בתור ילד, כדורסל היה החיים שלי כבר מגיל 6. כדורסל זה משחק גאוני בעיניי. זה משחק שכדי להצליח בו צריך גם יכולת אישית גבוהה ודיוק מטורף, אבל גם רמה מאוד גבוהה של קבוצתיות. את הספר על מיקי ברקוביץ' מצאתי בספריה בערך כשהייתי בן 11 ולא עזבתי אותו במשך איזה חודש שלם. כל מילה בספר הזה קראתי כאילו החיים שלי תלויים בה. והיו שם שני סיפורים שאני לא שוכח עד היום... מיקי מספר שבתור ילד, הוא שיחק בקבוצת הילדים של מכבי ובימים שלא היו אימונים של הקבוצה הם היו משחקים במגרש של השכונה כולם ביחד במשך כל הצהריים. וכשהחשיך, כל הילדים התפזרו הביתה. חוץ מילד אחד שהמשיך לשחק לבד גם בחושך. יום אחד, יהושע רוזין (שהיה המאמן של קבוצת הילדים של מכבי) עבר ליד המגרש וראה את מיקי משחק לבד בחושך.. הוא אמר לו: ''מיקי, לך הביתה.. כבר מאוחר.. למה אתה משחק בחושך?" אז מיקי ענה לו: ''אני מתאמן בחושך כי אני יודע שאם אצליח לקלוע בחושך, ככה לא תהיה לי בעיה לקלוע כשהמגרש מואר...'' הסיפור השני שמיקי סיפר הוא על האימון הראשון שלו בקבוצה הבוגרת. בקבוצת הנוער מיקי שיחק עם המספר 6 וכשהוא עלה לקבוצה הבוגרת מי ששיחק עם מספר 6 היה טל ברודי האגדי שהיה כבר שחקן ותיק. מיקי ידע שאין לו סיכוי לקבל את מספר 6 אבל בכל זאת הלך לדבר עם האפסנאי של מכבי לראות אולי אולי יקרה איזה נס. האפסנאי אמר שהמספר היחיד שפנוי הוא המספר 9 וזה המספר שיהיה לו על הגופיה בקבוצה הבוגרת. כשהוא ראה את האכזבה על הפנים של מיקי הוא הסתכל עליו ואמר לו: ''חביבי, השחקן הוא זה שעושה את הגופיה, לא הגופיה היא זאת שעושה את השחקן''. מיקי סיפר שהמשפט הזה שינה לו את החיים. שני הסיפורים האלה מלמדים אולי את שני העקרונות הכי חשובים בחיים. העיקרון הראשון הוא כח רצון. כדי להצליח ולהיות טובים צריך לחתור להיות מעל הממוצע. אם אתה רוצה להיות מאה אחוז ותשקיע מאה אחוז, יכול להיות שתצליח ויכול להיות שתצליח יותר. אבל לא בטוח שתצליח להגיע למאה אחוז. אבל אם תשקיע מאתיים אחוז - למאה אחוז בטוח שתגיע... אבל כח רצון של ברזל זה גם לא מספיק. כי לפעמים יש לנו כח רצון אבל אנחנו הולכים איתו במסלול של מישהו אחר במקום ללכת במסלול שלנו. העיקרון שלומדים מהסיפור השני הוא שצריך להשקיע רק בגופיה שלנו. ולא בשום גופיה אחרת. גם אם היא זוהרת ונוצצת ונראית מיליון דולר. עופו על הגופייה שלכם ⛹ צילום : SA'AR YA'ACOV, לע"מ
תוצאות חיפוש
החזון איש: הילודה החרדית מבטיחה את הניצחון שלנו פרופ' בן דוד: בשנת 2065 מחצית מהילדים בישראל יהיו חרדים המצווה הראשונה בתורה היא מצוות "פרו ורבו". וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.[1] נחלקו חכמים בפירושה של המצווה, האם היא כוללת חובה ללדת שני זכרים או בן ובת? מעבר למצווה הבסיסית של הולדת שני ילדים, ישנה מצווה נוספת של הרחבת המשפחה. מצווה זו מקורה בפסוק: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים.[2] וכדברי הרמב"ם: אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, ש'כל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם'".[3] האם פרשנות המצווה מחייבת הגדלה של המשפחה ללא גבול? אין לדעת. הדברים לא נדונו בפירוש בדבריהם של פרשני ההלכה. שאלת הגודל הרצוי של המשפחה, להשקפתם של פרשני התורה, נותרה תאורטית במשך מאות ואלפי שנים. בעבר, השיעור הגבוה של תמותת תינוקות הביא לכך שמשפחות שבהן יותר משלושה ילדים שהגיעו לבגרות היו נדירות. בעת המודרנית, עם התפתחות הרפואה והקטנה דרמטית של תמותת תינוקות, הפכה השאלה למעשית. הספרות הרבנית ממעטת לעסוק בסוגיה הרגישה, והיא נותרה שיח המתנהל בעיקר בין כותלי בית המדרש. הרב אליעזר מלמד, רב מהמגזר הדתי-לאומי, כתב בספרו כי ארבעה או חמישה ילדים למשפחה מספיקים לו, לאדם הדתי, לעמוד ברף שהציבה לו התורה. לא בטוח שהמספר הזה מקובל על הרבנים החרדים בבני ברק או במודיעין עילית. אם לשפוט לפי גודלן של המשפחות בערים אלו, נדמה כי התשובה היא שלילית. מסתבר כי למרות מה שנדמה לנו, חרדים וריבוי ילודה לא תמיד צעדו שלובי זרוע. היו ימים שבהם החרדים והלא חרדים במדינת ישראל חלקו משפחות בסדר גודל דומה. השינוי התרחש בהמשך הדרך. כמו חברת הלומדים ותהליכים אחרים, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהחברה החרדית, עד כי נדמה שהוא היה כאן מאז ומעולם. בשנת 1988 טען חוקר החברה החרדית פרופ' מנחם פרידמן במאמרו "האישה החרדית", [4] כי יציאתה של האישה החרדית לשוק התעסוקה, תהפוך אותה לסוכנות שינוי של החברה החרדית. נדמה כי תחזיתו של פרידמן לא התממשה, חרף הזינוק במספר הנשים החרדיות המשתלבות בשוק התעסוקה, עד כדי כך ששיעורן דומה לשיעור הנשים המועסקות במגזר הכללי. יציאת הנשים לשוק התעסוקה לא חוללה את השינוי שעליו דיבר פרופ' פרידמן, אבל כפי שנראה, גם לא השפיעה על שיעורי הילודה במגזר, שנותרו גבוהים, והם בין הגורמים שמציבים את ישראל במקום הראשון במדינותoecd בשיעור הילודה למשפחה. לפי ציטוט שיוחס ליאסר ערפאת, הרחם הפלסטינית היא כלי במלחמה נגד ישראל. כלי שיביא לכליה של מדינת ישראל בגלל רוב ערבי מובהק שייווצר בין הים לירדן. בשנת 2006, בתגובה לדברים של אביגדור ליברמן נגד ערביי ישראל, אמר ח"כ עבאס זכור, כי הרחם של האם הערבייה תנצח את ליברמן בכך שתכפיל תוך עשרים שנה את האוכלוסייה הערבית בישראל.[5] "אני אומר שאם אדון ליברמן רואה במיליון וחצי ערבים שחיים במדינת ישראל איום אסטרטגי, אז אני מבטיח לו שבעוד 20 שנה, ב-2026, יהיו שלושה מיליון ערבים", אמר והוסיף, "אני מודה לליברמן על כך שבמה שהוא מכנה 'איום אסטרטגי', הוא מעורר מחדש את המפעל האסטרטגי של הגברת הילודה. לכן, אני קורא לכל האזרחים הערבים להפעיל מחדש את המפעל הזה, ולהתחיל ללדת יותר ילדים". לדבריו, עידוד הילודה הוא חובה כדי ש"נשמור על עצמנו ועל קיומנו. אני מאמין שאנחנו מיעוט, ואומרים שזו מדינה יהודית. התקווה שלי היא שבסופו של דבר נהיה חצי-חצי, ותהיה מדינה מעורבת. אני גם קורא לכל משפחה ללדת לפחות 10 ילדים, לפני שליברמן יאסור עלינו להוליד יותר מילד אחד". ערפאת וזכור טעו. הילודה במגזר הערבי צנחה לשפל. חלק מהירידה קשורה לקיצוץ בקצבאות הילדים, קיצוץ חד שנכנס לתוקף בשנת 2003, ביוזמת שר האוצר דאז בנימין נתניהו. התחזית של החזון איש: "הילודה החרדית מבטיחה את הניצחון שלנו" אך ישנו מגזר אחר שלגביו התחזיות, או לפחות כאלו שנטען שניתנו, התבררו כמדויקות עד לנקודת הזמן הנוכחית של שנת 2023. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל עמד שיעורם של החרדים באוכלוסייה על 3.3% לערך. באותן שנים החרדים היו מיעוט זעיר בתוך רוב מוחלט של חילוניים. מספרם הנמוך של החרדים גרם לבן גוריון להאמין שתוך זמן קצר הגרסה החרדית של היהדות תתנוון ותתכווץ ותעבור מהעולם.[6] התפיסה הפסימית לגבי עתידה של החברה החרדית לא הייתה נחלתו של בן גוריון בלבד. גם נציגים מובהקים של החברה החרדית לא ראו לה עתיד בארץ. בשנת 1951 נבחר שלמה לורנץ לכהן כח"כ מטעם "אגודת ישראל". עוד קודם לכן היה מעורב בפעילות ציבורית רחבה והיה מקורב לגדולי הדור ההוא, הרב מבריסק והחזון איש. בשנות חייו האחרונות פרסם אוטוביוגרפיה בשם "במחציתם". בספר הוא משחזר שיחה שהייתה לו עם החזון איש בראשית ימי המדינה. לורנץ: "הרי החילונים הם רוב מוחלט בכל מקום, ואנו איננו אלא מיעוט בלתי מורגש. מה עתידה של היהדות החרדית כאן בארץ?" החזון איש: "המערכה בין החרדים והחילונים לא תוכרע בממשלה ובכנסת, כי אם במשפחות שלנו. הם גוזרים כרת על עצמם בכך שאינם מעוניינים בילדים. אם רק נצליח לחנך את ילדינו בדרכנו הניצחון אתנו". לורנץ, שלא הכיר את המושג "גידול אקספוננציאלי", נדרש למשל מפי הרב, כדי להבין את המשמעות של הגידול המספרי של המשפחה החרדית לעומת המשפחה החילונית. "הוא הזכיר לי את הסיפור הידוע על אותו חכם שביקש מהמלך שיביא לו בשכרו גרעיני חיטה, אשר יוכפלו לפי משבצות לוח 'השחמט'", מתאר לורנץ בספרו. "כאשר במשבצת הראשונה יניח המלך שני גרעינים, ואחר כך, בכל משבצת נוספת יניח המלך כמות גרעינים במספר הכופל את כמות הגרעינים שבמשבצת הקודמת. המלך, שתחילה התפלא על הבקשה הצנועה והמוזרה, הבין לבסוף שבכל מדינות מלכותו אין את כמות הגרעינים הדרושה לכך". כך המחיש החזון איש את החזון שלו בעניין גידול האוכלוסייה החרדית בישראל. "אצלנו הממוצע בכל משפחה הוא 8 ילדים, שהם 4 זוגות. לכל אחד מהילדים 8 ילדים. ולכן בדור השני יהיו 16 זוגות, בדור השלישי 64 זוגות, בדור הרביעי 256 זוגות, בדור החמישי 1,024 זוגות, בדור השישי 4,096 זוגות, בדור השביעי 32,768 ילדים שהם 16,384... בו בזמן שאצלם יש כעת שניים. בדור השני נשארים רק שניים, ואף בדור השלישי הרביעי והחמישי – הם רק שניים... לנו רק נותר לדאוג שבנינו ובנותינו אכן ילכו בדרך התורה". ובכך מסיים לורנץ: "ואכן חכם עדיף מנביא. מרן צפה את השינוי שעתיד להתרחש", וכאן הוא מביא בפני הקוראים את הנתונים על הגידול בחינוך החרדי בין השנים 1960-2005. על פי הנתונים, החינוך החרדי בשנת 1960 היה רק 6.6% ממערכת החינוך. בשנת 2005 חלקו עמד כבר על 25%. נתון המשקף לדבריו עלייה של 278% בחינוך החרדי. בעוד החינוך הממלכתי והממלכתי דתי חוו ירידה של 18.5% ו-28% בממוצע כל אחד. בוויכוח בין בן גוריון לחזון איש זה האחרון צדק לפחות בשאלה העגלה של מי מלאה יותר. העגלה החרדית, כאמור, מלאה יותר בילדים ויש לכך השפעות דרמטיות על הגידול החרדי בארץ ועל עתידה של מדינת ישראל. עד כאן – סיפור יפה. אולם הנתונים שנביא משרטטים תמונה שונה לחלוטין. המשפחות החרדיות התחילו לגדול בכמויות שאנו רואים היום רק בשנת 1977, כאשר לורנץ וחבריו נכנסו לקואליציה של בגין והתקציבים למגזר החרדי החלו לזרום. במחקר שפרסמו ד"ר יורם מישר וד"ר צ'ארלס מנסקי בשנת 2000,[7] הם גילו כי שיעור הילודה בקרב משפחות חרדיות ממוצא אשכנזי עד שנת 1955, לא עלה על שלושה ילדים בממוצע. החוקרים כותבים כי הממצאים המפתיעים מנפצים כמה מיתוסים על ילודה במגזר החרדי: "מקובל לחשוב שבקרב החרדים המקיימים את מצוות 'פרו ורבו' ולא משתמשים באמצעים להגבלת הילודה שיעור הילודה היה גבוה מאוד תמיד. הנתונים שבידינו מורים שבניגוד לתפיסה מקובלת זו, לפחות אצל נשים חרדיות אשכנזיות במדגם שלנו שנולדו אחרי 1920 ונישאו לפני 1955, שיעור הפריון השלם היה ברמה דומה מאוד לזו של נשים אשכנזיות לא-חרדיות מאותו הדור. תופעה זו מעידה בבירור על קיומו של תכנון משפחה בקרב האוכלוסייה החרדית, ובייחוד היא מעידה שזו כנראה טעות חמורה לייחס שיעור ילודה גבוה לעצם 'החרדיות' ובאופן מנותק מתנאי רקע משלימים ובתוכם התנאים הכלכליים", אומרים החוקרים. המחקר שלהם מצביע על קצבאות הילדים והרחבת הסדר "תורתו אומנותו" שהתרחשו לאחר המהפך ב-77', כתהליכים שהובילו לגידול במספר הילדים למשפחה חרדית אשכנזית. אחד החוקרים שמצוטט במאמר העלה את התאוריה המכונה "תאוריית המועדונים" לפיה הגידול במספר הילדים משפר את מעמדה של המשפחה בקהילה, שכן הוא מעיד על נכונות לאמץ אורח חיים סגפני והסתפקות במועט. יהיו ההסברים אשר יהיו, אין ספק כי חלק מהשינוי הרחב שהתחולל בחברה החרדית אחרי המהפך, כלל גם מעבר למשפחות גדולות. משפחות ברוכות ילדים, כפי שהן נקראות במגזר, או משפחות מרובות ילדים, כפי שהן נקראות מחוצה לו. "בשנת 2065 מחצית מהילדים במערכת החינוך יהיו חרדים וישראל תהיה מדינת עולם שלישי" פרופ' דן בן דוד, הוא אחד החוקרים הבולטים בתחום הדמוגרפיה של מגמות בחברה הישראלית. מכון שורש, שבראשו הוא עומד, מבצע ניתוחי עומק של המספרים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומוציא מהם את התחזית לגבי עתידה של מדינת ישראל. לדבריו של בן דוד, בהינתן שקצב הילודה של משפחה חרדית העומד כיום על 6.5 ילדים למשפחה יישמר אחוז הילדים החרדים במערכת החינוך בשנת 2065 יעמוד על כמחצית מהילדים בישראל. "המשמעות של כמחצית מהאוכלוסייה בישראל היא חרדית, שהמדינה לא תוכל לממן את מערכת הבריאות ואת מערכת החינוך ואת הצבא וכל הפיתוח המודרני של המדינה. אנחנו נהפוך להיות מדינת עולם שלישי", מתריע בן דוד. הוא מסביר שחלק מהשינוי שעברה מדינת ישראל במעבר למדינה מודרנית ומתפתחת, קשור בקשר הדוק בהשכלה של האוכלוסייה. אם בעבר מספרם של חסרי השכלה אקדמית היה גבוה באוכלוסייה הכללית, עם השנים מספרם הלך ופחת. "מדינה מודרנית מבוססת על שוק עבודה של בני אדם עם השכלה. ברגע שקבוצה הולכת וגדלה תהיה חסרת השכלה, היא תשפיע באופן ברור על האיכות של שוק העבודה המקומי ותשיג לאחור את כל ההישגים של מדינת ישראל". פרופ' בן דוד מציין כי כיום בניגוד לעבר, אין כמעט כיום בישראל אנשים חסרי השכלה לחלוטין בגיל העבודה. פרופ' בן דוד מדגיש כי ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שמאפשרת באופן חוקי קיומם של מוסדות חינוך ללא לימודי ליבה. אפילו בארה"ב ישנה חובה גם במסגרת החינוך הפרטי ללמד את הילדים לימודי ליבה. מה שמביא לפערים הגדולים בשיעורי בעלי תארים אקדמיים בקרב גברים בין החרדים בישראל לחרדים בארה"ב. בן דוד לא אופטימי במיוחד לגבי עתידה הכלכלי והחברתי של ישראל. הוא מציג את התחזית שלו לשנת 2065, שמתכתבת עם חזונו של החזון איש ולפיה כמחצית מהתלמידים במערכת החינוך בישראל יהיו חרדים. "כבר היום כמחצית מהתלמידים בישראל אינם מקבלים את הכלים המתאימים לשוק התעסוקה המודרני. בהם החרדים והערבים וחלק מהתלמידים בפריפריה. המצב הזה רק יחמיר אם המדינה תמשיך לממן מערכת חינוך שבה תלמידים אינם לומדים ליבה ומספרם הולך וגדל בקצב אקספוננציאלי". האם התחזיות הדמוגרפיות לגבי המשך מגמת הגידול של החברה החרדית במתכונת הנוכחית יגשימו את עצמן, או שמא כמו במקרה של התחזית במגזר הערבי מספרם של החרדים לא יגדל בקצב החזוי לו? קשה לנבא. בשנים האחרונות מתחוללים תהליכי שינוי במגזר החרדי, שחלקם קשורים לחשיפה הולכת וגוברת לאינטרנט ולגידול במספר הסטודנטים החרדים ומספרם של בתי הספר המשלבים לימודי ליבה. פרופ' בן דוד סבור כי המספרים הללו הם זניחים ביחס למגמה הכללית, שמצביעה על הכיוון שאליו הולכת מדינת ישראל. גם הוא, כמו רבים אחרים העוסקים בניתוח הנתונים והמגמות, מקווה שהתחזית תתבדה ושישראל תמצא את עצמה במקום טוב יותר בעשורים הקרובים. [1] בראשית א, כ"ח. [2] קהלת י"א ו' . [3] רמב"ם, אישות, נשים פרק ט"ו הלכה ט"ז. [4] מנחם פרידמן, האישה החרדית, ירושלים תשמ"ח. [5] איתמר ענברי, מעריב , 30.10.2006 [6] צבי צמרת: מדינה יהודית כן; מדינה קלריקלית לא; ראשי מפא"י ויחסם אל הדת והדתיים. [7] ירום מישר, צ'ארלס מנסקי, קצבאות ופוריות ילדים בישראל: ממצאים ראשוניים / קצבאות הילדים והילודה בישראל: ממצאים ראשונים עקבו אחרינו בפייסבוק
הבחירות הסוערות מאחורינו, הכנסת החדשה הושבעה והקמת ממשלת ימין נראית כעניין של זמן וכיפופי ידיים בלבד. במערכות הבחירות האחרונות "גוש נתניהו" – המפלגות שהצהירו מראש כי ימליצו על ממשלה בראשות בנימין נתניהו – כלל את המפלגות החרדיות: ש"ס ויהדות התורה. הצהרה זו אינה מובנית מאליה וקדמה לה היסטוריה מרתקת של בריתות והפרתן, תמורות פוליטיות, מהלכים סודיים ומשחקי כוח. נקודת מפנה בראשית ימי המדינה נרקמו יחסים טובים בין החרדים והדתיים למפלגה השלטת, מפא"י – מפלגת העבודה בגלגולה הנוכחי. בן גוריון העדיף שותפות עם המפלגות הללו על פני שותפות עם מפלגה חילונית בעלת אידיאולוגיה זהה – מפ"ם, מרצ של ימינו, ועל פני שותפות עם מפלגת חירות – הליכוד של ימינו. כיוון שכך, נרקמו הסכמים ושיתופי פעולה קואליציוניים בנושאי דת ומדינה. כך נולד ה"סטטוס-קוו" הידוע. בשנת 1977, שנת "המהפך" הפוליטי בישראל, מפלגת השלטון התחלפה. אחרי כמעט 30 שנות שלטון השמאל האידיאולוגי, הוטל על מנחם בגין, יו"ר סיעת חירות, להרכיב ממשלה. המפד"ל – מפלגה דתית לאומית, ואגודת ישראל – הסיעה החרדית הוותיקה, היו חלק מממשלה זו. נתקדם על ציר הזמן עד תחילת שנת 1990. בתקופה זו, שנתיים מאז הוקמה ממשלת האחדות של מפלגות המערך (לשעבר מפא"י, כיום העבודה) והליכוד, רקח שמעון פרס, בשיתוף חברי סיעת ש"ס, מהלך פוליטי שלימים זכה לכינוי "התרגיל המסריח". מטרתו הייתה להפיל את ממשלת האחדות ולהקים ממשלת שמאל-חרדים צרה בראשותו. ממשלת האחדות נפלה, והנשיא הטיל על שמעון פרס להרכיב ממשלה חדשה. כעת היו העיניים נשואות אל הסיעות החרדיות, ש"ס – שנכנסה לכנסת בשנת 1982, ודגל התורה – שבאותה עת הוותק שלה בכנסת עמד על שנתיים בלבד. הקמת הממשלה הייתה תלויה בהסכמת רבניהן, הרב שך והרב עובדיה יוסף. במרץ 1990, בשיאו של המשבר, התכנסה הוועידה הראשונה של דגל התורה. הכנס התקיים בהיכל הספורט "יד אליהו" בתל אביב. כלי תקשורת רבים הגיעו לסקר את הוועידה, הכול ציפו למוצא פיו של הרב שך. לפני הכנס התקיימה פגישה בין יצחק רבין, אז מספר שתיים במפלגתו של פרס, לרב שך. אולם לא היה ברור אם נטייתו של הרב היא לתמוך בהקמת הממשלה הצרה או להתנגד לרעיון. נאומו של הרב שך בכנס לא הותיר מקום לשאלות. "אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה, מגדלים שפנים וחזירים – יש להם קשר עם האבא שלהם?... מערך?! מערך זה דבר קדוש? הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור – אז במה הוא יהודי?" תוכניתו של פרס נגנזה מייד, הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של ש"ס, לא רצה לפעול בניגוד לדעתו המפורשת של הרב שך, והורה לנציגיו לסגת מהמהלך. הכנסת התפזרה ונקבע מועד לבחירות. הנאום החריף של הרב שך עורר פולמוס סוער בחברה הישראלית. חברי הקיבוצים התקשו להכיל את ההאשמות, הם תפסו עצמם אידיאליסטיים, בוני הארץ שמוכנים להקריב את חייהם ואת חיי ילדיהם בצבא, בעוד תלמידי הרב שך לומדים בישיבה, ונעלבו מהאמירה שלפיה בתפיסה החרדית הם נחשבים ללא יהודים. גל אנטי-חרדי שטף את הארץ ותורגם לכוח פוליטי. במערכת הבחירות שנערכה ב-1993 הגיעה מפלגת "צומת", מפלגה ימנית-חילונית בראשותו של רפאל איתן (רפול) הרמטכ"ל ה-11, לשיא כוחה: 8 מנדטים. הנאום המפורסם חתם את הדיון בשאלה שהתעוררה בשנת 1977, עת הצטרפה אגודת ישראל לממשלת ימין בראשות בגין: האם הצטרפות החרדים לממשלה הייתה מטעמים פוליטיים או שמדובר בשותפות על בסיס מצע אידיאולוגי משותף? המילים הבוטות של הרב שך קיבעו את העמדה: החרדים והימין המסורתי הם שותפים אידיאולוגיים. בשיחות פרטיות חיזק הרב שך את השקפתו ותלה אותה במורשת הידועה מגירוש ספרד. המון העם סירב להתנצר, ואילו האליטה היהודית לא הייתה נכונה למסור את נפשה בעד אמונתה. בעיניו של הרב שך הליכוד סימל את "עמך ישראל", בעלי האמונה הפשוטה, בעוד השמאל הוא שכבת ההשכלה האליטיסטית שחיבורה ליהדות רופף ולא יעמוד במבחן הזמן. עם זאת, מבחינה מדינית, עמדותיו של הרב שך היו מתונות. הוא תמך בהסכמי השלום והתנגד להתגרות באומות העולם ולסיפוח שטחים. השותפות של השמאל והחרדים אומנם נגנזה – אך לא לאורך זמן. ישראל מחכה לרבין לאחר בחירות 1993, בניסיון להחזיר את השלטון לידי סיעת העבודה, פנה יצחק רבין למפלגות החרדיות וביקש את תמיכתן. החרדים האשכנזים – שבאותה מערכת בחירות התאחדו למפלגה אחת – נצמדו לעמדתו של הרב שך והתנגדו. במפלגת ש"ס, לעומת זאת, מצא רבין אוזן קשבת. בניגוד לעמדה שהציג הרב עובדיה יוסף אך כמה חודשים קודם לכן, יישור קו עם דעתו של הרב שך, נתן הרב יוסף את ברכת הדרך למהלך השותפות. היכרותו האישית של הרב עם רבין ומצבה של רשת החינוך העצמאית של ש"ס היו כנראה מניעיו. ממשלת העבודה-מרצ-ש"ס יצאה לדרך. בעיניו של הרב שך החלטה זו נתפסה כבגידה ערכית. "יתד נאמן", ביטאון סיעת דגל התורה, שפע מאמרי ביקורת על המהלך. התנגדותו של הרב שך לממשלה בוטאה גם בהתנגדות נציגיו להסכמי אוסלו, חרף עמדתו הידועה התומכת ב"שטחים תמורת שלום". עמדה זו עודכנה, ולפיה רק ממשלה שיש בה "סייעתא דשמייא" תוכל להביא הסכם שלום טוב ובר קיימא, ואילו ממשלה שבה חברות מפלגות מרצ והעבודה תמיט אסון. עמדתו של הרב שך התקבלה בברכה בקרב קהילות חרדיות בעלות אוריינטציה ימנית-מדינית, ושלהבה את הרוחות הסוערות ממילא ברחוב החרדי. האווירה הלאומנית פשטה במהירות, וחרדים רבים הצטרפו למאבק נגד הסכמי השלום המתגבשים ומחו על כך בהפגנות ברחבי הארץ. מעמדם של פעילי הימין הקיצוני ברוך מרזל, שהיה קשור בקשרים הדוקים לחברה החרדית, ואיתמר בן גביר, שהכיר את השפה החרדית, החל להתקבע בקרב צעירי המגזר. במקביל לתהליכים אלו, מפלגת ש"ס המשיכה להיות חברה בקואליציה. ב-4.11.1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הרצח לא סייע בעצירת הגל הימני-לאומני ששטף את הרחוב החרדי. להפך. חרדים רבים חשבו – ועדיין חושבים – שרצח רבין היה חלק מקונספירציה שנועדה למנוע ניצחון סוחף לימין בבחירות הקרובות. ספרו של העיתונאי ברי חמיש, "מי רצח את יצחק רבין", העוסק בתאוריה זו היה להיט במגזר. נתניהו זה טוב ליהודים במערכת הבחירות ב-96' הציבור החרדי נדרש להכריע בסוגייה חדשה: הצבעה ישירה לראשות הממשלה. בשונה ממערכות בחירות קודמות, הפעם היה על האזרחים להצביע בשני פתקים: פתק למפלגה ופתק לראשות הממשלה. המועמדים לראשות הממשלה היו שמעון פרס, מחליפו של רבין, ובנימין נתניהו, כוכב עולה בשמי הפוליטיקה הישראלית. הציבור החרדי תהה: האם ההלכה מתירה להצביע באופן ישיר לאדם שאינו שומר תורה ומצוות? מי מבין המועמדים ראוי לתמיכה החרדית? האם כדאי להימנע בכלל מהצבעה ישירה? התשובה (החלקית) לשאלה הראשונה התקבלה שלוש שנים קודם לכן, בבחירות המוניציפליות לראשות עיריית ירושלים. אז התמודד ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, טדי קולק, מול מועמד צעיר, חבר הכנסת אהוד אולמרט. אולמרט ידע כי הדרך לניצחון עוברת דרך שותפות עם החרדים. הרב אלישיב, דמות רבנית בכירה בירושלים, פסק שעל החרדים הירושלמים להצביע לאהוד אולמרט, נציג מפלגת הליכוד, לראשות העיר, נוסף על פתק ההצבעה לסיעה החרדית. אולם לא היה ברור אם פסיקה זו תקפה גם בבחירות הארציות. באותה עת הרב שך נעשה פחות דומיננטי בציבורית והסתגר בביתו, ואילו הרב עובדיה יוסף היה חצוי בדעתו. הקמפיין השולט ברחוב החרדי קרא להעדיף "פתק לבן". מובילי הקמפיין הזכירו את חטאיו של נתניהו, שאחת מנשותיו הייתה גיורת רפורמית. נתניהו, מצידו, לא חסך כל מאמץ בניסיון להטות את דעת הקהל החרדית לטובתו. בנאום שנשא בוועידת אגודת ישראל ב"כינר" סיפר נתניהו על התרגשותו הגדולה משירת "אדון עולם" של בנו הקטן יאיר, וזכה למחיאות כפיים סוערות. נוסף על כך, הגיע נתניהו לביתו של הרב קנייבסקי בבני ברק, כדי להתברך מפיו ולזכות בתמיכת הרחוב החרדי במועמדותו לראשות הממשלה. המאמצים הועילו. הרבנים החרדים אכן תמכו בנתניהו. אקורד הסיום הזכור ביותר של אותה מערכת בחירות היה הקמפיין שהפיקה תנועת חב"ד: "נתניהו זה טוב ליהודים". ניצחונו של נתניהו, על חודו של קול, נזקף לזכות החרדים. פרס התמרמר על כך. "אני עזרתי להם מול בן גוריון בפטורים של בני הישיבות מהצבא. מה לא עשיתי עבורם ומה קיבלתי בתמורה? כלום. לא בשנת 1990 ולא עכשיו ב-1996". בפרפרזה על הפסוק "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו", אמר פרס: "שלחתי להם (לחרדים) מאפיות שלמות ולא קיבלתי מהם דבר". רק לא ש"ס מערכת הבחירות בשנת 99' התאפיינה בהתמקדות בחרדים. אהוד ברק, שהתמודד מול בנימין נתניהו על ראשות הממשלה, חזר ואמר: כסף לסטודנטים במקום כסף לישיבות. הוא הבטיח לטפל בסוגיית גיוס בחורי ישיבה והוסיף עוד שלל הבטחות בנושאי דת ומדינה. הבחירות הסתיימו בניצחון סוחף של אהוד ברק. בבחירות למושבי הכנסת, לעומת זאת, מפלגת ש"ס הגיעה להישג היסטורי: 17 מנדטים. המתח בין שני ההישגים הללו הובע בנאום הניצחון של ברק, שנקטע שוב ושוב בקריאות קצובות: "רק לא ש"ס!" לא עברו אלא כמה שבועות והחרדים, הספרדים והאשכנזים, עשו דרכם אל הממשלה. החרם על ממשלת העבודה-מרצ הוסר. הברית החדשה לא האריכה ימים. עד מהרה פרשה סיעת יהדות התורה מהממשלה, וסיעת ש"ס עשתה זאת אחריה. בבחירות 2001 התמודד אריאל שרון מול אהוד ברק, ניצח והחזיר את ש"ס לממשלה. אולם בשל משבר פוליטי פיטר שרון את שרי ש"ס. שנתיים לאחר מכן, שוב בחירות. שרון ניצח ובחר להקים ממשלה עם טומי לפיד, אביו המנוח של יאיר לפיד, שמפלגתו חרטה על דגלה מאבק באפליה לכאורה לטובת החרדים. המפלגות החרדיות עברו לספסלי האופוזיציה. שרון מינה את נתניהו לתפקיד שר האוצר, וזה, משוחרר מהברית עם החרדים, הוביל מדיניות ניו-ליברלית. בין השאר, הורה נתניהו על קיצוץ חד בקצבאות הילדים ובשירותים הממשלתיים לחרדים. בנאומים ובמסיבות עיתונאים השתלח נתניהו במשפחות ברוכות ילדים וקרא לצמצום הילודה. החברות האמיצה בין הימין לחרדים התפוררה. המהלכים הפוליטיים הבאים היו מעניינים במיוחד: הימין האידיאולוגי פרש מממשלת שרון בשל תוכנית ההתנתקות. שרון בחר להוציא את לפיד מהממשלה, להכניס את החרדים ולאשר את התקציב ואת תוכנית ההתנתקות. החלטת יהדות התורה להביע תמיכה שקטה בהתנתקות עוררה זעם בקרב ציבור המתנחלים. החרדים, מצידם, הזכירו למתנחלים את תמיכתם בהקמת ממשלה ללא חרדים. בבחירות 06' נראה כי לא נותר דבר משותפות הגורל של הימין המדיני והחרדים. ש"ס הצטרפה לממשלה ויהדות התורה תמכה בה מבחוץ. היידה ביבי! המהלכים הפוליטיים בשנת 2009 הפכו את הקערה על פיה. כמו עוף החול, הקשר של החרדים והימין שב לתחייה. החשדות הפליליים נגד ראש הממשלה אוהד אולמרט אילצו אותו לפרוש מתפקידו. ציפי לבני, מחליפתו בראשות סיעת "קדימה", גילתה שבזמן שהייתה עסוקה בפריימריז הפנימיים, נתניהו, בתמיכת ש"ס ויהדות התורה, רקם מהלך לפיזור הכנסת. בסבב בחירות זה נתניהו הישן-חדש הרעיף הבטחות על ראשי המפלגות החרדיות: במקום קיצוץ בקצבאות, תוספת לקצבאות. במקום הפחתת תקציב הישיבות, הגדלה משמעותית שלו. האידיאולוגיה הכלכלית נשכחה, המציאות הפוליטית הכתיבה את הצעדים הכלכליים של הממשלה. החרדים שבו לחיקו של נתניהו. הממשלה שהוקמה החזיקה מעמד 4 שנים. ההשלכות לכך ניכרו בתוצאות הבחירות הבאות. מפלגתו החדשה של יאיר לפיד, שהוקמה על רקע גל המחאה החברתית, הגיעה להישג חסר תקדים: 19 מנדטים. נתניהו בחר להעדיף את מפלגתו של לפיד על החרדים, ואלה שבו לספסלי האופוזיציה. הזעם החרדי על נתניהו והימין הגיע לשיאו. יו"ר ש"ס אריה דרעי הצהיר שבסבב הבא תמיכתם של החרדים תהיה נתונה ליו"ר העבודה, יצחק הרצוג. שנה וחצי לאחר מכן פיטר נתניהו את לפיד והשיב את החרדים לזרועות הליכוד. אויבים משותפים – מערכת המשפט, השמאל והערבים בעוד בכנסת המפלגות החרדיות נעות בין ימין ושמאל, הרחוב החרדי גילה נטייה ברורה לימין המדיני. משפטיו של בנימין נתניהו קיבעו לו ולחרדים אויב משותף: מערכת המשפט, הנשלטת, כך לתפיסתם, בידי האליטה השמאלנית ופוגעת בערכי היהדות. ממשלת השינוי שהוקמה ב-2021 שלחה את מפלגות הימין המוצהרות ואת המפלגות החרדיות לספסלי האופוזיציה. החלטות ממשלה זו, מס על כלים חד-פעמיים ועל שתייה ממותקת, פורשו כניסיון בוטה לפגוע בכיס החרדי. השותפות עם מפלגה ערבית חיזקה את הרוח הלאומנית, שנשבה ביתר שאת לאחר פטירתם של המנהיגים המתונים יחסית, הרב אלישיב והרב עובדיה יוסף. הפיגועים הקשים בבני ברק ובאלעד הובילו חרדים רבים לחשוב שרק כוח יפתור את הסכסוך היהודי-ערבי. נציג תפיסה זו, איתמר בן גביר, זכה לתמיכה קולנית כשהגיע לזירות הפיגועים. קריאות "מוות לערבים", שהתחלפו ב"מוות למחבלים" מאימת התדמית הציבורית, מילאו את הרחוב החרדי שנצבע בצבעים ימניים חזקים. אמירותיו של יו"ר דגל התורה, משה גפני, שהחרדים ישקלו שותפות עם בני גנץ זכו לביקורת פנים-חרדית. כאשר הבין גפני שמצביעיו עלולים להעדיף את מפלגתו של בן גביר, הוא מיהר ליישר קו עם קהל הבוחרים והצהיר שפניו לשותפות עם נתניהו, ואיתו בלבד. החשש מפני זליגת מצביעים חרדיים למפלגת הציונות הדתית ליווה את מערכת הבחירות האחרונה, בעיקר בקרב חברי סיעת ש"ס, שמצביעיה נוטים יותר לימין המדיני. תוצאות הבחירות הוכיחו שהמפלגות החרדיות שמרו על כוחן. סביר להניח בזכות הביטחון שהעניקו למצביעיהן, בהבטחה שתמיכה בהן פירושה תמיכה בגוש הימין. האם הברית המתחדשת בין הימין לחרדים תעמוד במבחן הזמן, או כפי שהוכיחה ההיסטוריה הפוליטית, מהלכים אלו ואחרים עלולים לפרק אותה לטובת בריתות אחרות? ימים יגידו.
ירושלים. קיץ 1882. סמטאות העיר העתיקה שקקו חיים. בשווקים סחורות החליפו ידיים, יהודים ותושביה המוסלמים של ירושלים נשאו ונתנו ומילאו את החלל שתחת הגגות המקושתים בשיחות ביידיש עסיסית, לדינו וערבית בניב מקומי. דו-קיום פרקטי שלא השתמר. במעון קטנטן ורעוע, בן שני חדרים, מעל שוק "עושי הכותנה" הנטוש הושלמו ההכנות לטקס ברית המילה של מי שיכונה לימים "הילד העברי הראשון", איתמר (בן-ציון) בן אב"י. האב, אליעזר בן-יהודה, נצר למשפחה חסידית שהתגוררה ב"תחום המושב", לחץ את ידו של המוהל שהסכים להגיע. זה היה מוהל מקהילה הספרדית. הנהגת הקהילה האשכנזית של ירושלים החרימה את בן-יהודה ואת מפעל החייאת השפה העברית שלו. נימוקי הרבנים: העברית שפה קדושה, והשימוש בה למטרות חולין, כמו שפה יומיומית, הוא חילול הקודש. המחאה נגד בן-יהודה לא התבטאה רק בטקס ההחרמה המחמיר. השמצות, הטרדות והתנכלויות היו לחם חוקו בכל שנות מגוריו בעיר העתיקה. המתנגדים אף הרחיקו לכת והתלוננו נגדו אצל השלטונות העות'מאניים, דבר שהוביל למאסרו. גם בנו של בן-יהודה, הרך הנולד מהפִסקה הראשונה, ספג את אדי השנאה והאיבה לאביו. חייו היו קשים. הוא סבל מבדידות חברתית, אימו מתה כשהיה בן 9 וכמה מאחיו נפטרו בגיל צעיר ממגפות שונות. אחד הסיפורים הנוראיים בתולדות חייו נגע לליבי במיוחד. בשל הבידוד החברתי שנכפה עליו, הרשה לו אביו הקפדן לגדל כלב. הכלב היה חברו היחיד של הילד. הוא קרא לו "מהיר", ובילה במחיצתו את רוב שעותיו. יום אחד שכח הילד לנעול את השער, והכלב, שמח וטוב לב, רץ אל הרחוב. בדאגה רבה נחפז הילד בעקבותיו, רק כדי לראות כיצד צעירים חרדים סוקלים אותו באבנים. הכלב מת וליבו של הילד נשבר. האירוע הזה מבטא לא רק את השנאה והתיעוב כלפי בן-יהודה ומשפחתו, אלא גם את הפחד מפניו, מהחדשנות שלו, מהערעור על המוסדיות ועל הסדר הקיים. המתח בין הנהגת היישוב הישן האשכנזי לבן-יהודה היה עמוק יותר, ובהחלט לא נסב סביב עניין אידיאולוגי בלבד. נלך כמה צעדים לאחור: מראשית המאה ה-19 היישוב הישן בירושלים החל לשנות את אופיו. עד אז הקהילה הייתה מורכבת, בעיקר, מיהודים ספרדים ויוצאי ארצות האסלאם. הס"ט'ים המוכרים. אולם גל עולים מארצות אשכנז הגיע גם לירושלים, על אף המגבלות, ואוכלוסיית היישוב הישן השתנתה. היהודים האשכנזיים התפצלו ל"כוללים" לפי המקומות שמהם הגיעו, תוך הקפדה על שימור מנהגי הגולה. קבוצת עולים מתלמידי הגר"א, שכללה מאות משפחות, ייסדו את "כולל הפרושים". הגעתם סימנה סופית את אופי היישוב היהודי בירושלים – קהילה חרדית-אשכנזית, שמרנית ואדוקה. פרנסתה של אותה קהילה הגיעה מכספי "החלוקה". מדובר במפעל תרומות אדיר ורב-זרועות. ביסודו, המפעל התבסס על הסכם "יששכר וזבולון" המפורסם. על פיו, יהודים אמידים, סוחרים וכאלה העוסקים במקצועות ששכרם הנאה בצידם, תומכים ביושבי בתי המדרש ובחברת הלומדים. הכספים נאספו בכל ארצות אירופה, הועברו לידי ראשי היישוב הישן, ואלו חילקו אותם למשפחות הרבות. בן-יהודה יצא חוצץ נגד מנהג זה. הוא כמובן לא היה הראשון. דור ההשכלה כולו התנגד לשיטה זו, בטענה שהדבר מעודד חיי תלות וחוסר יצרנות. אבל בן-יהודה היה מתנגד חריף ורהוט, שהתגורר בלב הקהילה ופרסם מאמרים רבים נגד ההנהגה. הוא תקף את הגישה השמרנית, טען לשחיתות, ודרש מראשי היישוב הישן להציג דוחות ומאזנים כספיים. במאמרו "החלוקה ותולדותיה" הציף בן-יהודה את הבעייתיות הגלומה ב"כספי החלוקה", גם מזווית המוכרת לנו כיום: מקור כל מידה רעה וכל מנהג נשחת אשר ראו ביהודים יושבי הארץ הזאת, ויאמרו כי היא הייתה ליושבי ארץ ישראל היהודים להיות נרפים ולשעות בדברי שקר וללכת בטלים כל היום ובכל מלאכה לא יחפצו, כי בחלוקה שמו חלקם ובה מאכלם בריא, ולמה אפוא יעמלו חינם, ופרנסתם מוכנת לפניהם בלי כל עמל ובלי כל דאגה? בן-יהודה הבין ש"תורתו אומנתו" היא מתכון לעצלנות, לנרפות ולחיים חסרי אחריות. בראותי כיצד אנשי ההנהגה החרדית כיום מזדעקים ומגינים בשצף-קצף על "לומדי התורה" – שכל מי שעברו חרדי יודע כמה אברכים אכן לומדים וכמה מעבירים את היום בין פינת הקפה לריכולים בחצר בית המדרש – ודורשים להגדיל את הקצבאות וחוסמים יוזמות שנועדו לעודד יצרנות ולקיחת אחריות, אין לי אלא להסיק שלא קדושת השפה העברית הייתה בראש מעייניהם של ראשי הקהילה לפני כמעט 150 שנים.