, רגע, לא משנה.[2] ובעניין האל היהודי, ודאי תתהו על מה אני שח, הרי זהותו של האל היהודי מעולם לא נשמרה בסוד: האל היהודי הוא האל המונותאיסטי הראשון; הוא ראשון והוא אחרון; הוא תמיד היה קיים ותמיד יהיה קיים; הוא אל חסר גוף וחסר מוחשיות, שגומל טוב לשומרי מצוותיו, ולמעשה ברא אותם כדי שיוכלו לצבור זכויות בעולם הזה וליהנות מאושר נצחי, הסתופפות בצל שכינתו בעולם הבא. צר לי לאכזב, מורותיי ורבותיי. כמו ששושלות מלוכה בשר ודם יכולות להיות זרות לנתיניהן, כך גם אלים זרים יכולים להשתלט על אמונה של עם שלם. הסיפור המקסים שגדלנו עליו, סיפור על אלוהים מונותאיסטי, גברי, ללא צלם ודמות, נצחי – הוא יצירה אקלקטית של אלפי רעיונות על אלים, שהתמזגו להם יחדיו לכדי דמות אחידה. היצירה הזאת המשיכה להיטוות בידי הפילוסופים בימי הביניים. כל קשר בין האל שנוצר לבסוף ובין היהודאים, הכוהניים והחזליים – הוא מקרי בהחלט. וכן, חובת ההוכחה על אמיתות הצהרה זו מוטלת עליי. התכבדנה והתכבדו נא, חגרו את חגורות הסקפטיות, והצטרפו אליי למסע בעקבות דמותו של האל היהודי.   נעים להכיר, אל היהודים קוראים לאל "אלוהים", ברבים. בהנחה שהמנהג לדבר בלשון רבים כאות כבוד לבין השיח נוצר ככל הנראה בארצות אשכנז, ואילו אלוהים הוא ביטוי מוקדם הרבה יותר – הכינוי הזה תמיד התמיה אותי מאוד. יש עוד פרטים על אלוהים שהתמיהו אותי לאורך השנים. למשל, העובדה שבסיפור המבול לאל יש ילדים: "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה וייקחו להם נשים מכל אשר בחרו".[3] (בני האלוהים הפכו עם השנים למלאכים נופלים, הילדים שנולדו מהזיווג עם בנות האדם הם הנפילים.[4] סיפור זה הופיע גם בספרים החיצוניים לתנ"ך, וגם בתלמודים.) הביטוי "בני האלוהים" אינו יחידני, הוא מופיע במקומות נוספים במקרא. לדוגמה, בתהילים: "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז".[5] התוודעתי לאל, גרסתו המוקדמת של אלוהים, כששאלתי מהספרייה ספר ארכיאולוגיה. בספר אוזכר הפסוק על מלכיצדק מלך שלם: וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.[6] איני זוכר את שם הספר, אבל לא אשכח את תדהמתי כשקראתי ש"אל עליון" הוא ראש הפנתאון הכנעני, שמלך לצד אשתו אשרה. מובן שסגרתי את הספר בשאט נפש, והדחקתי את המידע לירכתי התודעה. אך עם הזמן למדתי עוד על הפנתאון הכנעני, שאת הפרטים עליו למדו החוקרים מארכיון מקיף שהתגלה בעיר אוגרית. אל עליון הוא כינוי לאל כנעני – זו עובדה, אפילו לדעתם של חוקרי מקרא אורתודוקסיים (למשל, ישראל קנוהל). לאורך השנים גיליתי כי כינויים נוספים של האל "שלנו" מקורם בכינויי אלים כנעניים: "רוכב ערבות" הוא כינוי לאל בעל, אל הגשם; "שדי" הוא כינוי של האלה אשרה, אלת הפוריות שדמותה מיוצגת בצלמית עם שדיים גדולים. "בני אלים" הוא כינוי לילדיהם של אל ואשרה, אלי הפנתאון הכנעני. ביטויי מלחמה שבדרך כלל נקשרים לאל היהודי, הם ביטויים שקושרו לאלה ענת – אלת המלחמה הקנאית. גם בתלמוד אפשר למצוא ביטויים שקושרו במקור לאלים אחרים. לדוגמה הביטוי "שר של ים". "[...] אמר רב בשעה שביקש הקב"ה לבראות את העולם אמר לו לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם. אמר לפניו, רבש"ע די שאעמוד בשלי. מיד בעט בו והרגו, שנאמר (איוב כו, יב) 'בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב'".[7] סיפור דומה הוא חלק מהמיתולוגיה הבבלית וגם מהמיתולוגיה הכנענית. במיתולוגיות אלו הופיעה גם האלה תיאמת. חז"ל, באלגנטיות, הורידו את אזכור האלה ואת "אל הים" שנמכו לביטוי "שר של ים". באותו מקור תלמודי מופיעים סיפורים רבים המתארים מאבק בין האל לים; סיפורים על מלחים שמכים את הים באַלה שעליה כתוב השם המפורש; גלי ים שסיפרו שהם רועדים מפחד מפני האל. כל הסיפורים הללו הובאו, ככל הנראה, כתגובה לרעיונות שרווחו באמונה העממית, על פיה הים הוא בשליטת אל אחר, שאינו האל היהודי. גם מנהג התשליך, לדעתי, הוא שריד של תפיסות אלו.[8] אישוש נוסף לאימוץ אלים זרים אפשר להסיק מהעובדה הבאה: האלה אשרה הייתה אהובה מאוד בקרב אלו שחיו באזורנו, צלמיות רבות שלה נמצאו באתרים ארכיאולוגיים רבים בארץ. ובתואם, דמותו הנשית של האל המשיכה להתקיים במגוון צורות, כולל הצורה "שכינה", ובתיאור מאוחר יותר של חלקיו הנקביים של האל, בספירות הקבלה. אם נתחקה אחר המסע ההיסטורי של האל היהודי נגלה כי בשלב הראשון נדחסו לדמותו שמות, כינויים ותכונות אופי שיוחסו לאלים שכיכבו לצידו ומתחתיו (אלוהים). מאוחר יותר, האלים המשניים זכו להיקרא "מלאכים", צורות משנה של ההתגשמות של האל, או מונו לשרים בממלכתו. בשלב זה יוחסו לאל תכונות פיזיות; באגדות חז"ל האל נושא צורה ודמות, רגשות ואופי. כיום האל המקובל הוא חסר גוף וצורה, סטטי ולא מתפתח. איך קרה המהפך? קשה לתמצת אלפי שנות היסטוריה יהודית במאמר אחד, ובכל זאת אנסה, ואעשה זאת במילה אחת: התייוונות. זה מה שקרה.   [caption id="attachment_11002" align="alignnone" width="4000"] צלמיות עמוד מיהודה, המאות השמינית עד השישית לפנה"ס, מוצגות במוזיאון ישראל | מתוך ויקיפדיה[/caption]   הרמב"ם היה בעוכרינו בספרד המוסלמית של ימי הביניים מצב היהודים יכול להזכיר את מצבם של האזרחים היהודים בארה"ב כיום: אזרחות שווה, השתתפות פעילה בשלטון, בתרבות ובחברה, ומילוי תפקידים בעמדות מפתח. בחצרות מלכים היו יהודים משוררים, מצביאים, רופאים ועוד. היהודים המשכילים בני אותה תקופה, שהכירו את המדע והפילוסופיה בני זמנם, התעקשו לאחד בין הדת למדע, ועוררו התנגדות עזה. למיטב זיכרוני, שלמה אִבּן גבירול, המשורר והפילוסוף שהרבה להתקוטט עם פטרוניו ולשורר על כך, גורש סופית מאחת החצרות שאירחו אותו בגלל התעקשותו להאמין באל נאו-פלטוני, אל נצחי, בלתי משתנה, שלא נברא, חסר דמות או צורה. תפיסת האל החדשה של אבן גבירול מתבטאת שתי יצירות מופת שלו: מקור חיים – ספר פילוסופיה ששרד בזכות תרגומו ללטינית, הודות לנוצרים; והשיר "כתר מלכות".[9] בימי הביניים התפיסות הנאו-פלטוניות נחשבו מדע מתקדם. הרמב"ם יצק תפיסות אלו לאמונה היהודית, וחקק אותן בספריו שמהם שואבים יהודים מאמינים את אמונתם עד ימינו אנו. אולם לא כל הרבנים סברו כמותו. כמה דורות אחריו כך כתב שמואל דוד לוצאטו, מקרובי משפחתו של הרמח"ל: "...והנה הרמב"ם עם כל התפלספותו היה בעוכרינו [...] כי הנה הוא כתב הלכות פסוקות, ובקש להסיר כל הספקות ולהשכיח כל המחלוקות ולהביא את כל ישראל ואת כל חכמיהם שבכל דור ודור תחת עול המסקנה אשר ישרה בעיני חכמי התלמוד או בעיניו [...] ואלמלא הראב"ד שעמד נגד הרמב"ם וגזר בפרץ, אולי כבר נשכחו ונאבדו המשנה והתלמוד, והרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לרמב"ם ולאריסטו בלי שנוכל לחקור אחר מקור הדברים ולדעת העניינים על אמיתתם. ואמרתי 'ולאריסטו' כי כמה עניינים יש במשנה תורה שאינם לקוחים מדברים רז"ל, אלא מדברי אריסטו ומפרשיו הערביים, כגון בהלכות יסודי התורה והלכות דעות."[10]   למה חשוב להכיר את גלגוליו השונים של האל? כמו רבים מבוגרי החינוך חרדי, גם אני גדלתי על התפיסה שהדת היהודית לא עברה שום שינוי, ונשארה סטטית לאורך כל השנים. התפיסה הזו מעודדת הסתגרות, בידוד וקיבוע – ואין בה שום אמת. אפילו הדבר הבסיסי ביותר באמונה, האל, עבר שינויים. היהדות, כמו האנשים שמהם היא מורכבת, מגוונת, עשירה ומרתקת. פירוק הדוגמות והאקסיומות יאפשר לנו לחוות עושר תרבותי שאין שני לו. ובראש השנה, בבואנו לחגוג ולהמליך את האל היהודי, חשוב שנכיר אותו כפי שהוא, ונקבל אותו על כל ריבוייו, שינוייו וההיסטוריה המרתקת שלו.   להרחבה, חקירה ודרישה לסיום, ברצוני להמליץ על כמה ספרים שעזרו לי להבין את אלוהים: כשאלוהים היה צעיר, יוכי ברנדס איך נולד התנ"ך, ישראל קנוהל המיתולוגיה הכנענית, נגה וגיא דרשן המיתולוגיה הבבלית, אורי גבאי ותמר ווייס לא ככה כתוב בתנ"ך, יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן האל החושני, אביעד קליינברג

אחד האירועים שמסמלים את תחילתו של עידן הקדמה במערב הוא הולדת המודל ההליוצנטרי של ניקולאוס קופרניקוס (1534-1473). קופרניקוס הגה את התאוריה האסטרונומית, שעל פיה כדור הארץ אינו מרכז היקום, אלא השמש. אנחנו, בכדור הארץ, נעים סביב השמש, ולא להפך. וכדור הארץ עצמו אינו מרכז היקום. תאוריה מהפכנית זו עוררה מתח רב בין תפיסות המדע לאמונה הנוצרית, דבר מפתיע למדי בהתחשב בכך שרוב המדענים באותה תקופה, כולל קופרניקוס עצמו, היו אנשי דת. המתח הלך והתעצם. גלילאו גליליי, מדען שחי בין השנים 1642-1564 וכונה לימים "אבי המדע המודרני", זומן לשימוע בכנסייה ונענש על תמיכתו הרעיונית במודל ההליוצנטרי. גליליי אולץ לחזור בו בפומבי מעמדתו, תחת איומי הכנסייה, אבל טבע את המונח "ואף על פי כן נוע תנוע"; כלומר כדור הארץ סובב סביב השמש, לא משנה מה הכנסייה רוצה שאגיד, אלו הן העובדות. תאוריות על איך העולם בנוי, ככל הנראה, השפיעו רבות על הפסיכולוגיה האנושית. למשל, בימי הביניים האמינו במודל האריסטוטלי, שעל פיו העולם בנוי מגלגלים היררכיים שנמשכים אחר אלוהים. בעולם כזה, הגיוני שתפיסות היררכיות היו נפוצות. כמו שבעולם יש חלקים נעלים יותר (שקרובים יותר אל האל), ככה גם בחברה האנושית – יש בני אדם נעלים יותר. קשה לי לחשוב על מציאות שבה אנשים מאמינים כי הכדור שהם חיים עליו הוא מרכז היקום, בלי שיניחו מכך שגם הם מרכז היקום. תפיסות כאלו אפשר למצוא, והרבה, בהגות העולם הישן, בין השאר גם בהגות היהודית: "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם", כתוב במשנה ורש"י מפרש – בשבילי, כלומר חשוב אני כעולם מלא. עם ניפוץ המודל הגאוצנטרי, שעל פיו כדור הארץ הוא מרכז העולם, החלו להופיע תאוריות על תקפות השוויון בין בני אדם. לא אפרט פה על ההיסטוריה של התאוריות הפילוסופיות הללו, אבל המשפיעה ביותר, לדעתי, היא תפיסתו של ג'ון לוק, פילוסוף בן המאה ה-17. לוק דיבר על "זכויות טבעיות" שיש לבני אדם, שאף גוף או גורם לא אמור לפגוע בהן. בין הזכויות האלו אפשר למנות את הזכות לחיים ולשלמות הגוף, הזכות לחירות וזכות הקניין. מהתפיסה הזו נובעות התפיסות הבסיסיות שמאפשרות חיים בדמוקרטיה ליברלית: חופש הביטוי, חופש הדת, חופש העיסוק וכו'. ככל שידיעותינו בנוגע ליקום התרחבו, הבנו כמה אנחנו קטנים, למדנו ענווה והתחלנו לכבד את האנשים שסביבנו. כמובן, אין מדובר בתהליך לינארי, אבל מהמאה ה-17 עד המאה ה-21 אפשר לראות מגמת שיפור בסובלנות, בחופש הדת וכדומה. אבל מה קורה כשקבוצת אנשים מתכנסת לתוך עצמה ומסרבת ללמוד על העולם ולהכיר אותו? מה קורה כשהקבוצה המסתגרת מסרבת להכיר בהתרחבות היקום ושעבורה אין אלא דל"ת אמות של אנ"ש? בכל העולם אפשר למצוא קבוצות שמתכנסות בתוך עצמן, בעיקר סביב משברים. אבל איני מכיר הרבה קבוצות כמו החברה החרדית, שמשמרות בקנאות מצב סטטי בכל תחום כמעט. לדוגמה: המודל האריסטוטלי, שנחשב פסגת המדע בימי הביניים, עדיין מככב בחברה החרדית. לא רק שמתנהל שיח על הגלגלים (האריסטוטליים) שמניעים את העולם, גם החלוקה לקטגוריות לפי אריסטו עדיין חיה ובועטת. בכיתות שבהן למדתי, בדרך כלל, היה תלוי על הקיר פוסטר של פירמידה שהכילה את הקטגוריות הבאות: דומם, צומח, חי, מדבר ויהודי. אין בכוונתי כרגע להתייחס לגזענות שפירמידה כזו מבטאת, אלא לכך שמדובר בחלוקה קטגורית-מדעית מהעת העתיקה, שעדיין מככבת על קירות בתי הספר ובחומרי הלימוד. מזעזע בעיניי. והכי גרוע, רוב האנשים בחברה החרדית מקבלים זאת משל היו הדברים תורה מסיני, אין להם מושג שאלו קטגוריות אריסטוטליות (שהגה אריסטו, פילוסוף יווני בן המאה הרביעית לפנה"ס). השימור האובססיבי של הישן נתמך בפרשנות הפסוק "חדש אסור מן התורה". וכך, כל רעיון מודרני נתפס כרשעות, סטייה ואפילו סכנה, והתוצאה היא: חברה שלא יודעת להתמודד עם העולם שבחוץ, חברה שקיימת כשלוחה ימי-ביניימית טרום הנאורות, ומתנהלת כאי בלב ליבה של החברה המודרנית. הדבר יוצר פארודיות של ממש. יצא לי לדבר עם חברה מהמגזר החרדי על המצב הפוליטי העכשווי. תוך כדי שיחה היא ציינה, בנימת קביעה, שליברמן שמאלני. אמרתי לה שליברמן נחשב לאיש ימין קיצוני, גם בעמדותיו המדיניות וגם בעמדותיו הכלכליות. החברה החרדית אמרה שמעולם לא חשבה כך על עמדות פוליטיות. מבחינתה, כל מי שמתנגד לחרדים הוא שמאל, וכל מי שבעדם הוא ימין. שאלתי אותה האם מישהי כמו חברת הכנסת נעמה לזימי, שנלחמת למען בנות חרדיות ממוצא מזרחי שנשארו בלי סמינר ללמוד בו, גם היא נגד חרדים? כי בפועל נעמה לזימי, מספר 2 במפלגת העבודה, היא שמאל מובהק. לא היה לה מענה. תופעה נוספת שמתרחשת כשמסתגרים פנימה במקום להתעדכן במציאות, היא תסביך הרדיפה של החברה החרדית. החרדים תופסים את עצמם כקורבנות נצחיים של השלטון. למשל, אם הכנסת מחוקקת חוק נגד שימוש בכלים חד-פעמיים, לא עולה בדעתם שמדובר בחוק למען איכות הסביבה. מבחינתם, החוק נועד לפגוע בחרדים. נקודה! אני עצמי משתייך לקבוצה שנפגעה מאוד מחוק החד-פעמי, קהילת הנכים, אך כמובן לא אניח שהחוק הזה כוון נגדי כנכה. ברור לי שהמחוקקים, במקרה הזה, הם אנשים פריווילגיים שפשוט לא מבינים את ההשפעה של החוק על אנשים מסוגים שונים, אך לא צריך להניח רוע כשאפשר להניח בורות (התער של הנלון). ושימו לב, למרות שכאדם נכה חוק החד-פעמי פגע בי, לא אעז לרגע לטעון שהכוונה של החוק אינה איכות הסביבה. ברור שזוהי כוונתו של החוק. החברה החרדית עדיין חיה מנטלית בסביבה אנטישמית, שבה אין לחרדים מקום. זה לא משנה שאנחנו חיים בישראל של 2023, וזה לא המצב. זה לא משנה שיש תא חרדים במפלגת "יש עתיד", מפלגה שהקים ומוביל בנו של טומי לפיד – הארכי אויב של הציבור הנ"ל. זה לא משנה שהמפלגות החרדיות הן במספר שיא של מנדטים. כשאני משוחח על פוליטיקה עם חברותיי החרדיות, תחושתי בסוף השיחה קשה. קשה לדבר עם אנשים שתפיסת המציאות שלהם כל כך מנותקת ממה שקורה בפועל. לפעמים אני רוצה לספר לחברותיי החרדיות שבעולם ללא תחבורה ציבורית בשבת, שבתות וחגים הם הזמן שיש בו הכי הרבה פגיעות עצמיות של מתמודדי נפש. בכל שבת ובכל חג בתי החולים הפסיכיאטריים מוצפים באנשים בודדים שבדידותם הוחמרה. אני רוצה לספר להן שיש אנשים עיוורים שאין להם רישיון נהיגה, ובלי תחבורה ציבורית הם בעוצר בבית בסוף השבוע. ולפעמים אני מספר, ואז קשה לי עם התגובות. קשה לי עם סיסמאות על מדינה יהודית, מפי אלו שמשתייכים לקבוצה שפעם לא האמינה שהמדינה הזו יהודית. קשה לי עם התפיסות האייבליסטיות – שמהותן אימוץ דעות קדומות נגד אנשים עם צרכים מיוחדים והתנהגות מפלה – על נכויות. קשה לי עם עולם שבו מאמינים כי אנשים עם מוגבלויות לא יכולים לייצג את הציבור, ושמחלה נפשית היא עילה לגירושין. החילוניות אינה הנאורות המוחלטת, איני חושב שבחברה החילונית אין אגואיזם, אייבליזם וכדומה. אבל בחברה החילונית תפיסות כאלו אינן אידיאל. קשה לי להאמין שאדם חילוני יפלה אדם נכה, ויגיד שכך צריך לנהוג. מהניסיון שלי, כשחילונים פועלים באייבליזם, הם מתביישים כשמעמתים אותם עם התנהגותם המפלה. יוצא לי לקרוא וידויים של בני ובנות זוג של מתמודדי נפש, והם תמיד מתנצלים אם המחלה הובילה אותם להעדיף גירושין על פני הכלה והתמודדות. לעומת זאת, כשרב של בית כנסת מודיע להורים של ילד עם צרכים מיוחדים שהילד לא יכול לקרוא בתורה בבר המצווה שלו, הוא לא מתבייש. מבחינתו, הוא מקיים את ההלכה, הלכה שתופסת אדם נכה כפחוּת על בסיס המודל של נפש, רוח ונשמה – שוב, מדע של ימי הביניים. כשאם חרדית מעודדת את הבת להתגרש כי התגלה שבן זוגה נוטל תרופות פסיכיאטריות, היא לא מרגישה רע עם עצמה. ברור למשפחה החרדית שאדם עם התמודדות נפשית הוא פגום, וברור שאין לו ערך לתת לבת המושלמת שלהם. אני קורא לזווית ההסתכלות הזו על העולם "המודל האגוצנטרי". זו דרך הסתכלות שבה תפיסת העצמי היא במרכז, וחוויית העולם היא תמיד דרך "איך הדבר משפיע עליי באופן מיידי". אני והתפיסות שלי הם הדבר החשוב ביותר, וכל מה שמתנגש בזה – הוא נגדי. מוצרים חד-פעמיים מזהמים את הים ופוגעים בדגה, ובאופן טבעי גם בגפילטע פיש או בחריימה של משפחות חרדיות, זה לא שזיהום הסביבה פוגע רק בחילונים. אבל למה ללמוד על תהליכים שמתחוללים מחוץ לדל"ת אמותיי? למה להניח שיש סיבה קונקרטית למס על החד-פעמי, כשאפשר להניח רוע של החילונים? אני יודע שאנשים שיקראו את המאמר הזה מתוך התפיסה הזו, יסתכלו עליי כעל שונא חרדים, שונא יהדות, אוטו-אנטישמי ושאר כינויים. אבל האמת הפשוטה היא שאם הציבור החרדי לא היה יקר לליבי, לא היה לי אכפת. אומרים שבשנת 2065 הציבור החרדי יהיה רוב במדינת ישראל, ואני אומר – לא יקרה. ואני אומר זאת בלב כבד. הציבור החרדי הוא הבית שבו צמחתי. משם באתי, ובלעדיו לא הייתי אני. לצערי, הציבור הזה לא ישרוד אם הוא נכשל בלתת מענים מודרניים לבעיות עכשוויות, נכשל בלהנביע מעיין רעיוני-אידאולוגי. ככל שהוואקום הזה גדל מתפתחים שני תרחישים: הקצנה ימינה והגברת תנועת היציאה. *** בילדותי קראתי את ספרות המוסר, בניסיון ליצור לעצמי חיים יהודיים רבי-תוכן. התאמצתי להבין את "מכתב מאליהו" ולרדת לסוף דעתו של המחבר, קראתי בשקיקה את אגרות החזון איש. אבל כבר לפני 15 שנה לא היו מענים, מלבד מעני עבר. כמה זמן הצעירים והצעירות יוכלו לחיות על המענים הלא-מספקים הללו? כשהפער ילך ויתעצם אנשים יחפשו עגלות מלאות יותר. כולי תקווה שנצליח לקדם את פניהם של השואלים והמחפשים בעגלה גדושת הומניזם, עידוד סקרנות, סובלנות, שוויון, זכויות אזרחיות ליברליות – והרבה הרבה תקווה לעתיד.

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו", הכריז טולסטוי בפתיחתו המפורסמת לאנה קרנינה. ואם כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, קל וחומר המשפחות החרדיות, הלא כן? כשאני אומר "המשפחה שלי חרדית" אנשים ישר מהנהנים בראשם ופניהם עוטות מבע מיוסר, משתתף בצערי. חלקם אפילו הולכים ישר לשאלה המכאיבה, "ואיך הקשר עם ההורים?" אבל לעניות דעתי, יש כמה שאלות אחרות שאפשר לשאול והן תתאמנה הרבה יותר למאורע, בין היתר: מאיזו משפחה אתה? משפחה שאוכלת מסטיקים, או מחרימה אותם כי זה לא צנוע? משפחה שאוכלת דגים עם חלב, או משפחה שנמנעת וחושבת שזה טרף? משפחה שנוסעת לחו"ל רק אם יש צורך, או משפחה שנוסעת לחו"ל כל שנה? משפחה שאוכלת מצה בריי או משפחה שנחרדת מגברוחץ'? ואם לא הבנתם את השאלות שלי, אז סביר להניח שגם לא הבנתם למה התכוונתי כשאמרתי "המשפחה שלי חרדית". אני ספציפית מגיע ממשפחה שהיא גם וגם וגם. אבא שלי חובב מצה בריי וליטאי גאה. אימא שלי לעומת זאת קיבלה חינוך קצת יותר חסידי, וכל שנה מחדש כשפסח התקרב ובא, המצה בריי הייתה עולה לדיון סוער. אבא שלי היה אומר שהגאון מווילנא בכבודו ובעצמו היה שם קערה עם מים ומצה בפתח הבית כדי להכריז שזה לא חמץ, ואימא שלי הייתה אומרת שהליטאים גרמו לכך שהרבה ישב בכלא.[1] אני הייתי מתערב כמו האיימי סנטיאגו של הבית ואומר בידענות, "אימא את רק צריכה לעשות התרת נדרים, והכול יהיה בסדר". היום, ממרום 26 שנות חיי, אני מבין שהדת עבור אימא שלי, כמו עבור רוב המאמינים, מעולם לא הייתה שאלה של הלכה, אלא של רגש. זה לא משנה אם הלכתית הייתה או לא הייתה דרך להתיר את אכילת המצה בריי כדת וכדין – ברגש של אימא שלי פסח עם שרויה פשוט לא היה הפסח שהיא אוהבת ומכירה. ועבור אבא שלי, מצה בריי היה המאכל שהוא היה אוכל עם ההורים שלו, וזה מה שיצר בשבילו את אווירת החג. כילד, הייתי מתוסכל כשהמשפחה שלי הייתה מתמודדת עם שאלות כאלו, כי הייתה ההלכה והיא הייתה כל כך פשוטה לניווט. המוח הליטאי שלי תמיד היה מכוון לחוקים, מה הם דורשים ומתי הם מאפשרים פתח. לכן תמיד הייתי טוב בהלכות, וכיום אני טוב בהבנה של חוקים. כילד גם היה לי קשה להבין שלהיות חרדי לא אומר את אותו הדבר לאבא שלי ולאימא שלי. גם סוגיית הדגים עם חלב הייתה עולה המון בבית. אבא שלי אמריקאי, ויהודים אמריקאים כידוע אוכלים Lux and cream cheese, אחד ממעדני הגורמה של ילדותי. אימא שלי, עם החינוך החסידי־ספרדי, הייתה עושה פרצוף, פרצוף שכילד לא הבנתי. הלכות מקיימים לפי האבא, ואבא אוכל דגים עם גבינה. מה הבעיה? בבת־המצווה שלי הגישו דג עם רוטב לבן כלשהו. כן, הייתה לי בת־מצווה מפוארת, שנעשתה באולם אירועים קטן שמיועד לבריתות. הזמנתי את כל הכיתה. מה שלא צפיתי זה את התגובה של אחת מבנות כיתתי, שראתה את הרוטב הלבן והחליטה שאנחנו ארגנו אירוע באולם לא כשר. הרי דגים עם חלב זה טרף. כשראיתי את התגובה שלה, התחלתי להבין קצת יותר את התגובה של אימא שלי כשאכלנו לנו בשלווה ובנחת לאקס וגבינת שמנת. בסופו של דבר, המנהגים של אבא שלי התקבלו בבית, ואימא שלי הייתה מכינה מצה בריי שאפשר אחר כך ללקק את האצבעות מרוב שהיה טעים. היא גם שדרגה את הלאקס וקרימצ'יז לקרואסון חמאה שבתוכו המעדן. שנים זו הייתה מנת הדג שלנו בסעודה שלישית, שהקפדנו עליה מאוד, כמו ליטאים טובים. חלק מתהליך היציאה בשאלה שלי כלל הרבה שנים של טיפול פסיכולוגי, ששחרר אותי מהתפיסה הבינארית של חוקים. הטיפול אפשר לי לזהות רגשות טוב יותר ולהבין שהחיים מורכבים יותר מאשר נכון או לא נכון, מותר ואסור. אחד הדברים שהטיפול אפשר לי הוא להתבונן אחורה על חיי ולהבין טוב יותר של המשפחה שלי. המורכבות הזו אומנם מובנת לי יותר כיום, אבל לרוב הציבור הישראלי היא עדיין לא ברורה די הצורך. המושג "חרדי" הוא מושג מטרייה כל כך רחב, שמכיל תחתיו כל כך הרבה פריטים שיוצרים את הפסיפס החרדי. אין דרך אחת או שתי דרכים להיות חרדי, ולכן אני כל כך שמח שהמשפחה שלי אפשרה לי לראות את זה על בסיס יום־יומי. [1] בסערת הרדיפות נגד החסידים בליטא, ועל פי היתר מפורש שנכלל בחרם על החסידים, הלשינו מספר מתנגדים לחסידות לשלטונות הרוסיים כי רבי שניאור זלמן שולח כספים לחסידים שעלו לארץ ישראל, ובכך מסייע לאימפריה העות'מאנית, שהייתה יריבה של רוסיה הקיסרית. כתוצאה מדיווח זה נלקח רבי שניאור זלמן לחקירה וישב במאסר במבצר פטרופבלובסקיה שבסנקט פטרבורג במשך 53 יום, מיום כ"ד בתשרי ה'תקנ"ט (4 באוקטובר 1798). בהשתדלות החסידים שוחרר בי"ט בכסלו ה'תקנ"ט (27 בנובמבר 1798), ותאריך זה נשמר בחסידות חב"ד כחג הגאולה. בשנת ה'תקס"א 1801 נעצר שוב לאחר שקהילת פינסק דיווחה לשלטונות כי תורת החסידות כוללת בתוכה יסודות חתרניים נגד שלטון הצאר. ממעצר זה הוא שוחרר באותה שנה בחג חנוכה. לאחר ששוחרר ממאסרו, אסרו עליו השלטונות לחזור לעיירתו ליוזנה שליד העיר ויטבסק, ואילצו אותו להישאר בפטרבורג. בהשתדלותו של הנסיך ליובאמירסקי, שהיה מקורב לשלטון, אפשרו לשניאור זלמן לעבור לעיירה לאדי, הנמצאת גם היא, כמו עיר הולדתו ליוזנה, במחוז ויטבסק של בלארוס. בלאדי ישב שניאור זלמן במשך 11 שנים. לאחר שני המעצרים האלו, פיתח ושכלל ר' שניאור זלמן את תורתו והפיץ את עיקריה ברחבי ליטא ובלארוס. בעקבות שיטת הלימוד החב"דית ואופן הפצתה הציבורית, נקלע ר' שניאור זלמן לוויכוח עם אדמו"רים נוספים בני דורו, שחלקו על דרכו בלימוד תורת החסידות והפצתה. מקור: "שניאור זלמן מלאדי", ויקיפדיה, נצפה בתאריך 1.2.2023. https://tinyurl.com/2g46wkkw

מאין באה ההנחה המרושעת שאהבה אינטימית בין גברים גורמת לאסונות טבע דוגמת רעידות אדמה? מהם מקורותיה החז"לים של ההומופוביה, והאם מדובר בפחד מהשונה או בעניין פוליטי? מסע בזמן וחקר משווה בין דברי חכמים למקורות התבונה במאה ה-21. שיחה עם בינה מלאכותית - שלום צ'אט ג'י פי טי, תוכלי לספר לי בבקשה מהי הומופוביה? - כן, ברור שאני יכולה לספר, הנה ההגדרה: הומופוביה מתייחסת לדעות קדומות, לאפליה או לשנאה כלפי אנשים הנתפסים או שהם חלק מקהילת ה-להט"ב+, במיוחד אלה שהם הומואים או הומוסקסואלים. הומופוביה יכולה להתבטא בצורות שונות, כמו שימוש במילות גנאי, הדרה, הטרדה, אלימות פיזית, או אפילו שלילת זכויות אדם בסיסיות. - תוכלי לספר לי למה הומופוביה קיימת? - כן, להלן הסיבות: דת ותרבות פחד מהשונה חוסר היכרות סטיגמות - התשובה הראשונה שנתת לי היא "דת ותרבות". תוכלי להסביר לי למה דתות נוטות להיות הומופוביות? - לא כל הדתות נוטות להיות הומופוביות, אבל אלו שכן עושות זאת בגלל אמונות שקשורות לתפקידי מגדר, למגדר ולמיניות.   שיחת חכמים ונביא כמו שצ'אט ג'י פי טי אמרה, יש קשר מובהק בין דתות לבין הומופוביה. ספציפית, יש קשר מובהק בין היהדות לבין הומופוביה. לפני כשנה פרסמתי ב"התקופה" את המסה "כה אהבו חכמינו", שעסקה בדרך שבה היהדות המסורתית פירשה את סיפור רבי יוחנן וריש לקיש בנהר הירדן. משפט הפתיחה הפלרטטני של ריש לקיש: "יופיך לנשים", שאותו ניתן להבין בקלות כ"אתה יפה כמו בחורה" פורש לאורך ההיסטוריה היהודית כ"חשבתי שאתה אישה", כי לא ייתכן שדמות נכבדה כל כך, הנמנית על חבורת הרבנים המכונה "חז"ל", תהיה אדם שנמשך לגבר. אבל הסיפור קורע הלב של שני החכמים הוא סיפור אהבה רומנטי, ועוד כזה שנגמר בטרגדיה, אולי כדי להזהיר את מי ששוקל להתאהב בגבר. התלמוד הירושלמי במסכת ברכות (פרק ט' הלכה ב') מתייחס לנושא כשהוא דן בגבר המקיים יחסי מין עם בן מינו, וכולל זאת בפעילויות שליליות אחרות: מחלוקת, הליכה לקרקס, אי הפרשת תרומות ומעשרות. אליהו ז"ל שאל לר' נהוריי מפני מה באין זועות לעולם אמר ליה בעון תרומה ומעשרות. כתוב אחד אומר (דברים, יא) תמיד עיני ה' אלהיך בה וכתוב אחד (תהלים, קד) המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו. הא כיצד יתקיימו שני כתובין הללו? בשעה שישראל עושין רצונו של מקום ומוציאין מעשרותיהן כתיקונן תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה ואינה ניזוקת כלום. בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואינן מוציאין מעשרותיהן כתיקונן, המביט לארץ ותרעד. אמר ליה... אבל כך עיקרו של דבר אלא בשעה שהקב"ה מביט בבתי תיטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב הוא אפילון לעולמו להחריבו. הה"ד (ירמיהו, כה) שאוג ישאג על נוהו. בשביל נויהו. אמר ר' אחא בעון משכב זכר. אמר הקב"ה אתה זיעזעתה איברך על דבר שאינו שלך. חייך שאני מזעזע עולמי על אותו האיש. ורבנן אמרו מפני המחלוקת.   הגמרא מתארת שיחה בין אליהו הנביא לר' נהוראי (נהוריי, בכתיב ארץ ישראלי). אליהו הנביא שואל את רבי נהוראי: מדוע קורים דברים רעים? רבי נהוראי משיב: בגלל שאנשים לא מפרישים תרומות ומעשרות. אליהו הנביא מתקן ומסביר שזה קורה בגלל שהולכים לקרקס ולתיאטרון. רב אחא מתערב בשיחה ואומר, לא, לא. זה קורה בגלל משכב זכר. החכמים השאירו הערת עריכה, על פיה כל השלושה טעו וכי אסונות מתרחשים בגלל מחלוקת. בהתחשב בעובדה שהערה זו היא עצמה תגובה על מחלוקת בין המשוחחים – אפשר לראות בה הערה עוקצנית.   הומופוביה ופשרה הרשו לי לנתח את הקטע שהובא לעיל. קודם כל, הטקסט התלמודי מתחיל בהיפוך תפקידים. במקום שאליהו הנביא, גורם הסמכות השמימי, יאיר את עיני החכמים, אנחנו מוצאים את החכמים מסבירים לאליהו הנביא ועונים על שאלותיו. סיטואציה הפוכה מהמקובל בתרבות היהודית; והלוא אליהו הנביא הוא שאמור לענות על שאלות (תשבי יתרץ קושיות). מלבד היפוך התפקידים בעצם העובדה שהחכמים מסבירים לאליהו, דעתו של אליהו מובאת "באותה נשימה" עם דעת חכמים, משל היה אחד מהם. ההיררכיה מופרת. דעתו של הנביא השמימי, שנמצא בעולמות העליונים, אינה נחשבת יותר מדעתם של החכמים האחרים. חשוב גם להזכיר את נושא השיחה, השלושה מדברים על מצב של כאוס, על אסונות, ומנסים לברר מה גרם להם. הבה ניזכר ברקע לשיחה זו. רבי נהוראי הוא אמורא מהמאה השנייה לספירה. הוא חי אחרי החורבן המזעזע שהמיט מרד בר כוכבא. באותה תקופה הגלות הייתה דבר ממשי. מאות אלפי מורדים ואזרחים יהודים נהרגו, מקומות יישוב מרכזיים של יהודים נחרבו, הסנהדרין הוגלתה לאושא בגליל. בתקופה זו התרחשו שני תהליכים: החכמים ניסו להחזיר לעצמם שליטה, וזאת באמצעות הגברת סמכותם אפילו כלפי שמיא (דבר דומה קורה גם בתלמוד הבבלי). החכמים ניסו ליצור הבחנה בין התרבות ההלניסטית לבין התרבות היהודית, תוך יצירת בידול שמהותו "אנחנו והם": "אנחנו" לא הולכים לקרקס ולתיאטרון, כי "הם" הולכים למקומות האלו; "אנחנו" ממשיכים להפריש תרומות ומעשרות אפילו שאין לנו מקדש או משכן; והכי חשוב – "אנחנו" שונים מ"הם" בכך שאנו יוצאים נגד משכב זכר. חשוב לי להדגיש, בתקופה ההלניסטית היה מקובל לקיים יחסי מין עם בני המעמדות הנמוכים, ובכללים נערים, משרתים ונשים. מי שקיים יחסי מין עם גבר לא נחשב לאדם בעל מיניות שונה. לפי הניסוח במסכת ברכות הבעיה לא הייתה עצם היחסים, אלא תפיסתם כלקיחת דבר שאינו שייך לך. יחסי מין בין גברים פורשו כמעשה שהוא לשם ההנאה בלבד ולא למטרות נישואין. בהקשר זה ראוי לציין שבמסכת ברכות לא הוזכר האיסור המקראי על משכב זכר (ויקרא יח, כב), דבר המחזק את ההשערה שאותו איסור מהתורה נוגע למעשה הפולחני ולא אוסר על כך באופן גורף. הכללת משכב זכר עם התרופפות בשמירה על תרומות ומעשרות והליכה לתיאטראות ולקרקס מדגישה את האלמנט התרבותי של האיסור ואת החרדה מפני שינויים תרבותיים, ובהן חרדה מפרקטיקות מיניות "שונות". משכב זכר נתפס כדבר שלילי בגלל שצוין יחד עם שלל בעיות חברתיות, שהתעוררו לאחר החורבן ועם התפשטות התרבות הזרה בארץ. מכאן עולה השאלה, האם הקטע התלמודי שהבאנו הוא טקסט הומופובי? לדעתי, התשובה היא כן. אני חושב שהטקסט הזה נגוע בהומופוביות בגלל הרידוד של מערכת היחסים לכדי אקט מיני, והרידוד של אקט מיני לכדי תנועה. להגיד שגבר שנמצא באינטימיות עם גבר אחר הוא "מנענע איבר" זה דה-הומניזציה לרגשות האנושיים שמתלווים למיניות. הטקסט מביע רצון להציג את המיניות החד-מינית כפרקטיקה משפילה, טכנית, סיפוק מיידי וחסר התחשבות בהשלכות.   לשנות את השיח העכשווי אחרי שלומדים את הקטע הזה אפשר להבין יותר שיח דתי הומופובי. להבין, אבל לא להצדיק. ההבנה מאפשרת לנו גם לדעת איך לעקור את ההומופוביה. במקום דה- הומניזציה, יש להעלות על נס את האנושיות. תחת רידוד הרגשות הרומנטיים, אפשר לדבר על אהבה בין בוגרים. אהבה בין אנשים אינה אקט של סיפוק יצרים, אינה פעולה משפילה. הגיע הזמן לגשת לטקסטים מנקודת מבט חדשה, לראות את הפן האנושי של מערכות היחסים החד-מיניות במקורותינו: להתפעם מהרגשות העזים שיונתן חש כלפי דוד, להצטער נוכח כאבו של רבי יוחנן, שצווח וביקש להחזיר לו את אהובו, ריש לקיש. ובעודנו עושים זאת נזכור את הלבבות הפועמים של לסביות, הומואים, ביסקסואלים, טרנסימיות וכל שאר הקשת הקווירית.

שלום חברות וחברים, הצטרפו אליי היום למסע אינפורמטיבי בעולמה המופלא של קהילת הלהט"ב! יחד נצלול לתוך ים הקשת של הזהויות המגוונות וההיסטוריה התוססת של חודש יוני, חודש הגאווה. בסיור אנסה להכיר לכן ולכם את הקהילה הגאה, את המושגים ואת ההיסטוריה, כך שבמקום לחוש בלבול ומבוכה מול הזהויות השונות והתרבות התוססת, תוכלו להצטרף, ליהנות, או אם תרצו, לתמוך מהצד. אז קודם כול נתחיל בשאלה: מה זה להט"ב? להט"ב אלו ראשי תיבות של הזהויות שמרכיבות את הקהילה הגאה; לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואליים – ועוד. את העוד הזה מקובל לסמן, בדרך כלל, בסימן פלוס (+), ולכן הרבה פעמים תוכלו לראות את המונח "להט"ב+" או "להטב"ק". מייד נרחיב על כך, על הסימן פלוס ועל האות ק'. אנא התאזרו בסבלנות. המשמעות ההיסטורית של חודש הגאווה עכשיו, כשהבנו את השם, הבה ניסע מעט בזמן ונגלה מדוע נבחר חודש יוני להיות חודש הגאווה. או כפי שאנו אוהבים לשאול, מה נשתנה בחודש הזה מכל החודשים? אם כן, הזמן: שנת 1969. המקום: העיר ניו יורק. החלל: פונדק סטונוול; מקום מפגש של קהילת הלהט"ב, בעיקר של נשים טרנסיות שנזרקו מבתיהן, וגם גברים הומואים וביסקסואלים. הפונדק היה נתון לפשיטות משטרתיות ולהטרדות תכופות. אבל בלילה גורלי אחד, בחודש יוני 1969, הקהילה אמרה, "די, מספיק!" יושבי הפונדק ואחרים מקהילת הלהט"ב ותומכים התקוממו נגד האלימות המשטרתית. לימים, אירועי המחאה זכו לשם "מהומות סטונוול". ההתקוממות הזו הציתה ניצוץ, וזה התפשט כאש בשדה קוצים. כך התעורר גל עצום של אקטביזם להט"בי ומאבק לשוויון זכויות. מאז "מהומות סטונוול" הוגדר חודש יוני כחודש של מאבק להט"בי. ברבות השנים והשינויים המבורכים, קבלה של להט"ב וחקיקה שמבטלת אפליה, נעשה חודש זה זמן של חגיגות. מצעדי הגאווה מסמלים את השינוי שעבר הציבור, שלהט"ב כבר לא צריכים להתחבא. החוגגים מרבים להשתמש בנצנצים, כדי לסמל זאת, והמצעדים הם תהלוכות של מוזיקה שמחה, שלטים התומכים באהבה ללא גבול ובקבלה. חודש זה הוא גם הזדמנות לקהילת הלהט"ב ובעלי בריתה להתאחד, לעמוד גאים יחד ולהראות לעולם את העוצמה והחוסן של הקהילה. בעלי ברית בעלי הברית של הקהילה הם חלק חשוב מההיסטוריה הלהט"בית; החל מאנשים שהצילו להט"בים שנרדפו בזמן מלחמת העולם השנייה, ועד דמויות ציבוריות שתמכו במאבק של להט"בים לשוויון זכויות. הקהילה הגאה לא קיבלה את זכויותיה רק כי הלהט"בים עצמם התקוממו ודרשו שוויון, אלא גם בזכות אנשים שהטו אוזן, למדו והקשיבו למאבק שלנו. בישראל, האישה המובילה הייתה חברת הכנסת שולמית אלוני ז"ל. עד שנת 1988 נכלל בחוק העונשין הישראלי סעיף האוסר על משכב זכר. העונש על "קיום יחסים שלא כדרך הטבע" היה עד 10 שנות מאסר. חוק זה הוחל בארץ עוד מימי המנדט הבריטי. רק במרץ 1988 עברה בקריאה שנייה ושלישית הצעת החוק של שולמית אלוני – הצעה המבטלת את הסעיף בחוק העונשין האוסר על קיום משכב זכר. ביטול החוק היה אחד המרכיבים הבולטים של המהפכה הלהט"בית בישראל, ונחשב לרגע יציאתה של הקהילה הגאה מהארון כקבוצה פוליטית. תוכלו לקרוא על כך עוד באתר "יום בהיסטוריה להט"בית". בעלי הברית של הקהילה הגאה הם חלק מהסיבה להוספת הסימן פלוס אחרי המילה להטב"ק. הם לפעמים גם מסומנים באות A באנגלית. קבוצה נוספת שמיוצגת על-ידי האות A זו קהילת הא-מיניים וקהילת הא-רומנטיים. אנשים א-רומנטיים וא-מיניים הם אנשים שחווים פחות משיכה מינית או לא חווים רגשות רומנטיים בעוצמות שמקובל בחברה. האות ק' מסמלת זהות מגדרית שהיא מעין קטגוריית-על עבור כל הזהויות שחורגות מהזהויות המיניות-מגדריות הנפוצות. זהות מאגדת זאת נקראת "קוויר", והיא כוללת את כל הקשת הלהט"בית. מעניין לזכור שבמקור המילה "קוויר" (Queer), שפירושה "חריג" הייתה מילת עלבון למי שזהותו המגדרית לא תואמת את הנורמה, וכיום הקהילה הגאה עצמה אימצה אותה בהקשר חיובי של קבלת האחר והעדפת הגיוון. המילה קוויר היא מילה נוחה לאנשים כמוני, ששייכים ליותר מאות אחת של המילה להט"ב. במקום להציג את עצמי כטרנסג'נדר - אדם שהמגדר שיוחס לו בלידה לא תואם את מגדרו הנוכחי; א-בינארי – אדם שלא מזדהה כגבר או אישה, אלא כגם וגם או קטגוריית ביניים; שהוא גם ביסקסואל – אדם שנמשך ליותר ממגדר אחד, אני מגדיר את עצמי כקוויר. זה יותר פשוט ככה. חודש הגאווה כיום גם כיום, חרף התיקונים והשוואת הזכויות של קהילת הלהט"ב לאלו שאינם בקהילה, חודש הגאווה לא עוסק רק במצעדים ובמסיבות, הוא עוסק בהכרה במאבקים העומדים בפני הקהילה גם בימים אלו. החודש הוא תזכורת לכך שקבלה ושוויון עדיין לא מומשו במלואם עבור כולם. יוני הוא גם זמן שמוקדש לחינוך למען צדק חברתי והכלה. בין המאבקים שעדיין מתחוללים בישראל נכון לחודש יוני 2023: זכותן של נשים לסביות וביסקסואליות להירשם כאימהות בלי שיצטרכו לפנות לשם כך לבית המשפט; מאבקם של גברים טרנסים, ביסקסואלים והומואים לאמץ ילדים, ולהביא ילדים בפונדקאות. מאבק נוסף הוא מאבק באפליה בכל תחומי החיים: שכירת דירות, גישה לשירותי רפואה וכדומה. קהילה שסובלת במיוחד בתחומים אלו זו הקהילה הטרנסית. אנשים טרנסים (ואני ביניהם) עדיין סובלים מאפליה קשה בגישה לשירותי רפואה, אפליה תעסוקתית והטרדות רבות על רקע היותנו אנשים מגווני מגדר. הטרדה שכרגע החוק לא בהכרח מגן מפניה. הסברה וחינוך לחינוך תפקיד חיוני ביצירת חברה מקבלת ומבינה יותר. על ידי למידה על נטיות מיניות שונות, זהויות מגדריות והאתגרים העומדים בפני קהילת הלהט"ב, אנשים הופכים לבעלי ברית ועוזרים ליצור עולם שוויוני יותר. חוסר היכרות וסטיגמות הם בין המכשולים הגדולים ביותר העומדים בדרכם של להט"בים המבקשים לחיות את חייהם בשלווה, ליהנות כמו כולם משוויון הזדמנויות ומיחס שווה. כשאנשים לא מכירים הם נוטים לחשש-יתר. בגנים ובבתי ספר החלו להכניס ספרים עם סיפורים על משפחות מגוונות, כדי שהמנעד האנושי המוצג לילדים יהיה קרוב יותר לייצוגו בחיים האמיתיים.

עם סיום אירועי שבוע הבחירה, שודרה במהדורת שישי של כאן כתבתו של אמיר גרא על סיפורה מעורר ההשראה של שרי דיסקינד - יוצאת החברה החרדית ומרכזת ההסברה במשרד ראש הממשלה. הכתב חזר עם שרי לנקודות משמעותיות בחייה שהורכבו כולן מבחירות אמיצות ולא פשוטות. בכתבה הם משחזרים את הרגעים הקשים לצד ההצלחות הגדולות. שרי גם התארחה ב'יום הבחירה', במסגרת 'יוצאים על הבר', שם שיתפה בסיפורה האישי מעורר ההשראה. שבוע בחירה שמח!

כשמוטי דסקל, Moti Daskal ביקש לצאת לקורס קצינים, הוא היה צריך להגיש 6 ערעורים בשביל שיותר לו לצאת לקורס קצינים. אם התעניינתם מה הסיבה - הוא פשוט לא שלט בשפה העברית. זה הספיק לצה"ל לחשוב שיש לו בעיה, לא חשבו על זה שהוא גדל בבית דובר יידיש, לא הבינו את אתגרי יוצאי החברה החרדית. מוטי, יוצא ולוחם, לא ויתר וכמובן יצא לקורס קצינים. לפני שנה השתחרר בדרגת סרן. סרן מוטי דסקל, משמש כרכז תכנית צבא בארגון. התראיין אתמול לתכנית הקשב בגלץ וסיפר על פעילות הארגון וכן על המהפכה האדירה עליה הודיעו בצה"ל ולא הייתה יכולה לקרות ללא סיועו של רח"ט תומכ"א, תא"ל אמיר ודמני.

הימים הנוראים תמיד היו נוראים בשבילי, סבלתי נורא. להיות נכד של אדמו”ר שקהלו קטן, להתפלל בבית כנסת של חסידות בוטיק, אומר שכל אחד יכול לשמש כשליח ציבור בימים הנוראים. מה שגרם לזה שמהר מאוד לימדתי את עצמי לסלסל בנוסח התפילה. לשומע החיצוני נדמה שיש נוסח חסידי אחיד, אבל במבט מדוקדק, או נכון יותר, בשמיעה מדוקדקת, אפשר להבחין בדקויות ובשוני. בדיוק כמו החרדים עצמם. תמיד אהבתי ללמוד נוסחים; סבא שלי הקליט את עצמו מתפלל בנוסח זידיטשוב; השגתי הקלטות ישנות של אדמו”ר מבוגר ששר בנוסח רופשיץ; התעקשתי ללמוד גם את נוסח ויזניץ – ולאט לאט הרחבתי את ידיעותיי בתחום. אפרופו ויזניץ. המשפחה שלי במקור משתייכת לחסידות ויזניץ. לפני שנסעתי לחגים לסבא רבא שלי, ידעתי שאני חייב ללמוד את הנוסח של ויזניץ ואת הניגונים שלהם, כי אי אפשר לחגוג יחד חג שלם כל עוד לא מיישרים קו בניגונים ובנוסח התפילה. בספרי החסידות מוסבר שההתעסקות בנוסחים חיונית כי הנוסח הוא לב ליבה של הכוונה בתפילה, שהרגש העמוק ביותר מובע בעזרת הנוסח, וכך הבכי מסתנכרן עם מילות התפילה ועם תוויו המוזיקליים של הנוסח. גם אני ניסיתי למצוא את הלב בנוסחים האלה, חשבתי שהרגשתי והכרתי אותם לעומק, כל תו וכל סלסול, אבל את הלב לא מצאתי. אני יודע שלא כולם הרגישו כמוני, ראיתי שהאנשים סביבי בוכים בתפילה. הרי האר”י ז”ל אמר שמי שאינו בוכה בימים אלו, אין נשמתו טובה ושלמה. היו שבכו ב”מלכויות, זיכרונות, שופרות”, אחרים בכו בעת שהכהן הגדול היזה באצבעו אחת למעלה ושבע למטה, הכרתי מישהי שדפי ה”ונתנה תוקף” שלה היו ספוגים בדמעות, וכל זה בלי לדבר על תפילת כל נדרי. אבל אני לא הצלחתי לבכות. הלב של היה כל כך סתום וגס בתפילה, שייתכן שבכלל נולדתי בלי הפונקציה של רגש לדת. לקח שנים עד שהגעתי למסקנה הזאת. ולא, לא הרמתי ידיים במלחמה לפני שנאבקתי ממושכות. מיום עומדי על דעתי עשיתי הכול כדי להתחבר לטקסי התפילה; גמעתי דפים של “בני יששכר” כהכנה לחג; רדפתי אחרי כל פיסת נייר, חוברת או קונטרס שעסק בעניין התפילה; אני זוכר את חוברות “החסידות” התכולות של רבי יצחק משה ארלנגר, את “שיחות התחזקות” של רבי צבי מאיר ואת “באר הפרשה” של מיילך בידרמן. קראתי בשקיקה כל מילה, אבל דבר מכל זה לא הדליק לי את הלב. את התסכול, לעומת זאת, אני זוכר עד היום. הייתי עומד בתפילת הלחש בבית הכנסת, מביט סביבי ורואה איך כולם מתנועעים וליבם יוצא לאלוהים, משתוקקים הם, נכספים, חלקם אף בוכים, ואני כלום. אבן קרה. ר’ חיים קנייבסקי בטח היה אומר שאכלתי פעם מזון שמטמטם את הלב. האם יצא לכם אי פעם להכריח את עצמכם להרגיש? ניסתם לבכות מתוך החלטה? זו הרגשה גרועה הרבה יותר מלא להרגיש כלום, זה כמו להקיא אחרי שלא אכלת יומיים, הקיבה ריקה ואתה פולט את נשמתך החוצה. תחושה נוראית. אז הייתי מנסה לכוון ולחשוב על הפירוש הפשוט של המילים, כי קראתי באחד הספרים החסידיים שזה המפתח לפתיחת הלב. נו, חוץ מזה שהמוח שלי ברח ל”מחשבות זרות” על משחקי מילים ותהיות על מילים מוזרות לא יצא מזה כלום. שום דבר לא חצה את המעבר מהמוח ללב, שום דבר מזה לא גרם לי להרגיש. עד היום איני יודע אם הייתי כמו הילד שצועק שהמלך הוא עירום, שלמעשה הרגשתי בדיוק מה שכולם הרגישו, או נכון יותר לא הרגשתי כפי שכולם לא הרגישו, ורק אני הייתי נאמן מספיק לעצמי. או שאני היחיד שנולדתי נכה, נכה בלב. לא מסוגל להרגיש קרבת אלוהים. כל כך נכספתי לכסוף, השתוקקתי להשתוקק לאלוהים. האמינו לי שרציתי, אוי כמה רציתי. לבסוף התייאשתי, כי כמה אפשר לנסות. בשנים האחרונות גיליתי שהלב שלי יודע טוב מאוד להרגיש. כשאני שומע את דוד לביא ואת תמר פילוסוף חולמים אחר השמש, כאשר אמיר דדון הולך נגד הרוח. האם יצא לכם להשתוקק עם שיר של עידן רייכל? האם נתתם לפוליקר לחדור לכם ללב עם הקול המחוספס שלו? “סולם יעקב” שלו, למשל, זו תפילה קדושה, השתוקקות עצומה לאין סוף. הביצוע הקדוש של דיוויד דריימן ל-The sound of silence נוגע בי וגורם לי לכסוף ולהשתוקק, כמו שעשרות כל נדרי’ס לא גרמו לי. לעולם לא אדע אם הרגשות שלי כיום נובעים משינוי רגשי שעברתי, או שיש בעיה מהותית בעצם הניסיון הדתי למסד רגש רוחני ולהכפיפו לריטואל. ניסיון שבהכרח גורם ללב להתפוגג בדרך. אני רק מקווה בשביל אלו שעדיין בבית כנסת שגם הם מצליחים להרגיש את מה שאני מרגיש היום.