תוצאות חיפוש

"זה שבועות שאני מתפעם מן הטבע, יציר כפותיו של אדם, תפארת בריאה, תן לי לשמור בי אביב, ותן לי עוד רגע, כי חג בלבן תמיד עורר בי תקווה." חמוטל בן זאב   הסלון הירושלמי מזמין יוצאות ויוצאים ואת הקהל הירושלמי להיפגש ללילה של לימוד, שיח משמעותי וחיבורים תיקון ליל שבועות בסימן "תיקון ותקווה"  הערב יכלול מעגלי שיח מונחים בחללים בסלון ולאחר מכן התכנסות למרחב לימוד פתוח בחברותות /קבוצות קטנות. נעסוק בזוויות שונות של פילוסופיה, ספרות והגות, ותקשורת בינאישית לעיסוק בשאלות של מהי תקווה בשבילנו, מה המשמעויות של תקווה בזמנים מורכבים, איך תקווה מופיעה בסיפור מגילת רות ועוד.   מה הלו"ז? 22:00 - התכנסות לתיקון, בר עוגות, פירות וקפה. 22:15 - מעגלי שיח מונחים סביב נושא.   מעגל 1 - תקווה בפילוסופיה בהנחיית אלי פנחס גולן על המנחה: אלי פנחס גולן - בוגר החינוך החרדי, דוקטורנט בפילוסופיה. חוקר את הפנומנולוגיה של האחרות. על הנושא: דרך הפילוסופיה של הזמן נצלול אל מכמני התקווה, נבין מדוע היא חיונית לנו ובאיזה אופן היא חלק בלתי נפרד מההווה.      מעגל 2 - תקווה בספרות והגות בהנחיית הודיה פדר על המנחה: הודיה פדר - ירושלמית, בוגרת תואר ראשון ושני בספרות משווה. מורה לספרות ומלמדת בבית מדרש אחד העם. על הנושא: קריאה במגילת רות - ניכנס אל נבכי נפשן של הדמויות ונבחן את היחס שלהן לתקווה והמשכיות. וכן יצירות המשך שנכתבו בזיקה למגילה לאורך ההיסטוריה.     מעגל 3 - תקווה בתקשורת בהנחיית מאיה כחולי על המנחה: סטודנטית לתואר ראשון בעבודה סוציאלית קהילתית, מובילת קהילת ההורים בסלון ומיזם "זמן להקשיב" - מעגלי שיח על החיים המשותפים בליווי מגשרים. על הנושא: נתבונן יחד על האופן שבו אנו מנהלים את הקשרים בחיינו, תוך הקניית כלים מהשפה הגישורית לקידום שיח מקדם של פתרון בעיות.      23:15 - הפסקה והתארגנות. 23:30 - מרחב בית מדרש מונחה ללימוד בחברותות /קבוצות קטנות.   מתי: ליל שבועות - שלישי 11.6, בין השעות 00:30-22:00. איפה: הסלון הירושלמי, הרברט סמואל 2. הכניסה ללא עלות אך נדרשת הרשמה מראש!   ההרשמה כאן  

יש בעולם הזה זן של אנשים שהפילוסופיה היא חלק מהותי מחייהם, הם מסתובבים בעולם וחושבים על הא ועל דא, מתבוננים ברעיונות, שואלים שאלות ומציעים הצעות חשיבה חדשות לכל דורש. כוס בירה עלולה להגביר אצלם את יצר הסקרנות וכשהם פוגשים אנשים שחולקים איתם את היצר הטוב הזה, תחושת השייכות אופפת אותם וחיש מהר הם עלולים להפוך לחברים קרובים. אלי פנחס גולן, יוצא החברה החרדית שייך לזן הזה של האנשים. הוא מקדיש את שנותיו לחקירת פנומנולוגיה של אֲחֵרוּת, זמן וסובייקטיביות. הוא בעל תואר ראשון במתמטיקה ופילוסופיה ובעל תואר שני בפילוסופיה, אבל מי סופר. הוא מזמין אתכם להצטרף אליו לקבוצת חשיבה ולמידה בנושא “הפילוסופיה של הזמן” שתתקיים בסלון הירושלמי של היוצאים. בואו להסתכל יחד על הזמן, לבחון אותו, לנתח אותו ולרוות מכל הדיון הזה נחת, סיפוק ומשמעות. שימו לב! קבוצת לימוד זו פתוחה גם לציבור הרחב במטרה ליצור מעורבות בין קהילות – מוזמנות ומוזמנים להביא חברים ובנות זוג. אין צורך בידע או רקע מקדים!   מתי: ימי שני בין השעות 21:00-19:30 למשך שישה מפגשים. המפגש הראשון יתקיים ב-7/8. שימו לב! ההשתתפות בקבוצה כרוכה בהתחייבות להגיע לכל המפגשים. איפה: הסלון הירושלמי, רחוב הרברט סמואל 2, קומה שנייה. כמה עולה: 50 שקלים עבור כל המפגשים. פלספניות ופלספנים, אם היצר דוחק בכם להתחיל לחשוב על הנושא, הוא בא בדיוק בזמן, הינה קצת מהרעיונות שנעסוק בהם: מהם רבדי הזמן השונים? עד כמה הזמן הוא מרכזי בעולמנו? מה הקשר שלו לסובייקטיביות ואיך אנו יכולים להבין את עצמנו טוב יותר באמצעותו? במהלך המפגשים נעסוק בנושאים אלו, כך נוכל להבין את הזמן כ”תיאטרון שבו מתהווים חיי הנפש” (רק התיאטרון הזה הוא חומר למחשבה לשנה שלמה) וכמסגרת הכללית שבה אנו מתקיימים בעולם במובן הרחב ביותר. זאת, תוך התכתבות עם ההיסטוריה של הפילוסופיה ועם פילוסופיה עכשווית”. ואם אתם ממש לא יכולים לחכות, אז הינה סילבוס מפורט. גם אתם שייכים לזן של האנשים החושבים? יאללה חבל על הז(מ)ן! יש לכם הרהורים? מחשבות ויוזמות, רותי – רכזת הקהילה מחכה לכם בוואטסאפ. כתבו לה.

השנה לא הסתפקנו רק בערב החג הראשון הפעם חוגגים גם את החג השני!  מוזמנות ומוזמנים לארוחת ערב חגיגית עם טאצ' אינטלקטואלי! בסיום הארוחה נקיים מעגל שיח בנושא סליחה למעוניינים, בהנחיית אלי פנחס גולן.  מועד הארוחה: ערב חג שני, 16.9 יום שבת בשעה 19:00. מיקום הארוחה: הסלון הירושלמי, הרברט סמואל 2, ירושלים עלות הארוחה: 20 ש"ח. שימו לב! הארוחה בשרית. לכל שאלה או התייעצות ניתן לפנות לאבי לבנת בטלפון: 053-9622830 הפעילות מיועדת ליוצאות ויוצאי החברה החרדית בלבד! מספר המקומות מוגבל!

החיים שלנו שזורים באנשים אחרים: בזוגיות, במשפחה, בשיחות ובמחשבות. אבל מיהו באמת ה"אחר"? איך אנחנו מצליחים לראות מישהו כאדם עם עולם פנימי – ולא כסתם חלק מהסביבה? מוזמנות ומוזמנים לערב פילוסופיה והגות בסלון חיפה, שיעסוק במשנתם של ההוגים אדמונד הוסרל וז'אן - פול סארטר, בהבנת מושג "האחר" מנקודת מבט פנומנולוגית, והתחקות אחר תהיות כמו; איך אנחנו מזהים אדם אחר כסובייקט עם עולם פנימי, ולא כעוד "דבר" בסביבה שלנו? מה מייחד את הקשר שלנו עם בני אדם לעומת קשר עם חפצים או יצירות? למה האחר חיוני להבנה של עצמנו ושל המציאות שלנו?   האירוע בהנחייתו של אלי פנחס - גולן, דוקטורנט ומרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ובבית שי עגנון, בעל תואר ראשון במתמטיקה ופילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב וחבר בקהילת היוצאים מה בתוכנית? מפגש קהילתי חם וביתי הרצאה מעוררת השראה על משנתם והגותם של גדולי הפילוסופים במאה ה-20, בנושא "האחר מנקודת מבט פנומנולוגית" דיון פתוח ושיח משותף עם המשתתפות והמשתתפים מתי ואיפה? סלון יוצאים לשינוי – חיפה | סירקין 21 28.05.2025 "כל מה שאני יודע הוא שאיני יודע דבר."(סוקרטס) 

חשבתי שהצלחתי לשכוח אותַך. אפשר שהתחלנו מאותה נקודת מוצא, והיום אנחנו רחוקות כרחוק לֵידה מזיקנה. או כרחוק תודעתו של אדם מאמין מזה של כופר. שקעתי מזמן בעולם שלי, במלחמת השרדות תוך טיפול בשני ילדיי. בפעם האחרונה שדיברנו, לפני כמה שנים, שאלתי אותך "אם אני אשתנה, עדיין תהיי חברה שלי?" והיה צחוק נרעד בקולי. את אמרת "אם תשתני, על מה נדבר אז?", והתכוונת לזה. הרי בזמן שהעולם שלי התהפך מקצה לקצה הוא התרחק ממך. עכשיו כל אחת מאיתנו לכודה בחייה כמו גיבור בנרטיב מובנה מראש. אינני יכולה לצאת מתוך הסיפור שלי כדי לגעת בך, והסיפור שלך אטום וחתום בפני חוטאת שכמותי. ניסיתי פעם, שלחתי לך מייל עם שאלה עניינית, כמו היונה מהמבול, לבדוק הקלו המים. הגבת במילים בודדות וקרות. אז אני כותבת לך פה, כשבליבי תקווה קלושה שהמכתב הזה יגיע אליך. דווקא מהמרחק הזה אני נזכרת בנו נערות. בימים בהם התמימות העלימה את רוב המילים הגדולות מתוך המאגרים שלנו. לא ידעתי איך נראית אהבה, לא ידעתי את פשרם של התחושות שגעשו בתוכי. היה לך אז צרור תלתלים זוהרים אסופים בגומיה, כאלו שאפשר להשחיל לתוכם את הזרת. אני זוכרת איך היית מסדרת את השיער אחרי מקלחת. איך מילאת את כף ידך בתלולית קטנה של מרכך פינוק, איך עיסית את שערותיך הארוכות עד שהתלתלים בהקו והסתלסלו וריח מתוק נדף מהם. אני זוכרת את אצבעותיך הקצרות, את הציפורניים הכסוסות ואת נקודת החן בין האגודל לאצבע בידך השמאלית. את הפעם בה נאבקת בהרגל המגונה לכסיסה מתמדת, עד שציפורנייך צמחו מעט מעט. סיפרת לי בעיניים צוחקת על התחושה של זרם המים במקלחת שמתקתק ברווח בין הציפורניים לאצבעות וכמה מענג עבורך לשמוע לראשונה את רעש הציפורניים הנוקשות במשטח השולחן. נזכרתי איך הכרנו. אני הייתי ילדה בת 14, הגעתי למפגש הראשון בסמינר, כמעט שלא הכרתי אף אחת והייתי מלאת חרדה. היינו לבושות כולנו בחולצות מכופתרות, חצאיות כפלים וגרביי ניילון בצבע חום, לא פחות מ-40 דנייר. את היית גדולה ממני בשנה. ניגשת אלי בביטחון קליל והצעת שנטייל בשבת כי הרי אנחנו גרות באותה שכונה. עקבתי אחריך במבטי כשחזרת למעגל חברותיך. הייתה לך הליכה מצחיקה, מעט ברווזית, שערך האסוף התנדנד מצד לצד לקצב צעדיך. אמרת משהו לבנות לידך וכולן צחקו. כששבת נכנסה עמדתי על פתח בית כנסת וחכיתי לך בשיער רטוב, הייתי מותשת מהבישולים והנקיון לשבת. לבשתי את הבגד הכי יפה שלי ועדיין הרגשתי עלובה, פחדתי שלא אמצא חן בעיניך, עם הנמשים שלי, השיניים העקומות והבגדים הישנים. ראיתי אותך מתקרבת מרחוב הנביאים, השמש מאחוריך הפכה אותך לצללית ארוכה עם הליכה מרקדת. טיילנו ברחובות עד שראינו את הגברים נשפכים מתוך בתי הכנסיות, הילוכם איטי והם מלפפים ציציותיהם סביב האצבעות תוך כדי שיחה. סיכמנו שניפגש שוב ונדבר ומאז לא הפסקנו. אני זוכרת איך רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך אך לא הצלחתי להוציא הגה מפי. באת אלי הביתה וישנת אצלי בפעם הראשונה. שכבנו על מיטת היירייזר. אני על המיטה הנפתחת, את על זו שצמודה לקיר. בין המיטות שלנו הפריד חלל ברוחב אדם. דיברנו בלחישות, הסתכלתי על פניך הרכות שקועות בכרית, על שפתייך שהיו אדומות ובשרניות. ראיתי את עיגולי האור של מנורת הלילה משתקפים בעיניך הירוקות. לבשת חלוק פוטר כחול עם רוכסן בצבע ירוק זית. כוחות מנוגדים נאבקו בתוכי, מחד תשוקה עצומה לרוץ אליך, להיות קרובה אליך ככל האפשר. מאידך הפחד שתדחי אותי, שתנזפי בי שזאת עבירה. לא יכולתי להזיז איבר, הייתי כמשותקת. את היית בבחינת "אלא לראותם בלבד", עד שאמרת באותה קלילות בלתי נתפסת "את באה?" וכשאמרת זאת הרמת מעט את השמיכה שלך. נשימתי נעתקה. בלי לומר אף מילה קמתי ממיטתי והשתחלתי אל השמיכה שלך. ושם היית את, המושלמת ביקום. גופך עטף אותי בחמימות כמותה לא ידעתי. נשמתי אותך לתוכי, ריח כביסה נקייה ומרכך פינוק. הייתי מהופנטת אל קימורייך העגולים, כפות ידייך הקטנות, וכריות אצבעותיך עגולות ועדינות. היה לך חיוך ממזרי קטן שנהגת לשלוף כשאמרת משהו מצחיק או הקנטת אותי. אבל אז לא אמרנו דבר. רק התעטפנו זו בזו. חום גופך המיס את הדרכים המתות בנפשי. את החדרים החרוכים שהשאירו שנים ארוכות נטולות מגע אנושי או מילה טובה. האם את זוכרת איך עמדת לצידי כשכולם חשבו שאני מקרה אבוד? כשאמרו שלא יצא ממני דבר? שלא אצליח לעבור את מבחני סוף השנה? ישבנו ברחוב שטראוס מעל בית כנסת אהבת שלום. היו הקפות שניות, יכולנו לשמוע את קולות השירה וטפיפות הרגליים בעודנו יושבות על המסלעה וצופות בהמון צובא על דלתות בית הכנסת. את אמרת "תעשי את המבחנים. את תצליחי. ככה תתנקמי בהם". אני אמרתי "בחיים לא אצליח. לא למדתי מילה". ואת התעקשת שוב ושוב "שטויות, זה קטן עליך. אני אלמד אותך!". ישבת ולמדת איתי במשך שעות הסטוריה ותולדות ישראל. צילמת עבורי את הסיכומים שלך, דפים עמוסים בכתב ידך הזעיר, כמעט שלא השארת שוליים, נהגת למלא את הדף מקצה עד קצה כאילו היית קצרה בנייר או בזמן. הקשבתי בשקיקה כסיפרת לי על מניעים, סיבות ותוצאות של מלחמות גדולות. "זה כמו פסיכולוגיה בעצם?" שאלתי אותך מופתעת. "זה פסיכולגיה!" הרעת לי. עברתי את המבחנים כמו גדולה. אף אחד לא האמין. ... רציתי לספר לך שאני מצטערת שעזבתי את הכל בחטף. אינני מצטערת שעזבתי, עשיתי זאת כדי לחיות וכדי לתת לילדיי עתיד. אך אני מצטערת שלא נהגתי בסבלנות גדולה יותר. הייתי שקועה בתזזיתיות השינוי, באינטנסיביות של ההסתגלות לעולם חדש. מה שנראה כמו מעבר מחצאית למכנסיים כלל בתוכו כל כך הרבה כאוס, אופוריה, אושר ופחד. אני זוכרת איך הלכתי בקניון וראיתי מישהי לא מוכרת מתקרבת לעברי, הייתי צריכה למצמץ פעמיים כשהבנתי שזו אני שמתקרבת אלי מהמראה. אני חושבת עליך לפעמים. שואלת את עצמי כמה ילדים יש לך. כשעזבתי כבר היו לך חמישה ילדים. האם טוב לך? האם את מצליחה למצוא לעצמך רגעים קטנים להיות האדם שהכרתי? האם בעלך תומך בך? האם הוא מסתכל אל תוך עיניך הירוקות בנשימה נעתקת, מבין כמה בר מזל הוא לצידך? האם הוא ניגש אליך כמו כהן גדול אל קודש הקודשים, בהערצה מוחלטת? נוגע בך כאילו היית האישה האחרונה בסוֹפה של אפוקליפסה? אני רוצה להאמין שאת צוחקת, שאת מחובקת. שהחיוך הממזרי שלך עדיין מלווה את מילותיך.   ציור: Young Girl Writing a Love Letter by Pietro Antonio Rotari, c. 1755, oil on canvas, Norton Simon Museum

המצב הביטחוני בשירות תחושת האבל בכל שנה בתשעה באב היינו צועדים אל הכותל המערבי; ספר הקינות בכריכה רכה ביד אחת, כיסא נמוך או כרית ביד השנייה. נוהרים עם קהל רב מתחנת האוטובוס אל הכותל המערבי, מחפשים אחר נקודה מוצלת ברחבת הכותל שטופת השמש ופותחים את ספר הקינות. המטרה: להגיע אל השיר השמח ביותר של הליטאים, "אלי ציון ועריה כמו אישה בצירה וכבתולה חגורת שק על בעל נעוריה". שיר זה מסמל שעברנו את רוב הצום ופנינו אל תפילת המנחה. בתפילת מנחה, עטורים בתפילין והנשואים שבינינו עטופים גם בטלית, אמרנו את הפסוקים הייעודים למנחה בתשעה באב: "נחם ד' אלוקינו את אבלי ציון וירושלים ואת העיר האבלה והשוממה מאין יושב וכו'". כלל לא שמנו לב לסתירה שבין המילים לבין המציאות סביבנו. העיר לא עזובה ולא שוממה, אלא פורחת ועולה. עשרות אלפי יהודים עושים את דרכם ברובע היהודי המיושב והתוסס אל הכותל המערבי,  שנמצא בריבונות ישראל. ירושלים במלוא תפארתה, בירת המדינה העצמאית. שוממה מאין יושב? ארץ ריקה מאדם? שערי הסברים לא ננעלו. "שוממה ברוחניות" – רוב עם ישראל לא שומר תורה ומצוות על פי ההלכה האורתודוקסית. במקום המקדש ניצב מסגד. הערבים רוצים להשמיד ולהרוג את כל היהודים ולהשליך אותם לים. הסברים מפותלים שמנסחי התפילה לא חשבו עליהם: התפילה נכתבה בימים שבהם ירושלים הייתה ריקה מיהודים, ארץ ישראל הייתה שוממה מיישובים יהודיים ובכלל. אם היו מספרים למנסחי התפילה שתפילתם תינשא מבתי כנסת מפוארים ברובע היהודי, תחת ריבונות יהודית, הם לא היו מאמינים. בימים כתיקונם, זקוקים גם המאמינים לחיזוק לתחושת החורבן. המאמינים הגדולים ביותר לא יכולים להתעלם ממציאות שבה האוטובוס המוביל אל הכותל הוא בבעלות חברה ישראלית, שוטרים וחיילים במדי שירותי הביטחון הישראליים שומרים ברחבה, מסתירים בדמותם את החורבן הרוחני שישנו לדעת המאמינים. קשה לבכות על החורבן במדינה שבה המחאות הן על יוקר המחייה. אמונה גדולה וחזקה לא יכולה להאפיל על עוצמתה של מדינת ישראל. השלטון היהודי לפני אלפיים שנה – שעל חורבנו אנו מקוננים מדי תשעה באב – היה חלש בהרבה מעצמאותה של מדינת ישראל. החשמונאים שלטו כאן זמן קצר בלבד. רוב שנות עצמאות מלכות יהודה/ישראל לא היו עצמאות של ממש. באופן אירוני, המתיחות הביטחונית היום מחזקת בקרב המאמינים את תחושת החורבן. כך הם יכולים לומר לעצמם: הגאולה עדיין לא באה, מדינת ישראל אינה ראויה להיקרא "ראשית צמיחת גאולתנו". אף שבסתר ליבם הם יודעים כי תושבי ירושלים שהיו נתונים תחת שלטון רומאי במשך שנים ארוכות היו מוכנים להתחלף עם תושבי ניר עוז וכיסופים. חיים תחת איום הרקטות עדיפים על חיים תחת שלטונו של הורדוס. תושבי ירושלים, בעשרות השנים שלפני החורבן, היו בטוחים פחות מנערי גבעות בפחון על גבעה מבודדת ביו"ש. ומה בנוגע לחזון הגאולה ותפילת "השיבה ימינו כקדם"? האם בית המקדש, במתכונת של בית מטבחיים להקרבת קורבנות, הוא חלומו של כל יהודי? ספק גדול. האם מצב שבו הכהונה הגדולה נקנית בכספי שוחד הוא תשוקתו של העם היהודי? ברור שלא. אם כן, המתאבלים, כך נדמה, חפצים למעשה בגאולה שלמה: גאולה של חיי נצח. גאולה של חיים ללא דאגות. במילים אחרות: להוריד את גן העדן מהשמיים אל הארץ. קשה לא להתחבר לשאיפה לעולם ללא כאב. ניתן היה להרגיש את צער תשעה באב, אם הוא היה מוקדש למחיר ששילם עם ישראל באלפיים שנה של היעדר ריבונות. למרבה הצער, תשעה באב התמקד רק בחורבן בית המקדש וחורבנה של ירושלים. אירועים כמו השואה לא מצאו את מקומם בנוסח הרשמי של הקינות. כאדם שלא מתחבר לרעיון של בית מקדש ושל הבאת קורבנות, אני מתקשה למצוא את מקומי במועד הזה. אולי יבוא יום ותשעה באב יקבל את המקום הראוי לו, יום שבו מתנהל דיון נוקב על מחיר הגלות, מחיר הפלגנות, העלות הכבדה של חוסר היכולת להתכנס להסכמות בינינו לבין עצמנו.   ירושלים או גבעת הקפיטול נקודה קטנה שהצליחה לחבר אותי השנה אל תשעה באב, היה מרד בר כוכבא שעל פי התלמוד, הסתיים אף הוא בנהרות של דם בתשעה באב. שאלת התוחלת שבמרד נתונה בידיהם של ההיסטוריונים. חלקם חשבו שבר כוכבא היה מנהיג פזיז שהוביל את עמו לשואה, אחרים רואים את התמונה באופן מורכב יותר. חכמי התלמוד העדיפו להמעיט את העיסוק באיש ובדמותו, בכל זאת, גדול התנאים, רבי עקיבא, תמך במרד וכנראה איבד את רוב תלמידיו במלחמה הכושלת ברומאים. ההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שהיהודים ניסו להישען על הכוח בלבד, בלי הבנה גאו-אסטרטגית, הם נכשלו. בתחבולות תעשה מלחמה. לדוגמה: המכבים ידעו לנצל את הפיצול ביוון כדי לנצח בקרב בית סלוקי, לעומת זאת במרד הגדול ובמרד בר כוכבא התבססו על הכוח הפיזי בלבד. אולם הכוח היהודי לא היה חזק מספיק כדי להתמודד עם אימפריה בסדר גודל של רומא. אלפיים שנה מאוחר יותר בן גוריון השכיל לכרות בריתות עם מדינות העולם, והביא לכך שהכוח היהודי ניצח את מדינות ערב. אנקדוטה מעניינת שתפסה אותי בסיפור ההיסטורי על מרד בר כוכבא: אחת הגזירות שהיוו את העילה לפרוץ המרד הייתה החלטתו של אדריאנוס לחרוש את ירושלים ולהפוך אותו לעיר רומאית בשם איליה קפיטולינה. קפיטולינה הוא שם כולל לשלושת אלי רומא: יופיטר, יונו ומינרווה. מבחינה היסטורית, אדריאנוס נכשל במשימתו להעניק את השם לירושלים. לפחות בארה"ב הוא כן הצליח, והגבעה שבה שוכן בית המחוקקים של ארה"ב נקראת "גבעת הקפיטול". בפעם הבאה שאתם נתקלים בשם גבעת הקפיטול, תזכרו שירושלים הייתה אמורה להיקרא כך. שבירת צום נעימה לצמים ויום טוב לכולם.

רות בנדיקט יוצרת קומיקס תמונות מרתק ומשעשע, המציג את ניצני היציאה בשאלה של צילי. יש מצב שהיא המציאה ז'אנר אומנותי חדש. קחו לעצמכם כמה דקות של כיף ומבט משועשע על העולם החרדי, שידוכין, מחשבות כפירה ועוד.   קישור לקובץ עם הפרקים שהתפרסמו עד כה- https://bit.ly/Hamoredet.   הפוסט שפרסמה רות כשהוציאה את הפרק הראשון: טוב התחלנו את היום במתישהו לחמש לפנות בוקר ועכשיו למעלה ממיליון שעות של עירות ושכרון חושים אני מנסה להרדים ילד אז במקום שיטוט בפינטרסט הנה צילומים מהבוקר. טכנית אני לא משועממת כמו שהתנוונתי לגמרי. אפילו בן ה-5 הכריז שרק ילדות משחקות בבובות. ובכלל בנות זה קקה. כשלתי כהורה אבל זה כבר היה לפני הקורונה, לא אתמם. אקיצער הבוקר (כלומר לפנות בוקר) הסתמסתי עם חבר שתקוע במזרח ורואה למחייתו נטפליקס. כמו רבים מחברי המכירים.ות את הפרט האקזוטי הזה בחיי, החרדיות-לשעבר, הוא הניח שכל פעם שאי מי משתעל באידיש על איזה מסך זה איכשהו קשור אלי. הוא כזה, "וואו ראיתי את 'המורדת' וחשבתי עליך! איזה אמיצה את!" אני כזה - "זה לא הסיפור שלי." אז הוא כזה, "אבל גם את היית חרדית פעם!" אז אני כזה, "טוב די זהו כבר אין לי כוח להסביר." 'המורדת', שראיתי קצת מסרט הרקע עליה ונזכרתי למה אני לא צופה ביצירות מהז'אנר, ככל הנראה עשויה היטב ונוגעת ללב וכל מיני דברים טובים אבל היא לא הסיפור שלי. זה לא שאני מתקטננת על המשבצת ההיסטורית הספציפית שלי, אבל קווי העלילה הגסים שלי לא כוללים חסידות, נישואים, גבר זר שנכפה עלי במיטתי, שפה אחרת או מקום לחלוטין חסר חמלה. לא יודעת מה כוללת שאר העלילה אבל די בטוחה שאף היא קשורה אלי באופן קלוש מאד. מתמטית אני יותר קרובה לקארי ברדשואו. כי יש לי נעליים. וכי אני מקריינת את חיי בקול דקיק ומעצבן. אז הנה פרודיההההה על כל סרטי וסדרות הז'אנר - על חרדים, חרדים לשעבר, על כל אלו שתקועים ברצף הלימינאלי שבין חרדים למה שלא. כי מבחינתי אלו סרטי שואה ואני לא צופה בשואה. למה שואה? כי בסרטים/סדרות הללו יש נוכחות מרוכזת מאד של דמויות שכל ה-agency שלהן מושקע בשלבים שונים של שקיעה או ציפה באורח חיים שנכפה עליהן. ואותי מעניין מה עושות דמויות שנמצאות מעבר לדבר הזה. דמויות עם עץ בחירות ענף ומורכב. לא שחור-לבן, בחוץ-בפנים, כללי הקהילה או מרד. אותי מעניין מה עושות האיילות בלילות. אז הנה עוד לא-הסיפור-שלי אבל לפחות היא ליטאית!

המחקר בוחן את הרגלי הבריאות של יוצאים בשאלה ומשווה אותם לממצאים קודמים על הרגלי בריאות בקרב מהגרים, בוגרים צעירים, וחברי הקהילה הלהט"בית. המאמר מציע כי תהליך המעבר (transition) פר-סה מהווה גורם לפגיעות בנושאי בריאות. מחברים: ברוך ולן ורונית פנחס מזרחי שנה: 2019 לקריאת המאמר לחץ כאן  

אמא אדמה ואבא אלוהים לא מדברים ומה יהיה על הילדים (שמיים וארץ, רחלי אפשטיין)   רחלי אפשטיין במופע בכורה עם שירים מקוריים וקאברים לשירים ישראלים שמספרים את סיפור יציאתה האישי בליווי ג׳וני טיברין - מפיק וגיטריסט, ירדן לנדא - פסנתרן ומנצח מקהלות.   על רחלי: רחלי אפשטיין היא חברת הקהילה של הסלון התל אביבי, היא יוצאת החברה החרדית, נשואה לחרדי ואמא לחמישה ילדים. בשנים האחרונות רחלי כותבת, מלחינה ויוצרת מוזיקה מקורית ומרגשת.   מתי: יום חמישי 20.3 בשעה 20:00 איפה: "פרמטה" - סטודיו למוזיקה חיה, פנחס בן יאיר 10, תל אביב יפו. מה עוד: שובר משקה ראשון חינם לנרשמים לאירוע.   ההרשמה למטה ⇓

עד גיל 14 היה יואל כהן נער חרדי ששר חזנות ובסתר מאזין לאייל גולן. בעקבות ההחלטה לחזור בשאלה הוא גם הוריד במשקל 27 ק"ג ולאחרונה התגייס לצה"ל ומוציא את השיר "אל תוותרי"     תגיות: יואל כהן, סיפורי יציאה, סיפור אישי, חזן תאריך הכתבה: יוני 2013