תוצאות חיפוש

אבן מקיר תזעק – מסע בעקבות המילים המרוחות על הקירות, מימי המאבק בכנסייה הקתולית עד למלחמה בחרדק"ים ובתנועת היציאה.   "פיאצה נאבונה" מהכיכרות המתוירות ביותר בדרום אירופה, שוקקת חיים כבר משעות הבוקר, ברוב ימות השנה. הכיכר ממוקמת בליבה של רומא, סביבה חנויות רבות, בתי קפה, מסעדות וטרסות. אומני רחוב, משלל תחומים, ממלאים את הרחבה – נגנים, זמרים, להטוטנים, ורקדנים. סמוך לכיכר ההומה נמצאת כיכר קטנה יותר, פיאצה פאסקווינו (Pasquinio). בפינת הכיכר ניצב פסל של גבר חסר גפיים, ולצידו ראש של פסל אחר. אלו פסליהם של גיבורי מלחמת טרויה. הפסלים הוצבו בכיכר לפני כ-500 שנה, בידי מי שלימים הוכתר לאפיפיור פאול הרביעי. על פי המסורת, בקרבת מקום התגורר חייט חד לשון בשם פאסקווינו, שהחליט להפוך את הפסל חסר הגפיים ללוח מודעות סאטירי. הוא תלה על הפסל בדים שעליהם כתב טקסטים היתוליים בגנות האפיפיור, מוסד הכנסייה – וארגוני שלטון נוספים. כל אלו זכו למנה שווה של סאטירה משובחת פרי מכחולו של פאסקווינו. הבדים הללו היו, לפי ההיסטוריונים, הפשקווילים הראשונים בעולם. שליטי העיר לא אהבו את חיצי הלעג ששוגרו אליהם, מה גם שעם הזמן החלו אנשים נוספים לחקות את סגנונו של פאסקווינו, והפסל התמלא במודעות משעשעות. בכל בוקר הסירו השומרים את השלטים, אך בלילה – הפלא ופלא, נתלו בדים חדשים. האופנה הלכה ונפוצה, ופסלים נוספים באזור הפכו ללוחות מודעות. העונשים הכבדים שהוטלו על אנשים שנתפסו תולים את הפשקווילים לא עצרו את התופעה. הפסלים ששימשו את ההמונים לביטוי קולם פזורים ברחבי רומא, ונקראים כיום "הפסלים המדברים". כמו באותם ימים, תוכלו לראות על אותם פסלים דפים מודבקים ובהם הגיגים, שירים או אמירות פוליטיות חריפות. לומדי הגמרא שבינינו יודעים כי התופעה התרחשה הרבה לפני תקופתו של פאסקווינו. מסכת סוכה מונה ארבע סיבות לליקוי חמה (תופעה שנתפסה באותם ימים כסימן רע). אחת הסיבות היא: על כותבי פלסתר. רש"י מסביר שכותבי פלסתר הם "מכתבי עוול לשום דופי לאדם".   ממדיום חתרני לכלי תקשורת מוביל אמצעי המחאה "עשה עלייה" והגיע לרחובות ירושלים. הקיצונים שבאנשי "היישוב הישן" התקשו למחות נגד התופעות שלא מצאו חן בעיניהם ונגד מה שהם תפסו כשיתוף פעולה עם המשכילים ועם הציונים. וכך הדרך היחידה שלהם לנהל "מלחמת מילים", כפי שכינה זאת חוקר החברה החרדית פרופ' מנחם פרידמן, הייתה באמצעות השמעת קולם על קירות העיר העתיקה. בתי הדפוס הפכו נפוצים באותם ימים, וכל מי שביקש להשמיע את קולו נעשה לקוח מבוקש. עד מהרה התרגלו אנשי היישוב הישן, המנותקים ממעוזי התרבות האחרים, לאתנחתא הקומית שציפתה להם מדי יום על קירות הסמטאות הצרות. הייתה זו הפוגה מבורכת עבורם, בפרט בשנות הסבל והמחסור של תחילת המאה ה-20.   האויבים הגדולים של קנאי ירושלים: הרב קוק ואגודת ישראל מקירותיה של ירושלים אתה למד על אויביה, או לפחות על האויבים של כותבי כתבי הפלסתר. שנות השלושים של המאה ה-20 נחשבות לתור הזהב של כתבי הקיר בירושלים. מספר התומכים בפלגים הקנאים התמעט, דבר שהוביל להחרפה ב"מלחמת המילים". האויבים סומנו: "אגודת ישראל", שאנשיה שיתפו פעולה במידה זו או אחרת עם ראשי הציונות, והרב אברהם יצחק קוק – שנוא נפשם של קבוצות הקיצוניים. ראשי "אגודת ישראל" חטפו אש משני הכיוונים, חלק מהפשקווילים כוונו נגדם, והם, כמשתייכים לעדה החרדית, נתפסו כאחראים לפשקווילים שפורסמו נגד הרב קוק ורבנים אחרים. המתח הגיע לשיאו בשנת 1927. הרקע: ביקורו השלישי של האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, בארץ. האדמו"ר, כפי שנהג בשני ביקוריו הקודמים בארץ, נפגש עם הרב קוק. באותם ימים נמתחה על הרב ביקורת גם מצידה של "אגודת ישראל", ובביטאונה נטען שהיה על הרב להשמיע ביקורת חריפה יותר נגד חילול חג השבועות בידי "הכופרים", אנשי ההתיישבות העובדת. הקנאים חשבו שהאווירה הציבורית נגד הרב קוק הכשירה את הקרקע להוקעתו, ואחד מראשיה, מאיר הלר-סמינצר, ניסח פשקוויל בזו הלשון: "במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב / המסביר פנים לרשע הרי זה ממרגיזי אל! / אברהם אברהם לגזירה שווה? לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינות / יום ד' לסדר הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת/..." בניגוד למקובל, חתם הקנאי בשמו: אני מאיר הלר אחראי. למי שפחות בקי ברמזים ששוגרו בשורות הקצרות, נסביר כי שמותיהם של שני הרבנים נשזרו בטקסט (אברהם אברהם), וכי משחק המילים מכוון "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב מפני שהוא מינו", המילה האחרונה שובשה ל"מינות", כלומר אפיקורסות. במילים אחרות, הכותב האשים הן את הרב קוק והן את האדמו"ר מגור שהם אפיקורוסים. לסיום, קינח מפסוק מפרשת קורח, שבו קריאה לבני ישראל להיבדל מקורח ועדתו. המסר ברור: על יושבי ירושלים להרחיק עצמם מהרב קוק, מהאדמו"ר מגור ומעדתם. הפשקוויל הקצר חולל סערה עזה, שהדיה הגיעו עד לפולין. חסידי גור זעמו על הפגיעה ברבם, ודרשו מהעדה החרדית להתנצל בפומבי. ראשי העדה החרדית נקלעו למבוכה, הם הבינו את הפגיעה של חסידי גור, אבל חששו מתגובתם של הקנאים. בצר להם, ובניסיון למצוא מוצא של כבוד, ארגנו משלחת, בראשות הרב יוסף חיים זוננפלד, וביקשו לפגוש את האדמו"ר במלון שבו שהה ולבקש את סליחתו באופן דיסקרטי. התוכנית נדחתה על הסף, כלומר על סיפו של בית המלון. בנו של האדמו"ר, ויורשו לימים, בעל "הלב שמחה", דחה את המשלחת בבושת פנים. רבני העדה נאלצו לפרסם הודעה פומבית המגנה את כותבי הפשקוויל ומכנה אותם "שוטים שפגעו בכבודו של צדיק נשגב". אולם מכתב זה לא סיפק את חסידי גור. הם ידעו כי אילו היו רבני העדה נחושים להגן על כבודו של האדמו"ר, הם היו שולפים את נשק החרם. הרב יצחק מאיר לוין, מנהיג אגודת ישראל בפולין, שיגר מכתב ליו"ר אגודת ישראל בירושלים, הרב משה בלוי, וכתב לו כך: "כל מי שיודע איך רגילים לצאת בירושלים בחרמות ובנידויים נגד מבזה הקודשים, רואה שעשיתם כל זאת כמי שכפאו שד והנחתם מקום לחשדים שונים מובנים..." שבועיים לאחר המקרה התחוללה בארץ רעידת אדמה. לוין קבע שזהו עונש משמיים על ביזוי האדמו"ר.   מלחמת הקנאים ברב קוק התעצמה, שיא שלילי נוסף נקבע בשנת 1933, עת פרסמו הקנאים מכתב פומבי שבו כינו את הרב "אותו האיש" – כינוי השמור לישוע הנוצרי. הרב עמרם בלוי הואשם בכתיבת הפשקוויל, ובתי הדין האשכנזיים הטילו עליו חרם. החרם בוטל על ידי בית הדין של העדה החרדית. פשקוויל השטנה המדובר – באתר הספרייה הלאומית. פשקוויל תמיכה ברב עמרם בלוי.   הגבלות וסייגים על ההתיישבות היהודית – סיבה לחגיגה עם פרסום הספר הלבן השני (1930), שבו נסוגה בריטניה מעמדתה והטילה סייגים על רכישת קרקעות על ידי יהודים והגבילה מאוד את כמות אישורי העלייה ארצה, קנאי ירושלים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. לתפיסתם, המלחמה האידיאולוגית הוכרעה בידי שמיים והחלום הציוני קורס לנגד עיניהם. "הרואה מקום עבודה זרה אומר 'ברוך שעקר ע"ז מארצו'!" נכתב בפשקוויל החגיגי. "היות שהיום נתקבלו ידיעות שנתבטלו הציונות והלאומיות ונהרס הבית הלאומי שהייתה מקור כל הפריצות והחציפות, חילול שבת ואכילת נבלות וטריפות וכדומה בארצנו הקדושה... עליכם לקחת חלק ולהשתתף בשמחה זו, להודות ולהלל לד' על הטוב אשר גמלנו!" קירות ירושלים צהלו וחגגו (מוקדם מדי) את מותה של התנועה הציונות.   מודל האבן הזועקת – מדוע השתמר עד ימים אלו? תופעת הפשקווילים פופולרית מאוד גם בימים אלו. בכל שכונה חרדית יש כמה וכמה לוחות מודעות, חלקם מוסדרים וחלקם פחות, עמוסי מודעות אבל, לצד פרסומות וכתבי פלסתר שונים ומגוונים. תצוגת הקירות מתחלפת מצאת השבת עד שעה קלה לפני כניסת השבת בשבוע העוקב. פרופ' מנחם פרידמן מסביר את פריחת התופעה ברחוב החרדי, בשונה לחלוטין מהמגמה הכללית בארץ ובעולם כולו. הטכנולוגיה והזמינות של אמצעי הדפוס הגדילו את מספר מודעות הקיר בחברה החרדית, ויצרו תחרות על תשומת הלב של הקורא, תחרות שכוללת שימוש בצבעים או בגופנים או במילים בוטות, שיגרמו לעובר ברחוב להבחין במודעה בין שלל המודעות הניצבות בפניו. לדברי פרידמן, הגידול במודעות הרחוב בחברה החרדית הוא חלק מתופעת הגטו התרבותי החרדי, שהלכה והתרחבה בשנים האחרונות. הרחוב החרדי הוא אוטונומיה, במידה רבה, שבו מתקיימת רשת חברתית עצומה הכוללת אנשים שמכירים זה את זה, והקירות משמשים חלק ממרחב ההיכרות הזה.   המילים הזועקות מהקיר היו מאז ומעולם כלי מלחמה נגד כל סטייה מן התלם החרדי. במקרה הטוב, הוזכרו תופעות שראויות לגינוי. במקרים הפוגעניים יותר, התנוססו על הקירות שמותיהם של מי שנחשבו סוטים מהדרך, בצירוף כינויי גנאי שונים ומשונים. המתקפות האישיות התעדנו מעט במהלך השנים, אך הנופך הדרמטי של הטקסטים לא השתנה. כל תזוזה קלה מהמסורת היא חורבן הבית הראשון השני והשלישי גם יחד.   הקירות נגד החרד"ק בשנים האחרונות מופנה מאבק הקירות הזועקים נגד האינטרנט ונגד תהליכי המודרניזציה של החברה החרדית. אחת "ההצלחות" של קמפיין הפשקווילים הוא הנחלת מושג חדש: חרד"ק. כינוי גנאי לחרדים המודרניים המבקשים להשתלב בחברה הישראלית. להמחשת הגינוי, התווספו לפשקווילים קריקטורות המציגות באופן נלעג ובזוי את החרדים שרוצים להתגייס או מחזיקים טלפון חכם. קמפיין נוסף "מוצלח" במיוחד הדגיש "אינטרנט=סרטן". סיסמה זו פיארה את קירות הריכוזים החרדיים במשך תקופה ארוכה. תחום נוסף העומד במוקד מודעות הקיר: צניעות הנשים. במאבק זה כותבי הפשקווילים אינם בוחלים בשום אמצעי: הסגנון תקיף מאוד, ופעמים רבות אפשר לראות שמות של נשים בתוספת שלל האשמות, כיד הדמיון הטובה. בעקבות המתקפות נאלצו לא מעט נשים לעזוב את מקום מגוריהן.   המלחמה נגד תנועת היציאה מימיה הראשונים של אגודת הל"ל – חיצי הפשקווילים הופנו כלפיה במלוא העוצמה. לא רק קנאי העדה החרדית חששו ממנה, אלא העולם החרדי כולו. האגודה הואשמה בפעילות מסיונרית, האשמה שמושמעת עד היום, זאת למרות שהאגודה מעולם לא עסקה בשכנוע לעזוב את המגזר, אלא חרטה על דגלה סיוע לאלו שבחרו לצאת. הכינוי "מיסיון" שהודבק להל"ל יצר חיבור אצל לא מעט חרדים בין האגדות על חטיפת ילדים והעברתם על דתם, נרטיב נפוץ בספרות החרדית באותן שנים, לאגודת הל"ל. רק לאחרונה, עם פתיחת סניף של הל"ל בצפת, פיזרו הקנאים פשקווילים רוויי השמצות בסמוך למבנה והפגינו יומם ולילה, עד שהוחלט, בלית ברירה, להעתיק את מקום הסניף לראש פינה. יוצאים ויוצאות שהמשיכו להתגורר באזורים חרדים, או שנקלעו לסכסוך גירושין, חוו על בשרם כמה רב כוחם של הפשקווילים. שימיינג בהשגחת הבד"ץ. קרובי המשפחה או קנאים שביקשו להצר את צעדיהם של היוצאים או לגרום להם לעזוב את האזור שבו התגוררו, פרסמו נגדם פשקווילים עמוסי כינויי גנאי והאשמות שווא.   פשקווילים בעידן הדיגיטלי יואליש קרויס, איש העדה החרדית, ביקש להנציח את אוסף הפשקווילים העצום שברשותו. בשיתוף פעולה עם הספרייה הלאומית, אלפי פשקווילים עברו דיגיטציה, אולם רק 15% מהם זמינים לצפייה חופשית. בהודעה לתקשורת מטעם הספרייה הלאומית נמסר שהסיבה לכך היא חשש מתביעות דיבה ומפגיעה באנשים ששמותיהם מוזכרים בפרסומי הקיר. בעידן הרשתות החברתיות השתדרג מעמדו של הפשקוויל ומרחבי ההשפעה שלו התרחבו. מחברי הפשקווילים יודעים שהעוברים והשבים מצוידים במצלמות וכי קיים סיכוי סביר שהפשקוויל יצולם ויופץ בתפוצה רחבה מאוד. לצד הדהוד מסרי הפשקווילים אפשר לראות בתפוצה הרחבה אלמנט חיובי: אם בעבר נפגעי הפשקווילים נאלצו לשאת חרפתם בדומיה ולהיעלם עד יעבור זעם, כיום, בשל התפוצה הרחבה והשיח ברשתות החברתיות, רבים זוכים לתמיכה רחבה ולעידוד מצד גולשים, שרובם מתנגדים לסגנון החריף והבוטה של הפשקווילים. עקבו אחרינו בפייסבוק

אחרי הפרק הראשון: https://bit.ly/3PyssYh ... הנה המשך עלילותיה של מריה: אני מכסה את העיניים בידיים ומנסה לראות מה קורה שם אצל הדוידוביצ'ים מבעד לדמעות השמש, ואז אני רואה בחטף את שרה עומדת בקצה המרפסת, את הכובע השחור של אברהם נבלע באפלולית הבית ואת דלת המרפסת נסגרת מאחורי שרה. אני מאמצת את אוזניי תוך כדי שאני תוהה למה היא לא למטה כמו שסיכמנו. אני מרגישה שמשהו השתבש. ובכלל, אם אברהם בתמונה אין מצב שהיא תצליח לצאת. שרה צועקת לי: "נעלו אותי במרפסת. אברהם הלשין עליי". אני שונאת אותו. את האח המעצבן הזה שלה עם הפאות המסולסלות והכובע המטופש. הוא בכלל רוסי, מה הוא מנסה להתנהג כמו חסיד? אני מתחילה להתמלא מתח ועצבים, כי רק חסר לי עכשיו שברכי ובלה יחזרו מבית הספר ויראו את כל הסצנה הזאת, רק זה חסר לי. שאמא תדע שהלכתי לפגוש את שרה. את המחשבה על אבא הדחקתי בנתיים בתאים הכי שחורים של מגירות המוח שלי. אני מנסה לתקשר איתה בצעקות לא חזקות מדי, אבל זה קשה כי היא בקומה חמישית ואני למטה על המדרכה מזיעה ומבולבלת. ואז אני רואה אותה מטפסת בקלילות על גדר המרפסת ומכווננת את עצמה כלפי המרפסת של השכנים שנמצאת שתי קומות מתחתיה. אני בהלם, בולעת רוק בגרון ניחר ומנסה לשכנע את עצמי שהיא בטח רק מאיימת על ההורים שלה שתקפוץ כדי שיפתחו לה את דלת המרפסת. כמה אומץ, אני רועדת בלב. מצמוץ אחד ושרה קופצת. אני המומה. לרגע לא העליתי על דעתי שהיא באמת תקפוץ. אני לא בטוחה אם היא התכוונה לקפוץ אל מותה או לקפוץ בניסיון לברוח ושתי האפשרויות מהממות אותי. אני חונקת דמעות בגרון ומנסה להבין מה קורה, ואז שרה צצה לידי מחויכת, תופסת ברגל ימין ומחבקת אותי. אני בהלם. משתרכת אחריה לכיוון בר-כל  והיא מספרת לי בשקט איך שנייה לפני שהיא התכוונה לצאת מהבית אברהם תפס אותה ונעל אותה במרפסת. בהוראת ההורים הוא נצטווה להשאיר אותה שם עד שיחזרו בערב להדלקת נרות. היא מתארת לי איך כיווננה את עצמה לנפילה טובה, איך קמה על רגל אחת, קיפצה אל סלונם של השכנים ההמומים, פתחה את דלת הבית שלהם ונמלטה. אנחנו צוחקות ובוכות יחד אבל לא יותר מדי כי בכל אופן זאת שרה ושום דבר הוא לא הזוי מדי או בלתי נתפס. היא רוסיה, היא פשוט לא עושה עניין מכל דבר. אנחנו עורכות התייעצות בבהילות, אבא שלה בטח בדרך הנה וצריך לצאת מהשכונה בכל מחיר. קובי מחכה לנו בבני ברק, ופארק מרום נווה מחכה לנו, על גבעותיו הירוקות והקניון מלא האורות והחנויות שסמוך אליו. שרה מפלחת שני זוגות של משקפי שמש מבר-כל, ואני מחכה לה בחוץ מצחקקת בעצבנות, לא מבינה מאיפה שלוות נפש הזאת של השרה הזאת שלי.   המשך יבוא. מאפה פסטה, בטטה וערמונים מפנק מושלם לחנוכה, גרסה משודרגת לפסטת השמנת פטריות שהייתה הדבר הכי אהוב בעולם על שרה ועליי (חוץ מבריחות דרמטיות והתקפי לב להורים שלנו).   מצרכים: 1 חבילת פסטה קצרה מבושלת רק חצי מזמן הבישול שכתוב על גבי האריזה ומסוננת 1 חבילת פטריות טריות פרוסות דק 1 חבילת ערמונים בוואקום קצוצים גס 1 בטטה בינונית חתוכה לקוביות קטנות 1 בצל גדול קצוץ דק 2 שיני שום כתושות 1 חבילת שמנת מתוקה לבישול 150 גרם גבינה קשה מגוררת (צהובה, פקורינו, מנצ'גו, גאודה או כל דבר אחר שיש במקרר) 3 כפות שמן זית 1 כף נדיבה של טימין טרי או יבש (לא חובה) מלח, פלפל, אגוז מוסקט לפי הטעם 50 גרם גבינת פרמזן מגוררת   הוראות הכנה: בקערה גדולה מערבבים היטב את כל המרכיבים עם הפסטה, למעט הפרמזן. יוצקים את התערובת לתבנית גדולה ועמוקה יחסית מרופדת בנייר אפייה. מפזרים את הפרמזן בנדיבות ושולחים לתנור מחומם מראש ל-180 מעלות לחצי שעה או עד שמתקבל קראסט שחום וריח של אהבה עצמית בכל הבית. בתיאבון! לפרק הבא: https://bit.ly/3YGFwiq

אברהם פרסטר הוא אחד הכוכבים הגדולים של העדה החרדית. הוא הגיש את המהדורה המרכזית ברדיו החרדי "קול חי" ואז הדהים את העולם החרדי כשהחליט לעזוב את הדת יחד עם אשתו ושמונת ילדיו לצפייה לחץ כאן   תגיות: בעלז, סיפורי יציאה, ידוען תאריך הכתבה: מאי 2015

ההיסטוריה של אלוהים, בדיוק כמו ההיסטוריה של האנושות, מציגה לנו דמות מגוונת, מורכבת ומסתורית שחורגת הרבה מעבר לפשטנות היחסית בה ניסו להציג לנו אותה ילדים. מסיפורי המקרא, תקופת התלמוד ועד תנועות המוסר והחסידות – מיהו אלוהים, עד כמה הוא 'אנושי' ובמי אנחנו בוחרים להאמין או לא להאמין? אלוהי ישראל מופיע בפעם הראשונה על במת ההיסטוריה, במילה השלישית בספר בראשית. אלוהים הבורא. אלוהים של כאוס וסדר, כאוס וסדר. בורא עולם של תוהו ובוהו ומסדר אותו. אחרי הכאוס בא הסדר. המבנה חוזר על עצמו גם בבריאת האדם. אלוהים בורא את האדם, לפחות לפי גרסה מקראית אחת, לבדו. אחרי הבריאה מתברר שאולי 'לבד זה לגמרי חופשי', אבל בן אדם לא יכול להסתדר בלי בת אדם. הבדידות של מספר שעות, גרמה לאלוהים להבין שצריך לדאוג לאדם לפרטנר. אלוהים שם אותם בגן עדן. מסתבר שהכאוס של גן עדן, קצת גדול עליהם והם לא מתאימים לשם. אלוהים נאלץ לגרש אותם משם וליתר ביטחון הציב חרב בכניסה. אלוהי הבריאה הוא אלוהים שמגלה את גבולותיו שלו. אלוהים שמגבלות הכוח מתגלות לו, דווקא דרך מעשיו שלו. באופן מוזר משהו, אלוהים של תחילת ספר בראשית, הוא אלוהים של כישלון. אך לפחות בתחילת הדרך, נראה שאלוהים מפיק לקחים מהכישלונות. בהמשך הדרך, דמות האלוהים משתנה ונראה כי הוא נופל במה שאיינשטיין אמר על מי שמנסה את אותו הדבר כמה פעמים ומצפה לתוצאה שונה.   בראשית ברא אלוהים (בראשית פרק א' פסוק א') / בראשית ברא האדם את אלוהים (איאן אנדרסון) המפגש הדתי והחרדי עם אלוהים בפעם הראשונה הוא דרך המילה 'אסור'!. "אסור, כי הקב"ה לא מרשה", אומרת אמא או אבא. מהר מאוד הילדים הקטנים מפנימים את המסר: המילה האהובה על אלוהים היא - אסור. המפגש הבא עם דמותו של אלוהים, בצורה ציורית יותר ופחות צמודה למילה אסור, מתקיים דרך קליטת הדמות של אלוהים כפי שהיא משתקפת בסיפורי המקרא, או יותר נכון לומר, כפי שהיא מתווכת על ידי הגננת או המלמד בתלמוד תורה, המספרים את פרשת השבוע לילדי הגן. זה הזיכרון הראשון שלי מאלוהים - מלמד בתלמוד תורה מצביע לעבר תמונה של צדיק שהייתה תלויה בכיתה ואומר: "זה לא הקב"ה, הקב"ה הוא למעלה בשמים", ומצביע לעבר החלון. הניסיון להסביר את אלוהים בדרך השלילה, לא בהכרח עבדה על כל התלמידים בכיתה.   האכזבות הראשונות של אלוהים אלוהי סיפורי המקרא של ספר בראשית,  הוא אלוהים מאוד אנושי. הוא מדבר עם בני האדם בשפתם, או לפחות מנסה. האנושיות באה לידי ביטוי באכזבות שלו. רצף של אכזבות כמעט לאורך כל התנ"ך. תחילה מבני האדם ולאחר מכן מבני ישראל. מבראית ועד לחורבן הבית הראשון. אחרי החורבן אלוהים שותק ולכן כבר אי אפשר לדעת אם הוא מרוצה או לא. אלוהים מדבר עם אדם וחווה ומסכם איתם על גבולות ברורים של אסור ומותר באכילת פירות עצי הגן. לא חולפות כמה שעות, אכזבה ראשונה. מסתבר שהנחש הצליח להערים על אלוהים ולהשפיע על חווה לאכול מעץ הדעת. מאמצי השכנוע שמשקיע אלוהים במניעת הרצח הראשון בהיסטוריה, מסתיימים בכישלון מהדהד. היוזמה הלא ברורה לחיבור בין בני האלוהים לבנות האדם, מסתיים בטרגדיה - המבול. אלוהים מתחיל את האנושות מהתחלה, רק כדי לשוב ולהתאכזב מול דור הפלגה. בני אדם שחולמים להקים מגדל גבוה עד השמים ולמרוד באלוהים. אלוהים מכנס את קבינט המלאכים. אלו משיאים לו את העצה האהובה על פוליטיקאים ורודנים: הפרד ומשול. אם אתה רוצה לשלוט בבני האדם, למנוע את המרד הבא - תרד למטה, תחולל מלחמת אחים והם כבר לא יוכלו לעולם להתאחד נגדך.   לא רק אכזבות, יש גם עונשים ספר העונשים לא גלוי וידוע בשלב הזה של הסיפור המקראי. אנחנו מגלים אותו רק באמצעות הביצוע. המחירון של העבירות מעורר תהיות. התגובה של אלוהים על אכילת תפוח. חיים של סבל, היריון לידה, ובסוף המוות. לעומת זאת, על רצח של אח, אלוהים מתגלה כסלחן. הוא משית על קין עונש קל יחסית של גלות. המשפט העמום: "כי מלאה הארץ חמס", גורר אחריו ענישה חמורה של מחיקת הבריאה כולה למעט קומץ ששורד עם נוח בתיבה. בוני המגדל שביקשו להגיע לשמים ולהדיח את אלוהים, קיבלו עונש קל יחסית של בלבול השפה האחידה שדיברו. בתור ילד, הסיפור על אנשים שחשבו שהשמים הם דבר מה הקיים למעלה, עבר אצלי חלק. היום שהשמים הם לא יותר מצבע כחול, אני תוהה מה עורר חרדה גדולה כל כך אצל אלוהים. אולי חטא הטיפשות.   אלוהים עם יחס אישי אלוהים של תחילת ספר בראשית, הוא האלוהים של כולם. של כל בני האדם. מהרגע שבו הוא מתגלה לאברהם, הגבולות של אלוהים הופכים להיות צרים יותר. הוא מתכנס אט-אט לדמות של 'אלוהי אברהם' ואחר כך 'אלוהי ישראל'. בראש השנה בבית הכנסת, קוראים בתורה את הפרשה שבה אלוהים מצווה את אברהם לאמץ את עמדתה של שרה ולגרש מביתו את הילד שלו ואת שפחתו, בלי מים ובלי לחם. אפשר לקרוא את הטקסט הזה בלי להתרגש, רק אם אלוהים הוא אלוהים שלנו. אלוהים שלנו דואג רק לנו. אם נשאר לו זמן הוא דואג לכל השאר. סגנון הדיבור המאפיין את השיח בין אלוהים לאברהם, שיח אישי ואינטימי. אינטימי עד לרמה שאלוהים מתערב ביחסים בין אברהם לשרה ומתלונן על תחושת הגיחוך שחשה שרה לנוכח ההבטחה שתלד בן. הסגנון הזה של השיח, הולך ומתערפל אצל יצחק ואצל יעקב. המסר האלוהי עובר אל החלום. באופן כללי ניכרת ירידה במעורבות של אלוהים החל מעקדת יצחק ועד לרגע שבו בני ישראל צועקים אליו מתוך שיעבוד מצרים. מנקודה זו ואילך, אלוהים שב לתפקד באופן מלא. הוא מנהל שיח אישי על מלא עם משה. החזרה של אלוהים לזירה אחרי תקופה של היעדרות חלקית, מגלה לנו שאין וואקום. המונופול של אלוהים נגמר. למצרים יש אלילים משלהם: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹולוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ", אומר פרעה למשה שדורש את שחרור העברים ממצרים. נוכחותם של אלוהים אחרים במרחב, מחייבת את אלוהים לחסל אותם. כך אלוהים אומר למשה, כי בכוונתו לעשות שפטים באלוהי מצרים. בניגוד למסר החינוכי הדתי, ש'אלוהים אחרים' אינם בעלי השפעה כלל - הטקסט המקראי יותר מפעם אחת מרמז, כי בידיהם של האלים דווקא היו כוחות, רק שאלוהים יכול גם להם. אלוהים של יציאת מצרים הוא אלוהים בגרסה האהובה עלינו. כמו אבא טוב בימים אחרים, שמגיע לגן המשחקים ושואל "מי הרביץ לבן שלי"?. עוד לפני שהוא מקבל את התשובה הוא מחטיף כמה כאפות לילד הראשון שנקרא בדרכו. מחר אף אחד כבר לא ירביץ לילד שלו. אף אחד גם לא יהיה חבר שלו, אבל זה כבר לא מעניין את האבא. בתור ילד, מצאתי את עצמי זועם על בני ישראל, שלא סומכים על אבא-אלוהים שיעשה להם נס. בגיל מבוגר יותר שאלתי את עצמי, האם המציאות שבתוכה חיו, לא גרמה להם להאמין שכוחו של אלוהים הוא מוגבל, חרף המכות האדירות שהנחית על המצרים. למרות העובדה שהוא שחרר אותם מעול השעבוד הכבד. את ההוכחה לכך שבני ישראל האמינו בכוחות נוספים, אנו מוצאים בדיבר השני בעשרת הדיברות. אלוהים מבקש להחזיר לעצמו את המונופול, או לפחות ביחס לבני ישראל: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני"!. כמה זמן זה החזיק מעמד? פחות מארבעים יום. על פי הסיפור המקראי, בני ישראל יצרו לעצמם אל חדש, עגל. אל שפועל בנוסף לאלוהים שהתגלה אליהם בהר סיני.   אלוהים חמור סבר דמותו של אלוהים משלב יציאת מצרים ואילך, הוא של אל קנא ונוקם. אלוהים שמחסל את הרעים. הוא מתחיל עם הרעים בחוץ, המצרים, עמלק ואחרים. אחרי שהוא מסיים איתם, הוא עובר לטפל ברעים מבית. קורח, קברות התאווה ועוד. אלוהי המדבר דומה לדמות האלוהים מספר בראשית, בכל מה שקשור לאכזבה. פעם אחר פעם הוא מביע את אכזבתו מבני ישראל, הוא מתאכזב מהעם שהעלה ממצרים. אלוהים רוצה להשמיד את בני ישראל ומשה משכנע אותו לתת להם צ'אנס. מרגע מתן תורה, אלוהים מתקדם במעלה הדרישות שלו מבני האדם בדגש על בני ישראל. כל השאר כאילו לא קיימים ואם הם קיימים זה רק כדי לשרת את עם ישראל. רשימת הדרישות מתארכת החל מבניית משכן ועד לאיסור לבשל גדי בחלב אמו. בניגוד לספר בראשית, הענישה נהירה יותר. אלוהים מסיר מעליו את רוב האחריות על מעשי בני האדם ומעביר אותם למערכת המשפט. הוא מודיע כי יתערב רק במקרים שבהם העם כולו יחטא או בחטאים שאין בידי מערכת המשפט את הכלים להעניש בגינם. מערכת הענישה האלוהית לא מתרחקת אל מעבר למציאות, אל הגיהנום או כף הקלע או העולם הבא. היא עוסקת בהבטחות לשכר ועונש בעולם הזה. "ראה אנוכי נותן לפניכם היום את הברכה והקללה את החיים ואת המוות", אומר אלוהי המקרא. תקשיבו לי - יהיה לכם אוכל ליד האוהל, לא תקשיבו לי - האדמה תפתח את פיה ותבלע אתכם. הדמות חמורת הסבר של אלוהים, ממשיכה ללוות אותנו גם בספרות הנביאים. צליל תמידי של אכזבה נסוך על ספרות הנביאים, מרגע הכניסה לארץ ועד לחורבן והגירוש. דרך נביאיו מעביר אלוהים לעמו את אכזבתו מהם. הוא נוזף בהם שוב ושוב, מבקש מהם לתקן את הליקויים החברתיים ובעיקר מתרעם על הפגיעה במונופול, באמצעות עבודה לאלים אחרים-מתחרים. העונשים לא מאחרים לבוא. כל פעם עם אחר מעמי האזור או מרחוק, נקרא אל הדגל לשמש כשוט המכה של אלוהים בבני ישראל. אלוהים מכה וסולח, מכה וסולח. אחרי כמה מאות שנים, נמאס לו והוא מגרש את בני ישראל מארצו. אחרי שבעים שנה הוא מתחרט ומחזיר אותם לכאן ומאז ועד היום הוא שותק. בתמצית: אלוהי המקרא הוא לא אלוהי הסליחה. הוא אלוהי הדרישה. אלוהים קפדן שדורש ודורש ועל ברואיו למלא את דרישותיו. "אל קנא ונוקם אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד", מעיד עליו הסופר המקראי. מעורבותו בבריאה הופכת לפחות ופחות מורגשת, התערבותו היא בעיקר לצורכי תוכחה וענישה. כל היתר נראה שעובד בלעדיו.   האלוהים הפעיל של חז"ל כאשר מתקדמים בגיל במערכת החינוך הדתית והחרדית, נחשפים לדמותו של אלוהי חז"ל והתלמוד. כאן אנחנו פוגשים דמות של אלוהים מעורבת על מלא. מגלים מערכות ענישה חדשות, כמו הגיהנום, כף הקלע, עולם הבא ועוד. יש מהחוקרים שזיהו בתכנים הללו השפעות נוצריות. כך או כך, אלוהים הוא גם מעורב, גם מעניש והיכולות שלו הרבה יותר גדלות ולכן האדם אמור לחוש אימה ופחד מולו. "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", קבעו חכמי המשנה. בניגוד לדברי הנביא שקבע כי: "מפי עליון לא תצא הרעות והטובות". אלוהים, אמרו חז"ל, עושה לך גם את הרעה וגם את הטובה. גם את המחלה וגם את התרופה. הוא גם שולח את הרכב לפגוע וגם מזמין את כוחות ההצלה. אצל חז"ל אלוהים הוא סלחן יותר. יום הכיפורים הפך מיום שבו הכהן היה אמור לקדש את המקדש, ליום של סליחה וכפרה. יום שעל פי חלק מהחכמים, עצם הנוכחות שלו מכפרת על חטאי האדם. הגרסה הקלה ביותר של הווידוי המכפר בנצרות. ראש השנה שסימל את חגיגות השנה החדשה, נולד מחדש. מיום של שמחה ליום של דין. יום שבו אלוהים יושב חמור סבר על כס המשפט, סוקר ובוחן כליות ולב ופוסק את דינו של האדם לשבט או לחסד. במורד הדורות, החלו ההכנות ליום הדין לעמידה מול אלוהים, לתקופה המשמעותית ביותר בחייו של האדם המאמין. בימים אלו, אלוהים הוא אקטיבי יותר בחייו של המאמין. הוא עדיין לא התיישב על הכיסא המפחיד והוא נכון לקבל עסקאות והבטחות להשתנות. בראש השנה הוא מקבל את ההחלטה, וביום כיפור הוא חותם עליה. בתווך ניצבים כמה ימי פחד שבהם עוד ניתן להשפיע על ההחלטה שלו. חז"ל המשיכו את מסורת המקרא, בהאנשה של אלוהים. בציור דמות אנושית, לעיתים אנושית מידי. אלוהים הוא רחום וחנון, קנאי וכועס. אלוהים של חז"ל הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות של בני האדם, הגם שהוא נמצא בספרה גבוהה יותר.   עד כמה הוא מעורב? לצד הספרות הקלאסית של התלמוד והמדרשים, פעלה בתקופת בית שני, ספרות אזוטרית של תורת הסוד. ספרים כמו ספר ההיכלות וספרים אחרים. בתורת הסוד דמותו של אלוהים וכל המערכת האלוהית מקבלים צורה וצבע. מעין יקום מקביל של ספרות הפנטזיה, עם תיאורים מלאים של כל המתרחש בעולם שמעבר לעולם שלנו. כבר בניצנים הראשונים של ספרות הסוד, ניתן להבחין במקום שהולכים ותופסים גורמי התיווך בין האדם לאלוהים. המלאכים לסוגיהם השונים אשר רק איתם יכול האדם לנהל סוג של שיח, בעוד אלוהים ניצב ספון בהיכלו. תיאורים של היכלי שיש, מילות קסם ועוד כהנה וכהנה תכנים שצברו פופולריות בעשורים האחרונים. ספרות הסוד פשטה צורה ולבשה צורה. תורת הקבלה שירשה את ספרות הסוד, הרחיקה את אלוהים מהבריאה באמצעות עשר הספירות הקושרות את בני האדם רק לחלקים הנמוכים באלוהות. באופן מפתיע להרחקת דמותו של האל מהממד האנושי, היו שותפים גם הפילוסופים היהודים כמו הרמב"ם והאחרים, שהדגישו חזור והדגש שאסור לייחס כל אלמנט אנושי לאלוהים. "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף. וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל", קבע הרמב"ם בעיקר השלישי מי"ג עיקרי האמונה שניסח. חרף הדומיננטיות של הרמב"ם ושל תורת הסוד ובפרט של תורת הסוד, התפיסה המרחיקה את אלוהים אל מחוזות הלא נודע, כשלה. נוסח התפילה שקבעו חז"ל, השוזר לכל אורכו משפטים ומילים המאנישים את האלוהים. הוא שבסופו של דבר קיבע בתודעה את תמונת האלוהים האנושי. אלוהים המתעניין במעשי בני האדם, כועס עליהם, חומל עליהם. מעורב בנעשה בעולם שברא, עד לרמת השאלה האם המפלגות החרדיות ירוצו יחד או האם בנפרד בבחירות הקרובות.   תנועת החסידות מול תנועת המוסר דמות האלוהים המשתקפת בחז"ל, עברה שינויים לאורך הדורות. השינוי המרכזי בדמותו של האל, קשורה בהופעתם במאה ה-18 וה-19 של תנועת החסידות ותנועת המוסר. תנועת החסידות הוסיפה קצת 'סמיילי' לאלוהים הקפדן. עכשיו הוא לא במצב של רטינה תמידית ושל אכזבה מתמשכת, לפעמים הוא מרשה לעצמו קצת לצחוק. לעגל פינות. או כמו שאומרים החבר'ה, לזרום. חשוב להדגיש, לא כולם בתנועת החסידות אהבו את דמות האבא הטוב. בחסידות קוצק למשל, אלוהים הפך להיות הסבא עם הפנים הכעוסות, שהנכדים שלו ביצעו שינויים במפעל חייו והוא מרגיש שהם מחריבים אותו. באופן מכליל, ניתן לומר שהחסידות, בפרט אם מדברים על הגרסה הברסלבית, הצליחה להכניס קצת שמחה לדמותו של האל. אפילו את אימת חודש אלול, הצליחה החסידות לרכך עם משל המלך בשדה של בעל התניא, שהסביר שבסך הכול מדובר בתקופה שבה אלוהים רוצה להתחבר יותר לעם שלו. החסידות החזירה את אלוהים האנושי בגרסה ה"אברהמית" שלו: כבר אצל ראשוני החסידות כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב ורבי אלימלך ואחיו רבי זושא, ישנם סיפורים על דין ודברים שהם מנהלים בשיח עם אלוהים. בחסידות ברסלב, הסגנון הפך לנחלת הכלל. לחלק בלתי נפרד מצורת השיחה של החסיד המתבודד. שיחה שמתנהלת כמו על ספת הפסיכולוג, רק במעמד צד אחד ובלי צורך להיפרד מכמה מאות שקלים. לעומת החסידות שהחדירה אלמנטים של שמחה ויחס אישי אל אלוהים, תנועת המוסר לא רק שלא הסכימה להכניס אלמנטים משמחים לדמות האל, וניתן לומר שדי התנגדה לאלמנטים אישים ביחס אלוהים. היא שאפה להקצין את דמותו הקפדנית והזועמת משהו של אלוהים. רף הדרישות שהציבו חכמי המוסר הלך וגבה. הלב ומחשבותיו נדרשו להיות נקיים מכל מחשבה פסולה. דמותו של אלוהי תנועת המוסר הוא הלחמה של ראש אגף החקירות במשטרה, פרקליט המדינה ושופט עליון מצויד בקורא מחשבות. בעוד תנועת החסידות הקטינה את הדרישות, תנועת המוסר הגדילה אותם. החסידות שיבחה את הנער הבור הנוער כתרנגול בפני האל. תנועת המוסר דרשה מהאדם לשנות את אופיו, לשלוט במחשבותיו, להיות דרוך כל העת מחשש שמא לא יעמוד ברף המינימום של אלוהים. והרף הזה הוא גבוה. כמה גבוה. אחד מראשי הישיבות ניסח זאת במשפט: "המקסימום האפשרי, הוא המינימום הנדרש".   הגרסה המפחידה של אלוהים חודש אלול, הוא החודש של תנועת המוסר. החודש שבו המשגיחים מתעטפים בפנים זועפות, ודורשים כמו הנביאים הקדמונים מצאן מרעיתם לשוב אל האלוהים, אולי יחוס, אולי ירחם. מונים את אסונות השנה שחלפה כמונה מעות, מעוררים את קהל שומעיהם לבדוק את נפשם ולחפש דרך לתקן את דרכיהם. אחרת גורלם יהיה להיות נרשמים בראש השנה, בספר האסונות של השנה הבאה. "הפחד ואימת הדין של חודש אלול", אמר מייסד תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר, "הוא לא רק נחלתם של בני האדם, אפילו דגים שבים רועדים מפחדו של אלול, חוששים מזעמו של אלוהים שיתפרץ עליהם ביום הדין". כמו התיאור של המלאכים בתפילת 'ונתנה תוקף' שאינם יודעים אם ייצאו זכאים או חייבים מלפניו יתברך.: "מִלְּפָנִים כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי — כָּל אִישׁ אֲחָזוֹ פַּלָּצוּת, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא קָדוֹשׁ אֱלוּל", הוא ספד לעבר שאיננו עוד. מינון החרדה הולך וגובר ככל שחולפים הימים לקראת יום הדין - ראש השנה. באותו היום אלוהים לובש את הגרסה המפחידה ביותר שלו. עד לנקודת השיא בתפילת נעילה. רק ששם ממתינה בקצה, כוס הקפה.

כמיטב המסורת, נחגוג את ראש השנה בארוחה חגיגית ומפנקת. השנה, נפגשים באחד המקומות הכי שווים בעיר! "אברהם הוסטל" - תל אביב. אחרי הארוחה נמשיך בחגיגות בלאונג' של ההוסטל, עם תיירות ותיירים מכל העולם. מוזמנות ומוזמנים להגיע לבושים בלבן, ועם כלי נגינה, לא חובה כמובן :) מועד הארוחה: ערב חג ראשון, 15.9 יום שישי, בשעה 19:00. מיקום הארוחה: אברהם הוסטל, לבונטין 21 תל אביב. עלות הארוחה: ההשתתפות בארוחה כרוכה בתשלום סמלי של 30 ש"ח. לכל שאלה או התייעצות ניתן לפנות לעדי בכתובת המייל: adi@leshinuy.org או בטלפון: 050-2027866 הארוחה מיועדת ליוצאות ויוצאי החברה החרדית בלבד! מספר המקומות מוגבל!

מפדיון שבויים ועד לעסקאות חטופים | מני פלד סוקר את ההיסטוריה הכואבת של בני הערובה, השבויים והנעדרים בישראל | האינטרסים, הביקורות, האווירה הציבורית ושאלת סיכון חיים ודאי ומיידי לעומת סיכון חיים עתידי.   מבצע צבאי או עסקה עם אויבים? ב-10 באוקטובר 1994 הוכתה ישראל בתדהמה. בהקלטה ששודרה בטלוויזיה נראה חייל צה"ל יושב, מאחוריו עומד רעול פנים מחזיק באקדח. "קוראים לי נחשון וקסמן, החבר'ה של החמאס חטפו אותי. הם מבקשים לשחרר את האסירים שלהם. אם לא הם יהרגו אותי". וקסמן נחטף בידי חולייה שבראשה עמד מוחמד דף (אותו מוחמד דף, על פי הפרסומים, תכנן, יזם והוציא לפועל את טבח שמחת תורה 2023). המחבלים דרשו תמורת שחררו של וקסמן 200 מחבלים וגם לשחרר את מנהיגם, השייח' אחמד יאסין. אם לא תיענה בקשתם עד יום שישי בערב בשעה 22:00 – הם יוציאו את החייל להורג. באותו זמן ראש ממשלת ישראל היה יצחק רבין. רבין כבר התמודד פעמיים בסיטואציה של משא ומתן לשחרור חטופים. הפעם הראשונה הייתה ב-1976, כאשר מטוס עם נוסעים ישראלים נחטף לאנטבה (נדון בהמשך במקרה זה מהזווית ההלכתית). רבין הורה לסיירת מטכ"ל לרקום תוכנית לשחרור בני הערובה במבצע צבאי. הפעם השנייה הייתה ב-1985, בעסקת ג'יבריל השנייה. רבין, בתפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות, היה מאדריכלי העסקה שכללה שחרור 1,151 מחבלים, תמורת שלושה חיילים שנפלו בשבי במלחמת לבנון הראשונה. העסקה זכתה לביקורת ציבורית נוקבת, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית. עם השנים נטען שהעסקה הייתה זרז לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987. בין הטוענים לקשר בין שחרור המחבלים בעסקה לפרוץ האינתיפאדה היה בנימין נתניהו, שב-1995 כתב בספרו "מקום תחת השמש": "היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה". אל המשפטים שכתב נתניהו בספרו עוד נחזור בהמשך. רבין, שכאמור נכווה ברותחין בעסקת ג'יבריל, החליט לשוב למודל של אנטבה ולקוות שההצלחה תשוחזר. הוא הנחה את הגורמים הרלוונטיים להיערך לשחרור וקסמן בפעולה צבאית. כוחות הביטחון הצליחו לאתר את הבית שבו הוחזק החייל השבוי, וכוח של סיירת מטכ"ל נערך לפרוץ למבנה. במהלך הפעולה אירעה תקלה בהפעלת חומר הנפץ, מה שעיכב את הפעולה. המחבלים הוציאו את וקסמן להורג. בחילופי האש נהרג גם מפקד הכוח, ניר פורז. העיסוק בחטופים ובמחיר שחרורם מעסיק את מדינת ישראל מתחילת ימיה. בעשורים הראשונים היו אלו עסקאות חילופי שבויים עם צבאות ערב, מצרים וסוריה. רק בתחילת שנות ה-80 החלה ישראל לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור. אלו הציבו רף גבוה מאוד עבור שחרור החטופים הישראלים. בעסקת ג'יבריל הראשונה, בשנת 1982, שחררה ישראל יותר מ-4,000 מחבלים תמורת השבתם של שישה חיילי חטיבת הנח"ל. המחיר הגבוה עורר דיון ציבורי, האם מדינת ישראל אכן חייבת לעשות הכול כדי להחזיר את בניה מהשבי? מעל שאלה זו מרחפת דמותו של רון ארד, נווט ישראלי שמטוסו הופל בשמי לבנון באוקטובר 1986. ארד נחטף בידי ארגון "אמל", והמשא ומתן להחזרתו התנהל בעצלתיים, בין היתר בשל הטראומה שיצרה עסקת ג'יבריל השנייה, שנעשתה רק שנה קודם לכן. למרות מאמצים גדולים שנעשו להשבתו, כולל החזקת קלפי מיקוח שנחטפו מלבנון, גורלו של רון ארד נותר לוט בערפל. עד היום איש אינו יודע מה עלה בגורלו.   פדיון שבויים במקורות היהודים הדיון בסוגיה זו הוא גם מוסרי ומעוגן במקורות היהודיים, שעסקו רבות בשאלה – עד כמה רחוק צריך ללכת כדי לשחרר שבויים. לפי המקרא, אבי האומה, אברהם, יצא למלחמה כיוון ששמע על נפילת אחיינו לוט בשבי. הסיפור מתאר סיפור גבורה הרואי, של מעטים מול רבים, עם סוף טוב; אברהם ניצח את המלכים ושחרר את אחיינו מהשבי. בתקופת חורבן הבית השני (ואילך) עניין השבי הפך כה נפוץ שחכמים ראו צורך לתקן ברכה מיוחדת בברכות השחר: "ברוך אתה... מתיר אסורים". בנוסף, השכיחות הרבה של התופעה הצריכה קביעה: "אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם" (משנה, גיטין, ד' ו'). התלמוד דן בשאלה, מה באו חכמי המשנה לתקן? האם לדאוג לקהילה שלא תשלם מחיר כבד מדי עבור השבוי, או שביקשו להנמיך את המוטיבציה לשבות יהודים? להלכה נפסק על פי הפירוש השני של התלמוד: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם" (רמב"ם הלכות מתנות עניים ח, יב). על פי המסופר, המהר"ם מרוטנברג (1293-1220) שהתגורר בגרמניה, נכלא בערוב ימיו על ידי הקיסר הגרמני, לאחר שהתגלה שהוא מתעתד לעלות לארץ ישראל. הקיסר דרש מהקהילה היהודית כופר עצום תמורת השחרור. המהר"ם התנגד לעסקה בטענה שהדבר עומד בניגוד לעקרון שנקבע במשנה. בני הקהילה נענו לבקשתו של המהר"ם והוא נפטר בעודו בכלא. יש לציין כי להלכה הקובעת כי אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, יש סייג; לגבר נשוי מותר לפדות את אשתו במחיר גבוה. הנימוק: הואיל ופדיון שבויים נכלל בחובת הבעל לאשתו בכתובה, לפי הרמ"א, אין הגבלה על הסכום שאדם רשאי לשלם כדי למלא את חובתו. היו שרצו להסיק מכך שבמקרה של חטיפת חיילים, רשאית או שמא אפילו חייבת המדינה לשחררם בכל מחיר, שכן ישנה התחייבות בלתי כתובה בין החייל למדינה ­– שהיא תדאג לשלומו ותפעל בכל כוחה כדי להשיבו שלם ובריא. עם זאת, הפסיקה ההלכתית שאסרה לשלם עבור השבויים מחיר גבוה, מתוך חשש שהדבר יביא לחטיפות נוספות, משליכה באופן ישיר על המקרים של שחרור מחבלים בתמורה לחטופים ישראלים. אם המחיר הנדרש הוא גבוה, יש חשש שהדבר יעודד את המחבלים לבצע חטיפות נוספות.   מבצע אנטבה הדיון ההלכתי לא נותר רק בין כותלי בית המדרש, בשנת 1976 הוא נעשה רלוונטי. נחזור למבצע אנטבה. ב-27 ביוני נחטף לאנטבה מטוס נוסעים שטס מישראל לצרפת. על המטוס היו 105 יהודים וישראלים. החוטפים דרשו מממשלת ישראל לשחרר 50 מחבלים תמורת בני הערובה. במקביל להכנות למבצע הצבאי, התכנסה הממשלה לדון בדרישת החוטפים. לפי גרסה אחת, נציגי משפחות החטופים פנו לרב הראשי לישראל דאז, הרב עובדיה יוסף, כדי לשמוע את עמדתו. לפי גרסה אחרת, הפונה היה ראש הממשלה רבין. הרב עובדיה כינס קבוצת רבנים, בהם הרבנים אלישיב, שלמה זלמן אוירבך ואחרים, במטרה לגבש עמדה הלכתית ברורה בשאלה: האם נכון למדינת ישראל להיכנע לדרישות או שמא אסור לה להיכנע. לכל היה ברור כי תוצאת אי היענות לדרישת החוטפים תהיה הוצאה להורג של בני הערובה. הדיון הראשון לא נסוב סביב שאלת מחיר השחרור אלא בסכנה הצפויה: היענות לדרישה עלול לגרות את תאבונם של אויבי ישראל והם יכולים לפגוע ביהודים נוספים ברחבי העולם. האם סיכון זה גובר על הצלתם המיידית של בני הערובה. הנקודה הראשונה בדיון לא הייתה שאלת המחיר, אלא שאלת הסכנה. שחרור המחבלים היווה סכנה עתידית ליהודים שעלולים להיפגע מפעולות החבלה שלהם, לעומת הצלה כאן ועכשיו של בני הערובה. המקור ההלכתי לדיון בשאלה זו נמצא בדברי התוספתא, העוסקים במקרה שבו גויים מבקשים מישראל לתת להם יהודי אחד ואותו הם יהרגו, ואם לא יהרגו את כולם. "סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים: תנו לנו אחד מכם (כלומר, שהרגיז אותנו, והם אינם יודעים מי הוא) ונהרגנו, ואם לא הרי אנו הורגין את כולכם – ייהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" (תוספתא תרומות ז' כ"ג). במסגרת הדיון עלתה גם השאלה של הצלתו של אדם, המביאה לידי ספק סכנה של האחר. בסיכום הפרק הזה בדיון ההלכתי כתב הרב עובדיה: "נראה שבאמת עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאות היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם על ידי המחבלים האכזריים חוטפי המטוס המאיימים להוציאם להורג עד יום ה‘ ג‘ תמוז בשעה 2 אחה“צ, והני רשיעי גזמי ועבדי, ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן". במילים אחרות: מותר לאשר את העסקה, אם ספק הסכנה הוא דבר עתידי, ומולנו עומדת סכנת חיים ודאית וממשית של בני הערובה. אחרי שהסירו מהשולחן את שאלת הצלת חיים של אחד וסיכון חיים של אחר, התפנו הרבנים לדון בשאלה, האם העסקה עומדת בניגוד לעיקרון שקבעה המשנה: "אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם"? הרב עובדיה יוסף טען שזהו "מנהג העולם", ומדינות רבות משחררות אסירים בתמורה לבני ערובה, ועל כן אין מניעה שגם מדינת ישראל תעשה כמותן. בתשובה שכתב שנים אחר כך טען כי היות שהמנהג השתנה ומדינות כבר לא נעתרות לדרישות החוטפים, הרי יש לכך השלכה גם על האופן שבו ישראל צריכה לנהוג. הרב אלישיב הצטרף לעמדתו של הרב יוסף, והוסיף נימוק משלו: המחבלים ימשיכו לנסות לחטוף ולרצוח יהודים, עסקה זו או אחרת לא תשפיע על המוטיבציה שלהם. בסופו של דבר פסיקת הרבנים לא הייתה רלוונטית, משום שהממשלה אישרה את המבצע הצבאי לשחרור חטופי אנטבה. מאז ועד היום ממשלות ישראל אישרו עסקאות לשחרור מחבלים מבלי להיוועץ ברבנים, ואלו המשיכו להביע את דעתם רק במסגרת של הרצאה או מאמרי דעה בעיתונות החרדית/דתית.   מג'יבריל ועד שליט המחיר רק מאמיר עסקת שחרור המחבלים הראשונה הייתה ב-1982, עסקת ג'יבריל הראשונה. אז חטפו אנשי ארגון "הפת"ח" שמונה חיילים מפלוגת הנח"ל, ושחררו אותם תמורת 4,765 מחבלים. עסקת ג'יבריל השנייה הייתה, כאמור, בשנת 1985. אז שוחררו 1,150 מחבלים תמורת 3 חיילים. כפי שהוזכר, עסקה זו גררה ביקורת ציבורית, בעיקר בדיעבד. משה ארנס, שהיה שר בלי תיק בממשלה שאישרה את העסקה, צוטט לימים: "ברגע שהתברר לי שחלק מהמשוחררים בעסקה חוזרים לבצע פיגועים, היה לי ברור שהעסקה הייתה שגויה" (מעריב, מרץ 2009). כאמור, בנימין נתניהו כתב בספרו בשנת 1995 כי עסקת ג'יבריל הייתה כניעה לטרור והביאה להצתת אש האינתיפאדה. לעמדתו של נתניהו שותפים גם יובל דיסקין, לימים ראש השב"כ, ופרשנים כמו אהוד יערי וזאב שיף. כל אלו הביעו דעתם בדיעבד. בזמן אמת רוב מוחלט של שרי ממשלת האחדות הצביע בעד העסקה. היחיד שהתנגד לה היה השר יצחק נבון. הוא אמר שעל הממשלה לומר למשפחות שיש מחיר שמדינה לא מסוגלת לשלם. כפי שתיארנו, הביקורת הציבורית על עסקת ג'יבריל השפיעה על שני אירועים: חטיפת החייל נחשון וקסמן וההחלטה שלא להיענות לדרישת החוטפים אלא לשחררו במבצע צבאי, וחטיפתו של רון ארד והתנגדות ישראל לדרישת החוטפים. המבצע לשחרור וקסמן נכשל, גורלו של ארד לא ידוע – וכך המטוטלת נעה לכיוון השני. הדרג המדיני שב להסכים לעסקאות לשחרור שבויים. העסקה השנויה במחלוקת הבאה הייתה שחרור 3 גופות חיילים תמורת 450 מחבלים חיים. במסגרת העסקה שוחרר גם סוחר סמים ישראלי. בין המחבלים המשוחררים היו דמויות מפתח בארגוני טרור בלבנון, שהוחזקו כקלפי מיקוח בתמורה למידע על רון ארד. עסקה נוספת הייתה בתום מלחמת לבנון השנייה, אז שוחררו 5 לוחמי חיזבאללה, הרוצח סמיר קונטאר ו-200 גופות של מחבלים – וזאת בתמורה להשבת גופותיהם של שלושת החיילים שנחטפו על ידי חיזבאללה, דבר שהוביל לפתיחת המלחמה. עסקאות אלו היו רק אירועים קטנים בהשוואה לעסקת שליט. ב-25 ביוני 2006 נחטף גלעד שליט מהטנק בזמן שהיה באזור כרם שלום. שליט הוחזק בידי חמאס. הארגון דרש לשחרר 1,000 אסירים תמורת השבתו של שליט. ראש הממשלה דאז אולמרט סירב לקבל את דרישות החוטפים ולנהל משא ומתן. בתחילת הדרך משפחת שליט הובילה קו מתון יחסית בקריאה לשחרור בנם. ב-2008, שנתיים לאחר החטיפה, הם החלו לנהל קמפיין ציבורי נרחב, בסיוע משרדי פרסום ויח"צ מישראל ומהעולם, בדרישה לשחרור בנם. בשולי כהונת אולמרט העביר מתווך גרמני הצעה לשחרור מסיבי של אסירים תמורת שליט. הממשלה התנגדה להצעה והיא נפלה. בשיא המחאה, בשנת 2011, התפרצו בני משפחת שליט לאירועי יום העצמאות וקראו לשחרר את גלעד. מאבקה של משפחת שליט זכה לגיבוי תקשורתי כמעט מקיר אל קיר. רק בשוליים היו עיתונאים שהעלו תהיות על הקריאה לשחרורו בכל מחיר. באוקטובר 2011 אישר ראש הממשלה בנימין נתניהו לשחרר 1027 מחבלים תמורת השבתו של שליט. אותו נתניהו שכתב ב"מקום תחת השמש" את המשפט הבא: "הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני". בין המחבלים ששוחררו במסגרת עסקת שליט היו רבי-מרצחים כגון יחיא סינואר ותאפיק אבו נעים, ראש מנגנוני הביטחון של חמאס ברצועת עזה. לימים נטען כי בין הסיבות להסכמה לעסקה היה רצונו של נתניהו להדוף את גלי המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011: "מבין אלה שתמכו בעסקה – לא כולם אבל חלקם – גם ראו בעסקה כסוג מענה לשאלות שצצו במחאה החברתית וסוג של דלי מים קרים שנשפך על הבערה או, אם נאמר, בעידן שבו יש חוויה של חוסר אמון מוחלט במערכות הפוליטיות אין לי ספק שפעולה כמו שחרור גלעד שליט יש בה סוג של אפקט של בניית אמון מחדש" (צבי האוזר, מזכיר הממשלה בזמן אישור עסקת שליט). חלק לא מבוטל מתומכי העסקה מכה היום על חטא, בעיקר נוכח המחיר האיום ששילמה ישראל בגין שחרורו של יחיא סינואר, רב מרצחים שהשתלט על חמאס ברצועה והוביל את הארגון לטבח הנורא בשמחת תורה.   מבצע אנטבה הקטן ב-30 באוקטובר, לראשונה מאז מתקפת הפתע על יישובי העוטף, שררה אווירת שמחה באולפני הטלוויזיה וברחובות ישראל. אורי מגידיש, תצפיתנית בת 20 שנחטפה מבסיס נחל, הוחזרה לישראל במבצע צבאי חשאי שפרטיו עד היום לוטים בערפל. המילה שחזרה על עצמה הייתה "אנטבה". הנה, שוב ישראל מצליחה במבצע צבאי להחזיר הביתה חטופה. האופטימיות הרקיעה שחקים. הכול קיוו כי שחרור זה הוא סימן למבצעים נוספים שישיבו עוד ילדים לחיק הוריהם, משפחות לחיק אהוביהם. לא היה זה השחרור הראשון משבי חמאס. קדמו לו שחרורן של יהודית רענן ובתה נטלי, אזרחיות ארה"ב ששהו בישראל. נטלי ואימה שוחררו בעקבות לחץ אמריקאי כבד שהופעל על קטאר. בשונה מחטופים אחרים שהחזיקו באזרחות כפולה, יהודית ונטלי היו אזרחיות ארה"ב שחיו בארה"ב. סביב שחרורן נפוצו שמועות משמועות שונות. אולם ההערכה הסבירה היא שהשחרור אינו אלא חלק מהמשחק שמשחקת קטאר, השומרת על קשרים הן עם האמריקאים והן עם חמאס ואיראן. שחרור נוסף היה של שתי נשים מבוגרות, יוכבד ליפשיץ ונורית קופר. השתיים שוחררו במפתיע. ההסבר לשחרורן היה שכבר הושגה הסכמה לשחרור נרחב יותר של חטופים, ושחרור השתיים היה אמור להיות פיילוט ראשון. הכישלון בקידום עסקה רחבה יותר לא ברור. בישראל טענו שרצון החמאס הוא רק לעכב את הכניסה הקרקעית באמצעות משא ומתן על החטופים. מנגד, בחמאס, האשימו את ישראל שחזרה בה מהסכמות קודמות. שחרורן של נטלי ויהודית, יוכבד ונורית היה פרי רצונו של חמאס, השחרור של אורי היה מבצע ישראלי מוצלח, דבר שהשיב לרבים את האמון שאבד בצה"ל ובכוחות הביטחון.   לאן הולכים מכאן? הדילמה האכזרית: חיסול החמאס או השבת החטופים? בשעה ששורות אלו נכתבות מתרבים הדיווחים על עסקה קרובה לשחרור חלק מהחטופים בתמורה להפסקת אש זמנית, שחרור מחבלים קטינים ונשים ותמורות נוספות. בני הערובה שישוחררו יהיו, ככל הנראה, אימהות וילדים. כבר בימים הראשונים של המלחמה היה ברור כי בפני הדרג המדיני עומדת סוגיה מהקשות ביותר בתולדות המדינה. מחד גיסא, יש צורך מובן ומיידי בחיסול החמאס ברצועת עזה. מאידך גיסא, החובה של ישראל להשיב את החטופים, בהם קשישים, אימהות, ילדים ואפילו תינוקות. המשימה הראשונה עלולה לסכן את המשימה השנייה, כי הפצצות ישראליות מסיביות ותמרון קרקעי ברצועה עלולים לפגוע בחטופים. לטענת חמאס בסרטון שפרסם, נועה מרציאנו ז"ל נהרגה כתוצאה מתקיפה ישראלית. חשוב לציין כי לפי ממצאים מובהקים אחרים מרציאנו נרצחה בשבי, ולא נהרגה בהפצצה. האם למקבלי ההחלטות יש מנדט לדון עם חמאס, ארגון שהם עצמם הכריזו שאחת ממטרות המבצע היא להשמידו? הדילמות קשות. כמובן, לא ניתן להתעלם מכאבן של המשפחות, אך גם לא מסוגיית חוסנה הביטחוני של ישראל. כישלון או הצלחה חלקית בלבד של המבצע הצבאי ברצועת עזה עלולים להשפיע על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל בעתיד. אם לשפוט על פי הכרעתם של הרבנים ערב מבצע אנטבה, לפיה סיכון חייהם של החטופים גובר על החשש לשלומם העתידי של אחרים, סביר להניח שלו נשאלו כיום על ידי הממשלה מה דעתם, היו תומכים בעסקה גם אם יהיו לה השלכות על המבצע הצבאי. ונסיים במילותיו של אבי קורן בשיר המפורסם בביצועו של שלמה ארצי: וְתֵן שֶׁיַּחֲזֹר שׁוּב לְבֵיתוֹ יוֹתֵר מִזֶּה אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים.

זוהי עת גורלית. צוהרי חג "ראש השנה", בשעות המתקדמות יותר של היום. בחלל בית המדרש ברחוב "עונג שבת" בירושלים נשמעת שאגה מפי הארי, הלוא הוא האדמו"ר שבימים אלו משמש גם כחזן: "ונתנה תויקף קדושת היום", אזי יודעים כל הנוכחים כי ניתן האות. קהל המתפללים, לבוש בגדי לבן ועטוף בטלית, מתחיל לקרוא בקול ובהתרגשות את הפיוט "ונתנה תוקף". מדובר בתפילה הנאמרת בשעת חזרת הש"ץ בתפילת מוסף של ראש השנה, ובה מתאר הפייטן מה מתרחש בשמיים ביום הזה – יום הדין; החל מתהליך ההכרזה על "הנה יום הדין בא", דרך המלאכים שנאספים, ועד מניית האפשרויות העומדות בפני אלוהים לקבוע את גורלם של יצורי עולם. בקטע תפילה זה אין כללים בבית המדרש, אין נוסח אחיד, אין טון קבוע, ואין מגבלת זמן. בשונה משאר התפילה המונחית על פי כללים קבועים ומנגינה אחידה, בקטע זה כל אחד מתפלל לפי טעמו, הקצב שלו, המנגינה שלו ולפי צבע הקול שלו. לכן זו כנראה גם הפעם היחידה בשנה שאפשר לשמוע קולות מעזרת הנשים, שכן גם האימהות קוראות בהתרגשות "מי ישפל ומי ירום" – וקטעים נבחרים אחרים מאותה תפילה שקבע רבי אמנון ממגנצא.   גם אני עומד שם, עטוף בטלית, סמוך לספסל האחורי שבבית המדרש. מבין החרכים שהטלית משאירה אני מציץ ומצליח לראות את הרבי עומד על הבמה, ואת האנשים מסביב שבוכים את נשמתם מאימת הדין. נוסף על הקולות והאנדרלמוסיה שאני שומע, אני מבחין גם במתח סמוי, מתח שניתן לראות על פני הדור הצעיר של הקהילה, ואפשר להרגיש בתנועות הידיים של הדור המבוגר יותר. מתח שאולי זר גם אם ירגיש בו, לא ימצא סיבה לכך ולא ידע את פשרו. אבל מה שמורגש מגיע מכיוון הגלריות המיוחדות הניצבות בירכתי בית המדרש, גדושות בנערים ואברכים צעירים פרחי החסידות, משם נפתחה החזית מול הדור הישן אשר יושב על הספסלים הקבועים של בית המדרש. והקרב הוא – על הנוסח. על נוסח התפילה. בעוד הצעירים מושכים את אווירת התפילה לכיוון אחד, המבוגרים מתעקשים לשמר אווירה אחרת.   כדי להבין מה פשר החיכוך ומה טמון מאחורי מתח זה, עלינו לצעוד לתוך הסבך ולהכיר מעט את הקהילה הסגורה והמתבדלת לכאורה, "תולדות אברהם יצחק". תולדות אברהם יצחק היא חסידות ירושלמית, קהילה שהתפצלה מחסידות־האם "תולדות אהרן" לאחר שאביו של האדמו"ר הנוכחי נפטר. אחד הגורמים לפיצול בין תומכיו של הרבי לתומכי אחיו הייתה השכלתו התורנית של הרבי, הרב שמואל יעקב קאהן. הרבי נשלח ללמוד בישיבת ויז'ניץ, בהנהגתו של הרבי חיים מאיר הגר. דבר שאישים ב"תולדות אהרן" לא ראו בעין יפה בשל פערי השקפה מסוימים בינם לרב הגר. היחשפותו של הרב קאהן לויז'ניץ ולרב הגר השפיעה עליו, והוא אימץ כמה מנהגי חסידות ויז'ניצאים, על חשבון מנהגים מבית אבא. אחד המנהגים הללו הוא "הנוסח" – נעימת התפילה. ברוב החצרות החסידיות התפילה בכל השנה אינה נאמרת בטון רגיל, אלא במנגן מיוחד שנועד לעורר את המתפלל. נוסח ויז'ניץ מצא חן בעיניו של הרבי. כשעלה הרבי לכס האדמו"רות, לאחר פטירת אביו, הוא החל להשחיל את המנגינות שאהב לבית המדרש. אט־אט נגסו מנגינות ויז'ניץ חלקים הולכים וגדלים מהתפילה. "הנוסח" הדליק את השכבה הצעירה של החסידות, וכחסידים המתעלים על רבם מנסים הם להקדיש חלקים רבים יותר מהתפילה לטובת "הנוסח" של ויז'ניץ, ואילו החסידים המבוגרים דעתם אינה נוחה מכך.   לדעתי, יש סיבה וטעם לייבוא המנגינות, נוסח ויז'ניץ אכן מרגש הרבה יותר, קצבי ועליז. עובדה היא שרוב המתפללים, ואני בהם, לא ממהרים הביתה בסיום התפילה אלא נשארים לשיר ולהתענג עוד על המנגינות.   שינוי "הנוסח", שאולי נראה למתבונן כעניין שולי, היה בעיני החסידים המבוגרים – אלו שעוד הסתופפו בצילו של הרבי הקודם – כשינוי סדרי עולם. הם לא הרגישו בנוח שלוקחים מהם את הנוסח שלהם, שבעצם מקפל בתוכו את הזיכרונות מהחגים המרגשים שעברו עליהם בצל הרבי הקודם. בעוד שבימות השנה המערכה הוכרעה לטובת נוסח ויז'ניץ באופן מובהק, בימים הנוראים ניטשת מחלוקת מתחת לפני השטח, מחלוקת שמועצמת בחסות הבלגן בתפילת "ונתנה תוקף".   ניצנים של מרדנות החלו לבצבץ בי כבר אז, כשנדרשתי להביע עמדה. לא היססתי, תמיד הייתי בצד של החתרנים. כאמור, בעיניי, נוסח ויז'ניץ הרבה יותר נעים, ובפרט ניגוני הימים הנוראים. לא רק שיש שם נעימה מרגשת ולבבית, אלא שפשוט "הנוסח" של ויז'ניץ הרבה יותר מוזיקלי.   אוי, כמה שאני אוהב את זה. חבל שאינני יודע לכתוב תווים, שכן הייתי רוצה לתת לכם לטעום מהמנגינה המושרת שעה שהקהל מתפלל "ובכן תן פחדך השם אלוהינו..." (אילולא הגבלת תווים וחוסר רצון לנסות את סבלנותי וסבלנותכם, הייתי משלב כאן את כמות הפעמים שאומרים "אוי וויי וויי").   לפיכך כאשר הצעירים ניסו להנחיל לקהל את נוסח ויז'ניץ ב"ונתנה תוקף" באמצעות הטעמה בדציבלים גבוהים, מצאתי עצמי מסייע להם. גם כי תמיד אהבתי לערער ולזנב באגף השמרני, שבמקרה הזה אלו חסידי הרבי הקודם, אבל בעיקר כי התחברתי. גם בשנה שכבר הבנתי כי כנראה אף אחד לא מעביר אותי תחת שבטו בראש השנה, ושההכרעה "מי יחיה ומי ימות" תלויה יותר בחסדו של הגורל האקראי, עדיין התעטפתי בטלית בשעת אמירת "ונתנה תוקף" והזלתי דמעות מהתרגשות. "מי בקיצו ומי לא בקיצו" – חשבתי על מכרים שחייהם נגדעו באיבם, ומנגד על אנשים שהצליחו להגשים את משאלות ליבם.   אבל כל זה קרה לפני שהתוודעתי לשירו של לאונרד כהן, Who by Fire (מי באש). כי מרגע ששמעתי את השיר הזה לראשונה – למרות אהבתי הבלתי מסויגת לנוסח ויז'ניץ  – זו המנגינה המלווה את ה"ונתנה תוקף" שלי. כמו אמרתי לשני המחנות, אתם יכולים להמשיך להילחם, אני כבר מצאתי מסילות בלבבי, מעתה לא אומר עוד "ונתנה תוקף" בנוסח תולדות אהרן וגם לא בנוסח ויז'ניץ, הנוסח שלי הוא "נוסח לאונרד כהן"...

היום מציינים במגזר החרדי, עשור לפטירתו של המנהיג הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב. האחרון שאיחד תחת הנהגתו את הרוב הגדול של המגזר הליטאי. אחריו כבר בלתי אפשרי לדבר על הליטאים כמקשה אחת. הזרם המרכזי והפלג הירושלמי, נפרדו בגירושין מכוערים שכללו חסימות כבישים והרבה דם רע. בשעה ששורות אלו נכתבות, יורש יורשו של יורשו, הדור הרביעי בשרשרת ההנהגה, הרב גרשון אדלשטיין (בן ה-99), מאושפז בבית חולים. מסתבר שתנאי הסף למנהיג של 90 פלוס, מוביל לתחלופה גבוהה של מנהיגים ליטאים. אולי הגיע הזמן לחשוב על מודל יציב יותר. יד הרב הרצוג הרב יוסף שלום אלישיב, נולד בליטא בשנת 1910. בן יחיד להוריו לאחר 17 שנות המתנה. ייחוסו, לסבו מצד אמו, המקובל הרב שלמה אלישיב, מחבר סדרת ספרי הקבלה: "הלשם". את שם המשפחה "אלישיב" אימצה המשפחה בעלותה ארצה בשנת 1924. כמו גם את הלבוש הירושלמי ואת שם משפחתו של הסב, שבזכות קשריו ומעמדו, הצליחה המשפחה  לקבל אישור עלייה לארץ ישראל. [caption id="attachment_16430" align="alignnone" width="182"] הרב יוסף שלום אלישיב בבחרותו (ויקיפדיה)[/caption]   נוף מולדתו של יוסף שלום, לא הכיל רמזים על כך, שדווקא הוא עתיד להנהיג את התנועה הפוליטית: "דגל התורה", תנועה שהצירים המרכזיים שלה הם ישיבות וכוללים. הדמות המרכזית במשפחה, היה הסבא. שהיה מושקע כל כולו, בפרויקט סידור ופירוש הקבלה על פי תורתו של הגאון, בו נטל חלק גם הנכד הצעיר. הפרויקט הפך לסדרת הספרים שעל שמו נקרא הסבא 'הלשם'. הנתיב בו צעד הנער יוסף שלום, היה מנוגד לנתיבים בהם התעצבה ה"ליטאיות" בימים של טרום הקמת המדינה. הנער ניסה למצוא את מקומו בישיבת חברון אולם כעבור חצי שנה עזב את הישיבה ושב אל מודל הלימוד העצמאי. יש הרואים קווי דמיון בין המנהיג החרדי הראשון בארץ ישראל: החזון איש, לבין הרב אלישיב. שניהם גדלו במחוזות בהם הייתה הערצה גדולה למורשתו של הגאון מווילנה, עסקו בעיקר בלימוד ההלכה וניסו את מזלם בישיבות ללא הצלחה. נתיב נוסף בו צעד אלישיב הצעיר בניגוד לחרדיות המתהווה, היה הקשר החם עם הרב אברהם יצחק הכהן קוּק, מנהיגה לעתיד של הציונות הדתית, שהיה ידיד של 'הלשם' ואף שימש כמסדר קידושין בחתונתו. יוסף שלום נהג להשתתף מידי שבת בסעודה שלישית בביתו של הרב קוק, שם נשא הרב תכנים מעולמות הקבלה. חשוב לציין, כי חרף הסביבה הקבלית שבה גדל, לא הייתה לכך השפעה על הגותו ותפיסת עולמו של הרב אלישיב. עם נישואיו לביתו של הרב אריה לוין, החל הרב אלישיב ללמוד בכולל שהקים הרב הראשי לישראל הרב יצחק. הרצוג ביקש לכונן דור של פוסקי הלכה בארץ ישראל, פוסקים שיחליפו את הדור האבוד שנספה באירופה בתקופת השואה. בכולל שהקים בירושלים, למדו בין השאר, הרבנים: שלמה זלמן אוירבך, שמואל הלוי וואזנר ואלישיב - שלושתם קיבלו לימים את התואר פוסקי הדור. באותה העת, מעמדה של הרבנות הראשית היה נתון בוויכוח פנים חרדי. חלקים בהנהגה החרדית דוגמת הרב מבריסק, ייחסו לראשיה רצון לכונן מחדש את הסנהדרין ולהכפיף את העולם היהודי לפסיקותיה. לעומת החזון איש שהיה מתון יותר בהתנגדותו. עמדתם השלילית של המנהיגים החרדים ביחס לרבנות הראשית, לא מנע מהרב אלישיב להתמנות בגיל 40 לתפקיד דיין בבית הדין הגדול. גוף שהיה ראש החץ של הביקורת הפנים חרדית על הרבנות הראשית.   האח והאחות - לידתו של פוסק הדור פרשייה אחת הוציאה את הרב אלישיב מאלמוניותו היחסית, פרשת האח והאחות. לא מן הנמנע, כי אילו פרשיית האח והאחות לא הייתה באה לעולם, היה הרב אלישיב מסיים את כהונתו בבית הדין הגדול בגיל 70, ושמו היה נכרך ברשימה אחת של דיינים בכירים שפרשו כמו הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב שלמה פישר ואחרים. אלו, חרף גדלותם בתורה וכישרונם הרב, לא הצליחו להגיע למעמד אליו הגיע הרב אלישיב. פרשיית האח והאחות, פרצה בשנת 1972. הרב הראשי לישראל באותם ימים, הלא הוא הרב שלמה גורן, הקים בית דין מיוחד, לדון במעמדם של אח ואחות לנגר. השניים נולדו לאמם לאחר שנפרדה מאביהם בלי לקבל ממנו גט וחיה עם גבר אחר. השאלה שעמדה במרכז הסערה, האם ניתן להתיר את השניים מחשש ממזרות, בטענה שגיורו של הבעל הראשון לו הייתה נשואה אמם, היה מוטל בספק. הרב גורן בלחץ פוליטי של ממשלת גולדה מאיר, הקים בית דין מיוחד, שפסק, בניגוד לפסיקות חוזרות של שורת ערכאות בבתי הדין שדנו בסוגיה, כי הגיור בטל והאחים מותרים לבוא בקהל. הפסיקה של הרב גורן גרמה לסערה בעולם הדתי והחרדי. הרב אלישיב נעמד בראש החץ של המאבק והתפטר מתפקידו כדיין בבית הדין הרבני בירושלים כמחאה על פסק הדין. המאבק הארוך והקרבה למובילי המאבק הרבנים שך וקנייבסקי האב, הביאו לפרסום שמו של הרב אלישיב במגזר החרדי והפכו אותו לדמות ציבורית מוכרת. בתוך מספר שנים, שמו של הרב אלישיב לצד שמו של מחותנו הרב שלמה זלמן אוירבך, הפכו  שמות נרדפים לפוסקי הדור.   ההימור הפוליטי-הקמת דגל התורה לקראת בחירות 1988, דרש המנהיג הליטאי הרב שך, להשפיע באופן משמעותי יותר על ההרכב של רשימת אגודת ישראל לכנסת. ניצני הפילוג בין החסידים לליטאים, נראו עוד קודם, בהופעתו של העיתון הליטאי "יתד נאמן", שהוקם על ידי הרבנים שך וקנייבסקי האב ובערוב ימיו של זה האחרון. עד להופעתו של יתד נאמן, היה עיתון המודיע, היומון החרדי היחיד. הרבנים הליטאים חשו שכוח השפעתם על העיתון הולכת ונחלשת לטובת חסידות גור ששלטה בעיתון, ולכן החליטו לצאת עם עיתון חדש. ככל שהתקרבו הבחירות, עסק הרב שך בשאלות האם להקים מפלגה חדשה, לתמוך במפלגת הלוויין שהיה שותף להקמתה, ש"ס, או להגיע לשותפות הוגנת יותר עם החסידים ובעיקר עם חסידות גור, ששלטה במפלגה, בעיתון ובמוסדות החינוך. כותבי קורות העיתים חלוקים בשאלת האחריות לפילוג. הרב שך יצא לדרך חדשה והחליט על הקמת מפלגת "דגל התורה", חרף הסכנה שלא יחצה אחוז החסימה. הקמת המפלגה דרשה גיוס של כל הרבנים המשפיעים בזירה החרדית. הרב שך ניסה בתחילה להשפיע על הרב שלמה זלמן אוירבך להצטרף למפלגה החדשה, אך הוא סירב. (יש התולים את סירבו בקרבת משפחה שלו למנחם פורוש, נציג אגודת ישראל אחרים סבורים כי אוירבך התנגד לפיצול שהחזיר לחיים את המחלוקת בין חסידים לליטאים, אחרי עשרות שנים של שקט) הרב שך היה זקוק לדמות רבנית הלכתית, שתעניק גושפנקא הלכתית לצעד הפוליטי שנעשה. בשם זיכרון המאבק המשותף שניהל יחד עם הרב אלישיב בפסק האח והאחות, החליט לנסות את מזלו ולהפתעתו של הרב שך, הסכים הרב אלישיב להעניק את חתימתו למפלגה החדשה, ואף ניאות להשתתף במסע הבחירות. [caption id="attachment_16432" align="alignnone" width="715"] הרבנים אלישיב ושטיינמן לימינו של הרב שך (ויקיפדיה)[/caption] בתום מסע בחירות רווי השמצות ומחלוקות פנים חרדית נוקבת, הצליחה המפלגה הצעירה להכניס שני נציגים לכנסת. אחד מהם משה גפני, המכהן בה עד היום. השתתפותו של הרב אלישיב בכינוסי הבחירות, לא תורגמה למעורבות פוליטית אקטיבית בחייה של המפלגה הצעירה. בניגוד לעמיתו, הרב שטיינמן, שהפך לחבר מועצת גדולי התורה שהקים הרב שך, הרב אלישיב נותר מחוץ לקבלת ההחלטות במפלגה.   הבחירות לראשות עיריית ירושלים-אולמרט זה טוב לחרדים בבחירות לראשות עיריית ירושלים שהתקיימו בשנת 1993, התמודד אהוד אולמרט, אז חבר כנסת מטעם הליכוד, נגד ראש העיר המיתולוגי של ירושלים טדי קולק. אולמרט ניצל את קשריו עם החרדים, במטרה לרקוח הסכם שיבטיח את תמיכתם בו. התמיכה הרבנית נתקלה בבעיה: האיסור לתמוך באופן ישיר במי שאינו חרדי. עד לאותה מערכת בחירות, החרדים בחרו את נציגיהם לרשימה העירונית ולא התערבו בשאלת הבחירה לראשות העיר, שכן זהות המנצח הייתה ברורה. לא כך הפעם, היה צורך להכריע בשאלת התמיכה הישירה במועמד חילוני למהדרין. היות והיה מדובר בשאלה של פוליטיקה מקומית, השאלה הגיע לשולחנו של הרב אלישיב. הרב הפוסק הכריע: צרכיה של היהדות החרדית מחייבים אותנו לתמוך באופן ישיר באהוד אולמרט. במילים צופות פני עתיד "אולמרט טוב לחרדים". לוחות המודעות של ירושלים כוסו במכתבו של הרב אלישיב. הבחירה באולמרט הפכה מ"ספק עבירה" למצווה גדולה. תושביה החרדים של ירושלים יצאו בהמוניהם לקלפיות והביאו את הניצחון למועמד הצעיר. שנתיים מאוחר יותר, הפסק שהכתיר את אולמרט לראש עיריית ירושלים, יהיה הפסק שיכריע בתמיכה האקטיבית במועמד צעיר אחר, הפעם בנימין נתניהו, תחת הסלוגן 'נתניהו טוב ליהודים'. עמדתו הריאל-פוליטית של הרב אלישיב, הביאה אותו ב-2003 לתמוך במועמדותו של נציג חרדי לתפקיד ראש עיריית ירושלים, חרף הדילמות הכרוכות במעמד של ראש עיר עורבת.   מנהיג שוקע מנהיג נולד בשנותיו האחרונות של הרב שך, הסתגר הרב בביתו וסירב להתערב בנושאים ציבוריים. ההחלטה לומר "איני יכול עוד", התקבלה לאחר שהרב שך נתקל בקואליציה של רבנים, שהתנגדה למינוי שביקש לכפות על תושבי העיר החרדית החדשה מודיעין עילית. את הקואליציה נגד המינוי הובילו הרבנים שטיינמן ואלישיב. עם שקיעת מנהיגותו של הרב שך, נראה היה כי כתר ההנהגה יעבור לידיו של הרב שטיינמן. בישיבה שקיימו חברי מועצת גדולי התורה בשאלה מי ימונה לנשיא הבא, נבחר שטיינמן, לתפקיד אותו מילא הרב שך. אחד מחברי ה"מועצת" סימן את מעבר ההנהגה במילים הבאות: 'הרב שך היה מדינאי, הרב שטיינמן הוא פוליטיקאי'. אנשיו של הרב שטיינמן, החלו להעמיק את אחיזתם במוקדי הכוח של המפלגה. עיקר המאמץ הושקע בביצור כוחם של אנשי הרב שטיינמן, בעיתון יתד נאמן. מול העורך החזק של העיתון נתי גרוסמן, שהתנגד לתפיסת עולמו של הרב שטיינמן אותה כינה 'פשרנית', ניצבו רבנים שמונו על ידי הרב שך לפקח על הנעשה בעיתון. אלו צדדו במנהיגותו של הרב שטיינמן ונתנו לכך ביטוי בקו שנקט העיתון. הוויכוח המרכזי נסוב סביב שאלת גיוס חרדים לצה"ל. בשלהי שנות ה-90, הוקם הגדוד החרדי הראשון בצה"ל, שכונה באותם ימים "הנח"ל החרדי", מה שהפך עם הזמן לגדוד "נצח יהודה". הקמת הגדוד החרדי כפתרון לבעיית נוער השוליים, הסעירה את הרחוב החרדי. מקורביו של הרב שטיינמן היו בין מייסדי הגדוד ולדבריהם הוא העניק להם את ברכת הדרך. הדיון סביב הנח"ל, זרע את ניצני המחלוקת שפרצה 15 שנה מאוחר יותר, בין הרב שטיינמן לרב אוירבך הבן. אנשי הרב שטיינמן דאגו לכך, שביקורת נגד הגדוד החרדי לא תקבל ביטוי פומבי בעיתון שנחשב למתווה הדרך של הציבור הליטאי. תחושת שיכרון הכוח של אנשי הרב שטיינמן, הביאה אותם לפסול פרסום של מכתב שכתב הרב אלישיב וממנו השתמעה ביקורת נגד הגדוד החרדי. המכתב פורסם לבסוף בעיתון 'בקהילה', תחת הכותרת 'המכתב שלא פורסם ביתד נאמן'. הסערה שפרצה הביאה את הרב אלישיב לאיים כי יעזוב לאלתר את כל תפקידיו בדגל התורה. האולטימטום עשה את שלו. שטיינמן ואנשיו הרימו דגל לבן והעבירו את השליטה במוקדי הכוח, לידי עושי דברו של הרב אלישיב. מנקודה זו ואילך, נדדה ההנהגה החרדית הליטאית מבני ברק לירושלים. לאורך כל תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, הוא ניסה לרוב לחתור להסכמות עם חצרות הרבנים בבני ברק, בדגש על חצרו של שטיינמן. קשה לומר שניסיונות אלו צלחו  ובין ירושלים לבני ברק, הלכה ונבנתה חומה של עוינות.   שמרנות וכניעה לקיצונים סיכום תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, מתאפיינת בניסיון לשמר את מורשתו של הרב שך. התנגדות נרחבת לשינויים כמו לימוד ליבה במוסדות החינוך. התנגדות לכל ניסיון לגיוס חרדים לצה"ל. מאבק עיקש נגד האינטרנט. נכונות לזרום עם הקצנה פנים חרדית, כמו בסוגיית הטלפון הסלולרי הכשר. שם נכנע לדרישתם של חסידי גור להסיר את האופציה לשליחת הודעות בטלפונים הכשרים. שמרנותו לא סייעה לו להעביר לדור הבא, את מה שהוא קיבל, ציבור ליטאי מאוחד וגאה. יורשיו קיבלו לידיהם ציבור ליטאי מפוצל, וחסר הסכמה כלפי הרבנים המובילים אותו. הניצחון שנחל במאבק על הטלפון הכשר, הולך ומתברר כניצחון פירוס. החדירה של הטלפונים החכמים למגזר החרדי, שוברת שיאים. אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, בעוד כחודש תצא תעודת הפטירה של הקומה הכשרה, ועוד הצלחה ממנהיגתו של הרב אלישיב תרד בתהום הנשייה.   'היורשים' הגרסה החרדית   אחד מראשי הישיבות אמר פעם: 'אם ישיבת פונביז' היא אם הישיבות, כולנו ממזרים!' בדיחה או לא בדיחה, פונביז' הרתה וילדה את המחלוקת שקרעה את החברה הליטאית מבפנים. צאצאיה של המחלוקת הם רבים. הירידה במעמדם של הרבנים, הפיצול הפנים חרדי ועוד. עוד לפני שנגיע לקשר של הרב אלישיב למחלוקת, קצת רקע על איך הפך סכסוך משפחתי בין אח לאחות, למחלוקת שפיצלה חברה שלמה. ישיבת פונביז' הוקמה שנים אחדות לפני הקמת המדינה, על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, רב חרדי נמרץ שאיבד את ישיבתו, קהילתו ורוב משפחתו בשואה. בתוך מספר שנים בודד, הפכה הישיבה למובילה בארץ, תוך שהיא עוקפת מתחרות ותיקות כמו ישיבת חברון. ראשי הישיבה זכו להשפעה ציבורית והחלו לצבור כוח פוליטי. הדמות הבולטת והידועה בין ראשי הישיבה, היה הרב שך. הקמתה של תנועת דגל התורה בסוף שנות ה-80, הדקה את הקשר בין כוח פוליטי לתפקיד ראש ישיבת פונביז'. עם המעמד והכוח, באו המאבקים על הירושה. הרב כהנמן המייסד, הותיר אחריו בן אחד, הרב אברהם כהנמן. מאבק הירושה התגלגל לפתחו של הדור הבא. הבן אליעזר והבת ציפורה. ציפורה התחתנה עם הרב שמואל מרקוביץ בן למשפחה ליטאית שורשית. בראשית הדרך הגיסים חיפשו, כל אחד בדרכו, את הקרבה אל הרב שך. השניים סייעו לו במאבק שניהל מול משפחת פוברסקי על השליטה בישיבה. אחרי הניצחון על משפחת פוברסקי, החלו הגיסים לריב בינם לבין עצמם. הסכסוך לא פרץ את גבולות הישיבה, עד לאירועי שמחת תורה שנת 1998. האירועים האלימים ושורה של רעשי משנה, הכריחו את הרבנים אלישיב, שטיינמן, ואחרים לנסות ולפשר בין הגיסים הניצים. לתפקיד הבורר נבחר על ידי אלישיב, הרב גדליה צימבליסט, בוגר ישיבת חברון, כיהן כדיין בבית הדין הגדול והיה בקשרים טובים עם הרב אלישיב. חוסר היכרותו עם הצדדים הניצים, נחשב בראשית הדרך ליתרון. במבט לאחור הייתה זו השגיאה הראשונה בשרשרת אין סופית. פסק הדין שפרסם לבסוף, זכה לחתימתם של הרבנים אלישיב, שטיינמן, לפקוביץ וקרליץ. הפסק הותיר מעמד חלקי לחתן שמואל מרקוביץ בעוד רוב הזכויות הוענקו לאליעזר כהנמן. [caption id="attachment_16434" align="alignnone" width="715"] פוניבז': מלחמה ללא הפסקה (מתוך סרטון)[/caption] פסק הדין כיבה את אש המחלוקות, אך הותיר גחלים לוחשות, ממתינות לשעת הכושר לפרוץ שוב. הטריגר היה בשנת 2004, בהחלטה של הרב גרשון אדלשטיין למנות לתפקיד ר"מ בישיבה את חיים פרץ ברמן. המינוי נתקל בהתנגדות נחרצת של מרקוביץ. המינוי לווה באלימות קשה שעליה נמתחה באופן חריג ביקורת פומבית בעיתון יתד נאמן, שנשלט על ידי מקורבי הרב אלישיב. השיא הגיע בפרסום מכתבו של הרב אלישיב המתנגד למינוי. מול מכתביהם של רבני בני ברק, קנייבסקי הבן, לפקוביץ, קרליץ, שצידדו במינוי. בתווך ניצב הרב שטיינמן, שהביע תמיכה שקטה במינוי. התערבותו של הרב אלישיב במה שנחשב בעיני רבני בני ברק כמעוז שלהם, יצרה קרע בינו לבינם, קרע שלא התאחה עד לפטירתו בשנת 2013.   פסיקה מחמירה יבול דל למרות שהיה מתמיד והגה כל ימיו בתורה, לא חיבר הרב אלישיב ספרים. התוכן הכתוב היחיד הוא תשובות ופסקי דין שכתב בתפקידו כדיין בבית הדין הגדול. השיעורים שהעביר מידי יום בבית הכנסת הסמוך לביתו, עובדו לסדרת ספרים. השיעורים לא נועדו במקורם לתלמידי חכמים, אלא לאנשים העמלים לפרנסתם. בתחום הפסיקה התאפיין הרב אלישיב בדרישה מחמירה. בניגוד לעמיתו הרב אוירבך, נטה הרב אלישיב בכל מקרה של ספק להחמיר. יש מתלמידיו הסבורים שנטייתו להחמיר באה בד בבד עם תפיסה שמרנית כללית שאימץ לעצמו, כחלק ממעורבותו בתנועה הליטאית-דגל התורה. כך או כך, ברוב השאלות ההלכתיות בהם ישנו ויכוח בין הרב אוירבך לרב אלישיב, באופן כמעט ודאי, הרב אוירבך יפסוק לקולא ואילו הרב אלישיב לחומרא.   בבחירות 2009, רבים מחסידיהם של רבני בני ברק, הצביעו למפלגת ש"ס, במחאה על הצבת נציגו של הרב אלישיב ברשימת יהדות התורה, איש העסקים מנחם כרמל. שבועות ספורים לפני פטירתו של הרב אלישיב, השלימו מקורביו של הרב שטיינמן, את השתלטותם המחודשת על יתד נאמן. בניגוד לסיבוב הקודם, הפעם הם לא לקחו שבויים והביאו לפיטוריו של עורך העיתון נתי גרוסמן.   ימים אחדים לפני פטירתו של הרב אלישיב, הקים גרוסמן בתמיכתו של הרב אוירבך הבן, את עיתון 'הפלס'. הקמת העיתון סימנה את הפילוג בתוך היהדות הליטאית. מצד אחד הזרם המרכזי שראה ברב שטיינמן יורש של הרב אלישיב. מהעבר השני הפלג הירושלמי, שראה ברב אוירבך הבן, יורשו של הרב אלישיב. הקרבות בין הניצים נגררו לאלימות, לסכסוכים משפטיים ולמשפחות שנקרעו בוויכוח סביב שאלת היורש. עם פטירתם של הרבנים שטיינמן ואוירבך הבן, שקטה הארץ מעט. עשור אחרי פטירתו של הרב אלישיב, מצויה ההנהגה החרדית בשבר חסר תקדים. פטירתו של חתנו, יורש, יורשו, הרב קנייבסקי, הותירה את הליטאים במשבר ירושת ההנהגה, משבר שסופו אינו נראה.

דר רחוב – אדם חסר בית או חסר מקום מגורים קבוע, המעביר את ימיו ולילותיו ברחובות ובמקומות ציבוריים. לרוב בתנאים קשים, במצב של הזנחה גופנית ונפשית, תוך ניתוק ממסגרות משפחתיות וחברתיות. זו ההגדרה במילון. מסע חיי ומשאם הדגימו לי כיצד אפשר לאתגר את ההגדרה הזאת, לחצות אותה, לבחור בה, להיחלץ ממנה, ולבחור בה – או בחלקה – שוב שוב. מאיפה אתחיל? מההתחלה.   "אומרים שהיה פה שמח", נטייה אנושית חמודה למדי, להביט אל העבר בגעגוע, במבט מצועף בענני נוסטלגיה, ולהתרפק על הימים המאושרים שחלפו. כל זה לא תקף בשום פנים ואופן, אצלי לפחות, לתהליך היציאה. מבחינת ציר הזמנים ובהתחשבות במותק הפרספקטיבה, התהליך שלי החל לפני 20 שנה. ניצניו הזעירים אומנם נבטו קודם לכן, בתהיות קיומיות ובתחושת מחנק מ"השאלות הגדולות" על תקפות סיפור הבריאה וטובו הבלתי מעורער של האל, אך הנקודה שבה הבנתי שאני בעצם מערערת על העיקר, כלומר על העיקר הראשון שמציג הרמב"ם, ואז, ממילא, על כל השאר, הייתה בסביבות גיל 20. ידעתי שאני כבר לא מאמינה ולא שומרת מצוות בערך 3 שנים אחר כך. סך הכול 5 שנים של ביעור נטול ביאור. כל התהליך הזה היה בודד מאוד. בזמנים שלי המודעות ליציאה – הן בקרב הציבור החילוני ועל אחת כמה וכמה וכמה בקרב אנ"ש – לא הייתה קיימת. רוב היוצאים, כמסתבר לי בדיעבד – ומבלי שהידברו ביניהם או החליטו על כך במועצת שבט סודית בלילה בלי כוכב, הצניעו את עברם והתרכזו בסלילת העתיד. אצלי זה נבע מרצון לא להרגיש חריגה ודחף עז לשכוח מה שהיה וליצור עצמי חדשה יש מאין. מצחיק מאוד. כאילו שזה אפשרי בכלל בשנים הראשונות. או בכלל. וכך, למרות המאמצים ולמרות חוסר הנוחות, סודי התגלה תוך שניות בודדות. ניסיתי להפחית מעוצמתו, לא להפוך אותו לנושא המרכזי ולדבר שמגדיר אותי – ולא תמיד הצלחתי. היום אני יודעת שזו משימה בלתי אפשרית. אין אפשרות ריאלית לעבור לעולם החדש בלי תהליך חניכה עמוק ומקיף. לידה מחדש לא מתרחשת כבמטה קסם. השוני בין תקופת היציאה שלי, בתחילת שנות האלפיים, לתנועת היציאה של 2023 הוא כשוני בין מבנה קבר רחל מהתמונות הישנות לקומפלקס המרהיב שיש היום. הגרעין הראשוני דומה, פחות או יותר, וכל השאר – שונה בתכלית. היום טוב יותר, ובפער. ליוצאים של היום יש אינטרנט, יש שלל עמותות, יש מודעות ובעיקר – יש גישה לאנשים שעוברים תהליך דומה. כן, בניגוד לדברי המשורר, אני לא חושבת שפעם היה פה שמח, לא. היה עצוב וקשה ובודד וחסר מענים. בזמני, היוצאת הטרייה לא הייתה יכולה לבחור בין קורסים וסדנאות ומפגשים בסלונים, לקורסים סדנאות ומפגשים בשלל המקומות האחרים – הל"ל, בראת, החצר של יודה ויוזמות אחרות של תאי יוצאים במוסדות להשכלה גבוהה. איפה. מציאות שכזו לא הייתה אפילו בגדר חלום. רק שלוש שנים לתוך התהליך שלי ידעתי שיש אנשים נוספים שחושבים, פחות או יותר, כמוני, שקוראים לזה "יציאה בשאלה" ושיש פורום בתפוז שבו האנשים האלה מדברים ומשתפים. בזמנים הללו מארק צוקרברג עוד מחט משפתיו שיירי דייסת שיבולת שועל בשרוול הקפוצ'ון בהרווארד, וכתיבה אנונימית ברשתות הייתה נורמה. זה התאים לי ולאנשים במצבי; האנונימיות הייתה חשובה לנו, קריטית. הצעד הדרמטי של "לספר להורים", כמה שהוא קשה היום, מורכב ואחד הפחדים העמוקים ביותר והמרתיעים ביותר בתהליך היציאה, היה אז – מבחינתי ומבחינת רבים, סכנה של ממש. כאמור, חוסר מודעות קולקטיבי והמון בושה והסתרה. לא כמו היום, מציאות שמתחה לגבולות האירוניה את הביטוי "אין בית אשר אין בו מת", וקשה למצוא משפחה שאין במעגליה יוצא אחד לפחות. בשלהי 2004 התוודעתי לפורום והרגשתי גאולה. במבט לאחור, הצעד הזה, להירשם לפורום ולהתחיל לכתוב בו, נצעד במקום שהיה צומת דרכים מרכזי במסע חיי. במשך כמה חודשים טובים נצמדתי לניק-ניים שבחרתי ונמנעתי מלחשוף כל פרט מזהה עליי, מחשש שזה יגיע להורים, לקהילה, למשפחה. הפחד הזה היה זירה אחת בהתמודדות בשנים הראשונות. אם אתבונן בפירמידת הצרכים, אוכל לשייך את ההתמודדות הזאת לשלבים הגבוהים יותר בפירמידה.   יישור קו קל – תאוריית הצרכים היא תאוריה שהגה הפסיכולוג היהודי-אמריקאי אברהם מאסלו בשנות השמונים של המאה הקודמת. התאוריה מנסה לענות תשובה אוניברסלית על השאלה "מה מניע אדם בחייו?" מתוך הנחה שיש דבר כזה "צרכים אוניברסליים" שמשותפים לכל בני האדם ומניעים אותם, ושהדבר מתבטא באופנים שונים, בהתאם לסיטואציה התרבותית ולמשתנים אחרים. הרעיון המרכזי של התאוריה הוא שיש היררכיה של צרכים (ההיררכיה היא מילת המפתח כאן) שמאורגנים לפי סדר חשיבות. השלב הראשון, הבסיסי, כולל צרכים פיזיים שאין חיים בלעדיהם: חמצן, מזון, מים, שינה, קורת גג. בשלב השני נמצא את הצורך בביטחון בקיום הפיזי: בריאות, תעסוקה, רכוש. בשלב השלישי נמצאים עניינים מנטליים יותר: שייכות, זהות ואהבה. שם נמצא את הצורך בקשרים חברתיים עמוקים, משפחתיות, קהילתיות וקרבה אינטימית. השלב הרביעי כולל את הצורך בכבוד ובהערכה. אלו מתבטאים בפיתוח הערכה עצמית, ביטחון עצמי, ציפייה להערכת הסביבה וכהנה וכהנה. בפסגת הפירמידה נמצא הצורך בהגשמה עצמית. כאשר רמת צרכים מסוימת מגיעה לכדי מימוש, היא כבר לא פועלת כגורם מניע לאדם, והוא פונה להגשמת הרמה הגבוהה יותר, השלב הבא בפירמידה. להמחשת התיאוריה, ומניסיון חיי, הרבה לפני שאת מתעסקת בפיתוח עצמי ובשאיפה להגשמה עצמית, את צריכה שיהיה לך ביטחון תזונתי ומידה מסוימת של ודאות בשאלה איפה תניחי את הראש הלילה והאם תצליחי להתקלח. שאלות אלו העסיקו אותי לא מעט בשנים הראשונות ליציאה. במיוחד זכורה לי תקופה מובדלת ומובחנת, שבה רחובות מרכז ירושלים אירחו אותי. בערך שבועיים שבהם שוטטתי ברחובות, גנבתי אוכל מחנויות, ישנתי עם זאבים עם שתי רגליים, סרקתי את עמודי החשמל וחיפשתי מודעות דרושים לעבודה, כל עבודה, ובתנאי שהתשלום יהיה במזומן כי חשבון הבנק שלי עוקל וכל תשלום שייכנס ייבלע במינוס והצ'קים של השכ"ד שוב יחזרו. אני זוכרת את התקופה הזאת כמעין תצרף של סצנות ותחושות. אני מחפשת מקום נוח להתכרבל ולישון, אני יוצאת מעוד חברת כוח אדם ומבינה שאין חיה כזו, עבודה עם תלוש שלא מכניסה כסף לחשבון הבנק, אני נכנסת למגדל הפעמון וחופפת את הראש בכיור ומייבשת בקושי במכשיר לייבוש ידיים, אני ממלאת מים בבקבוק שמצאתי, נכנסת לאחד התאים בשדרת השירותים במרכז הקניות, ורוחצת את הרגליים ואת בתי השחי, אני מתעוררת כשמישהו נוגע בי, ובלי דרמות או סצנות – לא מצידי ולא מצידו – קמה והולכת להמשיך לישון בצד אחר של הכיכר, אני מקשיבה לדברים שאומר מישהו שבא לשוחח עם העזובים, ומתברר שהפתרון הכי טוב לסיטואציה שלי הוא להתגייס לצבא, ואני מגחכת במרירות, כי אין שום סיכוי שזה יקרה, גם ככה ההורים שלי בכאסח איתי כי אני לא רוצה ללמוד בסמינר, אז אם ייוודע להם (וייוודע, כמובן, כי הצבא יודיע) שהתגייסתי השוד והשבר יהיו עצומים ואין לי שום כלים לעמוד בזה. הפתרון היחיד שהיה סביר מבחינתי – שוב, לא היה עם להתייעץ, ואני, כאחת שבקושי בקעה מהבֵּיצה, והייתה שקועה עמוק בבִּיצה – הוא למצוא עבודה ב"שחור", למצוא בעל בית שיסכים לקבל תשלום חודשי במזומן ואז להתעסק בדברים כבירים כמו לימודים, המשך יגיעה פילוסופית וגיבוש תפיסת עולם ותכנון לעתיד. תקופת הרחוב, מבחינה רגשית, נצרבה אצלי במניפת תחושות מוגזמות. יותר התרגשתי מפחדתי, זה ברור. אבל היו חששות. לצד תחושת חירות מוחלטת, שחרור שאין בלתו, הגיעו פחדים שלא יכולים להיווצר אלא בתרחיש תלוש שכזה.   על הימים האלה דיברתי עם חבר ותיק, בן דורי מבחינת תקופת היציאה, עידו לב. עידו מתגורר היום בבנגקוק, נשוי בשנית לנועה, ואב לאנה וים. מהנדס תוכנה במקצועו ויוצא קהילת קרעטשניף. עם ילדיו מנישואים קודמים, שרוליק ואברומי, אין לו קשר. כמה שניסה והשתדל ולחם – קשיות העורף החרדית ניצחה. עידו לא נולד חרדי. משפחתו שייכת לזרם הדתי-לאומי. אחרי תקופת בית הספר היסודי הוא עבר לישיבה התיכונית "נחלים". שם השתתף בכמה שיעורים שהעביר חסיד חב"ד, והחליט שהוא הופך לחרדי. העמקות, הלימוד וההתעסקות בשאלות של רוח שבו את ליבו. הוריו של עידו לא ראו בעין יפה את התחרדותו של בנם, בלשון המעטה. הם ראו בכך גלותיות ופירוש מוטעה ולא רלוונטי של היהדות – "וגם הבגדים השחורים האלה עולים המון כסף," משחזר עידו את הסיבות להתנגדותם של הוריו לשינוי, ואת הסיבה לכך שהחליט שלא יכביד עליהם כלכלית והלך לעבוד בסבלות ובטחינת קמח למצות, כדי לממן את הביגוד החרדי החדש. הדרך לזרועות הקהילה החרדית לא הייתה קלה עבורו. שום ישיבה מכובדת לא הסכימה לקבל את הבחור שעדיין לא ידע להתלבש לפי הקודים המדויקים, שלא ידע יידיש ושהרקורד שלו כלל לימודים במוסדות דתיים ולא חרדים ולכן ידיעותיו בתלמוד היו פחותות מאלו של נער חרדי בן גילו. כך הגיע לישיבת בוהוש, ישיבה כלל חסידית בבני ברק, ושאיפתו להיכלל בקהילה החרדית נגעה לליבו של אחד מאנשי הצוות שם, שגם הוא חוזר בתשובה. אחרי הישיבה הקטנה עבר עידו לישיבה גדולה בירושלים, ישיבת טשעבין. שם כבר התקבל ביתר קלות, ציוניו בישיבה היו טובים, הוא שלט ביידיש ובאורחות החרדים והגיע עם המלצות נהדרות. אולם נותרו בו שביבים מעידו הקודם, למשל, חיבתו למשחק כדורסל. הוא חמק מהישיבה עם כמה חברים, למשחק כדורסל במגרש סמוך. כשחזרה החבורה מהמשחק, והצעירים טיפסו על גדר הישיבה בתקווה להיכנס לחדריהם חרישית מבלי שיורגש שחסרו, המשגיח של הישיבה צפה בהם חודרים – "נראינו כמו יס"מניקים שמטפסים לבית של טרוריסט, צוות של משא ומתן" – וכולם סולקו מהישיבה לאלתר. המקרה הזה שבר את רוחו של עידו, הוא כבר חשב לחזור לאחור ולנסות להתקבל לישיבה דתית-לאומית, אבל כצ'אנס אחרון החליט להגיע להיבחן בישיבת "חזון נחום" בבני ברק. שם למד עד שהשתדך לבת לחוזרים בתשובה מחסידות ברסלב, הזרם הירושלמי. ארבע השנים הראשונות זרמו על מי מנוחות. הילדים נולדו, עידו היה אברך כולל, לימד בישיבת בוהוש, שבה למד בנעוריו, ובערבים כתב תפילין ומזוזות. בגיל 23, במסגרת תהליך לגיבוש הבית הרעיוני שהוא רוצה לבנות עבור ילדיו, חזר עידו לבדוק את השאלות האמוניות שהעסיקו אותו לפני שנעשה חרדי, ומעט הוזנחו בשנים האחרונות. המניע היה צורך לגבש מסורת משפחתית ולהתוות בבית קו ברור שנשען על יסודות מוצקים. "תוך שנייה וחצי, ולמען האמת זה די הלם בי, ראיתי כמה האמונה באלוהים היא דבר הזוי," הוא אומר. התובנה הזאת הקריסה לחלוטין את עולמו הפנימי של עידו, והוא התקשה ליישם את הפעולות הנדרשות מאדם חרדי – קרי, לקיים מצוות ולהיראות כחרדי. בשונה ממני, שהתהליך שלי היה ארוך מאוד, כשבע שנים במצטבר, אצל עידו השינוי היה מהיר הרבה יותר. תוך כמה שבועות הוא מצא את עצמו במספרה, בדרך מבני ברק לתל אביב, מתפטר משאריות הזקן והפאות (אותם קצץ בעצמו) ומחליף את החזות החרדית המובהקת במראה חילוני עדכני – "עשיתי קוצים!" עידו לפני ואחרי פעולה זו היא רגע מכונן, רגע מחוֹלל. אין אפשרות לחזור לאחור. כדי להראות את הפנים בבית ובבית המדרש צריך להמתין כמה חודשים לצמיחת הזקן והפאות. פעולת הגזירה היא אילוץ עצמי לצאת לדרך חדשה. לעידו המתינה נסיעה לניו-יורק, למטרות איסוף צדקה עבור מוסד לימודים חרדי. הנסיעה נקבעה תקופה ארוכה קודם לכן, ועידו החליט לנצל את השבועיים עד הנסיעה כדי לחקור את בירת החופש והחילוניות של ישראל – תל אביב. הוא נכנס לדיזנגוף סנטר, בשעת הנעילה התחבא בשירותים וכשהמקום היה ריק נרדם על ספות שהיו במרחב הציבורי. את רוב היום העביר בהיכרות עם העולם החדש. מקלחות – בים. שם גם כויס, ומעט הכסף שהיה ברשותו הצטמצם עוד יותר. "בימים הראשונים הסתובבתי בתל אביב מרותק למה שאני רואה סביב, זחוח. ובערבים הייתי חוזר לסנטר, לשירותים ולספות." תחושת הזחיחות הזאת מוכרת לי. סיפרתי לעידו שבזמן אמת השהות שלי ברחוב לא העציבה אותי. ידעתי שהיא זמנית ושתוך פרק זמן זה או אחר אמצא פתרון. אומנם כל יום חשבתי שהוא היום האחרון לחוויה, ולבסוף התקופה הזאת נמשכה קצת יותר משבועיים, אבל לא התייחסתי לכך כמשהו שלילי ואומלל, אלא כאל הרפתקה מופלאה, הגשמת חלום של לעשות מה שאני רוצה. בדיוק ההפך המוחלט ממציאות חיי בשנות הילדות וההתבגרות. "יש משהו מאוד משוחרר בלגור ברחוב," מסכים עידו. "ברגע שהצרכים הבסיסיים מתמלאים, יש לך מקום לישון ומקום להתנקות, כל השאר זו חוויית שחרור וחופש. הרי כשאין כסף, אין משמעות לחוויות חומריות. ואתה חופשי לנפשך." המשך השיחה שלנו מעלה את הסיבות האמיתיות להיפלטות לרחוב: חוסר ידיעה על מענים אחרים ופחד עצום מהמשפחה ומהקהילה. שרק לא ידעו על השינוי, כי אם ידעו – יתרחש אסון. "אשתי לא ידעה שהורדתי את הזקן והפאות. הייתי איתה בקשר כל הזמן הזה, אבל היא לא שאלה איפה אני ישן ואיך אני מסתדר. כמו בסיטואציות רבות אחרות, אנשים לא שואלים כי הם מעדיפים לא לדעת. חוץ ממנה, לא הייתי בקשר עם אף אחד. פחדתי. פחדתי שירביצו לי. אבא של אשתי היה בנבחרת ישראל בג'ודו לפני שחזר בתשובה. ראיתי אותו פעם אחת מתעצבן, וזה הספיק כדי להבין שאתה לא רוצה אותו כיריב. פחדתי ממנו, פחדתי מהחסידות שלי, שירדפו אחריי. הגעתי ממקום ששורף כל דבר ששונה ממנו." מצאתי עצמי מזדהה עמוקות עם החששות הללו. בזמנו, המחשבה שיתגלה להורים שלי שאני כבר לא דתייה הפחידה אותי יותר מכל חוויית רחוב שהיא. ניתוק הקשר איתם לא היה יוזמה שלהם בלבד, אלא גם משהו שהתפתח בצד שלי. לא הייתי מסוגלת לשתף באורח חיי הנוכחי, והם לא רצו לדעת.   השאלה מה השתנה בין הימים שבהם עידו סרק את רחובות תל אביב ואני היטבתי את הקפוצ'ון שלי והשענתי את גבי על קירות כיכר החתולות, מבחינת המענים ליוצאים בתחילת הדרך, מעסיקה אותי לא מעט. הפניתי את השאלה הזאת לברוריה אברהם-לבנון, סמנכ"לית תחום פרט וקהילה ב"יוצאים לשינוי" ויוצאת בעצמה. "האם כיום, ליוצא שממש בתחילת הדרך ביציאה/בריחה מהבית, יש מענה בדמות קורת גג ראשונית?" "ישנם מספר מענים של דיור והלנת חירום לצעירים," השיבה ברוריה. "בטח יותר מבעבר, וזו התקדמות משמעותית וטובה שאני מברכת עליה. ועדיין, הם מעטים מאוד ורובם המוחלט לא מותאם לצרכים של יוצאים. יוצאים, בדרך כלל, מגיעים מרקע נורמטיבי, יש להם כישורים ומוטיבציה אדירה להשתלבות בחברה הכללית, לרכוש השכלה, להתגייס ולעבוד בתעסוקה איכותית. דיורי החירום למיניהם הם לא פלטפורמה שמקדמת את המאפיינים, היכולות והצרכים הללו. אלו פתרונות שמכוונים יותר לנתינת מקלט זמני לצעירים במצבי סיכון שונים, ומענה לצרכים בסיסיים וראשוניים בלבד." הייתי חותמת על פתרון כזה, בסיסי וראשוני כזה. "המענים האלה מתווכים ליוצאים?" שאלתי את ברוריה. "'יוצאים לשינוי' עוסקת בהפניה של צעירות וצעירים לפתרונות הדיור הללו, כחלק משירות 'טרום יציאה' שאנו מספקים לצעירים עוד לפני שיצאו מהחברה החרדית בפועל. השירות נועד לתכנן את שלבי היציאה, לחשוב היטב על האתגרים הצפויים ולהכיר את המענים השונים שיוכלו לסייע בכל זאת להשתלבות מיטבית."   וואו, זה משהו שבהחלט לא היה בתקופה שלי. ואם היה, ייתכן שהחיים שלי היו נראים אחרת לגמרי. היום זה משהו אחר. היום יוצאים עטופים יותר. זה ברור. גם בקרב הקהילה החרדית יש היום הרבה יותר מודעות לנושא ומקרי קצה כמו שלי הולכים ונעשים נדירים יותר.   המשך סיפורו של עידו והרפתקאותיו בניו-יורק, ואחר כך גלגוליו בעולם, מרתקים. כדי לא להשאירכם עם סימני שאלה גדולים מדי אספר שהוא שגשג כ"משולח" בניו-יורק, עד שנשדד ונאלץ לחזור לארץ. הוא עבד במקדונל'ס, בפיצוציה ובכל מיני עבודות שלהן לא נדרשת השכלה, השלים לימודים, למד באקדמיה ונעשה מהנדס תוכנה ומנהל פיתוח בחברות ענק. מה נשאר בך מחוויית הרחוב? שאלתי אותו, והתשובה הייתה מהירה – ואף היא, מוכרת לי. המינימליזם. "אני יכול לארוז את החיים שלי בתיק קטן. לא צריך יותר מזה. אם יש משהו על הכוננית שליד המיטה חוץ מספר, זה מפריע לי. עודף רכוש הוא לא דבר שנוח לי איתו." אצלי, אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי לשנות כיוון ולהפוך לנוודת. בדיוק יצאתי מקשר זוגי משמעותי, עברתי דירה וריהטתי אותה, לראשונה בחיי, מאפס. רכשתי חדר שינה, מוצרי חשמל, כלים, ענייני נוי בית – בניתי לי מעון משלי. לא עברו שלושה חודשים עד שהרגשתי שהחפצים שלי כולאים אותי. הסתכלתי סביב, על הדירה המרוהטת מאוד, הספרייה הגדושה, העציצים, השטיחונים, התמונות – כל הפרטים החומריים שרכשתי כדי להרגיש מוגנת ובתוך שלי, וכל שהרגשתי הוא תחושת חנק. לקחתי את המפתחות של הרכב – כן, גם רכב היה לי, לתפארת השלמת החסכים, ונסעתי בכבישים הריקים של מערב הנגב. באותו ערב החלטתי להיפטר מהכול ולעבור לאורח חיים נוודי. השיחה עם עידו התנהלה כשהוא בביתו בבנגקוק, בשכונה טרנדית, ואני במלון הכול כלול בויאנג צ'אן, בירת לאוס, בהמשך המסע שלי בנוודות דיגיטלית. הבחירה לחזור לימים שבהם אין לי רכוש, אין לי בית ואני נהנית מתחושת חופש הגיעה לאחר שטיפסתי במעלה הפירמידה: מצאתי שייכות, סגרתי את החובות, למדתי, התמקצעתי, יש לי עסק ואני פועלת ברוב שעות הערות שלי להגשמה עצמית ומימוש. איכשהו, ולמרות הכול, ניצחתי את השיטה.

על שלושה דברים עומדת חברת הלומדים. על התורה-לימוד התורה של הבעל. על העבודה-העבודה של האישה החרדית. על גמילות חסדים- הגמ"חים שמלווים כסף להורים עבור הדירות לילדיהן. ביסודה של חברת הלומדים עומד הרעיון שבו בראש הפירמידה עומדים בני התורה וכל השאר נמצאים בתפקידי משנה שתכליתן לשרת את לומדי התורה. בספר 'פאר הדור' הביוגרפיה החרדית על החזון איש מתוארת חברת הלומדים שנוצרה בהשארתו: 'בן ישיבה כי יבוא בימינו להקים בית בישראל, לנחות דרגא ייחשב אם לא יאבה להמשיך בעסק התורה לאחר נישואיו. קדרים קדרים של אברכי משי פזורים כעת בכל הארץ ומושבותיה, אשר לא ימושו מאוהל התורה והיא חמדתם ואומנותם. ובנות זוגם, האמונות עלי אהבת התורה וחיבתה משנות חינוכן ב"בית יעקב", הן הטורחות ועמלות בפרנסת הבית כנשות חיל אמיתיות ובלבד שלא יופרע הבעל ממשנתו בגין צרכים של חיי השעה. אווירה טהורה ואידיאלית זו. ממבועי השראתו של החזון אי"ש היא יונקת'[1] העמוד השני בחברת הלומדים, העבודה של האישה החרדית, היא מהפכה תפיסתית של ממש. היא מנוגדת לערך של 'כבודה בת מלך פנימה' והיא מהווה העברה של החובה של הגבר בכתובה 'אנא אפלח אזון ואפרנס' אל האישה. לחילופי התפקידים היו השפעות נרחבות הן על אופייה של האישה החרדית שהפכה להיות משכילה יותר ובקיאה יותר בהוויות העולם. והן במעמדו של הגבר בתוך התא המשפחתי. בחברה הפטריארכלית  הגבר הוא ראש המשפחה מתוקף היותו המפרנס של המשפחה. מכך שהוא המשכיל בדרך כלל מבין בני הזוג. יתרונות אלו נמחקו במהפכה שהוציאה את הנשים מהמטבח אל שוק התעסוקה. האישה החרדית היא המפרנסת של התא המשפחתי. היא לרוב משכילה יותר מבעלה בהוויות העולם ולא פעם בעלת ידע נרחב יותר מבעלה בתחום ההלכה. בהמשך נראה איך השינויים בשוק התעסוקה החרדי בעשורים האחרונים, השפיע באופן דרמטי על מקומו של הגבר במרחב המשפחתי. את המסע שלנו נתחיל דווקא בעזרת הנשים. נראה איך התמודדו ההוגים החרדים, עם מה שהם זיהו כשינוי במעמדה ובאופייה של האישה החרדית בחברת הלומדים. מתוך הדברים עולה, כי ההוגים החרדים הכירו כבר בראשית הדרך באתגרים שיוצרת המציאות החדשה שבה נשים הן בעלות המאה והן נושאות בנטל הכפול של פרנסת הבית וגידול הילדים. 'העובדה שההכנסות הדרושות לבית מגיעות לעיתים קרובות דרך עבודת האישה, היא מוסיפה ניסיון לאישה. אמנם כשעול ההכנסות ועול סדרי הבית והילדים, רובץ כל זה על האישה, זקוקה היא לחיזוק הגוף ולחיזוק הנפש. אבל בל תטעה לחשוב, כאילו היא גומלת חסד עם בעלה, כאשר היא עוסקת בהכנסות. את "עושה טובה" לבעלך שילמד? הלא רצונך הוא להיות בעלת בית של תורה. את גומלת חסד לעצמך, גם לבעלך גם לילדים וגם – לכלל ישראל'[2] את הדברים האלה כתב מחולל המהפכה החרדית בחינוך הבנות בארץ ישראל ומהאבות המייסדים של חברת הלומדים הרב אברהם יוסף וולף בשנות ה-60 ו-70 של המאה ה-20. וולף שהיה אחראי על הצד הנשי בבניית חברת הלומדים, הבין היטב את ההשלכות שעלולות להיות לכך שהאישה היא הנושאת בנטל הכלכלי, על מעמדה של האישה בתוך התא המשפחתי החרדי. הוא הכיר את הפתגם העממי: בעל המאה הוא בעל הדעה. או בנוסח של קהלת: וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל. כדי להקדים תרופה למכה, הוא ניסה להחדיר בבנות הסמינר שבראשותו עמד 'סמינר וולף' בבני ברק, את המסר לפיו בסופו של יום היא רק כלי בדרך למטרה הגדולה והחשובה-לימוד התורה של בעלה וילדיה. וולף היה מעודן יחסית בניסוח הבעיה שנוצרה כתוצאה מהעברת החובה של פרנסת הבית מהגבר המתחייב בה בכתובה, אל האישה. ההוגה החרדי וממעצבי ההשקפה החרדית הרב שלמה וולבה פרסם בשנות ה-80 חוברת הדרכה לכלות לקראת החתונה. בחוברת הוא מתמקד בתפקידה של האישה בחברת הלומדים. וולבה לא מסתיר את החשש שלו, כי יציאתה של האישה לשוק התעסוקה ההשכלה שהיא רוכשת, תהפוך אותה לגברית יותר ותשפיע הן על האופי שלה והן על המקום שלה בתוך התא המשפחתי. וולבה מרחיק אל התנ"ך כדי למצוא את הדמות הנשית האידיאלית בעיניו, דמות שמחד ביצעה מעשה גברי מן העבר השני השכילה לשמר את האופי הנשי גם בתוך פעולה כוחנית הנתפסת כגברית. יעל אשת חבר הקיני היא הדמות שבה בחר וולבה. על פי הסיפור התנכ"י, יעל השכילה להערים על סיסרא שר הצבא הנמלט מהקרב עם בני ישראל, ולהביא אותו לבטוח בה. ברגע שהיה חסר הגנה, היא הרגה אותו באמצעות היתד. על פניו הרג היא פעולה גברית, אולם חז"ל הסבירו איך אפילו בתוך הפעולה הגברית הזאת, יעל שימרה את הנשיות שלה, בבחירה של כלי נשק שונה. וולבה פותח בתיאור המצב שבו נשים חרדיות מתמודדות עם עול הפרנסה וניהול משק בית במקביל: 'נשים רבות תורמות חלק גדול של פרנסת הבית ע"י עבודתן, ובפרט אלו שזכו להתחתן עם בן תורה הממשיך בלמודו אחרי החתונה. אישה שיש לה מעמד חברתי. כמורה או פקידה, והיא בעלת ידיעות רחבות בתורה, במקצועות החכמה או במילי דעלמא, כפי השכלתה ועבודתה - לא בקלות עולה לה לנהל ביתה תוך כדי עבודתה. ויחד עם העבודה הרבה המוטלת עליה, בבית ובמשלוח ידיה'. ואז עובר וולבה לאתגר הנפיץ ביותר, אובדן הנשיות בגרסה החרדית בשל היציאה של האישה לעולם העבודה: 'עוד דבר חשוב אין להתעלם ממנו. חז"ל אמרו במדרש משלי [פיק] ל"א: "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך – זו יעל שלא הרגה (את סיסרא) בכלי זין אלא ביתד, בכח ידיה. ומפני כה לא הרגתו בכלי זין? להקים מה שנא'[מר] לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה כי תועבת ה' כל עושה אלה". הרי גם בעשותה מלאכה גברית, להרוג אויב, נהרה שלא להשתמש בכלים גבריים. זהו בניין אב להנהגת נשים, שאפילו כאשר רכשו לעצמן מעמד בחברה בדוגמת גברים, יש להן לשמור בכל מחיר את הכלים הנשיים ולא להחליפם בגבריים. לפעמים אין זה מן הקלות, ויותר ויותר נמשכת האישה להתנהגות גברית ומתרחקת מטבעה הנשי; הבעל המופתע אינו יודע כיצד עליו להגיב, וכך מתערער היחס הטבעי בין איש ואשתו. זוהי אחת הסיבות הגורמות כהיום להפרת שלום הבית. ושוב, חכמת נשים בנתה ביתה הרבה חכמות יש לנשים והרבה חכמות דרושות לבניין בית. אחת החכמות שבהן צריכה בפרט האישה המודרנית להשתמש היא: גם כשידיה תמכו פלך לשמור על נשיותה'[3]   חתן נאה וחסוד כפי שאנחנו רואים ההוגים הללו ועוד אחרים, התמקדו בשאלה באלו מסרים עלינו להשתמש כדי למנוע מצב שבו האישה תחוש עליונות על הגבר. שבו האישה שלוקחת לעצמה תפקידים מסורתיים גבריים, לא תהפוך בעקבות כך לגברית יותר. אבל מה עם הצד הגברי, איך הוא חווה את היפוך התפקידים. את המצב שבה המעמדות מתהפכים. האישה היא המפרנסת בעוד הגבר לומד בכולל. האישה היא הבקיאה בענייני העולם היא המשכילה, בעוד הגבר חסר השכלה ולא פעם חסר כישורי חיים בסיסים. האם מעמדו של הגבר יכול להישאר איתן בחברה שמתנהלת באופן הזה. את התחושות של הצד הגברי, ביטא הרב שלמה וולבה, בגילוי לב יחסית נדיר בספרות החרדית, בקונטרס שחיבר לקהל הגברי-קונטרס חתנים שיצא לאור בשנות ה-90. 'דברים אלא אינם נעימים לשמוע, אבל לא נוכל לחסוך אותם: כאשר רוקדים עם החתן בחתונתו ושרים: "כיצד מרקדים לפני החתן. חתן נאה וחסיד האם אין כהודאת בעל דין שהתהפכו היוצרות? חז"ל הקדושים לא התביישו לרקוד לפני הכלה, ולשיר "כיצד מרקדים לפני הכלה, כלה נאה וחסודה". האם אכשר דרא? ודאי שלא. וחז"ל קבעו שיש לרקוד לפני הכלה לחבבה על בעלה – האם זה נשתנה היום ומרגישים בתת ההכרה כי היום יש לחבב החתן על "בעלתו" ואיזה תארים לחתן: "נאה" – הלא זה בזיון לחתן לשבחן בכך! "חסיד" הלא זה שקר, כי בודאי צעיר זה טרם הגיע לפרק י"ט במסילת ישרים. [...] אולי כל מעמד וכל ריקוד זה – סימן הוא שהשתנה היחס, ועצמאותה החדשה של האשה גם במחננו עוררה רגש נחיתות מסוים אצל הצעירים, והוא מרגיש שצריך להדגיש יותר את ערך החתן מאשר "לרקוד לפני הכלה' [4]. את הפתרון למעמדו 'המתערער' של הגבר החרדי, רואה וולבה בכך שהגבר החרדי יצור לעצמו מעמד של רב בביתו וכך הוא יצליח לשקם את המעמד שלו. וולבה סבור: שכל אישה ולו המשכילה ביותר, רוצה שבעלה יהיה "הרב בביתו".  המתכון להשגת הערכתה של האישה, עובר לדידו של וולבה, בהתחזקות בלימוד התורה ובמידות טובות: 'אם חס ושלום היא מגלה אצלו רפיון או חוסר רצינות בתורה.... או חוסר זהירות בתפילה ובשמירת ההלכה-אז הבעל מאבד ממעמדו בביתו ואכזבתה נוראית'[5].   אברכים הפכו לבשלנים ההוגים החרדים התעסקו בשינוי שחל במעמד הגבר החרדי, בשנות ה-80 וה-90 בעידן שבו שיעור הנשים העובדות בחברה החרדית היה עדיין יחסית נמוך. בעידן שבו הוראה הייתה המקצוע המבוקש ביותר בחברה החרדית. התמורות הכלכליות שחלו בראשית שנות ה-2000 עם הקיצוץ בקצבאות הילדים. ההתפתחות של היי-טק בישראל, הובילו לשינוי בקריירה של נשים חרדיות. על פי נתוני משרד האוצר לשנת 2017 כ-10% מהנשים החרדיות מועסקות בחברות היי-טק. הדרישות לשעות עבודה ארוכות, היעדר ימי חופשה, כל אלו הובילו לסיטואציה שבה האישה החרדית לא יכלה כבר להיות הסופר-מן של מפרנסת ומנהלת משק בית של מספר רב של ילדים במקביל. מי שנאלץ להוריד את החליפה ולהפשיל שרוולים  ולהיכנס למטבח היה הגבר החרדי. המצב שבו האברך החרדי הפך להיות 'עקר הבית', היה לצנינים בעיניה של ההנהגה החרדית-ליטאית שהבינה שמודל חברת הלומדים עומד בסכנה. אם האברך עסוק בענייני הבית, אזי המטרה של לימוד התורה הוחמצה. מה גם שבעיניהם אין דבר יותר משפיל מאברך העוסק בקילוף תפוחי אדמה. בנאום שנשא רבה של העיר החרדית מודיעין עילית הרב מאיר קסלר בכינוס להורי בנות הסמינרים, שהתקיים בבני ברק בשנת 2019. אחרי שהאריך בסכנות הטמונות לאישה החרדית בעבודה בסביבה חילונית. עבר קסלר לתקוף את היפוך התפקידים שהוביל את הגבר החרדי מהכולל אל המטבח ואת האישה מהמטבח אל קריירה בהיי-טק: 'הרי יש מקרים שבעצם ככה לוקחים שידוך שהיא מרוויחה הרבה בשביל שהיא תוכל לפרנס את הבית והוא יוכל לשבת ללמוד אז יוצא שהוא משועבד רובו ככולו בשביל הבית הוא שולח את הילדים בבוקר, הוא מקבל את הילדים בצהריים והוא צריך גם לבשל" השיא בעיניו של קסלר היה, שאברכים התחילו לבשל לשבת ולא עוד אלא שהם נהנו מזה. "באחרונה נודע לי וזה היה בשבילי חידוש, ממישהו שסיפר לי שהוא ישב עם כמה ראשי כוללים בירושלים. לדבריו, אברכים התחילו לבשל לשבת. שבתות שלמות הם מבשלים ומתגאים בזה אפילו. נהיה להם מזה גישמאק (הנאה. מ.פ.) אפילו. למה זה קורה? כי היא עייפה. היא חוזרת מותשת והוא התרגל באמצע השבוע. לאט לאט, ככה למחצה ולשליש עד שנהיה בשלן. אז היוצרות התהפכו. היא עובדת בשביל שהוא יוכל לשבת וללמוד והוא נהיה עקרת בית בשביל שהיא תוכל לעבוד, ואיפה נגמר הסיבוב הזה אתם יכולים לנחש לבד. אבל מצד שני, אם האישה רואה שהבעל יהיה חזק, והוא באמת רוצה לעזור לה. מאידך, יש לו את הצרכים שלו לגדול בתורה והיא רוצה שהוא יגדל בתורה אז אולי יצליחו איכשהו להשתנות".   באופן פרדוקסלי, החברה השמרנית ביותר בישראל-החברה החרדית, אימצה בקרב חלקים נרחבים בתוכה צורת חיים המתאימה לתפיסת עולם פמיניסטיות בגרסה היותר קיצונית שלהם. אך בעוד בעולם הפמיניסטי השינויים הם תוצאה של תמורות בהשקפת העולם בנוגע למעמד האישה. בחברה החרדית הדברים נוצרו כתוצר לוואי של הרצון לכונן חברת לומדים. האישה החרדית עדיין שבויה במרבית המקרים בתפיסת עולם שוביניסטית, כך גם הגבר החרדי. אך בעוד מערכת האמונות שלהם נטועה בעולם הישן, אורח החיים שלהם משקף תפיסות עולם שרווחות בקרב חברות פוסט מודרניות. לפער הזה בין השקפת העולם לבין החיים עצמם, יש מחיר וחלק ממנו משתקף בדבריהם של ההוגים שהובאו במאמר. שאלת מעמדו של הגבר החרדי בדגש על החברה הליטאית, תלך ותחריף ככל שמספרם של אברכי הכוללים ילך ויגדל. המחסור במשרות תורניות גורם לגידול במספרם של האברכים המבוגרים יותר. אלו אינם מסוגלים למלא כבר באופן מלא את התפקיד שיועד להם כלומדי תורה. חלקם חשים תסכול לנוכח חוסר התוחלת של הלימוד בכולל. מנגד האישה מלאת סיפוק מעבודתה ומהקריירה שלה. הם רואים לנגד עיניהם איך הסיפור מתהפך והם הופכים להיות 'עקר הבית'. בזמן שנשותיהם עובדות שעות ארוכות בחברות ההיי-טק או במשרות בכירות במשרדי ראיית חשבון. האם תחושות התסכול הללו לא מעוברות באופן סמוי לדור הבא של הבנים שרואה את העתיד הצפון לו. האם חברה שמרנית מסוגלת להכיל לאורך זמן חילופי תפקידים קיצונית כל כך, בלי שיהיו לכך השלכות על התא המשפחתי. האם הגבר המבשלים לא ידפקו יום אחד עם המחבת על השיש ויאמרו: 'עד כאן'. [1] פאר הדור-חיי החזון איש, עמ' רכד. [2] יוסף אברהם וולף, התקופה ובעיותיה חלק ד' עמ' קפ"ה. [3] הרב שלמה ולבה קונטרס הדרכה לכלות [4] הרב שלמה ולבה, קונטרס הדרכה לחתנים תשנ"ה. [5] שם.