התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

תוצאות חיפוש

מצאנו 16 תוצאות עבור המונח "אוריאל אופיר":

אודה וגם אבוש, כששמעתי בתחילה על ההצגה המתבשלת לה תחת השם "ככה יצאתי", אומנם התרגשתי יחד עם כולם מעצם הרעיון; לראשונה בהיסטוריה, סיפורם של היוצאים עולה לבמה באופן שכזה, מקבל צורה משחקית ומונגש בצורה חיה לכל מתעניין. אך לא עלה בדעתי ללכת לצפות בה.  הרי שמה מעיד עליה, "ככה יצאתי"! נועדה היא לספר את סיפורם של היוצאים. וכי אני, יוצא מזדקן, צריך לשמוע איך יוצאים? מה כבר אפשר לחדש לי? לא הבאתי בחשבון את זוגתי שתחיה. יובל, בת ישראל כשרה ונורמטיבית היא, שעד שהכירה אותי הידע שלה על יוצאים, כמו של רוב עם ישראל, התבסס על דמות בסדרת טלוויזיה או כתבה חשופה בעיתון. כך שערב בהיר אחד היא זרקה לי כבדרך אגב, "לאיזה תאריך הזמנת לנו כרטיסים?" לרגע אחד עוד ניסיתי לתור במוחי אחר מפלט, אך מהר מאוד הבנתי: היא רוצה לצפות, לה מגיע לצפות, עבורה נועדה ההצגה. ואני? אני הסיבה שהיא רוצה לצפות בהצגה. היא הרי רוצה עוד אמצעי להבין אותי, את סיפור חיי. שלא אתלווה אליה? וכך, מתוך תפיסת עצמי כג'נטלמן שבסך הכול מלווה את זוגתו להצגה שנפשה חפצה בה, הגעתי אל תיאטרון צוותא. עוד טרם החלה ההצגה הרגשתי איך משהו בי משתנה. עוצמת ההתרגשות והציפייה של המשתתפים הורגשה היטב באוויר, כל אחד ואחת עם הציפייה וההתרגשות ממקומו הוא. יוצאים, בני משפחה, חברים, כולם היו סקרנים לראות איך נראה הסיפור המוכר מזווית כזו, או אחרת, על הבמה. אבל בתוכי, הסקפטיות עדיין עמדה לה איתן. נזכרתי שהפעם האחרונה שבה נכנסתי בשערי צוותא הייתה כשחקן, ממש באולם שממול. "בטוח יהיו לך הערות על המשחק, אין סיכוי שתוכל ליהנות מההצגה הזאת כמו כל הקהל המרוגש הזה", התעורר בי הקול הנוירוטי המוכר. אבל גם היצר הטוב לא טמן ידו בצלחת, "שחרר, יעקב, שחרר. יש לך הזדמנות לראות איך נראה הסיפור שלך בעיניים אחרות, תזרום". תוך דקה וחצי, או לפחות כך הרגשתי, מצאתי את עצמי צופה יחד עם כולם בכיתת סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה, רואה מקרוב את יעקב, היוצא הצעיר, בשעה שהוא פוגש את הפערים שעימם הוא מגיע כבחור ישיבה בדימוס לשיעור סטטיסטיקה מול מרצה נמרצת. טוב, בהצגה הזאת זו לא הייתה האוניברסיטה הפתוחה, לא שיעור סטטיסטיקה וזה לא היה יעקב. אבל לשם אני הפלגתי בדמיוני. השחקנים אבי אופיר וטס מאיר, בבימויה המבריק של עדי גורל, לקחו אותי יד ביד, סצנה אחר סצנה, דרך חוויות היציאה באופן שלא צפיתי. לא צפיתי שעיניי יצטעפו בדמעות. אבל יותר מכך, לא צפיתי את עוצמת החשיפה. יובל, שישבה לצידי, ראתה אותי דומע ולקחה את ידי בידה לנחם ולחבק. אבל אני, שלא הכנתי את עצמי לעוצמת החשיפה, משכתי אינסטינקטיבית את היד בחזרה, וחיבקתי את עצמי. הסתגרתי והתכנסתי לתוך עצמי, אך לא הורדתי את עיניי מהבמה. לא הייתי מסוגל לחלוק את הרגע ההוא. הייתי מופתע לחלוטין. מול עיניי הוצגה, עירום ועריה, מערכת היחסים שלי עם אימא, עם אבא. השיחות הכי אינטימיות, הרגעים הכי פרטיים, שוברים ומרסקים שחוויתי. על הבמה, אבי צעק בטלפון על אימא שלו. במילים פשוטות הוא הטיח בה את מה שיש בלב של כל יוצאת ויוצא, את מה שלפעמים אני רוצה מאוד לומר ותמיד יוצא במילים משובשות. בום. "דפקת לי את החיים, אימא". הדמעות לא שאלו אותי, הן נשפכו. היום, אחרי שצפיתי בהצגה פעמיים וגם שלחתי את הוריה של זוגתי לצפות בה, אני מרגיש אידיוטי למדי עם המחשבה שכמעט לא הלכתי. רמת הרגישות הגבוהה של השחקנים, המבטאת כל סיטואציה של יוצאת או יוצא בצורה כל כך מדויקת, באותנטיות מרבית, פותחת לכל אדם חלון של ממש אל אחת התופעות הכי מרתקות ומסעירות הקיימות כיום בחברה הישראלית. אני יכול להסביר לכל אחד בת"ק אופנים את גודל הפער התרבותי שיש לחלק מן היוצאים, או את פערי ההשכלה של היוצא המנסה לסלול את דרכו באקדמיה, אבל בשום אופן לא אצליח לתאר את החוויה כמו הסצנה בהצגה, שבה נכנס היוצא לראשונה אל מועדון תל אביבי ויוצר אינטראקציה עם בחורה. אגב, זו הסצנה שבה הבכי התחלף בצחוק. הצגה שלוקחת אותך דרך הצחוק והבכי, הסיפוק והכאב, חזקה עליה שהיא מספרת סיפור אמיתי. אל תחמיצו.   ככה יצאתי כתיבה, עיבוד ובימוי: עדי גורל שותפים לכתיבה: חני כהן, טס מאיר, אבי אופיר מוזיקה מקורית ועריכה מוזיקלית: מיכאל ליניק ואור קודאי הפקה: רחלי מרגלית ניהול הצגה: שירה בראודה ושלי קופל שחקנים יוצרים:  אבי אופיר וטס מאיר  המחזה הופק בסיוע השותפים לדרך של ארגון "יוצאים לשינוי".

טס מאיר ואבי אופיר סיפרו על 'ככה יצאתי' הצגה בשיתוף עמותת יוצאים לשינוי שמסייעת לחרדים להשתלב בחברה הישראלית • טס: "אין לי קשר עם המשפחה" עמותת יוצאים לשינוי שהוקמה על ידי יוצאי החברה החרדים בכדי לסייע לחרדים בהשתלבותם בחברה הישראלית, בשיתוף ההפקה של 'השותפים לדרך', מעלים הצגה בשם 'ככה יצאתי'. בשיחה עם רבקה מיכאלי שיתפו שחקני ההצגה טס מאיר ואבי אופיר בעלילת ההצגה ששזורה בחייהם לאחר שיצאו מהעולם החרדי לחילוני.

גם אברי ממליץ - תגיעו! שחקני ההצגה ככה יצאתי - אבי אופיר וטס מאיר, התארחו בתוכניתו של אברי גלעד Avri Gilad, בערוץ 13. אברי, שהיה אורח בהצגה האחרונה, שיתף בתחושותיו לאחר הצפייה והמליץ לכל אחד ואחת להגיע. הקליקו כאן

רפאל ג'רמון, בן 27, מתגורר כיום בתל אביב. גדל במשפחה חרדית בביתר עילית, אבל בגיל 17 החליט ללכת עם האמת שלו ולהשתלב בחברה הישראלית. אחרי שירות בסיירת צנחנים הוא כעת לומד תואר במשפטים ובממשל במרכז הבינתחומי. במקביל ללימודיו עובד במשרד לובינג 'הקבינט' אשר מייצג הן חברות מסחריות והן עמותות במטרה לקדם את ענייניהן במסדרונות הכנסת והממשלה בישראל.   איך הגעת אל עולם הלובינג? ללובינג נחשפתי כאשר ראיתי את הסדרה 'בית הקלפים' ושאלתי את עצמי ״מה תפקידו של רמי דנטון?״. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את המונח ״לוביסט״. התחלתי להתעניין וחשבתי לעצמי כמה זה יכול להיות מעניין להתעסק בתחום. מפה לשם, באותה תקופה ניהלתי פרויקט מגורים לחיילים בודדים ישראלים בהרצליה (רובם יוצאי החברה החרדית) ושיתפתי את אחת המתנדבות בהתעניינות שלי בתחום. למזלי היא הכירה את צח בורוביץ, שהיום הוא הבוס שלי, וחיברה בנינו. בתקשורת בדרך כלל מציגים את הלוביסטים כמייצגי הטייקונים על חשבון האזרח הקטן. מה דעתך על הביקורת הזו? נתחיל עם מה שאני מכיר מהעבודה השוטפת אצלנו במשרד. הלקוחות שלנו הם גם חברות מסחריות וגם עמותות אשר מקדמות אוכלוסיות חלשות. בניגוד למוצג בתקשורת שיטת העבודה אצלנו אינה דרך הפעלת קשרים. יכול להיות שמשתמשים בקשרים לפעמים, אבל זה לא משהו שיכול לעבוד לאורך זמן. התפקיד שלנו הוא לנהל תהליכים ארוכי טווח מול הכנסת והממשלה. זה דורש ידע ובקיאות כדי לדעת איך להתנהל נכון ולגרום לכך שדברים באמת יזוזו. זה נכון שנבחרי הציבור צריכים להיות קשובים ולקדם ענייניו של האזרח הקטן, רק צריך לזכור שנבחרי הציבור עמוסים (מילה שלא מצליחה להתחיל לתאר את המציאות הקיימת). הם נדרשים לטפל במגוון נושאים רחב, באופן מעמיק, ואין אפשרות לייצר תהליכים משמעותיים בלי אנשי מקצוע שילוו אותם. כמובן שצריך גם ראיה רוחבית כדי לשמור על האינטרס הציבורי. עבודת לוביזם נדרשת בעיקר כדי שתהליכים בכלל יתקדמו. הקושי לקדם תהליכים בממשל בישראל מתחיל הרבה לפני שנוצרת איזשהי התנגשות עם אינטרס ציבורי אחר. מכאן אני עובר לנקודת מבט נוספת. יבוא השואל וישאל - הרי לא לכל אזרח יש את ההון לשלם ללוביסטים על מנת לקדם את ענייניו מול נבחרי הציבור? והתשובה היא שאמנם דרוש הון שאין לכל אחד, אבל אנחנו מכירים מקצועות נוספים שהם כאלה, וזה חלק מהחיים. לדוגמה עורכי הדין. בעל הון ישכור את טובי עורכי הדין במיטב כספו על מנת להבטיח שיזכה בבית המשפט. מי שאין באפשרותו, יקח עורך דין פחות מקצועי או ישתמש בשירות הסנגוריה הציבורית על מנת להבטיח את גורלו. כמו שבבית משפט אנחנו מבינים שדרוש ידע מקצועי כדי לטפל בעניינים משפטיים. ואנחנו לא מצפים שכל אזרח יוכל לטפל באופן עצמאי בנושאים כאלה. כך גם בקידום חקיקה ושינוי מדיניות צריך אנשי מקצוע שידעו לקדם את העניינים ביעילות. בשונה מבית משפט במקרה של הכנסת יש אפשרות לכל אזרח לפנות ולנסות להשפיע. אלא שברור שעל ידי עבודה עם גורם מקצועי - הפעילות מול גורמי הממשל תהיה הרבה יותר אפקטיבית. מהי הפעילות בכנסת שהיית מעורב בה והכי ריגשה אותך? בימים אלו אנו עובדים על פרויקט פתיחת שמיים שאותו מובילה חברת 'פספורטכארד', אשר גיבשה מתווה שלם לפתיחת גבולות המדינה תוך ״פטור״ מחובת הבידוד, על ידי בדיקות קורונה שיתבצעו בשדה התעופה וקבלת תוצאות בדיקה תוך מספר שעות. זו פעילות שמרגשת אותי כי היא בעלת השפעות רוחב ומקדמת בסופו של דבר אינטרס הלאומי. האם הרקע החרדי שלך משפיע על העבודה שלך? הרקע החרדי לא משפיע על העבודה שלי. למשרד יש לקוחות ובשבילם אני פועל. הייתי שמח להשתמש במשאבים של המשרד לקידום זכויות של יוצאי החברה החרדית, אבל את זה אני עושה בגזרות אחרות, כמו לדוגמה עם עמותת יוצאים לשינוי בקידום זכויות בשירות הצבאי והקמת פרויקטים לטובת יוצאי ויוצאות החברה החרדית.

כשהייתי חלק מהעולם הדתי שיעור עם דפי מקורות היה דבר די שגרתי. אבל מאז אותם ימים עברו כמה שנים ואני מתגעגע לשיעורים עם דפי המקורות. כלומר, למוצלחים שביניהם. והנה התגלגלה אל פתחי ההזדמנות להעביר שיעור לכבוד יום השואה. מיד קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב. התחלתי לבנות דף המקורות לשיעור שלי. ראשון עלה אל דף המקורות החכם הנכבד- פרידריך ניטשה. עוד בשנת תרמ"ב בזמן שהחלוצים היהודים טרם חלמו אפילו על הקמת מדינה, פרסם נכבדנו את ספרו החשוב 'המדע העליז' שם סיפר על האיש המשוגע אשר יצא ברחובות העיר ובישר בצער וביגון קודר על מות האלוהים. מבחינתי זו ההקדמה לדיון על אלוהים והשואה. כי אלוהים מת עוד לפני השואה. לאורך כל ההיסטוריה אנשים האמינו באלוהים ובכוחות עליונים מכל מיני סוגים. אבל בעת המודרנית פתאום כפירה באלוהים הפכה להיות משהו פופולרי. ואיך נראית החברה האנושית כשאין לה אלוהים??? "מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמשה? האין אנו צונחים מטה מטה ואחורה והצידה ולפנים - לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן - עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים? האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון הקברנים הקוברים את אלוהים?" אחריו יעלו אחר כבוד על דף המקורות יוסל'ה רקובר וצ"ג בנות בית יעקב הצדיקות והטהורות. הבנות היקרות מלמדות אותנו כי שמירת הטהרה של בת ישראל מצדיקה אפילו מסירות נפש ממש. ויוסל'ה שכותב את מכתבו ברגעים האחרונים של גטו ורשה מלמד אותנו שגם בייסורים הגדולים ביותר עלינו להאמין בבורא עולם. אולי לא תהיה זו אמונה תמימה ופשוטה. אבל תהיה זו אמונה איתנה ששומרת על הגחלת ועל נר התמיד. והנה לאחר עיון קצר בויקיפדיה אתה נדהם לגלות שגם יוסל'ה רקובר וגם צ"ג הבנות לא היו ולא נבראו. אינם אלא יצירי הדמיון. ונשאלת השאלה- האם עכשיו התוכן שלהם מאבד את תוקפו? אולי היו אנשים אחרים, אמיתיים, שכן נהגו באותו אופן? ושמא הכל הבל ורעות רוח ועלינו לוותר על אותם ערכים מקודשים. ולפתע מגיע הרב ראטה ותוקף את העניין מזווית אחרת. הרי גלוי וידוע הוא כי אין אתאיסטים בשוחות. ודווקא בזמן משבר האמונה עולה ופורחת מתוך תקווה עמוקה לגאולה אלוהית שתושיע אותנו מבור תחתיה. "אבל היותר קשה היה יום השחרור – קראו לזה "שחרור", אבל איני יודע איזה שחרור הוא זה – כי אדרבה התגלה לנו החורבן שמסביבנו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה, העולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם." דווקא בחיים היומיומיים קשה למצוא את אלוהים. הוא מסתתר כל כך טוב שכבר לא ברור אם יש מה לחפש. את הכל אפשר להסביר בסטטיסטיקה ומחקר מדעי. מה שנשאר בלי הסבר, עדיף כבר להשאיר בלי הסבר מאשר לדחוף לשם את אלוהים. עד כאן ניתן הדיבור בעיקר לאנשי האמונה. אך חיים חפר מתריס מול כולם ואומר- "יהודים חרדים אינם מבקרים באושוויץ. המקום הוא מחוץ לתחום.  במקום ההוא מת האלוהים שלהם, האל הרחום והחנון במקום ההוא שבו שכנו יחדיו האכזרים והתמימים   אין מקום לא ל"אל נקמות אדוני" ולא ל"אל מלא רחמים" " הבעיה בדבריו של חפר היא שהוא עסוק בשלילה. הוא עסוק בצעקה גדולה שהנה, היתה שואה, והנה, אין אלוהים. בא יצחק שליו ומשאיר אותנו אלומי פה, כשבמוחנו קודחת עדיין השאלה הגדולה: "אשר בשחין הוכה והוא את אלוהיו ירא טוב לו מאיש אחר שגם חֶרֶשֹֹֹ אין לו להתגרד. ומי שֶאֵל הכהו ואליו יזעק כי נקי הוא ולא פרע חוק, טוב לו מן האיש שאין לו אל מי לזעוק." ואכן השאלה עודנה נפקחת לאופק. חפרנו והעמקנו בהבנת עולמנו ואיבדנו את אלוהים. אז איך ממשיכים את החיים עכשיו?   אבל נראה לי שנמשיך את הדיון הזה בשיעור הבא...

דוד, נשוי ואב לשתי ילדות מתוקות, עבר תהליך יציאה בשאלה יחד עם אשתו ובנותיו. לאחרונה השתתף בפרויקט 'יוצאים יוצרים קולנוע' שם הפיק את הסרט הקצר 'שקט' שעלה על המסך בסינמטק תל אביב   https://youtu.be/Q2i5Lu2eKzI "מה שהכי השפיע עליי בתהליך האמוני שעברתי זה לימודי תואר ראשון בביוטכנולוגיה בקמפוס החרדי של מכללת הדסה." נזכר דוד. "בבת אחת נחשפתי לעולם המדע ברמה מאד גבוהה. זה הפגיש אותי עם תפיסת עולם מאד רחבה לגבי המציאות, מי אני, מה אני מה אני עושה פה, מה הסיפור של העולם? האם אלוהים ברא את העולם או סיפור שיש אחר לגמרי? נפתחו לי הרבה שאלות." "בשלב הראשון לא רציתי לאבד את האמונה בדת. ניסיתי ליישב לעצמי את הסתירות בין מה שאני לומד במכללה לבין מה שגדלתי עליו. רציתי להישאר במקום המוגן והמוכר לי. אך בסופו של דבר הבנתי שזה מיותר ושאני כבר לא לא צריך אלוהים בשביל להסביר את קיומי. מצאתי את עצמי פונה לדרך חדשה." מה הוביל אותך ליצור את הסרט 'שקט'? יש לסרט כמה רבדים. הסרט מדבר על אדם שרוצה לעשות מדיטציה כדי למצוא את השקט הפנימי שלו. אלא שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. פתאום הוא שומע רעש מטריד וסוריאליסטי. הוא מחפש שקט אבל לא ממש מוצא. ברמה העמוקה יותר הסרט מדבר על החוויה שלי. בתחילת היציאה אותו ממש הייתי באופוריה כמו יציאה מעבדות לחירות. רק שאחריה באה השאלה- מה אני עושה עם החופש שיצרתי לעצמי? השאלה הזו עוררה תחושה חזקה מאד של רעש הפנימי. כל מיני חוויות מהעולם החרדי, כל מיני תמונות והרגלים מהעולם הישן נשארו איתי גם בעולם החדש שלי.   [caption id="attachment_5416" align="aligncenter" width="300"] הקרנת הסרט 'שקט' באירוע סיום חגיגי לפרויקט בסינמטק ת"א. צילום- אדם קבסה, דוברות יוצאים לשינוי[/caption]   האם חשבת בעבר שתפיק סרט? כחרדי לא היה אפשרי לדמיין את זה. להתעסק בקולנוע זה משהו שאסור לעשות. ועדיין היו רמזים. דוד שלי, מיכה לבינסון ז"ל, היה מנהל בית הספר לאומניות בית צבי. עקב הפערים התרבותיים הקשר בינינו לא היה הדוק. ובכל זאת, החיבוקים שלו, הרגש שהוא נתן לי כדוד, זה היה משהו שהראה לי שחילונים הם לאו דוקא אנשים רשעים כמו שלימדו אותי במערכת החינוך בא גדלתי. ראיתי שדווקא יש חילונים רגישים שאפשר להתחבר אליהם. לפעמים יצא לי לראות סרטים כחרדי וכבר אז נקודת המבט שלי הייתה כמו של במאי- למה מצלמים דווקא בזווית זו? למה בסצנה הזו רואים בקבוק? למה דווקא הצבע הזה מלווה את הסרט? והיה ברור שעתיד בתחום הקולנוע זה לא שייך. אסור. איך הייתה החוויה להפיק את הסרט? חוויה מאד מעניינת ומאד קשוחה. היה שלב שכמעט נשברתי ולא הצלחתי להתקדם. ואז רותם מלנקי, שאיתו עבדנו, ידע לזהות את נקודת השבר הזו, ועודד אותי כדי להמשיך קדימה. הבנתי שאני רוצה להפיק את הסרט וחשוב לי לבטא את האותנטיות שלי, בלי להיות מוטרד יותר מדי 'מה יגידו'. כך נכנסתי לתהליך העבודה והיה כיף גדול. כשהקרינו את הסרט בסינמטק התפלאתי בעצמי על העוצמה. זו היתה ממש חוויה של אושר, כי יש משהו מאוד עמוק שאתה שומר הרבה זמן בתוך עצמך. ופתאום הוא יוצא החוצה. בסופו של דבר התהליך הזה לימד אותי לא רק על קולנוע, אלא גם לגבי עצמי. >>> לריאיון עם שי זילברמן יוצר הסרט 'שלם' במסגרת פרויקט יוצאים יוצאים קולנוע >>> לריאיון עם ישראל דקל יוצר הסרט 'ביצת שלמה' במסגרת פרויקט יוצאים יוצרים קולנוע

אהרל'ה טרייטל נולד בבני ברק, בן הזקונים למשפחה בת 13 ילדים. ההורים הגיעו ממאה שערים ומחסידות סאטמר ובהמשך התקרבו לחסידות נדבורנה. כשהגיע הגיל ללכת לישיבה העניינים התחילו להסתבך. אחרי שעבר בין שש ישיבות תוך כשנתיים החליט להוריד את הכיפה ולצאת לדרך חדשה. כיום אהר'לה עוסק בתחום הקולנוע. בימים הקרובים (עד ה-11/7) הסרט 'אותו האיש' שהפיק זמין לצפייה בחינם במסגרת ספריית קולנוע מירושלים- https://bit.ly/3e9ZRnF. לאחר מכן הסרט ימשיך להיות זמין בתשלום. הסרט עוסק באליעזר, הדוד של אהר'לה, שעל פי טענת המשפחה נחטף כתינוק בשנות החמשים. אהר'לה יוצא להתחקות אחר עקבותיו ומגיע עד לקנדה. בדרך נפתחות שאלות רבות במערכת היחסים בתוך המשפחה. [caption id="attachment_6366" align="alignnone" width="1024"] מתוך הסרט[/caption] הנושא של חטיפות ילדים בשנות החמשים מעורר עניין עד היום בציבור הישראלי, תוכל לשתף בדעתך על הנושא הזה באופן כללי? במסגרת העשייה של הסרט עשיתי תחקיר ארוך מאד. קראתי את הדו"חות המלאים של ועדות החקירה, כ-1,400 עמודים עמוסים במידע. הגעתי להבנה שאני בעצמי לא אוכל לפענח את זה. המסקנה האישית שלי היתה שכמו ברוב המקרים האמת נמצאת באמצע. זאת אומרת כנראה שהיו מקרים של חטיפות, אבל הדמויות שפעלו בזה לא היו מאד מאד מגמתיות ומתוכננות. לא היתה פעילות מסיבית של חטיפות כמו שהרבה אנשים רוצים לטעון. מצד שני גם הטענות על קונספירציה ושקר מוחלט זה גם לא יתכן. אני מאמין שהיו אנשים שפעלו על מנת לקחת ילדים מההורים שלהם, חלקם עשו את זה בשביל בצע כסף. צריך להבין שהיה כאוס מאוד גדול בתקופה הזאת. מדינת ישראל בתוך שלוש שנים מכפילה את כמות האזרחים שלה, מ-600 אלף למיליון מאתיים. במצב כזה מבחינה לוגיסטית מאוד קשה להתארגן. בבתי חולים במחלקת יולדות אין צמידים לתינוקות. כלומר נולדים 20 ילדים ביום, מכניסים את כולם חדר, לאף אחד אין צמיד על היד עם השם שלו. ואז קשה מאוד לדעת מי הילד של מי. זה נתן פתח לטעויות שמישהו בא ולוקח תינוק של מישהו אחר. גם במשרדים הרשמיים של של הרשויות יש דברים מאוד תמוהים, כמו למשל תעודות פטירה עם חתימה של רופא וסיבת מוות אבל אין שם של ילד. בעצם יש פה צ'ק פתוח בתעודת פטירה כזו. אי אפשר לדעת מה עומד מאחוריה. יש סיפורים רבים של אנשים שראו חטיפות או שאמרו להם שהילד מת והם עשו בלאגן והחזירו להם את הילד. מבחינתי סביר להניח שיש אמת בטענות של כל הצדדים. איך הגעת לתחום הקולונוע? האם היה רגע בו אמרת לעצמך 'אני רוצה לעסוק בקולונוע'? הסיפור קצת מביך. בגיל 16 הכרתי איזה בחור שיצא בשאלה, סטודנט לקולנוע. היתה לו חברה מאד יפה, וחשבתי שאם אני אלך ללמוד קולנוע אולי גם לי תהיה חברה יפה. זה לא הסתיים שם. באיזה יום הוא הזמין אותי אליו הביתה. ישנתי אצלו בסלון והיתה לו טלוויזיה גדולה שם. הוא אמר לי 'אם אתה רוצה אתה יכול לראות איזה סרט מהאוסף שלי'. בחרתי את הסרט 'זה ייגמר בדם' של פול תומאס אנדרסון. רבע שעה ראשונה פשוט רואים בן אדם חופר. בלי דיאלוגים, בלי סאונד, בלי שום דבר יוצא דופן. זה תפס אותי בצורה יוצאת דופן. לא האמנתי שהסרט יכול לתפוס בנאדם בצורה כה עמוקה. שמה הבנתי שאני באמת רוצה לעסוק בתחום הזה. מאוחר יותר הייתי חבר בפורום יוצאים בשאלה בתפוז. פרסמו הודעה שמחפשים שחקן לסרט. קיבלתי את התפקיד הראשי בסרט 'תיקון' של אבישי סיון. משם הדברים התגלגלו. איך הרקע החרדי השפיע על העשייה הקולנועית שלך? סרט הדוקו 'אותו האיש' מספר בין היתר על הלבטים בתהליך של היציאה בשאלה. אני חושב שבכל מה שקשור לקולנוע אז בגלל שיש לי איזה שהוא חסך תרבותי, בגלל שגדלתי בבית חרדי, למרות שאני מתעסק בזה כבר יותר מחמש שנים עדיין יש לי סקרנות. אני חושב שזה מאד משרת אותי, וזה לא מובן מאליו שהסקרנות ממשיכה לאורך זמן. אנקדוטה קטנה בעניין הזה. בשנה א' של לימודי קולנוע המרצה אמר "כמו באי.טי.", הוא התכוון לסרט המפורסם של שפילברג. ואני הרמתי את היד ושאלתי מה זה אי.טי.? כל הכיתה צחקה מזה. מצד שני  אני חושב שהחינוך החרדי בא בי את היכולת להתמיד, לעבוד וללמוד שעות ארוכות. התחושה שלי היא שהצלחתי לפצות על החסרונות בסופו של דבר.

בולוניה. איטליה. ינואר 2022. עברתי להתגורר כאן עם בן הזוג שלי לפני כמה שבועות. איני דוברת את השפה, לא מכירה איש, רחוקה מהבית ומהמשפחה. נשמע מוכר? הטלפון שלי צלצל, על הצג "יוצאים לשינוי". על כוס קפה איטלקי ומאפה אגוזים מספרים לי: "רוצים לכתוב הצגה על סיפורי יוצאים, את מכירה מישהו שירצה לעשות את זה?" רגע של חשש, שאיפת אוויר עמוקה, ואני עונה – "אני".   באותו הזמן כבר הייתי מעורה בעולם היציאה. במשך שנתיים הובלתי קבוצת תיאטרון בסלון של "יוצאים לשינוי" בתל אביב, אחר כך הייתי רכזת תוכן קהילה. ספגתי כל כך הרבה סיפורים, שירים, רגעים ואנשים שנכנסו לי ללב. "אני אכתוב, ואני אביים", אמרתי. וכך התחיל המסע.   אז איך בוראים הצגה יש מאין? יש הרבה שיטות לכתיבת מחזה. אחת מהן היא באמצעות שאלות: על מה המחזה? מה התמה? מהם הנושאים האוניברסליים ביצירה, כלומר נושאים הנוגעים לכל אדם באשר הוא, בכל מקום ובכל זמן. עשיתי רשימה: שייכות, קהילה, מיניות, יחסים עם המשפחה, בחירה, בדידות. הרשימה הבאה התחברה תוך כדי שיחת זום עם אנשי "יוצאים לשינוי"; שאלנו את עצמנו באילו נושאים בתוך תנועת היציאה חשוב לנו לגעת" ניכור הורי, צבא, שילוב בתעסוקה, השכלה, בינו לבינה, האתגרים בדרך, ההצלחות שבדרך.     בעקבות השיחה הוצפתי בזיכרונות ובסיפורים שבזמנו הדהימו אותי ורציתי להכניס להצגה; הצעדים שעושים בתפילת שמונה־עשרה, שתמיד נראו לי כמו ריקוד; שירי שבת ששמעתי לראשונה ופתחו לי את הלב; קטע חזנות שהושר בכוונה גדולה ובעיניים מתגלגלות; לימוד גמרא ותנועת האגודל האופיינית ללהט הלימוד. וכך נוספו עוד רשימות.   התחלתי תחקיר. דיברתי עם יוצאות ויוצאים בשלבים שונים בתהליך היציאה, חיפשתי סיפורים מעניינים, סיפורים שיש בהם קונפליקט פנימי חזק. עוד רשימות, ועוד טקסטים.   בשלב מוקדם של התהליך הבנתי שיש חשיבות לכך שהשחקנים יהיו יוצאים בעצמם ושגם הם ישתפו בסיפורם האישי. פניתי לאבי אופיר המוכשר, שכבר הכרתי, והוא חיבר אותי לטס מאיר. אבי וטס, שניהם, בוגרי בית ספר למשחק, שניהם גדלו בחברה החרדית בירושלים, שניהם אנשים מרגשים. אני זוכרת את השיחה הראשונה שלנו. היא הייתה בזום, כזכור הייתי באיטליה, ועדיין – ההתרגשות הורגשה באוויר, וגם הרבה חשש. ביקשתי שישלחו לי חומרים, סיפורים שחשוב להם לספר על היציאה שלהם. כבר למחרת קיבלתי מייל עם טקסטים מדהימים.   בשנה האחרונה ההצגה עלתה מול קהלים שונים במיקומים גיאוגרפים שונים: תל אביב, חיפה, באר שבע, תיכון בעמק חפר, סלון בבית ביישוב בצרה, ואפילו בתיאטרון עתיק ברובע היהודי של וינה, ועוד. אני זוכרת את האישה החרדית שצפתה בנו, יצאה מהאולם, נשענה על הקיר בתנוחה מרושלת ואמרה, "אם ככה זה מרגיש להיות יוצא, אז גם אני בעצמי נחשבת יוצאת"; את הגבר החרדי המבוגר שישב לידי בהצגה, אוזניות מונחות על ברכיו, ובכל פעם שטס שרה הכניס אותן לאוזניים בתנועה יעילה והפעיל מוזיקה בטלפון הכשר שלו, וכשהיא סיימה הוא הוריד אותן והמשיך לצפות בהצגה (שימח אותי הוא מצא דרך לשבת בקהל חרף המורכבות); את איש התיאטרון המפורסם שבצאתו מהאולם אמר לי, "וואו, לא ידעתי, לא ידעתי כל כך הרבה, זה מטורף"; את היוצאים והיוצאות שבאו פעם שנייה ושלישית, והביאו את המשפחות והחברים שלהם ואמרו לי שההצגה היא הזדמנות לקרובים שלהם להכיר אותם טוב יותר.   בתום חלק מההצגות אנו מנהלים שיחה עם הקהל. יש שאלות שחוזרות על עצמן, כמו – מה זה אומר בכלל לצאת, איך זה נראה? קמים יום אחד ואורזים תיק? מה אמיתי בהצגה בקשר לחיים של טס ואבי והקשר שלהם עם המשפחות שלהם? שאלה נוספת שחוזרת על עצמה היא: מה לך, בימאית חילונית, ולעולם היציאה?   התשובה שלי מתחילה בנימה מבודחת: אני בטוחה שהייתי חרדית בגלגול הקודם, ממשיכה לאפשרות שהתגלגלה לפתחי להתחבר ליהדות ממקום חדש ולא מסיונרי, ולפעמים צוללת אל תוך המילה בחירה. עבורי, יציאה היא הטלת ספק, היא בחירה ממקום נסתר בתוכנו שמבקש אחרת, היא ללמוד להקשיב לקול פנימי במקום להשתיק אותו, כמו שרבים מאיתנו עושים, ולכן זה לא קשור רק לחברה החרדית, זה קשור לכולנו. תנועת היציאה היא ריכוז גבוה של האיכות הזאת, היא ריכוז של אנשים שיכולים ללמד אותנו משהו על בחירה ועל אומץ, ואלו אנשים וסיפורים שאני רוצה להיות מוקפת בהם.   לפי שרה רוהל, מחזאית אמריקאית שאני מאוד אוהבת, ״התיאטרון הוא בין המקומות היחידים שנשארו בתוך העולם הפלורסנטי, הנוצץ ורועש שלנו, מקום שבו אנו יושבים בשקט בחושך, ביחד, כדי להתעורר״ (מתוך: Essays I Don't Have Time to Write 100).   יש המתייחסים ליצירה כמו ללידה; היא באה מהבטן, מתוך חדר חזרות חשוך, עד שהיא יוצאת לעולם ופוגשת קהל. אם כן, הילדה הזאת, שנקראת ״ככה יצאתי״, חגגה לא מכבר שנה ליציאתה לעולם. אני מסתכלת עליה וחושבת שהיא כבר לא שלי, היא עצמאית, היא גדלה ומתפתחת, פוגשת עוד ועוד אנשים, משתנה, משתבחת. איזו זכות יש לי שקיבלתי אותה, כאילו הנשמה של היצירה הזאת התגלגלה דווקא אליי, וזכיתי להיות חלק ביצירה שמצליחה לגעת ולחולל שינוי בעולם, גם אם קטן – וזה כל כך לא מובן מאליו וגורם לי לשוב ולהאמין בכוח של התיאטרון, ופשוט לומר תודה. לחיי היצירה, לחיי הבחירה. Salute.

הסרט אושפיזין, או כמו שבאמת צריך להגות את שמו "האושפיזין", הפך להיות סרט שהבורגנות החילונית מוציאה פעם בשנה מהמדף מעל הטלוויזיה, מנערת את הקופסה מהאבק וחוגגת את חג הסוכות. מעין ברכת כוהנים שנתית. בלי שום קשר לאלוהים, כמובן. יש מעט סרטים ישראליים שהצליחו להתרומם ולהיכנס לקאנון התרבותי המקומי והפכו לקלאסיקות. כאלה שנדמה שיש להם משבצת שידור קבועה בגלגל השנה והחיים שלנו כחברה. כמו אבי נשר עם "הלהקה", שמי זרחין עם "הכוכבים של שלומי", אורי סיוון וארי פולמן עם "קלרה הקדושה", ניר ברגמן עם "כנפיים שבורות", הגשש החיוור עם "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד. הקולנוע בארץ עדיין צעיר, בכל ביס תרבות נדחפות קצת שאריות חול וגמלים, ואומנות צריכה זמן כדי להתהוות. אולי, כמו במקרים רבים, זה עניין של כסף. בכל שנה קרן הקולנוע הישראלית (שעל התקציב שלה בעיקר מתבססת התעשייה) מתקצבת שישה- שבעה יוצרים בלבד ב-כשלושה מיליון שקל לסרט באורך מלא. זה נשמע הרבה, אבל קולנוע הוא תחום יקר מאוד. לשם השוואה, האוונג'רס האחרון תוקצב בכ-220 מיליון דולר. אז אנחנו לא הוליווד, זה ברור, לא בשנים, לא בתקציב וגם לא בקצב. אבל התעשייה בארץ הולכת ומתפתחת, ויצירות ישראליות מגיעות לענקית הסטרימינג "נטפליקס". בסדרה "שטיסל", לדוגמה, ניתן לצפות כעת במאה תשעים מדינות מסביב לעולם. גם בתחום הקולנוע סרטים ישראליים מתחילים לתפוס מקום ונוכחות. לא מזמן במאי ישראלי זכה בפרס "דוב הזהב" בברלין, ולאחר מכן בפרס "חבר השופטים" בפסטיבל קאן בצרפת.   אז איך בכל זאת קולנוע צעיר ולא מתוקצב מצליח? ובכן, קולנוע הוא מדיום נרטיבי שאוהב נקודות מבט, והוא תמיד ינסה לחדש את עצמו ולמצוא נקודות מבט ספציפיות שלא ראינו. זו הדרך שלו להתפתח, למצוא עוד סיפורים ועוד גוונים אנושיים שיצטרפו לסיפור הגדול של האנושות. אם אבקש מעשרה אנשים לספר לי על השפן הקטן ששכח לסגור את הדלת, כל אחד יספר סיפור אחר. אחד יתמקד בסבל של השפן, השני ינסה ללמד את הקורא מוסר השכל, והשלישי יחליט שהסיפור בכלל צריך להיות מסופר דרך עיניו של החיידק. אחד השינויים הכי גדולים שעברתי בתהליך היציאה, ושלאט לאט קרה גם ליוצאים נוספים סביבי, הוא התפתחות של נקודת מבט ספציפית ואישית על החיים. ההבנה שהקונפליקטים שלי שונים, שהדרך שבה אני חווה אהבה, שמחה וכעס היא שלי, שלכל אחד גבולות מוסריים שונים (מה שבעיניי ראוי, ייתפס בעיני האחר כבעייתי), שנקודת המבט שלי על החיים היא אינדיבידואלית ולא שייכת לחברה, וככל שהיא אינדיבידואלית יותר, היא שייכת לי יותר. יש שיאמרו שזה בעצם כל הסיפור של יציאה מהחברה החרדית. הייתה לנו נקודת מבט פנימית אחרת מהחברה שבתוכה גדלנו. וההתנגשות הזו דחפה אותנו החוצה, לעולם שבו יש יותר מרחב לבחור את הנרטיב ולספר אותו כמו שאנחנו רוצים.   מה מיוחד בסרט "האושפיזין" שהצליח להעלות אותו מעל השאר? כששולי רנד כתב את הסרט "האושפיזין" ואז שיחק בו (וגם זכה עליו בפרס אופיר) השנה הייתה 2004. ז'אנר "סרטי הדוסים" כמעט שלא היה קיים (הסדרה "החצר" שודרה ב-2003, ודוד וולך יצא עם הסרט "חופשת קיץ" רק ב-2007). העולם החרדי היה עדיין גטו ואף אחד לא הציץ מעל החומות, לא באמת. היו במאים חילוניים שניסו להציג את החברה החרדית על המסך, אבל נקודת המבט שלהם הייתה חיצונית והדמויות יצאו שטוחות, הן היו פלקט של אנשים דתיים שנראים ומתנהגים בצורה מסוימת, אבל לא אנשים חיים. לעומתם, נקודת המבט של שולי רנד הסעירה את הקהל הישראלי והפכה את הכול לחי ואמיתי. הסרט גם מביא איתו תמות דתיות שלא נראו קודם על המסך הישראלי. גם בשוק השחור הדוסי, "האושפיזין" היה בין הדיסקים הנצרבים ביותר בהיסטוריה, כולנו רצינו לראות מי האיש שהעז לעשות עלינו סרט והאם הצליח להציג את העולם החרדי כפי שהוא, לפחות כפי שאנחנו רואים אותו. אבל הסרט "האושפיזין" לא הצליח להביא רק נקודת מבט חדשה לזמנו בקולנוע הישראלי, הוא הביא גם נקודת מבט שעד היום נשקפת מעיניים ספציפיות מאוד, עיניים של חוזר בתשובה. חוזרים בתשובה ייחשבו לנצח "האחר", "השונה", בתוך הקהילה החרדית. הם אף פעם לא יהיו באמת חרדים, גם אם הם מאוד מנסים להיות כאלה. החברה מסרבת לראות בהם חלק, והיא כנראה צודקת, הם עדיין נושאים בתוכם חלקים מהחילוניות ולא מוכנים לוותר עליה. כמו, למשל, על הצורך שלהם ליצור, או על נקודת המבט האינדיבידואלית שמסכנת את החברה החרדית כפי שהיא בנויה היום. שולי רנד ערני מאוד בתוך הסרט כלפי המקום שהחברה החרדית מקצה לו והוא מתבונן בו בכאב אבל גם בהבנה.   ניתן לראות זאת בסצנה שבה שולי קונה את האתרוג הכי מהודר, הכי יפה, כדי להרגיש שייך, כדי להיות משהו שהחברה החרדית אף פעם לא תיתן לו להיות. המציאות מייד מנכיחה לו עד כמה הוא לא חלק, כאשר שני חברים מהעבר באים לבקר אותו ומזכירים לו שהוא אחר, שהעבר תמיד יהיה חלק ממנו גם אם אלו חלקים בעצמו שקשה לו להתמודד איתם. בסצנת הסיום של הסרט הגיבור עומד באמצע בית הכנסת, הוא הרגע מל את הבן הראשון שלו וכולם רוקדים סביבו. הוא מוקף בקהילה החרדית, ואז מצטרף אליו גם העבר שכה פחד להתמודד איתו. העבר מיוצג על ידי החברים מפעם שחובשים כיפות ומצטרפים למעגל הרוקדים. הגיבור, שעד כה ניסה להסתיר את חבריו, מצליח לקבל אותם ואת עברו.   או כמו שכתבה המשוררת זלדה: "הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח גַּם אֵינֶנּוּ נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל – הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ בְּתוֹךְ הַהֹוֶה וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר – כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם..." זהו סוף שמח, של תקווה, של קבלה, והוא סוגר את התמה של זרות בנימה אופטימית. אבל אולי דווקא בגלל נקודת המבט המיוחדת של היוצר הייתי מצפה לסוף פתוח יותר, כזה שבו הוא עדיין האחר, ולא האתרוג ולא ההתמודדות עם העבר יהפכו אותו באמת לחלק, כי יש משהו יפה בלהיות "השונה" ו"האחר" בתוך חברה, להיות בעל התשובה, לחיות בתוך חברה מסוימת, להבין אותה אבל בו-זמנית גם לא להיות שייך עד הסוף. יש משהו יפה בלשמור על היכולת שלך להיות אינדיבידואל, על הדרך שבה אתה רואה את המציאות, ועל הדרך שבה אתה מספר סיפור. אולי ההשלמה הזו עם הזרות יכלה להיות סוף ריאליסטי ושמח יותר.   כשנציגי נטפליקס הגיעו לאחרונה לארץ לפתוח חממה לתסריטאים מקומיים, ישבתי בקהל בסשן של Q&A, המיקרופון עבר מאחד לאחד וכולם שאלו שאלות, כולם רצו להבין, מה נטפליקס מחפשת, כל אחד רצה להבין איך לכתוב את הסדרה שנטפליקס תקנה. לאחר מספר שאלות דומות מהקהל, קמה אחת הבכירות ואמרה: "אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אתם תאמרו לנו. כל מה שאנחנו מחפשים הוא אותנטיות, אותנטיות של נקודת מבט. ספרו לנו את הסיפור שלכם".   ולמי שהדיסק הצרוב של אושפיזין עוד לא הגיע אליו, הנה קישור לטריילר: https://www.youtube.com/watch?v=zVfXipr3WuE

לפי התפיסה הרווחת, שיעור היוצאים מההחברה החרדית המתמודדים עם תחושות של דיכאון, לחץ ובדידות גבוה יותר משיעור המתמודדים עם תחושות כאלו בחברה הכללית. אולם ממצאי מחלקת המחקר של "יוצאים לשינוי" מלמדים כי שיעור המדווחים על תחושות כאלו בקרב יוצאות ויוצאי החברה החרדית דומה לשיעורם בקרב יהודים שאינם חרדים. נוסף על כך, לפי הנתונים, אוכלוסיית היוצאים בולטת באופטימיות שלה באשר ליכולת לשיפור המצב הכלכלי בעתיד.[1] עם כל זאת, אין חולק כי השנים הראשונות ליציאה מאופיינות בקשיים ייחודיים סביב קשרים חברתיים וחיי פנאי, מציאת אפיק ומקום בעולם האקדמיה והתעסוקה, צמצום פערים, בדידות ועוד.[2]יש אשר יקראו לשנים הראשונות של היציאה "חורבן של ממש", אך כפי שהנתונים מראים, היוצאים מצליחים להפוך את החורבן לתקומה, לנצל את המשבר לטובת צמיחה. הפעם נצטרף לסקירת מסעותיהם של אליאור מור יוסף, טס מאיר ונפתלי יעב"ץ, שיצאו מהחברה החרדית, עברו דרך החורבן והביאו את עצמם לתקומה גדולה.   סיפור התקומה של אליאור          צילום: סיון שחור   אליאור מור יוסף (29) גדל ברחובות להורים חוזרים בתשובה ממוצא מזרחי. כחרדי, למד במוסדות חינוך בבני ברק. לימים, יצא באומץ משני ארונות: ארון החברה החרדית וארון הזהות המינית. חרף כל הקשיים התגייס אליאור לצה"ל, וביום העצמאות קיבל אות "חייל מצטיין". אליאור סיים בהצטיינות לימודים לתואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, וכיום הוא פעיל חברתי בקהילה הגאה, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בילדים ובני נוער, מטפל רגשי בעזרת בעלי חיים, מטפל CBT ומדריך הורים בקליניקה ברחובות. לשרוד לבד אליאור מספר על הקושי באיבוד הקהילה: "היציאה מהחברה החרדית היא לא משהו שקורה ביום בהיר אחד, אלא תהליך שלוקח זמן, ואתה תמיד נמצא על איזשהו רצף. כששיניתי את הלבוש, התגובות מהסביבה שבה חייתי לא היו פשוטות. הן גרמו לי להרגיש שאני עושה משהו שהוא לא בסדר. החברים מהישיבה וגם ראש הישיבה נרתעו. כולם ניסו להפחיד אותי – וצדקו. הם אמרו לי: 'אתה תצא ותהיה לבד', וזה באמת מה שקרה. אני אדם שמחובר לקהילה ומאוד חברותי, ופתאום, כשיצאתי והתגייסתי, הרגשתי בודד. אתה מוותר על משהו שהיה כל כך חשוב לך, תמורת חופש ובחירה, וזה לא קל. כשאתה יוצא אף אחד לא מסתכל עליך. אני זוכר שאמרתי לעצמי, 'וואו, זה בדיוק כמו שאמרו לי'. הפחד היה מזה שלא אצליח להסתדר לבד, שלא יהיה לי כסף או שאהיה חולה. החשש הטבעי לשרוד בעולם מתגבר מאוד כשאין תמיכה. התחושה הייתה של חוסר אונים ושל חרדה קיומית. כשהייתי חרדי הייתי רגוע, וחשבתי שגם כשאצא הכול יהיה בסדר. אבל המציאות באמת כאבה". אליאור בגיל 13   אין ברירה, צריך עזרה! אליאור מתאר רגעים של התמודדות נפשית לא פשוטה, ומשתף בדרך שעשה בניסיון לשחזר את המקום הקהילתי החם שאותו נאלץ לעזוב: "הייתי צעד מלהישבר, הבנתי שלבד אני לא יכול. מצאתי את עצמי עובד בשלוש עבודות ולומד תוך כדי. הבנתי שאין לי ברירה אלא לקבל עזרה. התחלתי לכתוב על עצמי בפייסבוק וזכיתי לתמיכה ואהדה. לא תמיד קל להיחשף, אבל מרגע שהעזתי להיעזר באחרים, הצלחתי להתקדם. בצבא הוכרתי כחייל בודד וקיבלתי סיוע, ובלימודים חברות עזרו לי עם שיעורי הבית. בהמשך, הלכתי לטיפול פסיכולוגי שכמובן עזר לי מאוד. זה היה ממש לא פשוט ברמה הנפשית, להגיד 'אני רוצה חבר, אני צריך מישהו כדי לדבר ולהתייעץ איתו', אבל ככה הכרתי חברים. הם גם עזרו לי להתגבר על הבושה שהרגשתי בגלל שהיו לי חורים בהשכלה, ופשוט לימדו אותי. לשמחתי, יש היום הרבה מנגנוני תמיכה שעוזרים ליוצאים ויוצאות להשתלב בחברה, אבל בתקופתי לא הייתה מעטפת טובה מספיק. האתגר הגדול הוא חוסר הוודאות. אתה שואל את עצמך, 'מתי הקושי ייגמר ויהיה אפשר לנשום אוויר ולהתרווח?' בגלל הבעיטה במוסכמות של החברה החרדית, אתה לא שייך לשום חברה ומרגיש תלוי באוויר במשך תקופה ארוכה, חודשים או שנים. אנחנו, היוצאים, צריכים לבנות לעצמנו רשת תמיכה. למזלי, היה לי מספיק אומץ לבקש עזרה. אני זוכר שהלכתי לקחת תנור יד שנייה שמישהו תרם. הבנתי שמותר לי להגיד שאני צריך לדאוג לעצמי. בזכות העזרה שקיבלתי אני יכול היום לעזור לאחרים. אני מבין שאני לא יכול לבטל את הכאב. האקטיביזם החברתי והעזרה שלי לאחרים עוזרים לי לצמוח". לקריאה על הפעילות של אליאור בתחום בריאות הנפש לחצו כאן. להרגיש שלם ומסופק "היו מצבים שהרגשתי חרטה על היציאה מהדת. אמרתי לעצמי: 'למה בכלל הייתי צריך את זה?'. עד היום, כשאני כבר בן 29, אני עדיין אומר לעצמי לפעמים: 'אולי היה עדיף להישאר בחברה החרדית...' ומנהל עם עצמי דיאלוג בקשר לחיבור ולשייכות. אבל באופן כללי, אני שלם ומרוצה. כמו יוצאים רבים, הדרך שעברתי לא הייתה קלה, לא הבנתי בהתחלה כמה קשה ומורכב יהיה המסע, אבל למרות הכול אני לא מתחרט. אני חושב שיוצאים ויוצאות הם גיבורים. רבים מהם מבינים שהם חייבים לוותר על המשפחה, זה משהו כמעט מובנה בסיפור שלנו. המסר שאני רוצה להעביר להם הוא: אין במה להתבייש, כדאי לבקש עזרה ולחתור להיות שלמים עם עצמנו. ברור שבתחילת הדרך נתהה לא מעט אם הצעד שעשינו היה נכון, אבל אי אפשר להתחרט ולאכול את עצמנו כל הזמן. צריך להשלים עם מי שאנחנו ועם ההחלטות שלנו".     סיפור התקומה של טס צילום: לאור דנון   טס מאיר (29), מחזאית ושחקנית, גדלה בשכונת רמות בירושלים. היא אחת מעשר אחים ואחיות, וכיום מתגוררת בתל אביב.   ככה יצאתי "תמיד ידעתי שהעולם החרדי הוא לא המקום שלי ושלא אשאר שם. היה לי רע בבית, לא היו גילויי חיבה. חוויתי אלימות ויחס קשה מבחינה רגשית, והיו לי המון ויכוחים וריבים עם ההורים. בגיל 18 כמעט התארסתי דרך שידוך, אבל אז גיליתי שאני והחתן המיועד בעלי רצונות שונים בתכלית: הוא רצה ילדים מייד אחרי החתונה, ואני לא רציתי להיות כמו ההורים שלי ולגדל ילדים מתוך חובה. באותו רגע הבנתי שתפיסת העולם שלי היא לא חרדית, ושאני חייבת לצאת ולהבין אם יש מקום אחר שאוכל להשתלב בו. ארזתי את החפצים שלי ומצאתי דירה. הודעתי להורים שאני עוזבת. אימא שלי ניבאה לי שחורות, כאילו אין סיכוי שאמצא לי מקום אחר טוב. אבל בתוכי הרגשתי שאני חזקה. התחלתי ללמוד לבגרויות ולפסיכומטרי. הייתי מסתכלת על ההורים שלי ברחמים, מבינה שהם תקועים ולא מסוגלים להכיל שינוי, אבל לי יש הזדמנות ואני חדורת מטרה. התחלתי להגשים את החלום להיות שחקנית ונרשמתי ללימודים בבית ספר למשחק בירושלים". טס מאיר בילדותה   בית ספר למשחק – חורבן ראשון המציאות הקשה של פערי תרבות רבים והמצוקה הכלכלית נחתה על טס במלוא עוצמתה, ולרגעים היה נראה שנקלעה לדרך ללא מוצא: "לא הצלחתי להסתדר כלכלית ולא הייתה לי שום תמיכה. לא קיבלו אותי בחברה, כי השפה וההתנהגות שלי היו שונות. לא הצלחתי להבין על מה מדברים. בבית הספר למשחק חוויתי תחושת זרות תמידית. כל השאר, מגיל צעיר מאוד, נחשפו לתרבות של תיאטרון, משחק ויצירה, ואני לא הכרתי שום דבר מכל אלו. הייתי חייבת להדביק את הקצב. הרגשתי זרה, בודדה ומנותקת, לא קשורה, ובאופן תמידי חוויתי חוסר ותחושת פספוס. כעסתי על העולם שממנו באתי ועל מערכת החינוך שלא לימדה אותי את הדברים האלה. נוסף לכול, היו לי קשיים כלכליים. לא הבנתי איך להסתדר בחוץ, איך משלמים שכירות, איך אפשר לעבוד וללמוד במקביל. נקלעתי לחובות מעיקים. ואם כל זה לא מספיק, ההוויה שלי הייתה מודחקת. העניין המרכזי בלימודי משחק הוא להתחבר לילדה שהיית, אבל לי זה לא עבד, לא הייתה שם ילדה שיכולתי להתחבר אליה. היו שנים שבהן לא זכרתי בכלל את הילדות שלי, ממש מסך שחור, נתק מוחלט במחשבות וברגשות. בשלב מסוים אמרתי לעצמי, אני בתחתית. ולזה כנראה אימא שלי התכוונה כשאמרה, 'או שתחזרי או שתתאבדי'. היא תמיד אמרה שאנשים שיוצאים מהדת לא מסתדרים בחוץ, ואז או שהם חוזרים או שהם מתאבדים. היא הייתה אומרת את זה כדי שלא נצא, העדיפה שנישאר בחברה החרדית, גם אם זה נובע מפחד וגם אם ממש רע לנו בפנים. היו לי חברות שיצאו, והייתי שומעת עליהן שהן התאבדו. עוד אחת ועוד אחת, וזה לא ממש עזר לי... באותו זמן הייתי רגע לפני למאוס בחיים. הרגשתי שאין לי כוחות, ראיתי שחור והייתי מדוכאת. כמעט שלא אכלתי, עישנתי המון, בכיתי בהיסטריה, בלי סוף, וסבלתי מהתקפי חרדה. היו ימים שלא הצלחתי לקום מהמיטה, לא ללימודים ולא לעבודה. לא יכולתי להזיז את הגוף שלי. קיוויתי שאמות בשנתי. לא רציתי להמשיך להילחם, כי זה היה קשה מדי. ואז פתאום אמרתי לעצמי שיותר נמוך מזה לא אוכל לרדת. הבנתי שאין מישהו אחר שייקח אחריות על החיים שלי, ורק אני זו שיוצרת ובוחרת. היה לי ברור שהבחירה בידיי, שאני יכולה לסיים את החיים אבל אני יכולה גם להתאמץ, לעבוד קשה כמו שלא עבדתי מעולם, ולבנות את החיים שלי מחדש. הבנייה הזאת תדרוש ממני עבודה מטורפת, לקום מהמיטה ולעשות דברים, להיכנס בהם בכל הכוח, אבל יכול להיות שאצליח. ואם לא אצליח, האופציה השנייה, לעזוב באמת, תמיד קיימת." טס מאיר בנערותה   בית ספר למשחק – חורבן שני "החלטתי לקחת את לימודי המשחק צעד אחד קדימה, וללמוד בבית ספר מהשורה הראשונה. הבנתי מה אני צריכה לעשות בשביל זה, ועשיתי את זה. עברתי לגור בתל אביב והתקבלתי למכינה של בית הספר למשחק 'ניסן נתיב' – שם חלמתי ללמוד. הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לכסות את החובות וכדי לממן את הלימודים, ומצאתי עבודה כמלצרית בחוף. העבודה הייתה קשה אבל השכר הטוב השתלם, והמשמרות הסתדרו לי מצוין עם הלימודים. בשנה השלישית ללימודיי המסעדה נסגרה, ושוב נקלעתי לקשיים. היו לי חובות, הייתי בדיכאון ולא הצלחתי לתפקד. ושוב הגעתי למחשבות ויתור על החיים. למזלי, הייתי במקום אחר, כבר הייתה לי תעודת שחקנית, היו כמה הצגות ששיחקתי בהן, ואיכשהו שרדתי את השנה השלישית. אבל החלום הזה, שיבוא איזה במאי תיאטרון ויקטוף אותי, היה לי בראש כל הזמן. האמנתי שזה יקרה, שאעבוד במשחק ולא אצטרך לקרוע את עצמי כל כך. אבל זה לא קרה. הייתי במצב קשה, כי לימודי משחק דורשים המון מאמץ פנימי וכוחות נפש, ועדיין לא זכרתי את הילדות שלי בגלל הטראומות. ופיזית – היה לי קשה לשחק. כל העומס הזה שבר אותי. לא הייתה לי תמיכה בשום צורה, לא משפחתית ולא חברית. עבדתי קשה כדי להסתיר מהחברים שלי לכיתת המשחק שאני יוצאת החברה החרדית. לא ממש הצלחתי, והשוני שלי הרחיק אותי מהם".   מחורבן כפול לשחקנית יוצרת מצטיינת טס עברה כברת דרך עד שהפנימה שצברה כלים לחיים כיוצאת החברה החרדית, ובעקבות התובנות שהגיעה אליהן היא הצטרפה לצוות היצירה של ההצגה "ככה יצאתי", ואף משחקת בה בתפקיד הראשי. "לקח זמן עד שהבנתי שאין בושה ביציאה. להפך, זו גאווה, ואני יכולה להשתמש במסע החיים שלי לטובת היצירה. יש לי תוכן שאין לאף אחד אחר בסביבה שלי. אין הרבה שחקנים-יוצרים שכותבים על היציאה מתוך חוויה אישית. ואז הגיעה ההצעה להיות שותפה ליצירת 'ככה יצאתי' יחד עם עדי גורל – במאית ההצגה, ואבי אופיר, הפרטנר שלי לבמה. כמובן שלקחתי את ההצעה בשתי ידיים. שנתיים לפני כן הייתי מסרבת להשתתף ביצירות כאלו, כי ממש לא רציתי להתעסק ביציאה. לא ראיתי את התהליך שעברתי כיתרון אלא כחיסרון, וכשהמחשבה הזאת השתנתה, הגיעה ההצעה. משם הכול כבר התנהל ממקום בריא. התרגשתי לחזור לשחק אחרי שבתקופת הקורונה בקושי שיחקתי. משם רק נפתח לי עוד: הלכתי ללמוד מחזאות, כתבתי מחזה קצר בשם 'נעולים בלילה' יחד עם בן דוד שלי, וזכינו במקום הראשון בתחרות באוניברסיטת תל אביב. בנוסף. המחזה תורגם לשפות נוספות. מאז התחילו לזרום עוד תפקידים קטנים, בכל מיני יצירות, ואני מרגישה שהחיים שלי עלו על המסלול. אני עדיין יוצאת לפעמים לעבוד בשליחות, במלצרות, ובכל מיני חלטורות במשחק כדי לסגור את החודש, אבל אני כבר במקום טוב ובתהליך של צמיחה". את ההצגה תוכלו לראות כמעט בכל מקום בארץ, ואפילו בסלון ביתכם. לפרטים נוספים שלחו הודעה בדף הפייסבוק של ההצגה. מתוך ההצגה "ככה יצאתי"   לכתוב את שיקום הקשר עם המשפחה "כשסיימתי ללמוד החלטתי להתעמת עם ההורים שלי לגבי העבר וטראומות הילדות. אבל כשהבנתי שהם לא יודו במה שעשו, החלטתי לנתק איתם קשר, ולהאמין לעצמי בלי לקבל את ההסכמה החיצונית שלהם. מאז אני לא בקשר איתם, ויותר שלמה עם עצמי. כשהתחלתי לכתוב, מצאתי שדרך הכתיבה אני גם משחקת, אני ממציאה דמויות ומרגישה את החיות של המשחק. כתבתי מחזה על היציאה שלי, התעסקתי בטראומות שלי דרכו, והכתיבה עזרה לי להתמודד איתן ולא להיות מולן בחוסר אונים. תוך כדי הכתיבה, כדי לבנות דמויות עגולות, נתתי להורים שלי רגשות אמיתיים וסיבות להתנהגות שלהם. כך הבנתי שהם לא רעים, אלא מוגבלים. הם בחרו ללכת עם הראש בקיר, וזה מה שיצר את מי שהם, אבל אני בוחרת להתמודד עם הכאבים, לפתור את האתגרים, וליצור לעצמי מציאות חדשה! סיפור התקומה של נפתלי נפתלי יעב"ץ (35), גדל בירושלים. בגיל צעיר מאוד הבין שמקומו לא בחברה החרדית, והחל את מסע היציאה שלו ממנה. בגיל 14 נזרק מהבית והתגורר בסטודיו של מי שלבסוף פגע בו מינית. הוא עבר בין מסגרות, השתמש וסחר בסמים, וכן היה מעורב בקטטות רחוב. למרות כל זאת, הוא נאבק למען בני נוער חסרי מסגרת, ארגן מחאת ענק שבה ריכז סביבו מאות נערות ונערים שנפלטו לרחוב ודרשו למצוא עבורם מענה הולם. בשלב מסוים נפתלי נתפס על עבירות סמים, שהה במעצר, לאחר מכן עבר לחלופת מעצר ולמוסד גמילה. בגיל 18 וחצי השתחרר לחופשי. סיפורו של נפתלי תועד בסרט "נאף ילד רחוב". כיום נפתלי נשוי ועובד סוציאלי במקצועו. עד סוף שנת 2022 שימש כראש מטה מינהל סיוע לבתי משפט ותקון במשרד הרווחה והביטחון החברתי, וניהל את תחום הטיפול ביוצאות ויוצאי החברה החרדית במשרד הרווחה. סיפור התקומה של נפתלי נפתלי יעב"ץ (35), גדל בירושלים. בגיל צעיר מאוד הבין שמקומו לא בחברה החרדית, והחל את מסע היציאה שלו ממנה. בגיל 14 נזרק מהבית והתגורר בסטודיו של מי שלבסוף פגע בו מינית. הוא עבר בין מסגרות, השתמש וסחר בסמים, וכן היה מעורב בקטטות רחוב. למרות כל זאת, הוא נאבק למען בני נוער חסרי מסגרת, ארגן מחאת ענק שבה ריכז סביבו מאות נערות ונערים שנפלטו לרחוב ודרשו למצוא עבורם מענה הולם. בשלב מסוים נפתלי נתפס על עבירות סמים, שהה במעצר, לאחר מכן עבר לחלופת מעצר ולמוסד גמילה. בגיל 18 וחצי השתחרר לחופשי. סיפורו של נפתלי תועד בסרט "נאף ילד רחוב". כיום נפתלי נשוי ועובד סוציאלי במקצועו. הוא משמש כממונה על פניות הציבור של משרד הרווחה, ועד סוף שנת 2022 שימש כראש מטה מינהל סיוע לבתי משפט ותקון במשרד הרווחה וניהל את תחום הטיפול ביוצאות ויוצאי החברה החרדית במשרד.   אם אין אני לי, מי לי? "הרצון שלי תמיד היה לפעול למען הסביבה והחברה, כמו שניסיתי לעשות עם מחאת ילדי הרחוב. באותה תקופה לא הייתי בקשר עם המשפחה, בעיקר בגלל הפער הדתי-אמוני. כשהשתחררתי מהכלא, מצאתי את עצמי שוב בודד ודי מהר חזרתי לכיכר ציון בירושלים, לחברים, לסמים ולבלגן. ואז הבנתי שאם אני רוצה לבנות את עצמי, אני חייב להתרחק מירושלים. נעמדתי בטרמפיאדה לכיוון תל אביב וניסיתי לתפוס טרמפ. אסף אותי מי שהיה אז סמנכ"ל בחברת אוסם. סיפרתי לו קצת על עצמי, והוא אמר שיעזור לי. במרבית מקומות העבודה לא רצו לקבל אותי, בגלל הרישום הפלילי. והוא, מהעמדה הבכירה שלו, עזר לי להתקבל למקום עבודה – אנשים טובים באמצע הדרך". מהר מאוד נפתלי הבין שהשינוי שלו ושל נערים כמוהו יגיע דרך כניסה למערכת פנימה. אז התחיל לגבש את החלום, להיות עובד סוציאלי ולעבוד במשרד הרווחה: "הייתי מדוכא. ניתקתי קשר מהחברים שהכרתי ברחוב, כדי לאפשר לעצמי להתחיל חיים חדשים – אבל נותרתי לבד. לא היה מבוגר אחראי בסיפור, שום איש טיפול. הפסקתי לעשות סמים, קיבלתי פטור מהצבא בגלל הרקע הפלילי, והתחלתי את דרכי אל עבר משרד הרווחה. בגיל 21 עברתי לגור בשדרות. למדתי שנה במכינה של מכללת ספיר, ואחרי זה התקבלתי ללימודים. תוך כדי הלימודים אמרו לי שגם אם אסיים את הלימודים ותהיה לי זכאות לתואר, לא אוכל לקבל רישיון של עו"ס כי משרד הרווחה לא מאפשר זאת לאלו שיש להם רישום פלילי. הבנתי שיש לי מאבק נוסף. אספתי מכתבי המלצה וביקשתי חנינה מהנשיא. פיצלתי את הלימודים לארבע שנים, והמתנתי לתשובה". נפתלי קיבל חנינה מלאה מהנשיא וזכה בהזדמנות שנייה. נפתלי יעב"ץ כיום   יגעת ומצאת תאמין "העבודה הראשונה שלי כעו"ס הייתה ברשות לשיקום האסיר. אחרי פחות משנה התקבלתי למכרז של צוערים לשירות המדינה, והייתי בתוכנית שנה וחצי. לאחר מכן ביקשתי להשתבץ במינהל תקון – המינהל שאחראי על אוכלוסיות קצה במשרד הרווחה. היה לי ברור שאני רוצה להיות במקום שבו הייתי כנער שקיבל שירות, ולהפוך לקובע מדיניות. עד לפני כמה חודשים הייתי שם בתפקיד ראש מטה ומנהל פרויקטים. זה היה סיפוק גדול, להגיע לעמדה משפיעה ולקדם נושאים שבוערים בי. נוסף על כך, ניהלתי את תחום הטיפול ביוצאים בשאלה והגדלתי את התקציב בתחום מ-3 מיליון ל-8 מיליון בשנה, בעבודה משותפת מול הארגונים שמסייעים ליוצאים״.   להתעטף במשפחה נפתלי, כמו האחרים, מדגיש את חשיבות התמיכה, ומציע לשלב יוצאים במשפחות מאמצות, כדי שיקבלו את המעטפת החמה: "בהרבה מאוד מקרים מה שהכי חסר הוא מעגל תמיכה משפחתי. אימא לדבר איתה כשעובר עלינו יום קשה וצריך לפרוק, אבא, אחים, מסגרת משפחתית עוטפת. כל זה מתנתק לגמרי אצל רוב היוצאים, והם מוצאים את עצמם מנותקים ובודדים. אם היו שואלים אותי, הדבר האופטימלי הוא להקים מערך של משפחות מאמצות עבור היוצאים. לאו דווקא להתגורר אצל אותן משפחות, אבל כן להתארח אצלן בסופי שבוע, מעין שילוב של תוכנית מנטורינג, אבל עם ליווי יותר עוטף. הקשר הבינאישי הוא הדבר הגדול שיכול לצאת מזה. אם תהיה עמותה שתרים את הכפפה ותלווה את המשפחות בתהליך, זה ייתן מענה טוב מאוד להרבה יוצאים".   חיבור מחדש למשפחה "למרות כל הכאב והכעס מול המשפחה, למרות שעשו דברים שאין עליהם מחילה, כמו זריקה של ילד לרחוב, בחרתי לאורך השנים לחזק איתם את הקשר. אני מתקשר אליהם בכל יום שישי, גם אם זה רק לשתי דקות. זה חשוב לי, אני רוצה שלילדים שלי יהיו סבא וסבתא. כשאני ואשתי רצינו להתחתן, היה לי חשוב שהמשפחה שלי תגיע לחתונה, אבל הם לא הסכימו להגיע לאירוע שאינו מופרד. החלטנו להתחתן פעמיים. עשינו חתונה אחת מופרדת באולם 'זופניק', בשכונה החרדית 'בית ישראל', ולאחר 50 ימים עשינו חתונה שנייה בגן אירועים. שם כבר ערכנו טקס אישי עם נדרים ועוד דברים מרגשים. לקח עשר שנים מהיום שעזבתי לרחוב עד שהתחיל האיחוי בקרע עם המשפחה. בסופו של דבר הבנתי שאני לא יכול לשנות אותם. אימא שלי, מבחינתה, השקיעה את כולה ועשתה את המיטב עבור המשפחה. צריך לזכור שגם לה היו לחצים קהילתיים שניהלו אותה". חתונה מספר 1 – בעלת אופי חרדי חתונה מספר 2 – בעלת אופי חופשי   אמונה עצמית ועבודה קשה "מה שעזר לי לצלוח את התהליך זה הרבה כוח רצון. אני מאמין באמונה שלמה שאין דבר שעומד בפניו. לאורך כל הדרך אמרתי לעצמי 'אתה תהיה במטה הארצי של משרד הרווחה'. חזרתי על המנטרה הזאת שוב ושוב, ועשיתי צעדים ממשיים כדי להגיע לשם. האמנתי שבעבודה קשה אני יכול להשיג כל מה שארצה. לאורך השנים גם הצלחתי להוכיח זאת: אם זו חנינה מהנשיא, ואם זה להגיע לעמדת כוח זו או אחרת. מה שדחף אותי, למרות הקושי, הם גם האופי שלי וגם הניסיון האישי. אחרי שישנתי ברחוב, מה זה כבר בשבילי לשנן חומר למבחן? בקטנה. יחסית למה שעברתי הכול מתגמד. וכמובן, הצלחתי לצמוח גם בזכות אנשים טובים שפגשתי באמצע הדרך, כמו אותו אדם מהטרמפ. הוא ליווה אותי לאורך השנים, והוא והמשפחה שלו נתנו לי הרבה יותר ממה שכל עמותה יכולה לעשות".   יוצאים לטיפול כמי שחווה מצוקה וכאב בנעוריו, נפתלי ממליץ ליוצאות וליוצאים ללכת לטיפול, כדי ללמוד לתת מקום לכאב ולרגשות הקשים – דבר שגברים בחברה שלנו, במיוחד יוצאים מחברה שלא נותנת מספיק ביטוי לרגשות, אינם מורגלים בו: "הליכה לטיפול היא קריטית בעיניי. אבל לא בטוח שזה הדבר שצריך לעשות בשלב הראשון של היציאה. כדאי למצוא קודם מסגרת יציבה, עבודה, חברים וקהילה, ואז להתחיל לגעת במקומות הכואבים. אני, למשל, התחלתי ללכת לטיפול רק בשנות העשרים שלי, במקביל ללימודים. בסוף האדם צריך להיות מודע לעצמו ולתת לעצמו להרגיש. כשאנחנו חווים כעס, בדידות, דיכאון, עצב וחוסר אונים, אפשר לשים את כל התחושות האלה תחת כותרת של 'היה לי יום רע', אבל אפשר לבחור להיות מודעים, להכיר ברגשות, לבחון אותם ולהבין איך להתמודד איתם. היום אני יכול לומר ליוצאים בפה מלא: אם אתה יוצא ומתנתק, יש סיכוי גדול שבשנה הראשונה תחוש בדידות ותלישות, גם אם יש חברים פה ושם. לא צריך להיות בשוק מזה, אלה תחושות טבעיות ונורמטיביות לגמרי ביחס למצב. זה בסדר שכל הרגשות קיימים, זה חלק מהתהליך, אבל זה לא יישאר ככה".   יוצאים לשינוי יחד ארגון "יוצאים לשינוי" מפעיל מרכזים קהילתיים ותוכניות פרטניות מגוונות בירושלים ובתל אביב, ובימים אלו הפעילות הגיעה גם לצפון הארץ ולדרומה. ברוריה אברהם-לבנון, סמנכ"לית פרט וקהילה בארגון ויוצאת בעצמה, מדגישה: "אחד הדברים המשמעותיים שאנו פועלים למענם הוא ליצור תחושת שייכות, הן ברמה האישית, הן ברמה החברתית והן ברמה של התנועה כולה, תחושה של היותנו חלק מתנועה חברתית הולכת וגדלה, מלאה בכוחות ומעוררת השראה. אנו עושים זאת באמצעות הפעלת תוכניות פרטניות, שמסייעות לכל אחד להתמודד עם הקשיים הרבים בדרכו, ולממש את הפוטנציאל במלואו. וכן באמצעות מתן במה ליוצאות ויוצאים שעשו דרך ויכולים לספק ליוצאים חדשים מודל של תקווה ושאיפות גבוהות. מענה נוסף הוא מערך של קורסים, סדנאות ופעילויות חברתיות שונות ומגוונות, המסייע לצור רשת חברתית טובה וחזקה. דבר משמעותי מבחינתנו הוא לקבל כל יוצאת ויוצא בתחילת דרכם באיחול: 'ברוך בואך לתנועת היציאה, תנועת הבחירה'". ברוריה מוסיפה: "הדרך ארוכה, יש בה שמחה, סיפוק, כנות ומימוש, והיא גם רצופה באתגרים, כאב וקושי. אל תהססו להיעזר בחבר, שכן, בוס או ארגון, אך שימו לב שהעזרה תהיה כזו שמספקת לכם 'חכה' ולא 'דגים'. שאפו לעזרה שמטרתה לתת לכם כלים ודחיפה להמשך הדרך, ולא עזרה המשמרת אתכם נזקקים".   [1] שנתון "יוצאים עם נתונים 2022". [2] הורוביץ, 2018, "יציאה בשאלה: סיכון, סיכוי, ומדיניות חברתית".   עקבו אחרינו בפייסבוק

דילוג לתוכן