תוצאות חיפוש

אז מי הוא 'אני' אני מקבל מידי יום הודעות לתיבת המסנג'ר שלי- מי אתה לייב שטארק? והאמת?! שגם אני שואל את עצמי מי אני, אז הנה אני. אני זוכר בעודי חרדי כשהיו שואלים אותי אם אני חרדי? (כאילו דה, מה אתם לא מבינים שהכיפה השחורה, החליפה והחולצת אלגנט הלבנה עם העט פיילוט 0.4 בכיסה הקדמי, מרמז משהו?!) הייתי אוהב לענות לא, אני יהודי שומר תורה ומצוות. את הרעיון תליתי בסבי הגדול, שאכן היה יהודי שומר תורה ומצוות. החרדיות כמו שהיא מוכרת היום התחילה כשהוא כבר עבר את גיל ה17 וחצי, הוא פשוט לא ידע מה הוא, חוץ מכך שהוא היה יהודי שומר תורה ומצוות. ----- בעבר אכן החלוקה הייתה ברורה, היה יהודי שומר תורה ומצוות והיה יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. יוצאי ארה"ב שמעט מבוגרים (לא להיעלב!) יזכרו שהיו יהודים שומרי שבת או לא. זהו.   למשך תקופה קצרה, (משהו כמו 40 שנה) הצליחו לשרטט קווים ולחלק את זה מעט יותר, 1) חרדי 2) דתי 3) מסורתי 4) חילוני ברגע שמישהו חצה את הקווים, בין הקבוצות, זה התקבל בקלות. הקווים היו ברורים, ההקצנה הייתה מטושטשת. חרדי שהוריד את הכיפה והפסיק לשמור שבת, נהיה חילוני לכל דבר. חילוני כדוגמת אורי זוהר שחזר בתשובה, שם כיפה והחל לשמור, נהיה חרדי לכל דבר והתקבל לתוך החברה.   כיום המצב הוא שונה, חרדי שיוצא בשאלה (למעט מקרים חריגים) לעולם לא יהיה חילוני. חילוני שחוזר בתשובה (למעט מקרים חריגים) לעולם לא יהיה חרדי. ההקצנה וההתרחקות קרו בכל המגזרים, מצד אחד יש פער ברור בין דור החילוניות של קום המדינה שינק את היהדות מבית אבא ונהנה מהחוויות שבה ומהזלזול שיכול היה לזלזל בקדוש והיקר לו, לבין החילוני היום המנותק מכל ההוויה הזו. מצד שני דור החרדיות של קום המדינה שהיו בעצם ה'שומרי שבת' שבמדינה, שונים לגמרי מהחרדי היום שאינו יודע בעצמו להגדיר מי הוא חרדי (לכו תיכנסו לקבוצות הפייסבוק החרדיות, כשהשאלה מיהו חרדי עולה על שולחן הניתוחים: אין הגדרה! הם מחרטטים עצמם לדעת ומנסים לשרטט עוד ועוד כל אחד לפי עולמו שלו). ההקצנה המציאותית של המגזרים השונים וההגדרות החדשות שהיהדות החרדית הציבה סביבה ובתוכה, מונעים התמזגות כלשהיא בין המגזרים. כמות כוחות הנפש והלחימה נגד הרוח, מונעת מהיוצאים את ההתקדמות העצמית האישית שלהם. הכחשת הזהות העצמית שלהם, נוטלת את הכוחות והריכוז להם הם זקוקים עבור יציבות בדרכם החדשה. ----- הייתי רוצה לחלק את הדברים היום מחדש, ובכך אולי להקל על אחרים, להסביר להם ולומר להם- הי, אנחנו משהו אחר וזו המיוחדות שלנו. יש חרדי שומר תורה ומצוות ויש חרדי שאינו שומר תורה ומצוות. יש חילוני שומר תורה ומצוות ויש חילוני שאינו שומר תורה ומצוות.   יוצא בשאלה = חרדי שאינו שומר תורה ומצוות! חוזר בתשובה= חילוני שומר תורה ומצוות!   הזהות שלך ממשיכה אתך, לא אותה אתה עזבת. זה בסדר לאהוב את הסממנים ואת הפולקלור שביהדות. זה בסדר לשיר בדביקות שירי נשמה לאור נרות, תוך כדי שאתה לא בדיוק מקפיד על 'מאכלות אסורות' ולא דיברנו חס ושלום על הזלזול בבדיקת החסה על פי ספרו של הרב וויא. זה בסדר לעצום את העיניים סביב השולחן ולשיר 'קה-אכסוף' עם גיטרות בליל שבת. זה בסדר בפסח לאכול מצות בליל הסדר כשאתה זוכה לשיר ולקיים בפועל 'חמץ ומצה מונחים לפניך'. זה אתה, זה אנחנו, זה חלק מהיופי שלנו. השילוב, החופש, עם הפולקלור והזהות היהודית-דתית-חרדית שלנו, עליה גדלנו. אז אמור מעתה, 'חרדי שאינו שומר תורה ומצוות'. טוב לא באמת אני הולך לומר ככה על עצמי או מישהו מכם, זה רק היה לצורך ההגדרה וההתכנסות לקווי הזהות שלנו, כי שאלת הזהות היא השאלה הכואבת ביותר לאחד שחוצה את הקווים מהמגזר החרדי אל מחוצה לו.   נ.ב. כל זה בשונה מחוזר בתשובה, שהוא נכנס לתוך עולם מלא כללים וקבוצות וזרמים וקהילתיות, שם הוא לא יכול לחשוב על הזהות שלו, אלא פועלים לייצר לו אותה. יחד עם זאת לעולם כמעט לא יקבלו אותו, בדיוק מהסיבה שאמרנו, עבור החרדים הוא סך הכול 'חילוני שומר תורה ומצוות'. התמונה מתוך הבלוג צימוקים

אהרון זילברשלג, המשגיח הנערץ מתקרב אליי, רוכן לעבר אוזני ולוחש לי: "חכה לי ליד החדר." אני הולך ונעמד מאחורי הדלת. הוא מגיע וצובט אותי בלחי. האמת היא שחיכיתי לשיחה הזו זמן רב. לא מכבר עליתי לשיעור ב', ורציתי לפתוח דף חדש בחיי.   "מה שלומך? איך אתה מרגיש לגבי ההתקדמות בלימודים? איך אתה מרגיש באופן כללי בתקופה הזו?" הוא שואל כשאני מתיישב בכיסא בחדרו. "ברוך ה', אני מרגיש מצוין," אני עונה. "קצת חסר לי החשק ללמוד, אבל אני מבטיח שמהיום אשתדל ללמוד טוב יותר." "למה לדעתך חסר לך חשק ללמוד? היית הבחור הכי טוב בשיעור שלך, יש לך ראש טוב, יש משהו שמפריע לך? משהו מטריד אותך?" "אההמ... לא. אני פשוט... אהההמ..." בתוך תוכי אני יודע שלא טוב לי, יש משהו נורא שמציק לי כבר כמה שנים, בערך מאז גיל 11, קוראים לזה "יידישקייט"... ואני אומר לעצמי בלב: אם המשגיח ישאל אותי על זה, אני מספר לו את כל האמת. הפעם אני לא מפספס את ההזדמנות להיפתח ולהוציא את זה החוצה, אני לא יכול יותר להסתובב עם זה בבטן. המשגיח ממשיך: "ה'בית ישראל' לימד אותנו שאם אין חשק, לומדים בלי חשק. מי אמר שצריך שיהיה חשק?" ולאחר שתיקה קלה, הוא מוסיף, "ומה שלומך באופן כללי? איך אתה בנושא היידישקייט? דיברו איתך על זה שיש מקומות שאסור לגעת, כן? אתה מצליח לקיים את זה?"   הנה, סוף סוף הגיע הרגע שחיכיתי לו כל כך. אני חייב להתוודות עכשיו ולהוציא את זה ממני. אם לא עכשיו, אימתי? אני כבר בן 15, ובכל פעם שהמשגיחים שאלו אותי על הנושא הזה, התחמקתי ושיקרתי. לא מעניין אותי כלום, עכשיו אני מספר לו את כל האמת! אוף, למה אני מסמיק כל כך. אני מניע את ראשי מימין לשמאל לשלילה, כל גופי מצטמק בכיסא ועיניי מתרכזות בנקודה מתקלפת בשולחן הפורמייקה. סוף סוף זה קרה! הוצאתי את זה. עכשיו המשגיח יודע שאני נכשל בעבירה הזו. אני ממתין בשקט, כולי המום מגודל הרגע. יחד עם תחושת הקלה אדירה, אני מרגיש מבויש ונבוך. חם לי באוזניים ובאזור המצח, העיניים שלי דומעות קצת והידיים שלי זזות באופן מאולץ. כן, אני בכבודי ובעצמי, הבחור הכי טוב בשיעור, נתפס בקלקלתו וכעת הוא יושב מול המשגיח שיודע גם הוא את הסוד הנורא. "טוב, אני חושב שהכי טוב יהיה להוציא את ה'שולחן ערוך' מהארון ולהקריא לך מה שכתוב," אומר המשגיח ומוציא מארון העץ המוזהב הצמוד לשולחנו כרך דהוי של ה'שולחן ערוך' ומקריא מתוכו: "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה." הוא סוגר את הספר ואומר לי: "מה שהיה היה, מהיום אל תעשה את זה". זה הכול. שתי דקות של נשימה עצורה הגיעו אל סיומן. אני נושם אל תוכי את תחושת ההקלה ויוצא מהחדר בדילוגים, מרגיש משוחרר ונקי מהמעמסה שסחבתי בליבי במשך שנים.   *** מאז אותה שיחה ובמשך כמה שנים הייתי "שמור" ולא "נכשלתי". הפכתי לבחור נינוח יותר, שמח יותר, חברותי יותר ובעל ביטחון עצמי. בעולמי המצומצם דאז הגשמתי את המצופה ממני. את הארת ההתפכחות ואת ההבנה שחייתי בעולם חולני ומעוות למדי, קיבלתי לצערי רק בגיל בוגר יותר, כשכבר הייתי נשוי ואב לכמה צאצאים.

איציק מסלסל את פאותיו ומתיישב על ספת הקטיפה המשופשפת בבית של חבר של חבר שלו, נתי. זו דירת חדר וחצי עתיקה. יש בה מקרר משרדי שרוט, פיסת שיש בצבע שחור דהוי עם נקודות לבנבנות, וכל מה שהוא זקוק לו; כולל מחבת משומנת שעומדת על כירה יחידנית בעלת מידות רחבות. הוא מניח את הכיפה על בועת פורמייקה שבורה בשולחן הלבן העומד במרכז החדר, וממלמל אל עבר התקרה הגבוהה: מזל, מזל, מזל. הוא מאגרף את ידו, מצמידהּ אל ליבו וחושב על כמה בר-מזל הוא, שאתמול החליט נתי לסבלט את הדירה לחודש ולחזור לבית הוריו בבני ברק. איפה הייתי ישן אם לא... חושב איציק ברתיעה. "אין לך בית לחזור אליו," אמר אבא לפני חודשיים, לאחר שאיציק נתפס בפנימיית הישיבה כשהוא מתגפף עם בחור בן גילו. מאז צבר איציק חוויות רבות, עם בני ובנות גילו. הראשונה שלו הייתה גילי, נערה בת שבע-עשרה. גבוהת קומה, שערה השחור ארוך וחלק, עיניה עגולות ומודגשות יתר על המידה וגופה מפוסל בצורה נשית-ציורית. הוא פגש אותה בתחנה המרכזית בירושלים ואמר לה, בגמגום ובחשש, "את יפה." היא חייכה אליו ומשכה בפאותיו ואמרה לו, "בוא איתי." לא היה סנטימטר בגופה שהוא לא ליטף. ידי בחור הישיבה הרכות טיילו להן מעל בגדיה ומתחת להם, חדרו לכיסי חצאיתה ההדוקה ולרעמת שערה. גילי הזמינה אותו לישון איתה בבניין נטוש, סמוך לשוק מחנה יהודה. שם היא מצאה לעצמה פינה שבורה להניח בה את גופה היפה בלילות הירושלמיים, היא ועוד נערים שמיטותיהם בחדרי ילדותם החרדית לא יכלו עוד להכילם. עכשיו נזכר בה. הוא ניגש לחדר השינה של נתי, בודק באפו את ריח המצעים במיטה הזוגית, מאוורר קצת את הפוף הגדול המונח ליד השידה במרכז החדר, מתיז לחלל כמות נכבדה מבקבוק הבושם המאובק המונח על קרש המיטה, ומתקשר לגילי בשיחת וידאו. היא בשירותים של התחנה המרכזית, הוא מזהה, ולידה גבר מבוגר, מחויך, מכנסיו מופשלים. מאחוריה, הוא מבחין, על קיר השירותים הונצח באותיות גרפיטי: "גילי היא הכי יפה בתחנה המרכזית!" הוא אומר לה: "אני אוהב את העגילים שלך, הם ממש יפים לך." "תודה," היא עונה. "אבי, תגיד שלום לחבר שלי." בנחמדות היא מפנה את המצלמה לכיוון המבוגר החשוף. איציק מנסה לשוות לשפתיו המשותקות צורת חיוך ואומר לה: "גילי, אני מחכה לך היום בלילה בדירה אמיתית." "אני באה מייד אחרי הזיון עם אבי," היא עונה. פעם היא אמרה לו, "רק איתך אני מזדיינת בחינם, כי אני אוהבת אותך." זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו ששמע את המילה הזאת, "מזדיינת". זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו ששמע את שורש המילה א.ה.ב בהקשר אליו. הם לא יוצאים בשאלה, הם פשוט יוצאים.

מ-400 ל-40,000 כך הפך נושא גיוס בחורי ישיבה לפצע הפוליטי המדמם של החברה הישראלית עוד טרם באה המדינה לעולם, כבר נולד הפטור מגיוס לבחורי ישיבה, ואיתו שרשרת של ויכוחים חברתיים ופוליטיים אין-סופיים; ויכוחים שנמשכים ומשפיעים על יציבותה של המערכת הפוליטית עד ימינו. המשבר הפוליטי הארוך, שעדיין איתנו, החל בפרישתו של אביגדור ליברמן מתפקיד שר הביטחון בשנת 2018. הפרישה הוסברה, באופן חלקי, בהתנגדותו לתיקון החוק לפטור חרדים מגיוס לצה"ל. לפרישתו של ליברמן מגוש הימין-חרדים תרומה לא מבוטלת לחוסר היציבות הפוליטי שישראל חווה כבר כמעט ארבע שנים.   הוויכוח על הפטור במדינה שבדרך כדי להבין איך הגענו עד הלום, עלינו להפליג כאמור לימים שלפני הקמת המדינה, לפברואר 1948. מלחמת העצמאות עוד לא קיבלה את שמה, ומדינת ישראל עדיין לא הוכרזה. היישוב היהודי בארץ סבל ממתקפות חוזרות ונשנות של התושבים הערבים, וכשפרצה המלחמה התעורר צורך דחוף בצבא מאורגן. האחריות על מלאכת גיוס הצעירים לצבא הוטלה על מפקדת העם, שהייתה כפופה למוסדות היישוב. במכתב ששיגרה המפקדה ב-12 בפברואר 1948 לרבנות הראשית ולוועד הישיבות, נכתב כי המפקדה מסכימה לדחיית שירותם של תלמידי הישיבות, בתנאי של "תורתם אומנתם" וכי דחיית שירותם היא לתקופה מוגבלת של שלושה חודשים. [caption id="attachment_16490" align="alignnone" width="790"] המכתב של מפקדת העם לוועד הישיבות[/caption]   אולם הפטור לא עבר בשקט. מחילופי מכתבים שנמצאו בארכיון המדינה עולה כי ראשי מפקדת העם ביקשו לחזור בהם מהסכמתם למתן דחייה לבחורי הישיבות משירות צבאי. במכתב ששיגר הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הרצוג, שבוע לפני הכרזת העצמאות, הוא התריע בפני מפקדת העם שביקשה להגדיר את בחורי הישיבות כמשתמטים ולשלול מהם את ההקצבה: "אם תדונו את הקובעים באוהלה של תורה... משתמטים סתם ותכריתו אוכל מפיהם... אני אצא נגדכם במחאה גלויה". [caption id="attachment_16492" align="alignnone" width="794"] מכתב הרב הרצוג למפקדת העם[/caption]   בא' באייר, יומיים לאחר שליחת המכתב, הושג הסכם בין מפקדת "שירות העם" ל"ועד הישיבות", לפיו בחורי ישיבה פטורים בצורה גורפת מגיוס, באופן עקרוני. במכתב הוסכם שבחורי הישיבה יעברו אימון מרוכז שאורכו כמה ימים, כדי שידעו להחזיק בנשק בשעת הצורך. במקביל להסדרים, יצאה קריאה מטעם "מרכז אגודת ישראל" לכל הגברים החרדים בגיל גיוס להתגייס לצבא. במכתבים הודגש שהפנייה היא לגברים בלבד, וכי לנשים אין מה לחפש בצבא. [caption id="attachment_16494" align="alignnone" width="368"] הקריאה של אגודת ישראל - להתגייס![/caption]   המספר 400 מופיע לראשונה באוקטובר 1948 בן גוריון הופיע בפני ועדת הביטחון של מועצת המדינה ובפעם הראשונה הוצג מספר. "יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס ושהיה הסכם שהם ישוחררו". רק שלוש שנים מאוחר יותר האישורים הבלתי פורמליים יהפכו למכתב רשמי. ב-2.1.1951 ראש הממשלה דוד בן גוריון אישר את דחיית שירות לתלמידי ישיבה, מכוח סעיף 12 לחוק שירות הביטחון. [caption id="attachment_16496" align="alignnone" width="1024"] מכתבו של בן-גוריון לרמטכ"ל[/caption] שלוש שנים מאוחר יותר: פנחס לבון, שכיהן כשר ביטחון לעומתי לבן גוריון, החליט על דעת עצמו לגייס בחורי ישיבה שהשלימו 4 שנות לימוד. ראשי הישיבות עלו לרגל לראש הממשלה דאז משה שרת, והזהירו מפני גיוס בחורי הישיבה. שרת הורה ללבון להפסיק את גיוסם של בני הישיבות.   בן גוריון מתחרט 1958. בן גוריון הציע לצמצם את הפטור של בחורי הישיבות. במכתב ששיגר לרב הראשי לישראל, הרב הרצוג, הסביר שהחלטתו להעניק דחיית שירות לחרדים בראשית ימי המדינה הייתה קשורה למספרם המועט של בחורי הישיבה, אולם עתה, משמספרם גדל, יש צורך לשנות את ההסדר. בן גוריון הציע שהצעירים יעברו אימון של שלושה חודשים, ולאחריו ישובו לישיבה. הרב הרצוג התנגד נחרצות לכל שינוי במעמדם של בני הישיבות. כמו בסיבוב הקודם, עשור קודם לכן, גם הפעם ידו של הרב הרצוג הייתה על העליונה. לתמונה נכנס המנכ"ל הבלתי נלאה של משרד הביטחון באותם ימים, שמעון פרס. פרס גיבש נוהל להסדרת דחיית השירות לבחורי ישיבה. כמו כן, הוסדר גיוסם של בחורים שסיימו את תקופת הלימודים במסגרת מקוצרת של שלב ב' עשור של שקט עבר על תלמידי הישיבות. ההסדר של דחיית שירותם מהצבא התנהל על מי מנוחות: רבים מהם התגייסו לצבא לאחר נישואיהם ולאחר תקופת לימודים בכולל, למסגרת של "שלב ב'". ההסדר נשמר ואיש לא ניסה לערער עליו.   מכפילים את המספר ל-800 ואז הגיעה מלחמת ששת הימים. לצד הניצחון הכביר שנחלה ישראל מול צבאות ערב, הלך והתחדד הצורך בצבא איכותי וגדול שיכול להתמודד עם האיומים שנשקפים ממדינות האזור. הרמטכ"ל דאז, חיים בר לב, אביו של השר לביטחון הפנים עומר בר לב, זיהה את הירידה במספר המתגייסים ופנה לשר הביטחון דיין, בדרישה לצמצם את מספר דחיות השירות שקיבלו תלמידי הישיבות. במפא"י כמו במפא"י, כשיש בעיה – מקימים ועדה. כך באה לעולם הוועדה הראשונה בשרשרת ארוכה של וועדות שינסו, ללא הצלחה, למצוא פתרון לבעיה חסרת הפתרון של גיוס בחורי ישיבה לצה"ל. הפעם היה מדובר בוועדת שרים שהחליטה לתחום את מספר הזכאים לדחיית שירות. "אם בן גוריון הסכים על 400, אנחנו יכולים להסכים על 800", אמרו לעצמם השרים וסימנו V על דרישתו של הרמטכ"ל להגדיל את מצבת כוח האדם בצה"ל. רק שבן גוריון דיבר על 400 זכאים בסך הכול, ואילו השרים החליטו על 800 זכאים חדשים מדי שנה. סעיף נוסף שאושר על ידי השרים: "לא יוכרו ישיבות חדשות כמוסדות שעבור הלימודים בהם תהיה דחיית שירות". הסעיף הזה החזיק מעמד עד שנת 1975. עם הזמן הפך שמעון פרס ממנכ"ל משרד הביטחון לשר הביטחון, והוא ניאות לבקשת החרדים להסיר את הסעיף של הגבלת מספר הישיבות. הגבלת מספרם של התלמידים נותרה על כנה. הסיוע שהעניק פרס לחרדים לא עזר לו פוליטית, והמפלגות החרדיות שוב ושוב נטשו אותו: בתחילת שנות ה-90, ב"תרגיל המסריח", וב-1996, בהתמודדות מול נתניהו.   בגין זה טוב לחרדים ואז הגיע בגין, "מלך החרדים". 1977 – המהפך. לצורך הקמת הקואליציה נזקק מנחם בגין לקולותיהם של אנשי אגודת ישראל. בגין הסכים להעניק להם את כל המלכות, והם לקחו. ההגבלה על מספרם של תלמידי הישיבות הוסרה, התקציבים לישיבות גדלו. בבחירות 1981 ניצחונו של בגין היה דחוק ביותר, יכולת התמרון של אגודת ישראל גדלה, והיא הצליחה להרחיב את דחיית השירות גם למורים בחינוך העצמאי ועוד. חמש שנים לאחר מכן מספרם של בחורי הישיבות עלה באופן דרסטי. אחוז מקבלי דחיית השירות מקרב שנתון הגיוס הכפיל את עצמו ויותר. מ-2.4% מקרב שנתון הגיוס בשנת 1974 ל-5.2% בשנת 1986. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת החליטה שהגיעה השעה לעשות סדר. הוקמה ועדת משנה, בראשות הרב מנחם הכהן ממפלגת העבודה. אחד החברים בוועדה הוא מי שכיום מכונה "זקן רבני הציונות הדתית" הרב חיים דרוקמן, חבר נוסף בוועדה היה יוסי שריד ז"ל. הוועדה גיבשה המלצות שתכליתן לצמצם את מספרם של דחויי השירות. אולם כמו ועדות נוספות שיבואו אחריה, רוב המסקנות לא יושמו.   שנות ה-90 הכדור עובר למגרש המשפטי: השופט ברק: הבטלה היא אם כל חטאת המהפכה השיפוטית שהוביל אהרון ברק שינתה את פניה של ישראל במובנים רבים. יש שיאמרו לטוב ויש שיאמרו למוטב. שאלת גיוס החרדים התגלגלה פעם אחר פעם לפתחו של בית המשפט העליון, ופעם אחר פעם הושבו ריקם פניהם של העותרים נגד ההסדר. העתירה הראשונה הוגשה על ידי עו"ד יהודה רסלר, בשנת 1981, תביעתו הראשונה נדחתה על הסף, מה שלא מנע ממנו לשוב ולערער פעם אחר פעם. עד שבבג"ץ חשו שכלו כל הקיצין, או שבשלה השעה למעורבות משפטית אקטיבית. לרסלר הצטרפו עותרים נוספים, ובדצמבר 1998, קבע נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, שדן בעניין בהרכב מורחב של תשעה שופטים, כי הכמות הפכה לאיכות וכי על הכנסת להסדיר את דחיית השירות באמצעות חקיקה. "שאלת גיוסם של תלמידי הישיבה ש'תורתם אומנותם' אינה אך בעיה אידיאולוגית שזכויות האדם מתנגשות בה. זו הפכה להיות בישראל לבעיה חברתית ממדרגה ראשונה", כתב השופט ברק בפסק הדין שביטל את ההסדר. "תלמידי הישיבה ש"תורתם אומנותם", המקבלים דחייה של שירותם הצבאי, אינם רשאים לעבוד. האמצעים העומדים לרשותם – ולרשות משפחותיהם – הם דלים. העוני הוא נחלתם. אין הם משתלבים במעגל העבודה. גם אלה שנושרים מההסדר אינם נקלטים בשוק העבודה, שכן חוששים הם מגיוסם לצבא והבטלה היא אם כל חטאת. נוצרת אוכלוסייה שלמה שאינה משתלבת בשוק העבודה ומגבירה את העוני ואת התלות בהקצבות הבאות מהמדינה ומגורמים פרטיים. נוצרת, אפוא, בעיה חברתית ממדרגה ראשונה". ברק הציג את מלוא המורכבות שמכילה בתוכה שאלת גיוס הצעירים החרדים לצה"ל, ואמר כי בשל מורכבותה ראוי שהכנסת היא שתקבל הכרעה ברורה בשאלה: "הפתרון לבעיות אינו פשוט כלל ועיקר. הוא מעורר שאלות עקרוניות, חברתיות וצבאיות סבוכות. גישתנו היא כי ההכרעה בשאלות אלה צריכה להיעשות על ידי הרשות המחוקקת. בשאלה לאומית נוקבת זו צריכה להכריע הכנסת. רק כך ניתן יהיה לבטא את הקונצנזוס האופטימלי שיאפשר חיים בצוותא".   חוק טל: הניצנים שהולידו את הפלג הירושלמי הימים ימי מערכת הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה. פסיקת בג"ץ הייתה מתנה מושלמת בשביל מועמד השמאל-מרכז, אהוד ברק. בקמפיין הבחירות שילב ברק את ההבטחה לגייס בחורי ישיבה ולהעביר את הכספים לסטודנטים, במקום לישיבות. הבחירות, שהיו בחירות אישיות בין ברק לנתניהו, הסתיימו בניצחון גורף של הראשון. בכנסת, לעומת זאת, לא היה לאגף השמאל-מרכז דרך להקים קואליציה בלי המפלגות החרדיות. הח"כים החרדים הציבו תנאי לכניסה לקואליציה: הסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות בחוק. לאחר משא ומתן ארוך נמצא הפתרון: כן, מה שאתם חושבים – הקמת ועדה. בראשות הוועדה הוצב השופט בדימוס צבי טל. הוועדה, שכללה חברים חרדים בעלי שם כמו עו"ד וינרוט ומרדכי קרליץ, ראש עיריית בני ברק לשעבר, גיבשה את מסקנותיה כבר בשנת 2000, אולם המסקנות הובאו לאישור הכנסת רק בשנת 2002, לאחר חילופי השלטון. באותו זמן ראש הממשלה היה אריאל שרון. חשוב לציין כי מסקנות הוועדה לא שינו כמעט דבר: הוועדה המליצה לעגן בחוק ראשי את מה שעד אז היה סעיף בתוך חוק שירות ביטחון. אולם סעיף אחד שהופיע במסקנות הוועדה חולל סערה רבתי ברחוב החרדי, סערה שבישרה את הופעתו של הפלג הירושלמי. הסעיף המדובר קבע שמשרד הביטחון וצה"ל יפעלו להקמת מסלולים לגיוס צעירים חרדים שיחפצו בכך. למסקנות הוועדה קדמה הקמתו של הנח"ל החרדי, גדוד חרדי ראשון בצה"ל. הקמתו לוותה במחלוקת פנים-חרדית. בין התומכים בהקמת הנח"ל החרדי היה הרב אהרון לייב שטיינמן. מי שהוביל את ההתנגדות לנח"ל החרדי ולסעיף המדובר בחוק טל היה הרב שמואל אוירבך, לימים מנהיג הפלג הירושלמי. הפלג הירושלמי חרט על דגלו את המאבק נגד כל שינוי במעמדם של בחורי הישיבה. 2002 – אישור חוק טל בכנסת. נקבע כי אישור החוק מוגבל לתקופה של חמש שנים, ולאחר תקופה זו יש להאריך את החוק. בשנת 2006 הודתה המדינה, בתשובה לעתירה לבג"ץ, כי החוק לא השיג את תכליתו: להגדיל את מספרם של בני הישיבות שמשתלבים בשוק התעסוקה. באותה שנה בג"ץ, בראשות השופט אהרון ברק, דחה את העתירות נגד אי חוקיותו של חוק טל. בשנת 2007 שבה הכנסת ואישרה את חוק טל לתקופה של חמש שנים נוספות.   השוויון בנטל: 19 מנדטים עם הבטחה לגיוס חרדים ותשקוט הארץ עד שנת 2012. בשנת 2012 התכנס הרכב מורחב של שופטי בג"ץ, בראשות הנשיאה דורית בינייש, וקבע כי חוק טל לא השיג את תכליתו כפי שהגדיר אותה המחוקק: הגדלת מספר החרדים המתגייסים לצה"ל. פסק הדין, שנכתב זמן קצר לפני פרישתה של הנשיאה, קבע ברוב דעות כי היות ותוקפו של החוק אמור לפוג באותה שנה, הכנסת לא תוכל לשוב ולהאריך אותו, וכי עליה לעגן את ההסדר בחוק חדש. ראש הממשלה נתניהו החליט להקים וועדה. בראשות הוועדה עמד יוחנן פלסנר. לח"כים החרדים הייתה תחושה שמסקנות הוועדה לא יהיו לרוחם, והם פעלו לפיזורה. הכנסת הצביעה בעד הקדמת הבחירות וכך ישראל הלכה למערכת בחירות, כשסוגיית גיוס החרדים עומדת שוב בראש סדר היום הפוליטי. במערכת בחירות זו השיק יאיר לפיד, פוליטיקאי טרי, את מפלגת "יש עתיד". סיסמת הבחירות שלו הייתה "שוויון בנטל'. הבחירות הסתיימו והתוצאות הדהימו את המערכת הפוליטית. המפלגה החדשה גרפה 19 מנדטים. ברית פוליטית שכרתו ביניהם לפיד ופוליטיקאי חדש נוסף שהפציע בשמי המערכת הפוליטית, נפתלי בנט, אילצה את נתניהו להותיר את החרדים מחוץ לקואליציה ולהקים ממשלה עם "יש עתיד". לפיד, באמצעות נציגו עופר שלח, קיבל את הכוח לקבוע את ניסוחו מחדש של חוק הגיוס. החוק אושר בקריאה ראשונה, לקול מחאותיהם של החרדים. לאחר הקריאה הראשונה הוא הועבר לטיפולה של ועדה בראשותה של איילת שקד. חומר הנפץ של החוק היה יעדי הגיוס. החוק הציב יעדי גיוס שיעלו בכל שנה. הח"כים החרדים, שחלקם החרימו את הוועדה, ניהלו קרב איתנים על שאלת הסנקציות. כלומר, מה יקרה אם לא יעמדו ביעדי הגיוס. לפיד ושותפיו דרשו שבמקרה כזה תוטל חובת גיוס על כל בני הישיבות, למעט 4,500 עילויים. מבחינת החרדים מדובר היה בסנקציות פליליות. הם העריכו שהיעדים אינם בני השגה, והמשמעות היא שתוך זמן קצר מרבית הצעירים החרדים שלומדים בישיבות יוגדרו כ"עריקים". הח"כים החרדים ביקשו להמתיק את רוע הגזירה, ולהטיל סנקציות כלכליות שיקטינו את תקציב הישיבות במקרה של אי-עמידה ביעדים, מתוך מחשבה שעם שובם לקואליציה הם יוכלו לפעול למסמוס הסנקציות הכלכליות, אם בכלל הדבר יגיע לכדי מימוש. לפיד איים לפרק את הממשלה אם לא תענה דרישתו לסנקציות פליליות. האיום עשה את שלו: נתניהו התקפל והחוק, לרבות הסעיף הקריטי מבחינת החרדים, התקדם לעבר השלמתו. החרדים ערכו עצרת מחאה ענקית בכניסה לירושלים, אולם החוק אושר בקריאה שנייה ושלישית ונכנס לספר החוקים. רוב החרדים הורידו את הראש והחליטו להמתין לשעת הכושר המתאימה לשינוי החוק, אולם אנשי הפלג הירושלמי החליטו לאמץ תפיסה לוחמנית: הם הורו לתלמידי הישיבות שלהם להפסיק כל שיתוף פעולה עם הצבא. הבחורים הפכו לעריקים, ואחדים מהם נעצרו. בעקבות המעצרים קיימו אנשי הפלג הירושלמי הפגנות סוערות, שכללו חסימת כבישים, בדרישה לשחרר את חבריהם מהכלא הצבאי.   מיהו חרדי והאם היוצאים בשאלה עוזרים למלא את היעדים סעיף אחד בהצעת החוק סומן על ידי החרדים בוועדה כפתח מילוט ממה שהם תפסו כ"רוע הגזירה" – הסעיף: מיהו חרדי. הצעת החוק קבעה יעדי גיוס שמתחילים מ-3,000 מתגייסים חרדים בשנה, אולם – מיהו חרדי? החרדים בוועדה הצליחו לשכנע את יו"ר הוועדה שקד, שבחוק ייכתב שחרדי הוא מי שלמד במוסד חרדי במשך שנתיים לפחות בין הגילים 14 ל-18. בתדריך לתקשורת החרדית רמז חבר הוועדה אריאל אטיאס, כי חרף ההתנגדות החרדית לחוק הוא הצליח לשתול בו סעיפים שיקלו את הדרך לעמידה ביעדי הגיוס. בין השורות היה ברור, הסעיף המדובר הוא שאלת "מיהו חרדי". היוצאים בשאלה, לדידם של אטיאס וחבריו, הם-הם אלו שימלאו את יעדי הגיוס, ובא לעולם הישיבות גואל. בשנת 2018 הזמינו חבר הכנסת דאז עופר שלח ועמותת "יוצאים לשינוי" דוח ממכון המחקר והמידע של הכנסת, שבדק את שאלת גיוס החרדים לצה"ל ואת מספרם של היוצאים הנספרים כחרדים. במערכת הביטחון הודו בפני מחברי הדוח כי אין בידיהם מידע על משרתים המוגדרים כ"חרדים" אולם בפועל הם אינם מקיימים אורח חיים חרדי, כלומר – יצאו בשאלה. "צה"ל לא הגדיר מהו שירות כלל צה"לי בהתייחס לחיילים חרדים, ובהינתן שלרוב חרדים מעוניינים בסביבת שירות המותאמת לאורח חייהם, מועלית השאלה: האם החרדים המשרתים במסגרת כלל צה"לית הם חרדים לשעבר?" כתבו מחברי הדוח. במילים אחרות: מערכת הביטחון הודתה כי לפחות חלק מהיוצאים בשאלה נספרו כחרדים בדוח השנתי על גיוס חרדים שפרסמה מערכת הביטחון. עוד העלה הדוח כי לצורך עמידה ביעדי החוק היוצאים היו מספיק "חרדים", אך לא כך בכל הנוגע לתקציב וסיוע. יוצאים לא הוכרו כחיילים בודדים ונתקלו בקשיים משמעותיים בקבלת סיוע. במערכת הביטחון הבטיחו לטפל בכשלים שהתגלו בנוגע לסיוע לחיילים יוצאים בשאלה. יש לקוות שמאז נעשו מאמצים לפתור את הבעיה ולהקל על היוצאים שבחרו להתגייס לצה"ל ותורמים רבות לחברה הישראלית.   החרדים חוזרים – היעדים נעלמים תקופת החיים של המפלגות החרדיות באופוזיציה לא הייתה ארוכה מדי. שנתיים לאחר הקמת הממשלה הכנסת פוזרה. לאחר הבחירות הותיר נתניהו את לפיד באופוזיציה וחידש את הברית עם החרדים. בשנת 2015 אישרה הכנסת את השינויים בחוק הגיוס: סעיף הסנקציות הפליליות הוסר, יעדי הגיוס הועברו להחלטת ממשלה. החוק רוקן מתוכנו והפך לאות מתה. בשנת 2017 בג"ץ, בראשות השופטת מרים נאור, קבע שההסדר החדש אינו חוקתי ואינו עולה בקנה אחד עם חוק יסוד כבוד האדם. למרות הקביעה העניק בג"ץ אורכה למדינה לשנות את הסעיף בחוק בטרם ייקבע כי פג תוקפו. בשנת 2018 הקים שר הביטחון ליברמן ועדה נוספת, הפעם של אנשי מקצוע ממשרד הביטחון. הוועדה ניסחה הצעת חוק שקבעה יעדים לגיוס בחוק עצמו וסנקציות כלכליות שיוטלו על הישיבות במקרה של אי-עמידה ביעדים. החוק אושר בקריאה ראשונה, אך חקיקתו הסופית לא הושלמה. בג"ץ כבר הספיק לקבוע שתוקפו של החוק פג, חרף זאת העניק למדינה אורכות נוספות כדי לשוב ולתקן את החוק באופן שיהלום את התפיסה המשפטית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסיקות בג"ץ.   לאן הולכים מכאן? לאחרונה, לאחר שורה ארוכה של דחיות, הכנסת אישרה מחדש את הצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה בשנת 2018, עם תיקון נוסף של הורדת גיל הפטור, והפעם ל-21. בתקופה הקרובה כנראה תשלים הכנסת את אישור חוק הגיוס החדש. חרף המשבר הפוליטי החריף, גם לחרדים וגם לממשלה יש אינטרס משותף באישור החוק. סביר להניח כי החוק יאותגר בעתירות לבג"ץ. השאלה, האם בג"ץ יפסול שוב את החוק, נותרה פתוחה. אם הכנסת לא תצליח לאשר את החוק, אז ישובו העותרים ויעתרו לבג"ץ בדרישה להורות לשר הביטחון לגייס לאלתר את כל בני הישיבות. ספק גדול אם עתירה כזאת תתקבל. מאידך, אם יבקשו העותרים להפסיק את תקציב הישיבות לנוכח חוסר הסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות בחוק, כאן הסיכוי לקבלת העתירה גבוה יותר.   האם החרדים ינצחו את חוקי הכלכלה? בשורה התחתונה, אחרי אין-ספור ועדות ועתירות, אפשר לסכם: החרדים ניצחו את המדינה. בלי חוק, עם חוק, החרדים לא מתגייסים לצה"ל, והם עושים זאת במספרים הולכים וגדלים. מ-400 בני ישיבות ב-1948, ל-40,000 דחויי שירות בשנת 2022. הפצע המדמם של גיוס חרדים לצה"ל, שליווה את החברה הישראלית מימיה הראשונים, הגליד מעט. את השאלה: "למה אתם לא מתגייסים?", החליפה השאלה: "למה אתם לא הולכים לעבוד?" בעידן שבו מדברים על צבא קטן וחכם, שמעמדו של צה"ל כצבא העם הולך ונשחק, השאלה הכלכלית-חברתית של נשיאה בנטל הכלכלה, הופכת למשמעותית יותר עבור ישראלים רבים. לפיד, שרץ ב-2013 עם סיסמאות של גיוס חרדים, מתהדר היום במתן פטור לאלפי צעירים חרדים, ובניתוק הקשר בין שירות צבאי להשתלבות בשוק התעסוקה. גם בצד החרדי של המשוואה חל מפנה: אם בראשית הדרך הרבנים נזעקו כדי להבטיח את יכולתם של הצעירים החרדים ללמוד בישיבה עד חתונתם, כיום החברה החרדית יצרה נורמה לפיה מחצית מהגברים ממשיכים בלימוד התורה כל חייהם. המספרים הגדולים הללו יצרו אבן ריחיים על צווארו של המעמד הבינוני בישראל, והשאלה העולה היא: האם תוכל ישראל להמשיך בצמיחה כלכלית לאורך זמן, בהינתן קצב הגידול של החברה החרדית שהוא מהגבוהים בעולם? האיום הכלכלי שמשתקף מחברת הלומדים עלול להביא לגלי שנאה כלפי המגזר החרדי ולאיים על המשך האוטונומיה היחסית שממנה הוא נהנה בעשורים האחרונים. בשאלת הגיוס לצה"ל הייתה ידם של החרדים על העליונה, אולם בשאלה הכלכלית-חברתית החוקים עלולים להשתנות. כמו בשאלות רבות בסדר היום של החברה הישראלית, כך בשאלת גיוס חרדים, לא הכנסת ולא בית המשפט הצליחו למצוא פתרון שמקובל על כולם. ואולי-אולי אין באמת פתרון לסוגיה הנפיצה והכואבת של חלוקת הנטל הביטחוני והכלכלי בישראל?

לפני כמה ימים התפרסמה אזהרה מצפייה ב"סרט הזוועות", סרט שהוקרן לעיתונאים, פוליטיקאים ומשפיענים. הסרט, שנערך על ידי דובר צה"ל ומכיל חומרים גרפיים קשים, מתאר את אירועי 7 באוקטובר לפי תיעוד של המחבלים עצמם. הסצנות המחרידות בסרט מתרחשות ברגעים שגרתיים ובסביבה שנראית פסטורלית, ובכך מדגימות כמה החיים שבריריים ומתהפכים בן-רגע. אלו שצפו בסרט מדווחים על קושי נפשי ניכר בעקבות הצפייה, לילות נטולי שינה, חרדות ואפקטים פוסט טראומתיים מובהקים. בפן כזה או אחר כולנו נלחמים במלחמה הזאת. מראות החזית מגיעים אלינו בשידור חי, לא מסוננים בעליל. יורים עלינו מכל כיוון דרך המסך, גופות נערמות סביבנו, דם לא מפסיק לבעבע מן האדמה אשר אנו עומדים עליה. כולנו גויסנו בעל כורחנו לחזית של מלחמת קיום על הנפש שלנו, נאלצים להילחם 24/7 בתמונות המלחמה הלא מפולטרות שמחכות לנו בהינף יד, בחסות כל אדם בכל צד של המפה, אשר יכול לשדר לנו לייב משטח האש בסמארטפון שלו, בלי סינון, בלי צנזורה, להפיץ ברשתות, להשפיע ולשנות תודעה לבלי הכר.   קיצור תולדות התיעוד משדה הקרב "זמנים משתנים", משפט קלישאתי ידוע ושחוק, מקבל בעת הזאת משמעות אחרת כשחושבים על אופן תיעוד ושיתוף זוועות מלחמה הנוכחית. במבט לתוככי עדשת המצלמה של העבר, סרטי דוקו מלחמתיים שיחקו תפקיד מכריע במערכה. סרטי התיעוד המלחמתיים שימשו מספרי סיפורים שתפקידם לקדם נראטיב ונקודת מבט ספציפית על המציאות המדממת. מצלמות קולנוע היו דבר יקר, צלמים מקצועיים היו מועטים, ובעיקר בתי קולנוע ששידרו את הסרטים האלו היו גופים כלכליים עם אג'נדות ידועות. כשג'פרי מלינס, צלם מלחמה בריטי, שב עם מצלמת ה-35 מ"מ שלו מ"הקרב על הסום" בזמן מלחמת העולם הראשונה, הוא ידע שסרטי הצילומים שלו מכילים היסטוריה מתועדת. מלינס נשלח לקו האש בחזית המערבית על ידי משרד המלחמה הבריטי כדי לצלם קטעים קצרים, שיוקרנו ביומני חדשות שבאותם ימים שודרו בבתי הקולנוע. אף אחד, כולל מלינס עצמו, לא חשב שהוא יחזור מהקרב כשבידו סרט מלחמה דוקומנטרי שמכיל תמונות שכמותן לא נראו עדיין על המסך. ב-1916, כשהסרט יצא לאקרנים, עשרים מיליון צופים נהרו לאולמות הקולנוע, ונותרו המומים אל מול תמונות המלחמה. אזרחים שמעולם לא היו בקו האש ישבו בכיסאות באולם המוחשך והרגישו שהם עצמם בקו החזית, מצוידים ברובים ובפצצות ונלחמים בברוטליות בגרמנים. לראשונה, לנגד עיניהם, הובהרה משמעותו של קרב מול אויב אכזרי, מהם מעשי גבורה הרואיים של חיילים, ואיך חיים אובדים בקלות. מלינס הצליח לתעד רגעים מדהימים בקרב, אך חסרה לו סצנה חיונית לשיא הדרמטי של הסרט – תיעוד חיילים חוצים שוחות וגדר תיל. את הסצנה הספציפית הזאת לא היה אפשר לצלם בשל כלי הצילום המסורבלים של אותם ימים. משום כך העמיד מלינס סצנה מבוימת של חיילים קופצים לתוך השוחות ונעלמים בתוך מסך העשן. כן, כבר אז, בשנת 1915, סצנות מבוימות הושחלו בתוך סרט דוקומנטרי. מלינס, שהיה בשדה הקרב, ככל הנראה לא עיוות את המציאות, אך בהחלט היה בריטי שנשלח לתעד את המלחמה בגרמנים מנקודת מבט בריטית, והדבר השפיע על היצירה. (רק לי זה נשמע מוכר? זוכרים את הבלוגר העזתי שגילם פצוע, וגם רופא, וגם אזרח פלסטיני שחי תחת הכיבוש הישראלי?) פרופגנדה של תמונות ורצון להשפיע על ההכרה התודעתית לא הומצאו אתמול. בגרמניה של שנות ה-30 מנגנוני התעמולה הנאצית היו באחריותו של ד"ר יוזף גבלס, שהיה בעל תואר דוקטור בספרות וחובב קולנוע מושבע. גבלס היה אינטליגנטי מאוד, הוא הבין היטב את האפקט של רדיו וקולנוע כמדיה שפועלת על רגש ולא על היגיון, וכיצד כלי תקשורת אלו יכולים להיות כלים משני תודעה. גבלס השתלט על אולפני הקולנוע החשובים בגרמניה ויצר סרטי תעמולה מובהקים שמטרתם להמחיש את "ערכי הנאציזם". אחד מסרטיו המפורסמים, "היהודי הנצחי" שיצא ב-1940, מציג עבודה תעמולתית פסאודו-דוקומנטרית; קטעים של יהודים שצולמו בגטאות והשוואה בין יהודים לאובייקטים מעולם החי (למשל, חולדות). המטרה הייתה ליצור דימוי של מפלצתיות, מנוולות וחוסר אנושיות של היהודים באשר הם. [caption id="attachment_16468" align="alignnone" width="341"] פריים הפתיחה של הסרט: במרכז מופיע הכיתוב "Der ewige Jude" ("היהודי הנצחי"), ברקע מגן דוד. ניתן לראות שחלק מהאותיות מעוצבות כאותיות עבריות.(מתוך ויקיפדיה)[/caption]   חיים בסרט עצוב להגיד אבל אז, כמו היום, התמונות נחרטות בתודעה, משפיעות עליה ומשנות אותנו. לא סתם מתנהלת מערכה נוספת של המלחמה בעולם הרשתות החברתיות ואולפני הטלוויזיה, קרבות של הסברה שמנסים להכריע את תודעת העולם עלינו – היהודים. אנחנו, למודי היסטוריה יודעים שההבדל בין יהודי חי ליהודי מת יכול להיות, בין השאר, סרטון תעמולה אנטישמי אחד פחות. עובדת זמינותו של הצילום הדוקומנטרי בטלפון הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו, הפכה את כולנו למספרי הסיפור של המלחמה הזאת. כולנו יכולים לצלם, לערוך ואף לשדר בזמן אמת היישר מהחזית ולחדור ללב ההמון. נגמר עידן הציפייה לקולנוען שיבוא ויספר את סיפור המלחמה דרך העיניים שלו. ההתרחשויות כבר לא עוברות דרך גופים עם אג'נדות, שמצנזרים לקהל הרחב את מה שקורה בחזית.   המחיר הנפשי אבל יש לכך מחיר. היעדר הצנזורה משפיע על אופי התוכן הגרפי שמגיע אלינו. אנו צופים בסרטונים של אנושיות ותת-אנושיות, סרטונים מחרידים וכמובן גם סרטונים מבוימים. הטכנולוגיה הושיבה אותנו על המדוכה: מצד אחד ביכולתנו לספר את הסיפור בעצמנו, מצד שני, עלינו להדוף את כל הסיפורים של כל המלעיגים עלינו, מעין משחק דיגיטלי של "טלפון שבור". נוסף על כך, הפורנוגרפיה המלחמתית הזאת גורמת לנו לדה-סנסיטיזציה (קהות חושים), העוצמות של התכנים הגרפיים שאנו נחשפים אליהם יכולות לגרום לשיתוק של התודעה הקולקטיבית שלנו. מצב כזה גורר תגובה מנוגדת, מצד אחד אנו נעשים פחות אמפתיים וקצת אדישים אל מול הזוועות שאנחנו עדים להן, ומצד שני, נפשנו עוברת טלטלה וזעזוע בלתי הפיכים.   הימנעות לטובת הרווחה האישית אני, מבלי לצפות בסרט הזוועות, קיבלתי על עצמי "שמירת עיניים"; אני שומרת עליהן מפני הפורנוגרפיה המלחמתית הזאת. תחילה, כמו כולם, גם אני התפתיתי לצפות בכל סרטון שרץ בטלגרם, זה טבעי – ה-FOMO הידוע, חשש שקורים דברים ואני לא אדע על כך. הצפייה בתוכן הגרפי הקשה הובילה ללילות נטולי שינה, סיוטים, וחרדות על בסיס יום-יומי. כל רעש קטן גרם לי לחשוב שהנה, מחבלים פורצים לביתנו ביפו; כל הליכה ברחוב הפכה לחזיון תעתועים שבו רוכב האופנוע שדוהר בשדרה שולף לפתע נשק חם ומתחיל לירות עליי. כל התמונות שראיתי הפכו לתלת-ממד של מציאות מסויטת, ומצבי המנטלי והפיזי הושפע מכך מאוד. נראה לי שבימים כמו אלו אנו נקראים להיות מספרי הסיפורים האמיתיים של המלחמה הזאת, אך גם להיות בתפקיד שומרי הסף של העיניים שלנו, אף אם הלב שותת הדם תר ומחפש אחר תמונות שיראו לנו ולו פעם אחת נוספת את מאות הפנים היפים האלו, כשהם עדיין בחיים.

רעיון "חירות היחיד" הוא תפיסה שאומנם הושאלה מהוגים שאינם בני ברית, אך מובן שנוכל לסמוך על ענקי רוח מהזרם הרבני שיעמיקו ברעיון, יבססו אותו, יעשירו ויעניקו לנו ירושה נאה. עקיבא גרין על חופש וחירות בראי ההגות של היהדות האורתודוקסית.   חירות מהי? חג הפסח, שבו על פי המסורת היהודית יצאו בני ישראל ממצרים ביד רמה, נצרב בתודעה הכללית של האנושות כ"חג החירות". חג המסמל את הרגע שבו עם שלם של עבדים, שהיה חסר תקווה ואפוף ייאוש, פרק מעליו את כבלי העבדות ויצא לחיי חופש ועצמאות. חג זה הצליח לאגד סביבו התייחסויות רבות למושג החירות. תרמה לכך העובדה שהמושג חירות מכיל בתוכו משמעויות רבות, מחירות מדינית, כלכלית ואישית ועד חופש הביטוי, חופש העיסוק וחופש ההתאגדות. הגדרת החירות וגבולותיו אינם דברים של מה בכך. כל בר דעת מבין שלא ניתן להתיר בשם החירות לרצוח ולגנוב באופן חופשי. עם זאת, הגבלת יתר של החירות מרוקנת אותה מתוכן. דילמה זו העסיקה את הפילוסוף האנגלי המפורסם ג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill) שחי בין השנים 1806–1873. במסתו המפורסמת "על החירות" דן מִיל באריכות במתח המובנה בין סמכויות השלטון לחירותו של היחיד, שרטט את גבולות שלטון הרבים על היחיד, והגדיר את היחסים ביניהם. על פי שיטתו, היחיד זכאי לחירות כמעט מוחלטת, כל עוד חירות זו אינה גוררת עימה נזק. למשל, כדי למנוע מגנבים ליטול רכוש מהאחר, חובתה של המדינה לאכוף את זכויות הקניין. על אף שאכיפה זו מצמצמת את זכויותיו של הפרט, תרומתה גוברת על חסרונותיה. כמו בהרבה נושאים, רעיונות רבים מהוגי דעות נוכריים נכנסו לארון הספרים היהודי, לאחר שהחליפו שפה וביטויים. מכאן, הם הפכו לחלק מהגות פרשנית של תורת ישראל. מושג החירות האישית, למשל, שעד לימי מיל לא הוזכר בקרב הוגי דעות יהודים, נטמע בתוך ספרי הפרשנות וההגות היהודית והפך לחלק אינטגרלי ממנה. בסקירה זו נתבונן בכמה היגדים חשובים על מושג החירות שנכתבו על ידי פרשנים והוגי דעות בני עמנו.   חירות פיזית  תחילה נסקור את משמעות החירות כפי שהיא מופיעה בכתביו של רבי שמשון הירש (1808– 1888), רבהּ המפורסם של קהילת החרדים בפרנקפורט, מאבות הניאו-אורתודוקסיה במאה ה-19, ומראשי הלוחמים בתנועת הרפורמה הדתית. הרב הירש עסק בנושא החירות במקומות רבים בכתביו, ונקודת המוצא שלו היא, כמובן, יציאת מצרים, שבה ראה הרב הירש אב-טיפוס של חירות מושלמת. הדברים שאביא מסתמכים על הכתוב בפירושו לפסוק: וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה (שמות יב, ד). לשם התבוננות על משמעות החירות, סוקר הרב הירש את המצווה הראשונה שהצטוו ישראל לפני יציאתם ממצרים והיא לקיחת קורבן פסח, שחיטתו ומריחת דמו על המשקוף ומזוזות הדלת, ואכילת בשרו. לדבריו, מצווה זו נועדה להטמיע בעם ישראל שעד עתה היה עם עבדים, את עובדת יציאתם לחירות והפיכתם לבני חורין. לפי דבריו, אם נתבונן במצווה זו נמצא שלושה מיני חירויות הכלולות בה.   חירות הקניין זוהי החירות הראשונה שאנו לומדים ממצוות לקיחת השה לקורבן פסח. על פי ההלכה היהודית, אין לעבד רכוש עצמי – "מה שקנה עבד קנה רבו". לעומת זאת, אחד הדברים המאפיינים את האדם החופשי הוא שיש לו יכולת לעשות ברכושו ובממונו ככל שירצה. ממילא, דרישת התורה היא שכל יהודי יקנה לעצמו שה, או שעליו להיות שותף עם אחר ברכישת השה, מטמיעה בתודעת העם שמעתה ואילך יש להם רכוש ויכולת קניין עצמית, דבר שנשלל מהם לפני כן בשל היותם עבדים.   חופש הפרט החירות השנייה היא חירות האישיות, או במילים אחרות – חופש הפרט. בפסוק הקודם, פסוק ג', נכתב כך: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". חז"ל, במסכת קידושין, דייקו את לשון הכתוב, שפתח בלשון רבים וסיים ביחיד, ולמדו מכך שאדם יכול לקנות שה עבור חברו. כלומר, אדם יכול להיות שליח בשביל חברו. מתן אפשרות זו מגלה לעם העבדים כי מעתה יכול אחד לפעול עבור אחר, דבר שנשלל מהם בהיותם עבדים צמיתים העובדים רק למען האדון.   חירות המשפחה זוהי החירות השלישית שניתנה להם. על פי ההלכה היהודית, אין לעבד כל ייחוס, ולמושג משפחה אין שום משמעות. גם מבחינה מעשית, לא קיימת אצל עבדים היררכיה משפחתית. אין לאב ולאם שום מעלה או עדיפות על פני ילדיהם, כולם עובדים אצל האדון ונמדדים על פי הישגיהם בלבד. חירות המשפחה ניתנה לראשונה במצוות קורבן הפסח, שהרי הכתוב מצווה: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת; וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ..." – ציווי זה נועד להדגיש לעם העבדים שמעתה ואילך יש להם משפחה. לא זו בלבד, אלא מותר להם ואף רצוי שייטוו קשרי אחווה ורעות ביניהם. מילותיו המסכמות של הרב הירש הן: "זכות האדם לעצמאות, שוויון, חירות ורכוש פרטי, וקשרים מצד קרבת הדם והבחירה החופשית, המכנסים אנשים יחד ומפרידים אותם לבתים נבדלים, הם יסודה של המדינה הבנויה על ידי ה'".   חירות נפשית בעוד הרב הירש התבונן יותר בחלקי החירות הפיזיים שנכללו ביציאת מצרים, המנהיג החסידי המפורסם, רבי יהודה לייב אלתר (1847–1905) שכונה על שם ספרו "שפת אמת" מתעכב יותר על משמעותה העמוקה של החירות – חירות הרעיון והרוח. בשעה שמשה רבנו נשלח להוציא את בני ישראל ממצרים מבטיח לו הבורא: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים; וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם..." בספרו מנסה ה"שפת אמת" לטעון שהפסוק מתייחס לכמה סוגי שעבוד שהיו כלולים בעבדות מצרים. השעבוד הראשון הוא השעבוד הפיזי – העיסוק במלאכות קשות המפרכות את הגוף. אולם זהו השעבוד הקל יותר, וניתן להשתחרר ממנו בקלות. החלק השני של העבדות הוא החלק הנפשי, החלק שבו התודעה האנושית נכלאת בתוך סד עבדות, ואין היא יכולה להיות חופשייה לעצמה. חלק זה של שעבוד הוא פנימי ועמוק יותר, וקשה מאוד להשתחרר ממנו. כנגד חלק זה הייתה צריכה לבוא הבטחה מפורשת מהבורא שהוא יוציא את ישראל וישחרר אותם גם מהחלק הזה.   חירות בזמן הזה יציאת מצרים המקראית כללה בתוכה חלקים רבים של חירות. חירות פיזית, כמו שמציג הרב הירש, וחירות עמוקה יותר, כמו חירות הרעיון והרוח שהציג ה'שפת אמת'. כיום, העולם המערבי מאמין ותומך בחירות. אולם עיקר הדגש מתייחס לרוב לחירות הפיזית, כמו חופש העיסוק, חופש הביטוי, חופש הפרט וחופש ההתאגדות. החירות הנפשית והתפיסה שבה צריך לכבד כל דעה, נשכחת לעיתים. חג החירות הוא הזמן להתעכב גם על מרכיב זה של החירות ולהתייחס אליו בכל הכבוד הראוי.   הטור פורסם לראשונה בגיליון המודפס של "התקופה".